ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הודייה על חלקי הארץ וביעור הרע מהארץ

מעלות המקום וקדושתו, וביעור הרע בזכות הארץ
מוקדש לעלוי נשמת
חיים שלמה בן יהושע ז"ל ולעלוי נשמת משפחתו
לחץ להקדשת שיעור זה
ההופעה השלמה
ברוך שהחיינו וקיימו והגיענו לזמן הזה, ואל המקום הזה, בארץ ישראל, ביהודה ושומרון, ירושלים והר הבית, ואל בית אל.
בבריאת העולם והארצות קבע ריבונו של עולם את ארץ ישראל להיות ארץ ה'. בה נולד אדם הראשון, ועל הארץ הזאת נפלה מחלוקת לראשונה בין קין והבל כאשר ביקשו לדעת מי משניהם ממשיך את הסגולה של אדם הראשון, מי היורש של העניין האלוקי ומי הקליפה. על זה נאמר: "ויצא קין מלפני ה'" (בראשית ד, טז), הוא יצא מן הארץ ונדחה מהסגולה האלוקית, כך כותב הכוזרי (מאמר שני, יד). הוא ממשיך ואומר שעל הארץ הזאת נפלה מחלוקת גם בין יצחק וישמעאל ונדחה ישמעאל, כמו שנאמר: "ואת בריתי אקים את יצחק" (בראשית יז, כא), על הארץ נפלה מחלוקת בין יעקב ועשיו ולבסוף נדחה עשיו. בארץ הזאת נמצאו מקומות אשר נקראים שער השמים, עד שיעקב אבינו ייחס את הנבואה אל המקום ולא לאמונתו החזקה ואמר: "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים" (שם כח, יז), יעקב אמר שהמראה שזכה לראות היה בזכות המקום. הדבר הראשון שהקב"ה אמר לאברהם הוא: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (שם יב, א), בארץ תמלא את היעוד שלך לקרוא בשם ה', כל אלה דברי הכוזרי (שם).
הוי אומר, המגמה האלוקית של הופעת שמו יתברך בעולם היא על ידי עם ישראל בארץ ישראל, עם ה' בארץ ה'. ברוך הוא וברוך שמו שהביאנו לארץ ישראל, לירושלים ולהר הבית. הזוהר אומר (במדבר קיח, א. מתורגם):
"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה" (ישעיהו סו, י). מפני ששמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקודש. ששם מתחברת אשה בבעלה - כנסת ישראל עם הקב"ה, ואז יש שמחה של כולם שמחה למעלה ושמחה למטה, אבל בזמן שישראל אינם בארץ ישראל אסור לאדם לשמוח ולהראות שמח, כי כתוב "שמחו את ירושלים וגילו בה", וגילו בה דווקא. רבי אבא ראה אדם אחד ששמח בבבל. גער בו, אמר: "שמחו את ירושלים" כתוב, בזמן שירושלים בשמחה צריך אדם לשמוח. כתוב אחד אומר: "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק, ב), וכתוב אחד אומר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (שם ב, יא). מה בין זה לזה? אלא כאן בזמן שישראל בארץ הקודש, וכאן בזמן שישראל שרויים בארץ אחרת. "עבדו את ד' ביראה", זו כנסת ישראל בזמן שהיא בגלות בין העמים.
זכינו להיות בירושלים, להיות בארץ ישראל, במקום השמחה, מקום השלמות. כעת, בעת הזאת עלינו לקרוא בקול גדול בשם ה' הגדול כמו בימי עזרא, קריאה גדולה שתבטל את שיירי עבודה זרה שנשארו בעולם. בימי עזרא הגמרא אומרת (יומא סט, ב) שבזכות ארץ ישראל ביטלו את יצרא דעבודה זרה, אבל עדיין נשארו שיורים של עבודה זרה - זו המינות, ועליה תיקנו חכמים תפילה מיוחדת בשמונה עשרה: "ולמינים ולמלשינים אל תהי תקווה". עכשיו שחזרנו לארץ ישראל יש בזה את הביטול היותר גדול של המינות אשר אמרה שה' עזב אותנו והם היורשים - והנה חזרנו לארץ ישראל, אנו שולטים בה והם יכולים לבוא אל הארץ רק ברשותנו, בלי רשות הם לא יכולים להיכנס לכאן כי אנחנו הבעלים של ארץ ישראל. ושוב עלינו לקרוא בשם ה' הגדול ולבטל לחלוטין את שיירי עבודה זרה על ידי התרוממות רוחנית. פירושה של קריאה בשם ה' היא התרוממות רוחנית, היטהרות והתקדשות, על ידי זיקוק גדול של אמונה שאור ה' מתפשט בכל העולם.
הקשיים מתגברים בתהליך הגאולה
עלינו לשאוף לא רק לקרוא בשם ה' על מנת לבטל את יצרא דעבודה זרה, אלא גם בשביל לבטל את יצרא דערווה. להפוך אותו, לטהר אותו, לקדש אותו, לקדש את כוח החיים הטמון ביצרא דערווה, שיהיה למעיין מפכה של חיים קדושים ונשמות קדושות, כמו שאומר הפסוק: "ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השיטים" (יואל ד, יט), מעלתה של ארץ ישראל מאפשרת את התיקון הגדול הזה, ובתיקון הזה נקיים את דברי יואל: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה" (שם ב, כ).
המקום והשעה דוחקים אותנו להגדיל את השאיפות, לשאוף לקדושה עליונה, להופעת רוח הקודש, להתקיימות דברי יואל: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי" (שם ג, א-ב), ובהמשך שם נאמר שהקב"ה יבוא חשבון עם העמים שחילקו את ארץ ישראל, כמו שכתוב: "וקבצתי את כל הגויים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי אשר פזרו בגויים ואת ארצי חלקו" (שם ד, ב). "ונשפטתי", כביכול ריבונו של עולם עומד במשפט מול הגויים בגלל הפגיעה בארץ ישראל.
דווקא בזמן שתור הקדושה להופיע מתגבר כנגד זה הסט"א, והוא מנסה בשארית כוחותיו למנוע את הופעת הקדושה. כך היה לפני שנכנסו אל ארץ ישראל בזמן משה רבנו, היינו כבר בעבר הירדן ואז התגבר הסט"א בניסיון לטמא אותנו בשיטים, כך גם היה לפני הגאולה השנייה בימי בית שני, התגבר הסט"א בימי המן הרשע, ובני ישראל השתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אותו רשע. כל ההתגברות הזאת של הצד האחר מראה דווקא שהגיע העת להופעה של גאולה גדולה. צריך לדעת שכל הניסיונות של כוחות הטומאה הם פרפורי גסיסה שלה שמנסה לעצור את תהליך הגאולה, לא צריך להתפעל ולהתרשם מהמתירנות הגואה, אדרבה, דווקא מתוך ההתמודדות הגדולה והניסיונות הקשים עלינו להבין שזה הזמן באמת להתגבר בשם ה' הגדול ולבטל כעפרא דארעא ויותר מזה את כל החולשות והנטיות החולניות והשליליות. עלינו להאיר אור גדול של אמונה, דבקות ואהבת ה', אור שמסלק את החושך כלא היה, להתענג על ה', על ה' דייקא (ראה זוהר בראשית ריט, א).
הסכנה הגדולה ביותר לסט"א הוא שאנחנו נהיה מאוחדים. משמעותה של האחדות בעם ישראל היא הופעת שמו הגדול של ה', "ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ז). כשהסט"א חש שמגיע זמן של אחדות הוא מנסה בשארית כוחותיו לפצל אותנו וכמובן ובעיקר לפצל את בני התורה, שומרי המצוות. הדרך היותר בדוקה איך לעשות פיצולים בישראל ובתוך שומרי המצוות זה מחלוקות לשם שמים. חכמים אמרו שמחלוקת לשם שמים סופה להתקיים (אבות ה, יז). כאשר יצר המחלוקת מתגבר זה סימן שהגיע הזמן להתאחד. בשנה הזאת התחדדה המחלוקת בתוכנו בגלל חוק הגיוס, ושרשרת של חוקים בענייני דת ומדינה, וכאמור: "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (תהילים כז, ג), דוד המלך אמר שאם יש קשיים זה גורם לו ביטחון, זה סימן שאנחנו יכולים לנצח אותם. אם יש מלחמה גדולה זאת אומרת שיש לנו כוחות עוד יותר גדולים. גם בעניין הזה אנחנו בשם ה' אלוקינו האחד נזכיר ונקרא בשם גדול, ויתקיים בנו: "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד, ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" (שם כ, ט-י), "ובא לציון גואל" (ישעיהו נט, כ).



עוד בנושא שיחות ליום ירושלים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il