בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הנהגת ה' את העולם
לחץ להקדשת שיעור זה

ראית זאב?

אחרי שנים של חוסר סמכות חינוכית ורוחנית הגיע הזמן לחזור לבסיס האמוני, כפי שהשתקף גם במעמד מתן תורה: יראת העונש

undefined

תשע"ד
4 דק' קריאה
חסיד אחד שאל את הרבי מקוצק: מהי יראת ה'? שאלו הרבי: ראית זאב? ענה הלה: כן. ופחדת? - כן. היית צריך לחשוב על הפחד? - לא... ובכן, כך היא יראת ה'!
א . לפני יותר ממאה שנים פרסם הרב קוק את מאמר "הפחד" (בתוך החיבור 'עקבי הצאן'), שבו הוא מכריז על תפנית חשובה בעולמנו הרוחני. לא עוד הפחדות מפני עונשי גיהינום, אלא תורה מאירה המסבירה פניה. באותו מאמר קובע הרב שהדור כבר אינו פוחד, מכיוון שנפשו גבוהה יותר והוא שש אלי מוות, אם האידיאל שלמענו ימסור את נפשו גדול ונשגב בעיניו. לכן הפחדה לא תפעיל אותו ולא תקדם אותו.
לא רק תלמידי הרב, אלא גם אנשי חינוך אימצו גישה זו. לא עוד עונשים, בוודאי לא עונשי גוף (שהיו שכיחים מאוד במערכת החינוך בכל העולם), אלא שלילת עונשים בכלל. במקומם יבואו אהבה, הארת פנים והגברת החשק, תוך מציאת פיתויים להגביר את המוטיבציה.
לא פלא הוא שהעולם הרוחני נראה יותר ויותר כמו סופרמרקט צבעוני, מלא פעלולים למשיכת תשומת לבו של הקונה הפוטנציאלי. ישיבות "מוכרות את עצמן" לתלמידים שבאים "לעשות שוק" ולראות מה יתאים יותר לנפשם. במערכת החינוך מורגש בעוצמה רבה היעדר הגורם הסמכותי, שניזון – מה לעשות – גם מן העונש והאיום.
גם במערכת המשפחתית הלכה ונשחקה סמכות ההורים, תוך צמצום הולך וגובר של מידת היראה. ספרים, מאמרים וקורסים להנחיית הורים מנסים למלא את החוסר בסמכות ולהחזיר עטרה ליושנה, כשנראה כי אבדו כמעט לגמרי הבלמים והרכב המשפחתי מידרדר במורד במגמת התרסקות.
כנראה שהגזמנו.
הרב קוק עצמו היה מודע לבעיות שעלולות לצמוח מהגזמה שבאהבה אשר עלולה לכסות על פשעים, ומהעדר גורם מרתיע. לכן כתב: "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו... על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בניינים רמים לתלפיות... זהירות פנימית [מפני עבירה] שווה עם טבע היראה מכל אסון... העוקר את הציור התחתיתי הזה, מסרס הוא את החיים ונוטל מהם את האפשרות של שגשוגם, ומרפה את ידיה של הנשמה... ראשית חכמה יראת ה'" (מידות הראיה, יראה).
הגדרתו הנפלאה למידת היראה הפשוטה, שהיא כמו זהירות מאסון, מזכירה את חינוכו של ילד קטן שלא לשחק באש ולא להכניס מזלג לתוך שקע חשמלי. אין כאן רעיונות עליונים עמוקים ומורכבים, אלא רצון לחיות ולא להינזק. הוא הדין בנזקים רוחניים של העובר על מצוות התורה. בתשתית החינוכית והרוחנית חייבת לעמוד מידת היראה, המזהירה מפני הנזק שבעבירה: גיהינום, עונשים, ייסורים ועוד - תיאורים המופיעים למכביר בתורה ובנביאים ובספרי היראה שהזנחנו ושמנו בירכתי הספרייה. בהיעדר יראה פשוטה לא נוכל לבנות בניין אמיתי של רוחניות, חינוך וחברה צודקת. יצר הרע ועוצמתו האדירה חייבים משקל נגד רציני. מול תענוג והנאה – ייסורים וצער, מול סיפוק ושביעות רצון - צימאון וחסר.
ב . קריאה פשוטה של תיאור מעמד הר סיני – אותו חווינו זה עתה, בחג השבועות – מביאה למסקנה הפשוטה: עיקר המטרה הייתה קביעת היראה בלב כל אדם מישראל. עוד לפני שהעם שומע את הדיברות הוא נמצא במצב חרדה - "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד – ויחרד כל העם אשר במחנה". מפלס החרדה נוסק לגבהים בלתי אפשריים, והעם מתחנן למשה שיקבל את תפקיד המתווך, מכיוון שהוא חושש "פן נמות". בדברי ההרגעה נאמר לעם שתכלית המעמד הייתה "לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
זוהי חרדה בונה ולא משתקת. כך נוצר היחס הנכון בין הבורא לנברא, בין א לוהים לישראל.
לעתים תקדם יראה לאהבה, ולעתים תקדם אהבה ליראה. נראה שלזה התכוון גם הרב קוק במאמר שהזכרנו.
כך גם אצל הרמב"ם: "הא ל הנכבד והנורא הזה – מצווה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר 'ואהבת את ה' א לוהיך', ונאמר 'את ה' א לוהיך תירא'. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד: 'צמאה נפשי, לא לוהים – לאל חי'. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד: 'כי אראה שמיך... מה אנוש כי תזכרנו" (הלכות יסודי התורה, ב).
לא כדאי לנסות להמרות את פי ה'. הוא לא מוותר, הוא נורא ואין להימלט מפניו. מובן שאין להישאר במצב יראה שכזה, וכפי שהרמב"ם עצמו מסביר בהרחבה, שכך היא דרכו של חינוך לילד קטן, אך כשיגדל – יש לרומם אותו ליראה של הכרת גדלות ה'. אלא שאין לדלג על השלב הילדותי ההוא, שתמיד נשאר ברקע, גם כשיגדל. כמו הזהירות מלהכניס מזלג לשקע, שגם כשאנו מבינים את ההיגיון שבסכנה, האינסטינקט המרתיע נשאר זה שספגנו בילדותנו.
ג . על ההכרח שביראת העונש, גם כשמדובר באיש מבוגר ובולט ברמתו הרוחנית שזכה לכינוי "חסיד" – מספרת הגמרא את אחד הסיפורים המדהימים: יהודי נהרדעא פדו בנות צעירות משבי הגויים, ואכסנו אותן בעליית הגג שבבית רב עמרם החסיד. כדי שאיש לא יוכל להגיע אליהן, הסירו את הסולם המוביל לעליית הגג. אחת מהן עברה על פתח העלייה, ראה אותה רב עמרם ותאוותו בערה בו. לקח את הסולם שהיה כבד מאוד ורגילים להרימו בעשרה אנשים, והעמידו בעצמו. בעודו עולה, עצר בחזקה את עצמו וצעק "אש בבית עמרם"! באו השכנים לכבות את האש, וראו את רב עמרם על הסולם. נוכחותם והבושה מהם עזרו לו להתגבר על יצרו. באו תלמידיו והתאוננו בפניו, שמעתה הם מתביישים ברבם. ענה להם: מוטב תתביישו בי בעולם הזה ולא בעולם האמת (מתורגם ומעובד על פי קידושין פא, א).
ועוד מילה על חינוך.
רבות דובר כבר על הנזק שנגרם לילדים שלא הציבו לפניהם גבולות ברורים של מותר ואסור. גבולות כאלה לא ניתנים להצבה בחיוך ומאור פנים בלבד. איך שלא נסביר את משפט הנצח "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר" (משלי יג, כד), עושה רושם שמידת היראה, הקפדנות ושאר תכונות שחשבנו לזרוק לפח האלטע-זאכען נדרשות אף בימינו.
למען הסר ספק - חז"ל כבר הדריכו אותנו שהמינון הנכון לנהוג בו כלפי המתחנך הוא "שמאל דוחה וימין מקרבת". אבל כנראה הלכנו צעד רחוק מדי, ושיתקנו את יד שמאל כמעט לחלוטין. יש להזדרז ולהשיב אותה לתפקוד. כדאי גם להחזיר את הזאב למשל היראה.
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il