ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ביטויו הכפול של חג השבועות

דף הבית בית מדרש מדורים מגד ירחים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיון תשע"ד

ביטויו הכפול של חג השבועות

מגד ירחים גליון מס' 178



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שירה קופרמן

עיון במאמרי הראי"ה על חג השבועות
ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" הינה, על פי דברי רב המנונא בברכות (יא,ב) ה"מעולה שבברכות". מעלתה של ברכה זו אינה משום שמשבחת היא גם את ישראל וגם את התורה אלא מפני שביטוי זה מגדיר את מהותה של תורה. כפי שלימד הרב צבי יהודה זצ"ל פעמים הרבה ודבריו המשך מדברי המהר"ל ב"נצח ישראל" (פרק יא) הם, כי מתוך שבחר בהם בישראל – נתן להם את התורה כביטוי והגשמה בפועל של סגולתם ומציאותם העליונה. הבנה זו מושתתת על כך כי הציבוריות הישראלית אינה חברה הקובעת את ערכיה על פי מגוון שקולי דעת אנושיים אלא הינה חטיבה מהותית ומוגדרת ה"קולטת" את דבר ה' ומגשימה בפועל את הופעתו ורצונו במציאות.
ה"תורה שבעל פה" היא מערכת ביטוי מעשית של אומה השומעת וחיה את דבר ה' בעצם מציאותה ואינה מושפעת ממניעים ארציים אלא מביטוי של רוח הבאה לידי ביטוי כאשר עם ישראל יושב בשלמות בניינו בארצו.
וכך כותב הרב:
וּצְרִיכָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת בְּנוּיָה וְכָל יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים עָלֶיהָ מְסֻדָּרִים בְּכָל סִדְרֵיהֶם, מִקְדָּשׁ וּמַלְכוּת, כְּהֻנָּה וּנְבוּאָה, שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים וְכָל תַּכְסִיסֵיהֶם, אָז חַיָּה הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּכָל זִיו תִּפְאַרְתָהּ, פּוֹרַחַת וּמַעֲלָה נִצָּהּ וּמִתְחַבֶּרֶת לַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּכָל שִׁעוּר קוֹמָתָהּ. ...עַד אֲשֶׁר יָפוּחַ הַיּוֹם וְאוֹר חַיִּים יָבוֹא מֵאוֹצַר גְּאֻלַּת עוֹלָמִים, וְיִשְׂרָאֵל יַעֲשֶׂה חַיִל, יִנָּטַע עַל אַרְצוֹ וִישַׂגְשֵׂג בְּכָל הֲדַר סְדָרָיו. אָז תָּחֵל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לִצְמֹחַ מֵעֹמֶק שָׁרְשָׁהּ, תַּעֲלֶה מַעְלָה מַעְלָה, וְאוֹר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב יַזְרִיחַ עָלֶיהָ קַרְנֵי אוֹרָה מֵחָדָשׁ, חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים. (אוה"ת פרק א)
ונבאר הדברים–חג השבועות מופיע בתורה רק כחג הביכורים ואין בו זכר לציון מתן תורה. לעומת זאת בתורה שבעל פה – בתפילת היום, מוזכר החג כ"יום מתן תורתנו" – לכאורה היה מקום שהדברים יהיו להיפך – מתן תורה יהיה נכתב בתורה ודווקא ביכורי הארץ יצמחו מתוך תורת האומה מלמטה, בעל פה אלא שהדגשה יש כאן ליניקה ההדדית של הארץ מן השמים, ומן השמים – מתגלית דווקא בגידולי הארץ.
מתוך כך מודגש גם יסוד בהלכה, שהקרבת העומר דוחה שבת. הדבר מבטא יותר מכל את המהות הלאומית הישראלית שכאשר מתגלה בטהרתה בפועל, כעבודת הציבור בבית המקדש, אשר שם האומה כציבור מתקשרת לאלוקיה, הרי היא דוחה שבת ככל קרבנות החובה בבית המקדש. גם ההלכה של קצירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה" אינה מוסבת על "שבת בראשית" אלא על "מחרת הפסח" כדי להצביע על כך שביסוד העמוק והראשוני – מחשבתן של ישראל קדמה לכל ובכך אף יום יצירתם של ישראל הרי היא בריאה חדשה כשבת הבריאה, לכן אף השבת נכפפת למציאות לידת האומה בחג הפסח.
רעיון זה מתקשר באופן נפלא דווקא בבניין הפיזי מעשי של ארץ ישראל המתעלה למדרגה כזו, אשר בה, על מנת לפעול בקצירת החיטים ללחמי הבכורים, ומתוך כך לזכות לשפע מתנת התבואה של כל השנה כולה, יש להקריב מנחה חדשה הבאה מתוך קדושת ישראל.
וכך כותב הרב במאמר "יום הביכורים יום מתן תורתנו":
...חקלאותו (של העם) כולה היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש עמו הוא קרבן צבור, שדחוה את השבת...
הרמז הגדול שיש כאן כי החקלאות הישראלית בארץ ישראל, יסוד ישובו ובנין נחלתו, נמשכת היא ממקור הקודש באומה קדושה זו, ודווקא בהלכה זו עולה ובאה ההארה המיוחדת הזו של "ישראל קדמו לתורה" של "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמיים" של ה"מעולה שבברכות".
וכך כותב הרב על המחלוקת המפורסמת עם הצדוקים והבייתוסים אשר לא קבלו את הנפסק בתורה שבעל פה ולגביהם לעולם אין קצירת העומר דוחה שבת.
"זאת לא יכלה הבייתוסיות לעכל, עיניה החלשות כהו ולא יכלו לסבול את האור הגדול הזה הזורח במלוא הדרו, ועל כן רצתה להאפיל אותו ולהבליט ש"אין קצירת העומר דוחה את השבת", אין החקלאות עולה גם בישראל למדרגה של קודש קדשים, וממילא יתפוס בה החול הרגיל את מעמדו ומזה תוכל כבר הדרגא להיות הולכת ויורדת עד כדי האפסיות של אור הקודש מחיי הלאום, והקבוץ הישובי".
במקום בו אין האידאה מתבלטת, בעולם מטריאליסטי של רדיפת פרנסה וחוסן כלכלי, חקלאות ובניין – שהם ביטויים כל כך קונקרטיים ומעשיים, שיכולים להתפרש כבאומות העולם כפעולה מובהקת של ביסוס חומרני – דווקא שם מתברר כי האומה היושבת בארצה בשלמות כוחותיה – תביא לידי ביטוי עמוק וישר ביותר את גילוי שם ה' בעולם כמגמה אלוקית רוחנית וכביטוי אופי האומה ויסוד הופעתה והשפעתה בעולמות המעשיים.
הרב קובע כי ההתכנות היחידה להיותנו מסוגלים לחיות בהוויית קודש של כל המעשים הנראים כחומריים, בארץ, היא רק כאשר ההוויה היא כזו המחברת את העולמות דרך העבודה הכללית ציבורית שמרכזה במקדש. העדר תפיסה זו אינה פגם משני או חלקי אלא יכולה לגרום לנתק כזה עד שהאקלים הרוחני והחוסן הלאומי שלנו כולו יעמוד בסכנה קיומית ממש.
היותו של חג השבועות – מועד אשר מקבץ דווקא שני מושגים הנראים רחוקים זה מזה מבטא יותר מכל כי לא עם ככל האומות אנו אשר הפעולה הקיומית פיזית היא יעוד קיומו. במקביל ובמפתיע – גם יסוד של עבודה שכולה רק קודש ורוח דתית של פרט העומד מול בוראו אינה מביאה לשלמותינו המלאה אלא דווקא האיחוד המרכיב יחד את התרבות הלאומית שלנו כביטוי של רוח של קודש ועבודת ה' של האומה כולה במעגלי החיים המעשיים בארץ ישראל היא המימוש המלא של יעודנו–ממלכה של כהנים וגוי – קדוש.
וכך מסיים הרב את מאמרו:
ונגד המהרסים מכל הצדדים... שלא הבינו ולא יבינו עוד את רוח האומה לכל עומקו, שהתאמצו ומתאמצים לעשות את עבודת הקודש ומשמרת התורה והמצות כולה רק לדבר פרטי באומה... ונגד אלה החפצים לנתק את היסוד החקלאי בארץ ישראל מקשר קדושתו המחיה אותו לעד על אדמת הקודש. יהיה לנו יום הבכורים ויום מתן תורתנו לאות עולם לישראל, לערובת נצח לתקומת שיבת שבותו, וצמיחת קרן ישעו, על אדמת קדשו אשר אהב סלה, בימין ה' רוממה! ימין ה' העושה חיל אשר רק בה יושע ישראל תשועת עולמים וארצו תבנה בנין שלם במהרה בימינו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב