^ 1. מהכתוב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות... ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד) למדו חז"ל שאסור לסרס בעל חיים זכר. איסור זה קיים בין בארץ ובין בחוץ לארץ, כמבואר בגמרא חגיגה (יד ע"ב), שאילתות (פרשת אמור מהד' הנצי"ב שאילתא קה), ספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה שסא), הלכות איסורי ביאה (טז, יא) ושולחן ערוך (אבן העזר ה, יא).
עם זאת ישנם אופנים שבהם, לדעת פוסקים רבים ולעתים אף לכל הדעות, אין בדבר איסור. אופנים אלה יפורטו להלן. חלק מהמובא כאן הובא בקצרה בתשובתנו בשו"ת במראה הבזק (חלק ו סי' עז).
^ 2. לא כל טיפול תרופתי מותר, משום שאיסור סירוס כולל גם טיפולים תרופתיים הגורמים לעקרות הקרויים בלשון חז"ל "שתיית כוס עיקרין" (ראה תוספתא יבמות ח, ד גמרא שבת קי ע"א - קיא ע"א ושולחן ערוך אבן העזר ה, יב). איסור זה חל גם על טיפולים תרופתיים הפוגעים בעקיפים באברי הרבייה עצמם. לכן הותרו כאן רק טיפולים שאינם כאלה. ברם גם לגבי הטיפולים שלא הותרו כאן קיימת מחלוקת האם איסור זה הוא מהתורה אלא שאין לוקין עליו או שהאיסור הוא מדרבנן. ויש למחלוקת זו השלכות רבות שידונו בסעיפים הבאים:
הסוברים שמדובר באיסור דרבנן הם:
בספר יראים (סוף סי' שמב, בדפוס ישן סי' שפא) כתב: "ונראה שעיקור על ידי סם מדרבנן", מאירי (שבת קי ע"ב, בביאורו הראשון שמבאר שהלימוד מהפסוק אינו אלא אסמכתא), עיין גם בלשון הרשב"א בחידושיו (שם): "שלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס", אמנם יתכן שלא כתב כן אלא בביאור ההוה אמינא של הגמרא שמשווה בין שתיית כוס עיקרין לנטילת כרבולתו של תרנגול "כדי שיסתרס מאליו", ואילו לדעת רב אשי שם שדחה את הראיה יתכן שבשתיית כוס עיקרין יש איסור תורה. אמנם יתכן שסבר כי הרשב"א סובר שגם רב אשי מודה שאין איסור תורה בדבר, ונחלקו האמרואים אם יש בשתיית כוס עיקרין איסור דרבנן או היתר גמור, ואז לא נאמר שהמחלקות היא קיצונית, שבהוה אמינא סברו שמותר לגמרי ורב אשי סבר שיש בדבר איסור תורה. עוד יתכן שלא פוסקים כרב אשי אלא נוקטים שדבריו הם דיחוי בעלמא, ואף על פי שלהלכה אוסרים שתיית כוס עיקרין - איסור זה הוא מטעם ביטול פריה ורביה ולא משום איסור סירוס עצמו, וכדלהלן.
ועיין גם בדברי הריטב"א (יבמות סג ע"ב) בשם הרמב"ן שמשמע ממנו שהאיסור הוא רק משום ביטול פריה ורביה, ולמי שכבר קיים פריה ורביה משום חובת "לערב אל תנח ידך" שהיא חובה מדרבנן.
יש לציין שגם היראים הנ"ל הציע ביאור כזה לדעות שיש בכך איסור מהתורה, אם כי בדבריו נראה שאין כוונתו לומר שהאיסור הוא משום ביטול פריה ורביה, אלא איסור הסירוס היא ההוראה המנוגדת לצווי של פרו ורבו כמפורט לקמן, שמכיוון שציוותה התורה פרו ורבו - אנו אומרים שהסירוס הוא מה שמנוגד לחובה זו, לפיכך יש להשוות בין פרטי המצווה והאיסור, וכעין מה שכתב בעל ההפלאה בספר נתיבות לשבת (סי' ה ס"ק ו) וכן רבי מלאכי הכהן בעל יד מלאכי (בתשובתו שהובאה בשו"ת בני יהודה חלק ב, בית יהודה סי' מז, בביאור דברי המבי"ט בקרית ספר. וראה להלן עוד בביאור דעת היראים). ועיין בדברי החיד"א בספר יעיר אזן (מערכת א אות יח) שכתב שכך נראה מדברי הריטב"א הללו, והאריך בביאורם.
יש לציין שלכאורה לפי דעה זו בבעלי חיים אין איסור כלל, שהרי מצוות אלו, "פרו ורבו" ו"לערב אל תנח ידך" לא נאמרו לגביהם. אמנם יש להקשות על זה מהגמרא בשבת (קי ע"ב) שם דנו באיסור זה ולמדו מהפסוק: "ובארצכם לא תעשו" שמדבר בבעלי חיים. קושיה זו היא על כל הסוברים שאיסור זה הוא מדרבנן. על זה אפשר להשיב שלימוד זה הוא רק אסמכתא, וכדברי המאירי הנ"ל). אבל מכל מקום קשה, שהרי מהמשך הגמרא משמע שאיסור זה שייך גם בבעלי חיים, שהרי בגמרא מנסים להוכיח ששתיית כוס של עיקרין מותרת מדברי ר' יוחנן לגבי תרנגול, ודחו את הראיה בטענה שר' יוחנן התיר רק פעולה הגורמת לתרנגול שלא ירצה להזדווג, אך לא סירוס ממש ואפילו בעקיפין. ואם שתיית כוס של עיקרין אסורה רק משום ביטול פריה ורביה, וזה אינו שייך בבעלי חיים, מדוע לא דחו בגמרא את הראיה כך? אפשר ליישב בדוחק שאכן יכלו לומר כך, אלא שבלאו הכי דחו את הראיה באופן אחר.
לחלופין אפשר לומר שלדעת הרמב"ן הסיבה שאין בשתיית כוס של עיקרין איסור סירוס מהתורה אינה משום שפעולה זו אינה נעשית באברי ההולדה עצמם, אלא משום שלא נעשית כל פעולה ישירה, פיזית, בגוף. ובגמרא שם שרצו להוכיח מדברי ר' יוחנן לגבי תרנגול, מדובר שעשו פעולה בגופו, שיש להחשיבה כסירוס האסור אף בבעלי חיים, ואף על פי כן התיר ר' יוחנן לכאורה משום שזו פעולה עקיפה הנחשבת גרמא, ואם כן הוא הדין ששתיית כוס עיקרין צריכה להיות מותרת מטעם שהיא גרמא. ברם למסקנת הגמרא שהיתרו של ר' יוחנן אינו מטעם זה, אם כן יש לומר שגם פעולה עקיפה אסורה ואינה נחשבת גרמא. אלא שאם פעולה זו אינה פעולה פיזית בגוף - אין זה סירוס, ורק לגבי אדם היא אסורה משום ביטול פריה ורביה, כנ"ל.
אמנם היראים, שכאמור גם הוא העלה אפשרות לבאר שהאיסור בשתיית כוס של עיקרין הוא משום ביטול פריה ורביה, כתב שאפשר להסביר מדוע איסור זה נוהג גם בבעלי חיים: "אף על גב דלאו בני מצוות פריה ורביה נינהו, כיון דזכרים נינהו דומיא דאנשים שנצטוו, יש לומר שגם עליהן הקפידה תורה".
לכאורה דבריו קשים, מפני שמסברה היה נראה שיש להשוות נשים לאנשים יותר מלהשוות את בעלי החיים זכרים לאנשים.
אלא נראה שכוונתו היא שלא מצוות: "פרו ורבו" (בראשית א, כח) מגדירה את איסור סירוס, אלא גם הברכה שנאמרה לבעלי החיים: "פרו ורבו" (שם, כב). ואף על פי שהזכיר בדבריו שלאחר קיום "פרו ורבו" יש מצווה של "לערב אל תנח ידך" - מכל מקום אין כוונתו לומר שהאיסור הוא משום מצווה זו, שהרי בשלב זה של דבריו הוא מצדד לומר שמדובר באיסור סירוס ממש, אלא שכוונתו היא שמצווה זו משמעה ש"פרו ורבו" אינו מוגבל רק למה שכלול במצוות התורה של פריה ורביה, אלא הוא מושג רחב יותר הקשור לעניין הכללי של רצון ה' להתפתחות והתיישבות העולם, הבא לידי ביטוי בברכה זו. ומחמתו נובע גם החיוב הנוסף של "לערב אל תנח ידך".
עתה יש לומר שכיוון שגם בעלי חיים נתברכו ב"פרו ורבו" - לכן אסרה התורה את הסירוס שהוא היפוכה של ברכה זו. ברם מאחר שמצינו ש"פרו ורבו" שנאמר באדם כמצווה מתייחס לזכרים בלבד, יש לומר שגם לגבי הברכה, אף על פי שבוודאי היא כוללת גם את הנקבות (ראה תוספות יבמות סה ע"ב ד"ה ולא קאמר, ורא"ש שם פרק ו סי' כ) - מכל מקום האחריות למימושה של הברכה מוטלת על הזכרים, ולכן גם האיסור על פעולה המונעת פריה ורביה מתייחסת רק על פעולות באיש, והוא הדין לאחריות שיש לאדם לאי מניעת מימושה של ברכה זו בבעלי החיים, והוא איסור סירוס. מכל מקום ביאור זה דחוק, ואכן מסקנת היראים אינה כביאור זה.
עוד עיין בדברי מהר"א שטיין בביאורו לסמ"ג (לאוין קכ) שסובר שלאיש זכר אסורה שתיית כוס עיקרין מן התורה, אך בבעלי חיים מצדד לומר שזו רק גזרה דרבנן "אטו זכר דאדם", אלא שאין הדבר ברור לו לגמרי, וסיים: "שמא איסור דאורייתא הוא כמו באדם". ונראה שגם לדעתו יסוד האיסור באדם הוא משום ביטול פריה ורביה, ולכן בבהמה שאינה מצווה - אין איסור מהתורה.
(לפי דרך זו, את הספק שבסוף דבריו "שמא אסור מן התורה כמו באדם" יש לפרש שהוא מחמת הברכה של פריה ורביה, או שיש לפרש שהוא מסופק שמא זהו סירוס ממש ולא רק משום פריה ורביה, ולכן יש לאיסור זה מקום גם לגבי בעלי חיים. ביאור נוסף בדבריו כתב מרן הגר"ש ישראלי בעמוד הימיני סי' לא אות ה).
מלשונו של המבי"ט בקרית ספר (על הלכות איסורי ביאה פרק טז, אזהרה קיג) משמע שרק באדם יש איסור דאורייתא בסירוס (משום פריה ורביה או משום שיש איסור לאדם לעקר את עצמו גם באופן שאינו כלול באיסור "ומעוך וכרות" שאמרה תורה. לביאור דבריו ראה בשו"ת בני יהודה, חלק ב, בית יהודה סי' מז, וביעיר אזן הנ"ל), אם כי אין זה מוכרח בדבריו.
בחתם סופר (אבן העזר סי' כ) כתב שלדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים שתיית כוס עיקרין אסורה מדרבנן, בשו"ת יביע אומר (חלק ח אבן העזר סי' יד) ובבית אפרים (אבן העזר סי' ב) כתבו ששתיית כוס של עיקרין היא גרמא בלבד, ולכן אין בכך איסור תורה (ובנוסף מצדד האחרון שגם האיסור מדרבנן הוא רק מכיוון שגורם לפגיעה באברי הרבייה, מה שאין כן אם לא נוצרת פגיעה כזו) והחזון איש (או"ח, הערות במסכת שבת סי' סב אות כו, ובאבן העזר סי' יג) כתב כן בביאור דעת הרמב"ם והרשב"א.
הסוברים שמדובר באיסור תורה הם:
המאירי (מסכת שבת שם) בביאורו השני, מדבריו משמע שרק אם התוצאה, היינו הסירוס, אינה ודאית, ובנוסף לכך אין כוונה לסרס - אין איסור בשתיית כוס עיקרין, ומשום שזהו דבר שאינו מתכוון, פסקי ריא"ז (שבת פרק יד הלכה ג אות ב), תשובת רבי מלאכי הכהן בעל יד מלאכי שהובאה בשו"ת בני יהודה (שם), והזכירה החיד"א בברכי יוסף (אבן העזר סי' ה ס"ק יא), וביעיר אזן הנ"ל, בעל ההפלאה בספר נתיבות לשבת (סי' ה ס"ק ו), ויש להעיר שנראה מדבריו (שם וכן מדבריו בס"ק הקודם) שרק פעולה הניכרת באברים אסורה מן התורה. ונראה שהוא סובר שכוס של עיקרין פועלת פעולה כזו בעקיפין. הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קה אות ט), דעת החכם המשיב מה"ר מרדכי שהובאה בבית אפרים (אבן העזר סי' ב), שגם בשתיית כוס של עיקרין יש איסור תורה לדעת הרמב"ם, הסמ"ג והשולחן ערוך, החיד"א ביעיר אזן (שם) בביאור דעת השאילתות, הרמב"ם, הסמ"ג והרא"ש, הגר"א בביאורו לשולחן ערוך (אבן העזר סי' ה אות כח), חת"ם סופר (שם) בדעת רש"י, תוספות בבכורות והשאילתות לפי גרסת הרא"ש (אם כי הדגיש שלדעתו אין זו דעת רוב הפוסקים), ערוך השלחן (אבן העזר סי' ה, כג) ומרן הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' לא, אות ב).
בעמוד הימיני אות ג שם כתב שייתכן שלדעת התוספות בבכורות (לט ע"ב ד"ה כולן) גם הלאו של "ובארצכם לא תעשו" כולל אפילו שתיית כוס של עיקרין, אך על כל פנים שיטתם זו ודאי שלא נפסקה להלכה. בהמשך שם (אות ו) הוא מציע אפשרות לומר (על פי ביאורו באותיות ג-ה) ששאלה זו, אם יש איסור דאורייתא בשתיית כוס של עיקרין, היא עצמה הספק שבגמרא, ואם הוא איסור תורה - יתכן שאף נכלל בלאו של "ובארצכם לא תעשו", ויש בו מלקות, ואין כלל צד לומר שאיסורו הוא מדרבנן, אלא או שאיסורו מהתורה או שיש בשתייה היתר גמור. להלכה נשאר הדבר ספק דאורייתא, ולכן דינו: אסור ואין לוקין עליו.
יש לציין שלדעת הגרצ"פ פרנק (הערותיו לאוצר הפוסקים חלק א עמ' 320, ובשו"ת הר צבי יו"ד סי' כג) טיפול על ידי זריקות חמור יותר מטיפול על ידי תרופה הניתנת דרך הפה, אך דברים אלה הם חידוש, ושאר הפוסקים לא כתבו כך, והגרצ"פ פרנק אף מעיר על כך.
^ 3. מדברי הגמרא (שבת קי ע"ב) משמע שאפילו אם סירוס עקיף על ידי שתיית כוס עיקרין אסור, מכל מקום פעולה שמחמתה אין לתרנגול רצון להזדווג עם התרנגולת אינה מוגדרת סירוס כלל ומותרת. וכך פסק הרמ"א (שולחן ערוך אבן העזר ה, יג). הרמ"א הוסיף ונימק: "כיון דלא עביד כלום באברי הזרע", מדבריו משמע שלא רק אם מדובר בפעולה המונעת את ההזדווגות, אלא אפילו בפעולה של סירוס עקיף, כל עוד התוצאה אינה ניכרת באברי הרבייה.
(לפי הסבר זה שתיית כוס עיקרין אסורה רק אם היא פוגעת בעקיפין באברים הרבייה או באדם בכל מקרה של פגיעה, ומשום ביטול פריה ורביה).
לכאורה נראה שדברי הרמ"א מבוססים על דברי הרשב"א בחידושיו (שבת שם): "שלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס", ואף שכפי שציינו לעיל הרשב"א כתב זאת בביאור ההוה אמינא של הגמרא, ואילו לדעת רב אשי שם, שדחה את הראיה ונפסק להלכה כמותו, בכוס של עיקרין יש איסור, אף שכאמור לעיל יתכן שאין זה איסור תורה. עוד אפשר לומר, כאמור לעיל, שכוונת רב אשי, שדחה את ההשוואה בין שתיית כוס עיקרין לנטילת כרבולת של תרנגול, היא לומר שאין בסירוס היתר של גרמא, אך מכל מקום לא נדחה העיקרון שאם אין פגיעה באברי הרבייה אין זה סירוס שנאסר (ואמנם בשתיית כוס עיקרין נוצרת פגיעה כזו בגרמא), ואין הבדל אם מניעת ההולדה שאינה על ידי פגיעה כזו נובעת רק מחוסר רצון להזדווג או מסיבה אחרת.
לפי זה יש לדייק בלשונו של הרמ"א שלא כתב: "אינו נוגע באברי הזרע" כלשון הרשב"א, אלא כתב: "לא עביד כלום באברי הזרע". דהיינו שגם פגיעה בגרמא אסורה, אם "לא עביד כלום", כלומר שהם אינם ניזוקים כלל ואף לא בגרמא, אלא שבעל החיים אינו יכול עתה להתרבות מחמת פגיעה, ישירה או עקיפה, במערכות אחרות בגופו - אין איסור בדבר.
יש לציין שביאורים דומים בדברי הרמ"א כתב גם הגרצ"פ פרנק (הנ"ל), כמו כן עולה מדבריו שגם הוא הבין באופן פשוט ששתיית כוס של עיקרין פוגעת באברים אלה (אלא שזה אינו נחשב סירוס בידיים, ולדעתו הסיבה לכך היא שבעת השתייה עדיין אין התוצאה, הסירוס, הכרחית, כיוון שאפשר להקיא את המשקה, וזה אינו בטיפול על ידי זריקה), וכן כתבו באגרות משה (אבן העזר חלק ג סי' טו) ומרן הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני שם, אות ז) שאף עמד על כך שהרמ"א שינה מלשונו של הרשב"א.
הגר"א (שם אות לא) השיג על דברים אלה, וכתב: "לאו דווקא, אלא משום דאינו מסרס כלל אלא מונעו מתשמיש", היינו שאם רק מונעו מתשמיש אין בכך שום איסור, ומשמע שהוא הדין לגבי טיפול הורמונלי המונע את הדחף המיני, וכך עולה גם ממסקנתו של מרן הגר"ש ישראלי (שם).
אמנם מהאגרות משה (שם [יש להעיר כי בתשובה שם לא דן בבעלי חיים]) נראה שהוא סבור שדברים אלה אמורים רק כאשר עדיין קיימת אפשרות להזדווגות, אך לא כאשר המערכת המינית אינה מתפקדת כתוצאה מהטיפול, דהיינו שאין אפשרות של קישוי. ולפי זה יש לברר את מהותו של הטיפול המדובר, אם הוא מונע אפשרות של הזדווגות או רק מפחית את החשק לכך. אולם למעשה נראה שיש להקל בכל אופן, מכיוון שאין דבריו מוכרחים, ופשט דברי הרמ"א הם שכל עוד שמדובר בפעולה שאינה יוצרת שינוי באברי הרבייה אלא רק שינוי בתפקודם אין בכך איסור, ובשתיית כוס של עיקרין יש שינוי באברי הרבייה.
בנוסף, גם אם נחשוש לדברי האגרות משה, אם מדובר בפגיעה זמנית גם לדבריו אין איסור כפי שיובא בסמוך.
(ואף ששם התיר בגלל צירופם של שני נימוקים: א. הפגיעה היא רק באיכות הזרע, ב. מדובר בפגיעה זמנית בלבד. מדבריו משמע שמעיקר הדין די בנימוק השני לבדו, וכך עולה גם מדברי הציץ אליעזר, הדבר יהושע ושבט הלוי שנביא להלן. וכל שכן שיש לסמוך על נימוק זה כאשר בכל מקרה יתכן שפעולה זו נכללת בהיתר של הגמרא, ולא כהבנת האגרות משה בנקודה זו).
^ 4. לפי דברי הגר"א שהובאו בהערה הקודמת יש מקום לומר שזה נחשב סירוס בגרמא, ויש מקום לומר שכן הוא גם לדעת הרמ"א (שם), כיוון שנוצרת כאן פגיעה ממשית במערכות הרבייה החיצוניות, היינו בייצור תאי הזרע המתבצע באשכים, ולא רק פגיעה ברצון ההזדווגות, וגרמא זו אינה דומה, לכאורה, למתואר בשולחן ערוך (אבן העזר ה, יג), אלא לשתיית כוס עיקרין שנאסרה, לחלק מהדעות מן התורה, (כפי שהסבר בהערה 2, ולדברי הגרצ"פ פרנק שם גרמא זו אף חמורה יותר).
ברם יש לומר שכיוון שאין זו פגיעה הניכרת לעין הרי שמבחינה הלכתית אין זה נחשב סירוס, כיוון שאין אנו מבחינים בעין בלתי מזויינת בשינוי באברים עצמם אלא רק בשינוי בתפקודם.
להלכה באגרות משה (שם) כתב להתיר, אלא שלמעשה לא הסתפק בנימוק זה אלא צירף לו את הנימוק של זמניות הפגיעה, וכך נקטנו כאן.
^ 5. אין די בהתרים האמורים לעיל כדי שיהיה זה היתר מרווח וברור. משום שנראה מדברי האגרות משה (שם) שיש מקום לחשוש שאם יכולת ההזדווגות נפגעת הדבר נכלל באיסור (כנ"ל בהערה 3). כמו כן, לדעת ההר צבי (הנ"ל בהערה 2) אם תפקודם של אברי הזרע נפגע כתוצאה מהטיפול (או בהעדר קישוי או באפשרות של ייצור הזרע) - יש בכך איסור לפחות כמו שתיית כוס עיקרין (ולדעתו אף חמור יותר).
לגבי פגיעה בייצור הזרע, האגרות משה כאמור בהערה הקודמת, לא סמך להתיר בכך ללא צירוף ההיתר של פגיעה זמנית. לכן נדרש תנאי נוסף והוא זמניות הפגיעה, זאת בהתבסס על דברי הדבר יהושע (חלק ג אבן העזר סי' ז), האגרות משה (שם) ושבט הלוי (חלק ב סי' ג) שהתיר זריקות הגורמות לסירוס זמני. ונראה מדבריו שטעם ההיתר משום שאין זה נחשב סירוס כלל (ולכן הוא מדמה זאת לניטלת כרבולתו של תרנגול הנ"ל בהערות 3-2, שהותרה מאחר שאינה נחשבת כלל לסירוס). כך גם נראה מדברי הציץ אליעזר (חלק ט סי' נא, שער ב פרק ד אות יא) שזה אינו מוגדר כלל סירוס, אם כי שם מדובר בנקבה.
למרות האמור לא כתבנו שפעולות אלה אסורות כאשר מדובר בפגיעה קבועה, אלא כתבנו שפגיעה זמנית עדיפה, מאחר שמדברי הפוסקים הנ"ל נראה שמעיקר הדין הם סוברים שהיה מקום להתיר זאת, אלא שלא סמכו על כך למעשה.
כאשר הפגיעה היא זמנית נראה שההיתר מרווח יותר. זאת על-אף שמרן הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' לא אות א) מפקפק בזה ומסתפק שמא גם סירוס זמני נאסר, מכל מקום למעשה מסתבר שאין ספק מוציא מידי ודאי, וכל שכן ספקו של פוסק יחיד שאינו מוציא מידי ודאן של רבים, ובפרט שיש עוד נימוקי היתר שגם הוא מודה להם, ושאף ללא הטעם של זמניות הפגיעה די בהם מעיקר הדין, כנ"ל.
^ 6. נחלקו התנאים בספרא (אמור פרשה ז): "מנין שהנקבות בסירוס? תלמוד לומר: 'כי משחתם בהם מום בם', רבי יהודה אומר: 'בהם' - אין נקבות בסירוס", וכן בתוספתא מכות (ה, ו): "המסרס את האדם ואת הבהמה ... בין זכרים בין נקיבות הרי זה חייב. ר' יהודה אומר: מסרס זכרים חייב, מסרס נקבות פטור", ושם ביבמות (ח, ד): "... ר' יהודה אומר: המסרס את הזכרים חייב ואת הנקבות פטור".
להלכה הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה טז, יא) והשולחן ערוך (אבן העזר ה, יא) פסקו: "המסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור", וביאר המגיד משנה (שם) שפטור אבל אסור. וכן נוסף בדפוסים המאוחרים של השולחן ערוך. לרוב הדעות איסור זה הוא מדרבנן, וכפי שנבאר:
פשטות לשון הרמב"ם והשולחן ערוך (הנ"ל) מורה שפסקו כר' יהודה, וכיוון שלדעתו אין מקור בתורה לאיסור סירוס בנקבות, ועוד שיש אף מיעוט: "בהם - אין נקבות בסירוס", אם כן אין כאן איסור דאורייתא אלא גזרה מדרבנן, כך פירש הברכי יוסף (על השולחן ערוך שם ס"ק יד). דעת הט"ז (שם ס"ק ו) היא שאין איסור סירוס בנקיבה אפילו מדרבנן, אלא שאסור לעשות כן משום "צער בעלי חיים".
(ולפי זה אם יש בכך תועלת לאדם - מותר, וכן סירוס שאינו כרוך בסבל משמעותי לבעלי חיים, כגון שעושים אותו בהרדמה וכדומה או שיש בו תועלת לבריאות בעלי החיים ומניעת סבל עתידי - מותר בנקבה).
אמנם העיר האגרות משה (אבן העזר חלק ג סי' יב): "הט"ז הוא דעת יחיד ואין להורות כמותו". עם זאת יתכן שיש מקום לצרף את סברתו כסניף להקל במקום שיש צדדי היתר נוספים. עיין גם בקרית ספר למבי"ט (הלכות איסורי ביאה טז, אזהרה קיג) שכתב: "ואין סירוס בנקבה מן התורה". ועיין ברשב"א (שבת קיא ע"א) שכתב: "דבאשה ליכא משום סירוס" (ולכן האיסור שאשה תשתה כוס של עיקרין אינו אלא לדעה שהיא מצווה על פריה ורביה, וכשעדיין יש לה סיכוי ללדת). מדבריו משמע שאם אשה אינה מצווה על פריה ורביה, וכפי שנפסק להלכה - אין איסור כלל בסירוס האשה.
עוד עיין ביעיר אזן (מערכת א אות יח) שמדבריו משמע שאיסור זה הוא מדרבנן וכן בדברי בעל ההפלאה בספר נתיבות לשבת (שם ס"ק ה) שגם הוא סובר כך.
לעומת זאת הגר"א (שם ס"ק כה) ביאר שהשולחן ערוך פסק כדעת תנא קמא בספרא, הלומד מהכתוב: "כי משחתם בהם" שאף "הנקבות בסירוס", ואם כן האיסור הוא מדאורייתא, אלא שגם לדעת תנא קמא אין לוקין עליו. אך דבריו קשים, שהרי דברי הרמב"ם והשולחן ערוך הם ממש העתקת לשון ר' יהודה שבתוספתא, וכפי שכתב המגיד משנה. ושמא הבין הגר"א שר' יהודה סובר ש"פטור" היינו "פטור ומותר", וכיון שבשולחן ערוך נאמר "אסור" הסיק מכך שפסק כתנא קמא.
(אמנם כפי שכבר כתבנו לעיל בדפוסי השולחן ערוך הראשונים לא היה כתוב "אבל אסור", וזו תוספת על פי דברי המגיד משנה, וכיון שלשון השולחן ערוך המקורית היא ממש לשון ר' יהודה שבתוספתא - מסתבר שפסק כמותו. אלא שייתכן שכוונת הגר"א היא שמכל מקום "אסור", וכהבנת המגיד משנה ברמב"ם, שהביאה בבית יוסף, ומסתימת הדברים משמע שהסכים להם).
ועיין גם בערוך השלחן (אבן העזר סי' ה, כב) שציין למחלוקת שבין המגיד משנה לגר"א, וכתב שלדעתו מלשון הרמב"ם משמע שהאיסור הוא מדרבנן.
יש לציין לדברי סמ"ג (שם) שמפרש שאפילו לדעת תנא קמא בספרא אין איסור תורה בסירוס נקבה, ודרשה זו היא לעניין איסור הקרבת בעל מום, שנקבה שסורסה נחשבת בעלת מום.
כמו כן יש לציין לדברי תוספות (שבת קי ע"ב ד"ה והתניא) שכתבו: "באשה לא שייך סירוס" (ואף אם היתה מצווה על פריה ורביה כמבואר שם).
בביאור דברי תוספות נחלקו האחרונים. הב"ח (אבן העזר סי ה) פירש שהכוונה היא שכיון שמערכת הרבייה של הנקבה מצויה כולה בתוך הגוף אין אפשרות לכרות מערכת זו או חלקים ממנה אלא רק לפגוע בתפקוד המערכת על ידי שתיית כוס של עיקרין. הבית שמואל (שם ס"ק יד) הסכים לדברי הב"ח בביאור דברי התוספות, אך סובר שהרמב"ם חולק על דבריהם.
יש שהקשו על דברי הב"ח מהמפורש במשנה (בכורות ד, ד), שגם בימי חז"ל היו מקומות שבהם ביצעו בבהמות ניתוח של כריתת הרחם (ובספר עצי ארזים על השולחן ערוך שם תירץ שיש הבדל בין נקבת בהמה לבין אשה, ושיש להוכיח כדברי הב"ח מהמשנה בקידושין [א, ז] שם השווו איש ואשה לכל הלאווין שבתורה חוץ משלשה, ולא אמרו שאין באשה לאו של סירוס. ברם כבר העיר החתם סופר [אבן העזר חלק ג סי' כ] שתירוצו תמוה, ואת הוכחתו יש לדחות ולומר שבמשנה מנו רק את הפעולות המותרות לאשה ואסורות לאיש, אבל סירוס האשה והאיש הן פעולות שונות ובאברים שונים).
יש שתירצו שאמנם היתה אפשרות כזו, אבל היא לא היתה שכיחה וגם היתה אסורה בכל מקרה משום סכנת הנפשות שבניתוח כזה, ולכן ברור לתוספות שהגמרא לא עסקה בניתוח כזה, וכן ברור לב"ח עצמו (שפירש את דברי הרמב"ם על פי דברי התוספות) שהרמב"ם לא דיבר על ניתוח כזה, וסירוס באופן אחר לא שייך באשה (עיין בשו"ת דברי יציב אבן העזר סי' כט).
אחרים פירשו, ובניגוד לדעת הב"ח, שכוונת התוספות היא שאמנם אפשר היה לכרות חלקים ממערכת זו אך זה לא היה שכיח, ולכן ברור לתוספות שהגמרא לא עסקה בניתוח כזה (ראה יעיר אזן שם והוא חולק על הב"ח, אך הדברי יציב [שם] סובר שאפשר לפרש כך גם בדברי הב"ח עצמו) או שאין זה סירוס שאסרה התורה (ט"ז אבן העזר שם ס"ק ז, ולדעתו אין בזה אפילו איסור דרבנן, ראה יעיר אזן הנ"ל, בביאורו השני), וטעם הדבר הוא מכיון שמערכת זו היא פנימית והפגיעה בה אינה ניכרת מבחוץ, או משום שסירוס שאסרה תורה הוא רק פגיעה באברים שהוזכרו בכתוב בפירוש שהם אברי הזכר, וממילא פגיעה ביכולת ההולדה על ידי פגיעה באברים אחרים של הזכר או ביכולת ההולדה של נקבה – אין זה הסירוס שהתורה אסרה. עיין נתיבות לשבת (שם), חתם סופר (שם), ביאור החפץ חיים לספרא (שם אות יב), אגרות משה (אבן העזר חלק ג סי' יב) ועוד.
יש להעיר עוד, שגם לפי הדעות שאין איסור סירוס בנקבה אפילו מדרבנן, ודאי שאין היתר לעקר נשים או אפילו נקבות של בעלי חיים ללא תכלית ראויה. לגבי נשים כבר ציין בהגהת כתונת פסים (בנו של הפרישה) על הפרישה (אבן העזר סי' ה ס"ק ל) שאף שאינן מצוות על פריה ורביה, מכל מקום הן מצוות ב"לא תהו בראה לשבת יצרה" (ועיין גם בדברי יציב הנ"ל, שלדעתו זו הסיבה שסירוס אסור באשה), וכשמדובר בפעולה כירורגית גם לדברי הט"ז (אבן העזר סי' ה ס"ק ו), שהאיסור הוא רק משום צער וחבלה הרי ש"אין אדם רשאי לחבול בעצמו" (לשון הרמב"ם הלכות חובל ומזיק ה, א, על פי המשנה בבא קמא ח, ו).
גם בבעלי חיים, עיקור שלא לצורך הוא הפך מכוונת הבריאה שנתברכו החיות ב"פרו ורבו", ומסתבר שיש בכך גם איסור "בל תשחית", וכשמדובר בפעולה כואבת הרי יש כאן גם איסור "צער בעלי חיים". אלא שאם וכאשר אין בסירוס איסור עצמי - הרי שהוא מותר במקום צער המצדיק ביטול חובת "לשבת יצרה", וכן אינו נחשב לחבלה האסורה. ולגבי בעלי חיים - מותר לסרסם אם יש לאדם תועלת בכך, ואז אין זו השחתה, ושימוש בבעלי חיים לצורך האדם - הותר, אף במקום צער (כמבואר ברמ"א אבן העזר ה, יד).
^ 7. כך משמע מדברי השולחן ערוך (אבן העזר ה, יב) שמתיר לאשה לשתות כוס של עיקרין, על פי הסבר הט"ז (ס"ק ו-ז), החלקת מחוקק (ס"ק ו) והבית שמואל (ס"ק יד), ובניגוד לדעת הב"ח (שם) שסובר שהיתר זה אמור רק "במקום צער".
יש לציין שאמנם הדברי יציב (שם) ביאר שהיתר זה מפני ששתיית כוס עיקרין אינה יוצרת סירוס גמור וודאי, וכעין דברי המאירי (שבת קי ע"ב) בביאורו השני (ראה הערה 2). ולפי זה לכאורה טיפולים רפואיים הגורמים בעקיפין לידי סירוס ודאי – אסורים. אך רוב הראשונים והאחרונים לא הזכירו סברה זו, והבינו שזהו סירוס גמור ואף על פי כן הוא מותר באשה.
עוד יש להוסיף שהדברי יציב עצמו נימק את החילוק בין סירוס גמור לאשה השותה כוס של עיקרין בכך שגם אשה מצווה ב"לשבת יצרה", ולכן אסור לה לעשות פעולה שתמנע ממנה לגמרי את אפשרות ההולדה, וממילא יתכן שבבעלי חיים, שאינם מצווים בכך, גם הוא מודה שטיפול רפואי הגורם עיקור עקיף לנקבה מותר.
כמו כן לא חששנו כאן לסברת הגרצ"פ פרנק (בהערותיו לאוצר הפוסקים חלק א עמ' 320, ובשו"ת הר צבי יו"ד סי' כג, ראה לעיל סוף הערה 2) שטיפול על ידי זריקות חמור יותר מטיפול על ידי תרופה הניתנת דרך הפה, כיון שדבריו הם חידוש ששאר הפוסקים לא כתבו (ואף הגרצ"פ פרנק בעצמו ציין שם שלפי דבריו מתעורר קושי בהבנת דברי כמה מגדולי הפוסקים), ובפרט שלרוב הדעות (לעיל הערה 6) איסור סירוס נקבה הוא מדרבנן, כך שאפילו אם נחשוש מספק לסברת הגרצ"פ פרנק - אין זה אלא ספק או מחלוקת באיסור דרבנן, וחלים בהם הכללים: "ספיקא דרבנן - לקולא" (ראה ביצה ג ע"ב) ו"בדברי סופרים הלך אחר המיקל" (עבודה זרה ז ע"א רמב"ם הלכות ממרים א, ה ורמ"א חו"מ כה, ב).
נוסיף כי גם אם נתחשב בדעות שיש כאן איסור תורה ונתייחס לכך כאל ספק דאורייתא, הרי שבצירוף הספק הנוכחי יש כאן ספק ספיקא שמותר גם באיסורים דאורייתא.
ראוי להעיר כי לדעת הגר"א הנ"ל (הערות 2 ו-6), שהן סירוס נקבה והן שתיית כוס עיקרין של זכר אסורים מן התורה, קשה לכאורה מדוע השקיית כוס עיקרין לנקבה מותרת, ובפרט ששני איסורים אלו נלמדים לדעת הגר"א מאותו פסוק: "כי משחתם בהם", (שם ס"ק כח). על קושייה זו כבר עמדו באגרות משה (אבן העזר חלק א בתחילת סי' יג, ראה שם תירוצו), ומרן הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' לא אות ב) נטה משום כך מדברי הגר"א, אך בהמשך (אות ד) הציע לבאר שהלימוד מ"משחתם" כולל שני דברים: א. "דין הלא תעשה דסירוס קשור בדיני מום, אלא שיש בו ריבוי ד'משחתם', שממנו למדים לאיסור באברים אלה שיש בהם דין מום, גם כשלא נעשה בהם מום, כגון על ידי כוס של עיקרין", ב. "ואשה, שכל איסור סירוס שלה לא נלמד אלא מהאי קרא ד'משחתם בהם', אין איסור נוסף בכוס של עיקרים, ורק כשנוגע באברי הזרע הוא שאסור".
גם מו"ר הגרנ"א רבינוביץ (קובץ הדרום נא, תשמ"א, עמ' 156, ובשיח נחום סי' ק) הציע שיש הבדל בין פעולת כוס העיקרין בגוף הזכר לפעולתה בגוף הנקבה, "נמצא כוס עיקרין הוא פוגם באיברי התשמיש של זכר... ולפיכך יש לומר שנאסר מדאורייתא מן הכתוב 'משחתם', כי גם מ'משחתם' אין ללמוד לאסור אלא מה שפוגע באיברי התשמיש, ולו גם לא כמעשה שנעשה ישר בהם. אבל בנקבה שאין פעולת כוס עיקרין פוגעת באיכות התשמיש, אלא היא מחלישה את שאר הגוף עד שאינה מולידה - אין לאסור כוס של עיקרין כלל, שהרי לא נכלל ב'משחתם', מכיון שפסוק זה מוסב רק על איברי הזרע". מכך הסיק "שגם לדעת הגר"א ז"ל לא נאסר מן התורה אלא סירוס הפוגע באיברי הזרע, אבל אפילו מעשה (=ולא גרמא) הפוגע בשאר הגוף וגורם סירוס לא נאסר משום 'משחתם'. ולא עוד אלא שהוא מותר גם מדרבנן".
בהמשך דבריו העלה חילוק בין סירוס נקבה שנאסר מהתורה לחלק מן הדעות (ובהן הגר"א) לכוס של עיקרין המותרת לה אפילו מדרבנן, שכן יש לומר שסירוס הוא פגיעה ברחם, שאמנם אינו ניכר מבחוץ כאברי הזכר אבל סוף סוף הרי הוא פתוח אל החוץ ואפשר להגיע אליו מבחוץ שלא על ידי פתיחת הבטן (ונטילת הרחם היא הסירוס בידיים שהוזכר בפוסקים ובמשנה), ואילו שתיית כוס של עיקרין בנקבה פוגעת בשחלות או בחצוצרות שהן מערכות פנימיות לחלוטין (ראה הסבר נרחב לכך, להלן בהערה 9, וראה עוד שם שהצענו גם סברה הפוכה).
לפי סברה זו של הגרנ"א רבינוביץ יש מקום לאסור טיפול תרופתי או אחר שיגרום פגיעה ברחם ולהתיר רק כשהפגיעה היא בחצוצרות או בשחלות. אך למעשה לא החמרנו לאסור טיפול תרופתי שיפגע בעקיפין ברחם (ואף לא החמרנו בפגיעה בחצוצרות או בשחלות מחמת הסברה ההפוכה שתוזכר להלן), שכן הסבר זה אינו הכרחי, ומסתבר שאין לנו לחדש מסברה חומרות נוספות שאין להם מקור ברור, ובפרט כשכל הנדון הוא בדעת הגר"א שגם סירוס נקבה וגם כוס עיקרין בזכר אסורים מן התורה, שעה שרוב הפוסקים חולקים לפחות על אחת משתי נקודות אלו ורבים חולקים אף בשתיהן כאחת.
^ 8. כנ"ל בהערה 1. כיוון שמדובר באיסור דאורייתא הדבר אסור גם כשיש בכך תועלת לבעלי חיים עצמו או אף לאדם (כל עוד שלא מדובר בפיקוח נפש). לכן אסור לסטודנטים לבצע פעולה כזו לצורך התמחותם בוטרינריה או למרצים לצורך ההוראה. גם אם ההימנעות מכך כרוכה באבדן פרנסה אין היתר, שלא הותר לעבור על לאו דאורייתא מחמת הפסד, וקל וחומר שלא מחמת מניעת רווח. גם באופנים שבהם מדובר רק באיסור דרבנן אין מתירים איסור דרבנן משום הפסד אלא רק במקרים בהם התירו חז"ל בפירוש, ובנוסף לכך מניעת היכולת להתפרנס ממקצוע מסוים אינה הפסד אלא רק מניעת רווח.
^ 9. איסור סירוס בנקבה נתבאר לעיל בהערה 6.
ישנה סברה, שנבארה בהרחבה להלן הערה 10, שלפיה סירוס האסור מן התורה גם בזכר הוא רק כאשר נפגעים אברי הרבייה החיצונים, אך פגיעה בחלקי מערכת הרבייה שבתוך הגוף נחשבת כשתיית כוס של עיקרין שנאסרה רק מדרבנן. לדעה זו, לכאורה, כל סירוס בנקבה אינו אלא כשתיית כוס עיקרין שהותר לה, כנ"ל בהערה 7, אך למעשה מפורש בשולחן ערוך שסירוסה אסור (וכנ"ל בהערה 6).
יתכן שלפי סברה זו יש לומר שכל סירוס נקבה הותר, אלא שההיתר, ואף בכוס של עיקרין, קיים רק במקום צער גדול ובנדון דידן אין זה מקום צער. [אמנם אשה שסבלה בלידה דינה חריג, ואין זה נדון כצער רגיל]. עמדה זו היא כדעת הב"ח (אבן העזר סוף סי' ה וכנ"ל הערה 6). אמנם הרבה אחרונים חלקו על שיטתו (כנ"ל בתחילת הערה 7), אך כאמור מי שסובר שכל סירוס נקבה דינו כשתיית כוס של עיקרין צריך לומר ששניהם לא הותרו אלא במקום צער גדול.
אפשרות נוספת היא לפי דברי מו"ר הגרנ"א רבינוביץ בהמשך לדבריו הנ"ל בהערה 7, שכתב שיש לחלק, גם לגבי זכר, בין פגיעה באברים החיצוניים לפגיעה באברי הרבייה הפנימיים, ועל פי זה הוא מציע שזה שורש החילוק שבין סירוס נקבה שנאסר מהתורה לחלק מן הדעות, ובינהם הגר"א, לשתיית כוס של עיקרין המותרת לה אפילו מדרבנן, שכן סירוס הוא פגיעה ברחם, שאף שאינו ניכר מבחוץ כאברי הזכר אבל סוף סוף הרי הוא פתוח אל החוץ וניתן להגיע אליו שלא על ידי פתיחת הבטן ואילו שתיית כוס של עיקרין בנקבה פוגעת בשחלות או בחצוצרות שהן מערכות פנימיות .
יש להביא ראיה לטענת הגרנ"א רבינוביץ, לפיה ההתייחסות לרחם היא כאל אבר חיצוני, מכך שאיסור סירוס קיים גם ביחס לעופות (כפי שמפורש בשולחן ערוך אבן העזר ה, יא) אף שאברי הרבייה של רובם המוחלט של זכרי העופות הם פנימיים.
ברם אפשר לדחות ראיה זו ולומר שמהתורה אסור לסרס רק את העופות המועטים שאברי הרבייה שלהם הם חיצוניים (כגון מיני ברווזים, ראה בבא קמא נה ע"א). וכבר העלה סברה זו מרן הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני שם אות ג).
על כל פנים מדברים אלה יוצאות קולא וחומרה. חומרה לעניין טיפול תרופתי או אחר שיפגע ברחם, שנדון כאבר חצוני, וקולא לעניין טיפול, אפילו פיזי, שיפגע בשחלות ובחצוצרות שנדונים כאברים פנימיים.
מכל הנ"ל משמע שטיפול תרופתי שיפגע בשחלות או בחצוצרות נכלל בשתיית כוס של עיקרין ומותר ממה נפשך. בין אם נפסוק כדעת הגר"א וכביאורו של הגרנ"א רבינוביץ בדבריו ובין אם לאו.
יש מקום להציע גם סברה הפוכה במידת מה, ולומר שדווקא הפגיעה בשחלות ובחצוצרות היא החמורה יותר, והיא דומה יותר לפגיעה באברי הרבייה הזכריים, שכן השחלות הן מקורן של הביציות היוצרות, יחד עם זרע הזכר, את העובר, ומקום יצירתו הוא בחצוצרה. ולעומת אברים אלו הרחם משמש רק להתפתחות העובר לאחר יצירתו הראשונית. עיין בשו"ת חלקת יעקב (חלק ג אבן העזר סי' כט), שכתב שיש לומר ש"חוטי ביצים" שהוזכרו לגבי סירוס זכר שנאסר, הכוונה היא ל"יותרת האשך" שיש לה תפקיד בהבשלת תאי הזרע, והיא מורכבת מכעין צינורות מפותלים, שכונו משום כך "חוטים", ולא לאותם צינורות שתפקידם רק להוליך את הזרע אל הגיד, מפני שהללו אינם שותפים ביצירת הזרע. אמנם דברי החלקת יעקב, כמו גם דברי החזון איש, העומדים בבסיס סברתו של הגרנ"א רבינוביץ, קשים מאוד, כפי שנעיר להלן (הערה 10), אך גם אם נניח שלא כדברי החזון איש וסיעתו, ונאמר שיש איסור סירוס בפגיעה בחלקים הפנימיים של צינור הזרע - אין זה מחייב לדחות את סברתו לגמרי. שכן אפשר לקבל את ההנחה שהאיסור מתייחס לאברים חיצוניים, אלא שצינור זה נחשב כולו לחיצוני היות שחלקו הוא כזה.
ההשלכה של סברה כזו תהיה במקרה של פגיעה בחלקים פנימיים לגמרי, כמו הערמונית עצמה או שלפוחית הזרע. כמו כן, גם אם לא נסמוך על דברי החלקת יעקב בהקשרם המקורי, מחמת הדוחק הנ"ל, עדיין נוכל ללמוד ממנו את סברתו היסודית ולהשליך ממנה לנדוננו כדלהלן:
בדומה לסברת החלקת יעקב יש לומר שגם סירוס של אשה הוא רק במקום שבו מובשלות הביציות או במקום בו הביצית מתחברת לזרע ויוצרת את העובר. לפי זה אפשר להבין את דברי הב"ח הנ"ל (הערה 6), שסירוס באשה הוא רק על ידי שתיית כוס של עיקרין ולא בידיים, שכן אל השחלות והחצוצרות לא היתה אפשרות להגיע, ואילו כריתת הרחם אינה סירוס. עם זאת, לדרכו של הב"ח אין זה איסור תורה, והצד השווה בדבריו ובדברי הגר"א, לפי הסברו של הגרנ"א רבינוביץ, הוא שהלכה למעשה אין לחלק בין פגיעה פיזית בחצוצרות ובשחלות לפגיעה עקיפה בהן על ידי טיפול תרופתי ושתיהן מותרות מן התורה, ואף מדרבנן לא נאסרו, לדעת הגר"א לא נאסרו כלל, ולדעת הב"ח לא נאסרו במקום צער.
(ואף שאפשר היה לבאר על פי הסברה שכתבנו גם את דעת הגר"א, ולומר שפגיעה זו היא החמורה יותר והיא שאסורה מן התורה, מכל מקום למעשה מסתבר שאין לנו לחדש מסברה חומרות נוספות שאין להם מקור ברור, ובפרט כשכל הנדון הוא בדעת הגר"א הסובר שגם סירוס נקבה וגם כוס עיקרין בזכר אסורים מן התורה, שעה שרוב הפוסקים חולקים לפחות על אחת משתי נקודות אלה ורבים חולקים אף בשתיהן.
למעשה, לא התרנו פגיעה פיזית באברי הרבייה של נקבה, כיון שהסברו של הגרנ"א רבינוביץ להבחנה בין סירוס נמקבה לבין שתיית כוס של עיקרין אינו ההסבר היחיד האפשרי, אפילו ביחס לשיטת הגר"א, ובוודאי לדעת החולקים על הגר"א, וגם הגרנ"א רבינוביץ לא סמך על סברה זו להתיר קשירת חצוצרות לאשה אלא במצב שבו ההריון מהווה סכנה. אך גם לא החמרנו לאסור טיפול תרופתי שיפגע בעקיפין ברחם, בשחלות או בחצוצרות).
^ 10.כאשר הפגיעה הפיזית היא בחלקי מערכת הרבייה המצויים בתוך הגוף ולא באברים החיצוניים (לרבות הרחם שפתוח לחוץ), יש הסוברים שאין בכך איסור תורה. כך דעת החזון איש (הלכות פריה ורביה סי' יב אות ז), שיש בזה איסור מדרבנן כשתיית כוס של עיקרין. סברה זו הובאה גם בדברי הגרא"י אונטרמן (הערות לאוצר הפוסקים חלק א, עמ' 328 ובשבט מיהודה חלק א פרק יז, אות ג), מנחת יצחק (חלק ב סי' קכג וחלק ו סי' קמא), אגרות משה (אבן העזר חלק ד סי' כח-כט, מדבריו משמע שייתכן שאין בזה אפילו איסור דרבנן ואף שבאדם יש בזה משום ביטול מצוות פריה ורביה, בבעלי חיים אין מצווה), ציץ אליעזר (חלק י סי' כה פרק כד, וחלק יד סי' צד), הגרנ"א רבינוביץ (במאמרו בקובץ הדרום נא, תשמ"א, עמ' 156, ובשיח נחום סי' ק, שכתב שדברי החזון איש נתקבלו למעשה) ועוד.
גם בשו"ת חלקת יעקב (חלק ג אבן העזר סי' כט אות ד) נוקט כסברת החזון איש, ראה לעיל הערה 9 שהבאנו בשמו שסובר כי חוטי הביצים שנזכרו בהקשר לאיסור סירוס הם יותרת האשך שיש לה תפקיד בהבשלת הזרע ואין הכוונה לצנור המעביר את הזרע בלבד. אמנם דבריו צ"ע שכן מהדינים המובאים בשולחן ערוך (אבן העזר ה, ו; ט) משמע שחוטים אלה סמוכים ל"שביל מי רגליים", ומכאן שמינוח זה משמש גם להגדרת המשכו של צינור הזרע.
ואף שהפוסקים נתקשו בביאורם של סעיפים אלה לפי המציאות המוכרת לנו ולפיכך הסבירו את המציאות באופנים שונים, מכל מקום הכל מודים שישנה סמיכות בין הצינורות, אלא שנחלקו אם הצינורות נפרדים בכל דרכם או שיש מקום חיבור ביניהן.
רוב האחרונים הבינו שמדובר בשני צינורות נפרדים עד סופם, ואת השוני במציאות הסבירו כשינוי שחל במשך הדורות במבנה האנטומי של אותו מקום.
לעומתם סברו הגרבצמ"ח עזיאל (פסקי עזיאל בשאלות הזמן סי' נה) ושו"ת חשב האפוד (חלק ב סי' ח) ובנשמת אברהם (אבן העזר סי' ה ס"ק ג [במהד' תשס"ג ס"ק ה]) בשמו ובשם הגרש"ז אויערבאך, שהכוונה היא לסמיכותם של שני הצינורות בתוך הגוף לפני חיבורם, והידיעה שהיתה בזמן חז"ל על מקרים שבהם נפגע הצינור שם והזרע יצא דרך "שביל מי רגליים" נבעה מכך שהזרע יצא עם מי הרגליים אך לא באופן הרגיל, או שאירע להפך, דהיינו שעקבות מי רגליים ניכרו בזרע.
כנראה שהחלקת יעקב הבין שיש להבחין בין מושג זה של "חוטי ביצים" במובנו הרחב, שמתייחס לכל המערכת המוליכה את הזרע מהאשכים אל מחוץ לגוף, לבין מושג זה בהוראתו המצומצמת המתייחס, כהגדרת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה טז, ג) והשולחן ערוך (שם, ב), רק למקומות ש"בהם מתבשל שכבת זרע", ורק פגיעה במקומות אלה היא המוגדרת סירוס, והדיון בעניין כשרותו לקהל של מי שנפגע בחלקים האחרים של צינור הזרע - קשור להגדרת "כרות שפכה", וזה שייך גם כאשר הפגיעה היא בחלק של הצינור המצוי בשופכה או לכך שפגיעה זו מאפשרת חדירת מי רגליים למערכת הזרע, שהיתה הוה אמינא שהיא פוסלת משום שהיא מזיקה לזרע, ועל כל פנים אין זה שייך לפסול של "חוטי ביצים" עצמם.
ברם ביאור זה דחוק, משום שחלוקה כזו לא הוזכרה במפורש בגמרא, בפוסקים וגם לא בחלקת יעקב עצמו, ועוד שמהגמרא ביבמות (עה ע"ב - עו ע"א), משמע שההתייחסות למקום ששביל הזרע סמוך לשביל מי רגליים היא כאל מקום שבו שכבת הזרע מתבשלת, מה שמצריך לכאורה לבאר שכל אורך צינור הזרע, או לפחות חלקים נוספים ממנו כגון החלק העובר בערמונית, היא הפרוסטטה, ושלפוחית הזרע נכללים במקומות ש"בהם מתבשלת שכבת הזרע", משום ששם מתווסף נוזל הזרע לזרע עצמו. וזה סותר את דרכו של החלקת יעקב, כי לפי דרכו הזרע מתבשל רק במקום אחד ולא בכל הצינור.
נעיר כי לפי הידע הרפואי ברור הוא שהמקומות שבהם "שכבת זרע מבשלת" אינם כוללים את החלק של צינור הזרע לאחר יציאתו מהערמונית, ומכאן עולה קושיה על שיטת החזון איש וסיעתו. מפני שמדבריהם עולה שהמקומות שבהם פגיעה בצינור הזרע נחשבת סירוס והופכת את האדם לפצוע דכא הם שניים. א. בתוך שק האשכים, מקום שבו אין הצינור קרוב ל"שביל מי רגליים". ב. באותו חלק של הצינור שבו היו בזמן חז"ל, להבנת החזון איש ואחרונים נוספים, שני צינורות סמוכים אך נפרדים, וכיום זהו צינור משותף גם למערכת השתן ולשכבת הזרע. ברם לפי הידע הרפואים כיום חלק זה של הצינור אינו יכול להחשב למקום שבו "שכבת זרע מבשלת".
(בדוחק יש ליישב ולומר שלפי השערתם, שהיו שני צינורות נפרדים, יש לפרש שבגמרא דיברו על מציאות שבה נפגעה ההפרדה ביניהם לכל האורך, וכיון שיש כאן צירוף של שתי פגיעות, פגיעה בזרע כתוצאה מהפגיעה החלק של הצינור שבו "שכבת זרע מבשלת" ופגיעה הניכרת מבחוץ אף שהמקום שבו ניכרת הפגיעה אינו מקום בו שכבת הזרע מבשלת, הפעולה נחשבת לסירוס והאדם נחשב פצוע דכא. אבל במציאות שבה הצינורות מתאחדים לאחר יציאתם מהערמונית, אין בפגיעה בצינור הזרע, בחלק שבתוך הגוף, סירוס.
למעשה בשאלה שעסקו בה החזון איש וסיעתו יש צדדי היתר נוספים. עצם הניתוח הוא משום סכנה, ובעניין פצוע דכא יש צד היתר כיון שהמקום כבר היה לקוי מחמת מחלה והאדם נחשב לסריס בידי שמים שאינו אסור בקהל, כמו שכתבו האגרות משה, המנחת יצחק, המנחת שלמה והציץ אליעזר הנ"ל. אך לדברים אלה אין מקום בנדון דידן).
לכאורה אין להקל בסירוס כזה בנדון דידן מכמה סיבות. הראשונה, משום שגם לדעת המקילים יש בכך איסור דרבנן (ואף שהאגרות משה כתב שייתכן שאפילו מדרבנן אין איסור דעתו היא דעת יחיד). שנית, משום שרבים פקפקו על היתר זה, עיין בכתבי הגרי"א הענקין (ספר לב איברא, הערות לקובץ הפרדס אייר תשט"ו, לסי' נא), מנחת יצחק (שם, ובמכתבו בקובץ אוצרות ירושלים, רצז, סי' תרלה), מנחת שלמה (חלק ג סי' קג אות ט) ועוד. שנית, מחמת הקושיות שהקשנו כאן על סברות המקילים.
גם בנקבה נראה שאין להקל למעשה, לא בפגיעה פיזית בחצוצרות או בשחלות (כשיטת הגרנ"א רבינוביץ) ולא בפגיעה ברחם (מכח הסברה שכתבנו לעיל), כיון שכאמור (בסוף הערה 7) ההסבר (על פי סברות אלה) אינו ההסבר היחידי האפשרי. וגם הגרנ"א רבינוביץ, במאמרו הנ"ל, לא סמך על סברתו להקל אלא במצב של חשש סכנה.
(וכל שכן שאין להקל מספק בשני המקרים, שכן אלה שתי קולות שסותרות זו את זו, ראה עירובין ו ע"ב שהנוהג כך הוא "כסיל בחושך הולך").
לכן נמנענו מלהתיר סירוס כזה בגוף התשובה.
עם זאת, נאמר לנו מפי הגרנ"א רבינוביץ, שלדעתו יש להורות להקל גם בנדון דידן, מהטעמים הבאים:
א. כיום יש בכך צורך גדול מחמת הנזק האקולוגי הצפוי אם לא יצמצמו את האוכלוסיות של מיני בעלי חיים מסוימים (והם אלה שבהם מבוצעות בדרך כלל פעולות העיקור), ולכן יש לראות זאת כמקום צורך גדול ולסמוך על דברי החזון איש (וכן להתיר מחמת צורך זה גם את האיסור מדרבנן שיש בניתוח כזה, אף לדעת החזון איש עצמו. מה גם שבאיסור דרבנן יש מקום לסמוך בשעת הדחק גם על דעת יחיד, והיא על דעת האגרות משה הנ"ל, שכתב שלפי סברה זו אין כאן אפילו איסור דרבנן).
ב. לגבי ניתוחי ערמונית (פרוסטטה) התקבלו דברי החזון איש למעשה וכדברי חז"ל "כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג" (ירושלמי פאה ז, ה), ו"פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה ע"א) ואף שיש סברות להקל בבני אדם ולא בבעלי חיים, מכל מקום כיון שעיקר העניין של מניעת פריה ורביה חמור יותר לגבי בני אדם המצווים על פריה ורביה, לא מסתבר להתיר טיפול רפואי המונע אפשרות של פריה ורביה בבני אדם, ולאסור את אותו טיפול עצמו בבעלי חיים.
נוסיף כי בספר פאר הדור - חיי החזון איש (חלק ד עמ' קמב) ובנשמת אברהם (אבן העזר סי' ה ס"ק ו) מסופר שהחזון איש הורה לרופא שסיפר לו על אפשרות לבצע את ניתוח כריתת הערמונית ללא ניתוק צינור הזרע: "אף על פי כן צריך לנתק", זאת אף שגם לדעתו יש איסור דרבנן בניתוק זה. הנשמת אברהם הבין שהחזון איש חשש שהטיפול ללא ניתוק הצינור יהיה גרוע וכרוך בסיכון נוסף, למרות דברי הרופא שלא סבר כך. אך יתכן שהחזון איש ראה חשיבות בביסוס הקולא של ניתוק הצינור כאשר יש בכך צורך, וחשש שאם תתקבל הוראה לפיה אין לנתק את הצינור כאשר קיימת אפשרות אחרת - יפקפקו בסברת הקולא הנ"ל ויבואו להחמיר גם כאשר יש צורך רפואי בניתוק הצינור, ועל ידי כך יכנסו לחשש סכנה.
מעין סברה זו תיתכן גם כאן. הוראה להחמיר בסירוס בעלי חיים עלולה לגרום לחשש מן הקולא גם אצל בני אדם, שיסברו שאם בבעלי חיים מחמירים - קל וחומר בבני אדם המצווים על פריה ורביה, ונבוא בעקיפין לידי סכנה.
יש לציין שאם אפשר לתקן את הפגיעה על ידי ניתוח נוסף - יש מקום להקל יותר, שכן בזה יש לצרף גם את סברת הדבר יהושע (חלק ג אבן העזר סי' ז ראה להלן הערה 13), ואף שאין אנו פוסקים כמותו (שם), מכל מקום כשיש צדדי היתר נוספים, אפשר לצרף את דעתו.
^ 11.כפי שהוסבר בהערה 2. ראה עוד בהערה הבאה.
^ 12.סירוס על ידי גרמא - אסור מדרבנן כמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר ה, יג). עיין גם בדברי הגרצ"פ פרנק (בהערות לאוצר הפוסקים חלק א עמ' 320, ובשו"ת הר צבי יו"ד סי' כג), בעניין הגדרת גרמא בהקשר זה והמקור לכך שיש איסור דרבנן בכך.
יש שהבינו שאף השקיית כוס של עיקרין היא גרמא, ולכן אינה אסורה מן התורה, עיין לעיל הערה 3.
לדעת הגרא"י אונטרמן (בהערות לאוצר הפוסקים חלק א עמ' 329-328 ובספר שבט מיהודה חלק א פרק יז, אות ד-ה) נכלל בגרמא האסורה רק מדרבנן גם טיפול כימי, הקרנה או עצירת זרימת הדם, הגורמים להתנוונות של חלקים ממערכת הרבייה. מכל מקום גם לפי דבריו יש בכך איסור דרבנן.
המנחת חינוך (מצווה רצא אות א) הציע סברה, שלפיה איסור דרבנן זה הוא רק בסירוס אדם ומשום מזיק וחובל, אך לא בבעלי חיים. אך למעשה גם הוא הניח סברה זו בצ"ע, ולכן אין לסמוך על סברה זו בהעדר נימוקים נוספים להקל.
כך מוכח למעשה גם מדברי הגרא"י אונטרמן (שם) שלא הקל סירוס זה אלא באמירה לגוי, אף שמדובר בסירוס של בעלי חיים.
עיין גם בחלקת יעקב (חלק ג אבן העזר סי' ל) שחולק על סברת הגרא"י אונטרמן, וגם מדברי הגרצ"פ פרנק (הנ"ל הערה 2) משמע שאין זה בגדר גרמא אלא זה דומה לשתיית כוס של עיקרין ואף חמור מזה, ולדעתם יש בזה אף חשש איסור תורה.
עם זאת הגבלנו איסור זה לזכרים, מאחר שהאיסור המוזכר בשולחן ערוך עוסק בזכרים. אף שלא נאמר שם היתר מפורש בנקבות, מכל מקום כיון שבדרך כלל גרמא מותרת, ואיסורה כאן הוא חידוש, כמבואר בהר צבי הנ"ל, "אין לך בו אלא חידושו". ובפרט שיש סברה לדמות גרמא לכוס של עיקרין שהותרה במפורש בנקבה (כנ"ל הערה 7), וכל שכן אם סירוס בגרמא קל יותר משתיית כוס של עיקרין.
כמו כן אף שלדעת החלקת יעקב והגרצ"פ פרנק נדון דידן אינו נחשב לגרמא, מכל מקום גם אם ייחשב כשתיית כוס של עיקרין - הרי אף זו הותרה בנקבה.
סברת הגרצ"פ פרנק שלפיה נדון זה חמור יותר משתיית כוס של עיקרין היא סברה מחודשת, ומדברי פוסקים רבים משמע שאינם סוברים כך, ולכן לא חששנו לה.
נעיר שגם אם יש מקום לפקפק בהיתר של גרמא בנקבה או בהגדרת טיפולים אלה כגרמא, עדיין יש כאן ספק או מחלוקת באיסור דרבנן שיש להקל בה (ראה לעיל הערה 7 מקורות לכך). וזה משום שסירוס נקבה אסור לרוב הדעות רק מדרבנן (כנ"ל הערה 6, וגם אם נתחשב בדעות שמדובר באיסור תורה, ונתייחס לכך כאל ספק דאורייתא - הרי שבצירוף הספק הנוכחי יש כאן ספק ספיקא המותר גם באיסורים דאורייתא).
כמו כן הגבלנו איסור זה לפגיעה בחלקים החיצוניים של המערכת, שכן לגבי החלקים הפנימיים יש לצרף את הסברה הנ"ל (בהערה 10) שאין איסור סירוס בפגיעה בהם, ואף שיש לפקפק בסברה זו (כנ"ל שם), מכל מקום ביחס לאיסור גרמא, שהוא איסור דרבנן - יש לצרפה, מה עוד שיש לומר שבגרמא שהוא חידוש, שהרי לא בכל איסורי התורה אסרו חכמים גרמא - אין לך בו אלא חידושו, ומאחר שהדוגמאות שנאסרו בשולחן ערוך הן של פגיעה באברי התשמיש, היינו האברים החיצוניים, בגרמא - אין להרחיב את האיסור לפגיעה בחלקים הפנימיים של המערכת.
כמו כן יתכן שהחילוק בין שתיית כוס של עיקרין, שנאסרה, לבין "נטילת כרבולתו של תרנגול כדי שיסתרס מאליו", ובין השקיית כוס של עיקרין לזכר להשקייתה לנקבה - אינו אלא חילוק בין גרמא הפוגעת בחלקים החיצוניים של המערכת לכזו הפוגעת רק בחלקים הפנימיים (ראה לעיל הערות 3,2 ו-7), ומכאן שטיפול תרופתי או גרמא אחרת שאין פגיעתה ניכרת בחלקים החיצוניים של מערכת הרבייה לא נאסרו.
^ 13.פסקי עזיאל בשאלות הזמן (סי' נה), הגרא"י אונטרמן (בהערות לאוצר הפוסקים חלק א עמ' 329-328 ובספר שבט מיהודה פרק יז אות ב ואף ששם דן בפסולו של פצוע דכא לבוא בקהל, יש לומר שהוא הדין לעניין איסור סירוס), אגרות משה (שם, ובחלק ד סי' לב אות א) מנחת יצחק (חלק ה סי' יב, ועיין שם גם בסי' יג שנוטה להחמיר בחלק מן המקרים אפילו בסירוס זמני תרופתי), וציץ אליעזר (שם אות יב, וחלק יד סי' צו).
אמנם יש מי שנראה מדבריו להתיר ניתוך הפיך (דהיינו שאפשר להחזיר המצב לקדמותו בניתוח נוסף), עיין שו"ת דבר יהושע (חלק ג אבן העזר סי' ז), אבל קשה לסמוך על כך למעשה באיסור תורה נגד שאר הפוסקים הנ"ל, בפרט שהראיה שהביא לדבריו היא מפגיעה זמנית שמתרפאת מעצמה ולא על ידי ניתוח נוסף, ועוד שלא ברור שכך מסקנתו כיון שסיום התשובה אבד וחסר מן הספר (עיין שם).
^ 14.אסור לומר לגוי לסרס בעל חי, (שולחן ערוך אבן העזר ה, יד על פי הגמרא בבא מציעא צ ע"ב). מוכח מהגמרא שהאיסור הוא גם אם הגוי עושה זאת למען היהודי ללא שיאמר לו, וכך נפסק בטור ורמ"א (שם). ואף שדין זה אינו מוזכר בשולחן ערוך - אינו חולק על כך, וכן משמע מדבריו בבית יוסף שם .ואם יש לגוי שותפות בבהמה - מותר, ובלבד שהיהודי לא יאמר לו לסרס).
רוב הראשונים פסקו כסברת סתמא דגמרא (שם) שהאיסור הוא משום אמירה לגוי שהוא איסור דרבנן. (ראה בבית יוסף שם). אך יש שפסקו שהוא איסור דאורייתא משום שפסקו כר' חידקא וכבני מערבא על פי הסברו של רב פפא (גמרא שם): "בני נח נצטוו על הסירוס", והאמירה לגוי אסורה משום איסור "לפני עיוור". כך נראה לכאורה מהשאילתות (פרשת אמור מהד' הנצי"ב שאילתא קה, ועיין שם בשאלת שלום, אך בהעמק שאלה שם אות ו סובר שזו תוספת מאוחרת ואינה מדברי השאילתות), סמ"ג (לאווין קכ, ועיין שו"ת בית יהודה יו"ד סי' נה שדוחק לומר שאין זו כוונת הסמ"ג) ואור זרוע (חלק ג, פסקי בבא מציעא סי' רפו). יש להדגיש שגם לדעה זו, כאשר הסירוס נעשה מיזמתו של הגוי עצמו ולצרכו - אין אנו מצווים למנעו.
גם לדעה זו האיסור מדאורייתא הוא רק כאשר הגוי לא היה יכול לסרס את הבהמה בלי שהיהודי יאפשר זאת, כגון בבהמה של יהודי, אבל בבהמת גוי אין איסור לפני עיוור, כמבואר בגמרא עבודה זרה ו ע"ב, שאיסור לפני עיוור קיים רק בתרי עברי דנהרא (ראה באריכות לעיל סי' כה)
אך נראה שלא יועיל למכור את הבהמה לגוי, שכן המכירה עצמה היא נתינת המכשול, כמבואר בהערה הבאה. כמו כן יש לציין שהגרנ"א רבינוביץ הוכיח (ביד פשוטה, הלכות עבודה זרה ט, ח, בתשובתו בהדרום ל, תשרי תש"ל, שיח נחום סי' פד, תחומין יא ובמלומדי מלחמה סי' ד, סעיפים ב-ד) שראשונים רבים ובהם השאילתות, בה"ג, ר"ח, רי"ף, הרמב"ם ואולי גם רש"י, חולקים על שיטת תוספות, וסוברים שאיסור לפני עיוור קיים גם כשהעיוור היה יכול לבצע את העברה אף ללא סיועו של המכשיל, ובלבד שסיוע או עידוד זה היה בעל משמעות כלשהי ולא היה בעל כרחו של המסייע. עוד כתב שם הגרנ"א רבינוביץ שיש לפרש כך גם את דברי השולחן ערוך. לשיטתו, אם בני נח נצטוו על הסירוס אסור ליהודי לסייע או לעודד גוי לסרס בעלי חיים, גם אם מדובר בבעלי חיים השייך לגוי.
^ 15.כתבו הטור והשולחן ערוך (אבן העזר ה, יד): "אסור לומר לגוי לסרס בהמה שלנו". נקטו לשון זו מכיוון שלדעתם האיסור הוא משום אמירה לגוי, ומהותו של האיסור היא עשיית פעולה אסורה של הגוי עבור היהודי, משמע מכאן שפעולה של גוי בבהמתו שלו שאינה לצורכו של יהודי אלא לצורך הגוי עצמו מותרת, ברם אם ימכרו או יתנו את הבהמה לגוי למטרה זו נראה שהדבר לא יפחית מאומה מן האיסור, שהרי עדיין הגוי פועל עבור היהודי.
הגר"א (הגהות לשולחן ערוך שם, אות לג) כתב: "שלנו - כמו שכתוב שם (=בגמרא בבבא מציעא, בתחילת הסוגיא העוסקת באיסור אמירה לגוי) פרתי, ועיין באו"ח סי' שז סעיף כא בהגה (שכתב שאין איסור אמירה לגוי בשבת אם אומר לו לעשות מלאכה לצורך עצמו) וביו"ד סי' רצז, ב ומותר לומר לעכו"ם כו', ועיין מה שכתבתי שם וצ"ע". כוונתו למה שאמרו שם: "ומותר לומר לעכו"ם לזרוע לו כלאיים", ושם דעת הגר"א (ס"ק ז) שמותר אפילו לצורך יהודי אם השדה שייכת לגוי, וכן בסוגיה בבבא מציעא לגבי איסור לא תחסום, בבהמת גוי מותר אפילו אם השדה שייכת לישראל והחסימה היא עבורו. וכתב שם שהוא הדין לעניין סירוס.
אלא שהגר"א עצמו (או"ח סי' שז) פירש שההיתר הוא דווקא כשעושה לצורך עצמו (והעיר על כך בברכת אליהו על ביאור הגר"א אבן העזר שם).
ונראה שדברי הגר"א ביו"ד משקפים את דעת עצמו, ואילו דבריו באו"ח הם ביאור לדעת הרמ"א, (אמנם לא יצאנו ידי אפשרות שגם הגר"א עצמו לא הכריע בבירור, ולכן סיים כאן ב"צ"ע").
למעשה לא התננו כאן את היתר הסירוס על ידי גוי (כשהותר, וכדלהלן), בהקנאת בעל החיים לגוי, ואף לא הצענו זאת כסניף לקולא במקרים שבהם לא התרנו. זאת משום שלאור האמור – לרוב הדעות אין לכך משמעות, וגם הגר"א הניח זאת ב"צ"ע". ועוד שייתכן שבהקנאה שזו מטרתה ואינה אלא הערמה גם הגר"א יודה שאין היא מתירה, שהרי בגמרא (בבא מציעא שם) קנסו את מי שגוי סירס את בהמתו לטובתו על ידי הערמה באופן שהגוי גנב כביכול את הבהמה, ואחר כך החזירה (וכך נפסק בשולחן ערוך שם), ולא העלו בדעתם הערמה פשוטה יותר, והיא מכירה לגוי (ומסתבר שאילו הייתה הערמה כזו מועילה לא היו קונסים את מי שעשה כן הערמה אחרת שאינה מועילה). ועיין בהערה הבאה שמכירה כזו לא תועיל גם לביטול החשש מאיסור לפני עיוור לדעות שהחמירו בכך בסירוס על ידי גוי.
כמו כן לדעות שכאשר יהודי מוסר את בהמתו לגוי שיסרסנה יש בכך איסור דאורייתא, נראה שלא תועיל מכירת הבהמה לגוי לצורך כך, שהרי אין הדבר תלוי בבעלות על הבהמה, אלא בכך שהיהודי הוא שמאפשר לגוי לסרס אותה, ואין הבדל אם יאפשר זאת על ידי מכירתה או על ידי מתן רשות בלבד, וכעין מה שאמרו בגמרא (עבודה זרה ו ע"א) הדנה במכירת בהמה לגוי וצופים שהגוי ישתמש בה לעבודה זרה, אף שהדבר לא נאמר בפירוש, ואסרו שם משום איסור לפני עיוור.
(לכן, כפי שהעיר גם בבית יהודה הנ"ל, לדעה זו אסור למכור לגוי בהמות אם ידוע שהוא יסרס אותן, אף שאין זו מטרת היהודי כלל ואין לו תועלת מכך, כפי שמבואר בתרומת הדשן סי' רצט ובדברי הרמ"א באבן העזר שם. ועיין בהעמק שאלה הנ"ל, שביסס את טענתו שהשאילתות סובר שהאיסור הוא משום אמירה לגוי ולא משום לפני עיוור, על כך שהשאילתות כתב שהאיסור הוא בבהמת ישראל, ואם היה האיסור משום ש"בני נח נצטוו על הסירוס" - ברור שאין הדבר תלוי בבעלות על הבהמה).
אפשרות נוספת העולה היא שהיהודי ימכור את הבהמה לגוי, והלה ימסור אותה לגוי אחר שיסרס את הבהמה, וייחשב הדבר כ"לפני דלפני עיוור", והוא מותר, וכדברי הרמ"א (שם): "אם אין הגוי הקונה מסרסם בעצמו, רק נותנו לגוי אחר לסרס, לכולי עלמא שרי" עצה זו הוזכרה גם אצל החתם סופר (חו"מ סי' קפה), שואל ומשיב (תליתאה חלק א סי' רכט), האלף לך שלמה (אבן העזר סי' כג), שו"ת מהר"ם שיק (אבן העזר סי' יא) ובדברי הגרא"י אונטרמן (בהערותיו לאוצר הפוסקים חלק א עמ' 329, ובספר שבט מיהודה חלק א פרק יז אות ה).
אך גם עצה זו צ"ע, כי בפשטות הרמ"א מדבר על גוי הקונה בהמה לצרכו ומוסרה לגוי אחר שיסרסנה, שאז אנו אומרים שהיהודי אינו מכשיל את הגוי המסרס אלא מכשיל את הגוי הקונה בהכשלת הגוי המסרס. מה שאין כן כאשר היהודי מביא עמו שני גויים כדי להקנות לאחד ושהשני יסרס, ונמצא ששניהם פועלים לצורך היהודי על פי בקשתו, ואילולי הוא - לא היו עושים דבר. (בהבדל זה שבין נדוננו לבין דברי הרמ"א כבר עמד השואל בשו"ת מהר"ם שיק הנ"ל).
גם לעניין איסור אמירה לגוי, גם אם יש מקום להקל באופנים מסוימים ב"אמירה דאמירה", כלומר אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות את האיסור (עיין חוות יאיר סי' נג ותוספת שבת סי' רמג בכללים, וזה אף ללא צורך במכירה כלל, כמו שהעיר האלף לך שלמה הנ"ל, וביאר שמשום כך העובדה שמכירה זו היא הערמה אינה מעכבת), מכל מקום קולא זו היא רק כאשר הגוי השני אינו יודע שהכל נעשה לתועלת היהודי, שהרי אם כוונתו היא לתועלת היהודי - יש בכך איסור אף ללא אמירה כלל כנ"ל בהערה 14. ועוד שמכירה זו היא הערמה, ומה שכתבנו לעיל שהערמה זו אסורה - נכון גם כאן. אמנם כבר השואל בשו"ת שואל ומשיב הנ"ל הרגיש בכך, שמהגמרא עולה שהערמה אסורה בנדון דידן, והשואל ומשיב ענה לו שיש לחלק בין ההערמה המוזכרת שם, לבין ההערמה כאן שנעשית על ידי מכירה. אך דבריו צ"ע, הן משום שסוף סוף כוונת הגוי היא לטובת היהודי ויש בכך איסור גם אם הגוי פועל בשלו ממש ולא רק במה שמכרו לו בהערמה, כאמור לעיל. והן מחמת הטענה הנ"ל שאם יש הערמה קלה ומותרת - מדוע אלה שעשו את ההערמה הנזכרת בגמרא לא עשאוה? ומדוע קנסו אותם כדי שלא יהנו מההערמה האסורה אם אין כאן הנאה מהותית מן האיסור? והרי יכולים היו להשיג את אותה תוצאה וביתר קלות על ידי הערמה המותרת.
אפשר שגם השואל ומשיב עצמו חש בדוחק שבדברים, ולכן צירף לנימוקי ההיתר את הטענה שאין זה לפני עיוור אלא "לפני דלפני" (ועל משקל זה - יתירו "אמירה דאמירה"), אלא שהיתר זה נכון לכאורה, כנ"ל, רק כשהגוי השני אינו פועל כלל לטובת היהודי או מכח הוראתו.
אכן החתם סופר הזכיר בתוך דבריו שבסיס ההיתר הוא באופן "שגוי האחרון אינו יודע שעושה על דעת ישראל" וכנ"ל, ועם כל זה לא ראה בכך היתר מרווח, אפילו בצירוף העובדה שזו מכירה ולא רק אמירה, וגם כתב להוכיח שיש לאסור "אמירה דאמירה" לגבי סירוס, אלא ש"אין למחות" במקום "הפסד מרובה". גם המהר"ם שיק בסוף דבריו הזכיר תנאי זה.
תנאי זה קשה ליישום אף במקרים רגילים שיהודי מוכר לגוי כדי שהלה ימסור לגוי אחר שיסרס וימכור חזרה ליהודי (ואולי לכך התכוון הגרא"י אונטרמן בדבריו שם שכתב שצירוף הנכרי הקונה גורם קשיים רבים), ועל אחת כמה וכמה שאין הדבר מעשי במוסד אקדמי וכאשר הסירוס עצמו נעשה על ידי הגוי בפרהסיה במסגרת ההוראה לסטודנטים, ובידיעה שיהודים נהנים מכך.
לכן התעלמנו בתשובתנו גם מאפשרות זו של מכירה או אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר לסרס.
^ 16.בהערה 3 ביארנו שמסתבר שטיפול המונע את הדחף המיני אין בו איסור מעיקר הדין, אלא שלמעשה כיוון שיש מקום לפקפק בכך, על פי דברי האגרות משה שהובאו שם, לא סמכנו על כך ביחס לסירוס על ידי יהודי שזה נוגע בחשש איסור תורה, והתרנו רק אם מדובר בפגיעה זמנית בדחף זה. בדומה לכך, ביחס לטיפול הפוגע באיכות הזרע, כפי שהוסבר בהערה 4, האגרות משה מצדד שלהלכה אין זה נקרא סירוס, אך למעשה התיר רק רק בפגיעה זמנית, וגם זה ככל הנראה מן החשש לסמוך על סברה זו ביחס לאיסור תורה. ברם, ביחס לסירוס על ידי גוי, שלרוב הדעות איסורו רק מדרבנן, מסתבר שיש להתיר טיפולים כאלה גם כשהם יוצרים פגיעה קבועה.
יש להוסיף לכך את העובדה שטיפולים מסוג זה אינם נעשים על ידי פגיעה פיזית ישירה באברי הרבייה, ולכן יש מקום לומר שלדעות רבות בלאו הכי אין בהם איסור תורה, ודינם כשתיית כוס של עיקרין האסורה רק מדרבנן לדעת הרבה פוסקים כאמור בהערה 2.
^ 17.כיון שלרוב הדעות איסורו רק מדרבנן (כנ"ל הערה 6), וממילא גם לדעות שגוי מצווה על הסירוס (וכנ"ל הערה 14) אין כאן איסור לפני עיוור, כיון שגוי אינו מצווה על איסורי דרבנן (הגרא"י אונטרמן שם).
כמו כן יתכן שבאמירה לגוי - אין איסור כלל באיסורי דרבנן, שהרי בגמרא בבא מציעא (שם) הסתפקו אם קיים איסור כזה אפילו באיסורי לאו שאין בהם כרת, ואף שלהלכה נפסק שאמירה לגוי אסורה גם באיסורים כאלה, מכל מקום מאחר שראינו שאמירה לגוי אינה איסור כללי וגורף, הרי ש"אין לך בו אלא חידושו" ובאיסורי דרבנן אין איסור אמירה לגוי. כפי שציין הגרא"י אונטרמן (שם) כך משמע מדברי הגר"א (או"ח תסח, א ד"ה ויש). כך דקדק גם הפרי חדש (או"ח שם) וכן הבית אפרים (יו"ד סי' סב, הוזכרו דבריהם על ידי הגרא"י אונטרמן שם).
נוסיף כי כל מה שדיברנו עד כה שונה משבות דשבות בשבת, שהותר רק במקום צורך מצווה או הפסד, משום שיש הבדל בין איסורי דרבנן בשבת שהם נלווים לאיסור העיקרי שהוא מן התורה, ואילו כאן, סירוס נקבה, אם איסורו מדרבנן אין לו עיקר בתורה (שכן מדובר בפעולה שונה לגמרי מסירוס זכר האסור מהתורה. אכן סירוס זכר על ידי שתיית כוס עיקרין - גם לדעות שאף זה איסור דרבנן - חמור יותר בהקשר זה, כיוון שעיקרו - סירוס זכר בידיים - מהתורה).
ועוד, שייתכן שדווקא באיסורי שבת החמירו יותר מבאיסורי דרבנן אחרים משום חומרת חילול שבת, וכדברי הבית אפרים (שם).
בנוסף לכך, לרווחא דמילתא, יש לציין את דעת הראב"ד (הובאה ברא"ש בבא מציעא פרק ז סוף סי' ו, בטור ובית יוסף חו"מ שלח, ו ובבית יוסף אבן העזר ה, ה) הפוסק שאין כלל איסור אמירה לגוי בסירוס (ובשאר איסורי לאווין, שנדונו בגמרא בבא מציעא שם. אין זה מחייב לומר, שבני נח הוזהרו על הסירוס כדי לבאר את דעת בני מערבא בגמרא שם שאסרו לומר לגוי לסרס, שכן יש לומר שאמנם זו דעת בני מערבא שאסרו, אך אין ההלכה כמותם. וכן כתב בשו"ת בית יהודה (יו"ד סי' נה), שייתכן שהאמוראים שאסרו בסירוס "לדבריהם דבני מערבא קאמרי דסבירא להו כרבי חידקא, אבל לדידהו מותר אמירה לעכו"ם אפילו בסירוס". ואף שאין הלכה כראב"ד, אפשר לצרף את דעתו לצדדי הקולא האחרים.
(יש לציין שבהשגת הראב"ד על הרמב"ם, הלכות כלאיים א, ג, מבואר להפך מהמובא ברא"ש בשם הראב"ד, ובבית יהודה הנ"ל התקשה בכך. אך יש לומר שהראב"ד שהובא ברא"ש אינו הראב"ד בעל ההשגות, אלא חותנו, והוא חילוף מצוי. וכעין זה כתב החתם סופר חו"מ סי' קפה, עיי"ש).
כמן כן יש לצרף להיתר האמירה את דעת הט"ז (הנ"ל בהערה 6) שאין איסור בסירוס נקבה אלא רק איסור חבלה, וכשמדובר בבעלי חיים התירו צער בעלי חיים במקום צורך לאדם.
עוד יש לצרף את הסברה (שנתבארה לעיל בהערה 9), שכל סירוס נקבה דינו כהשקיית כוס של עיקרין המותרת במקום צער, וייתכן שהוא הדין לכל מצב בו הדבר נעשה לתכלית ראויה.
כן יש לצרף את סברת הגרנ"א רבינוביץ (שם), שלפיה האיסור בסירוס נקבה הוא רק בפגיעה ברחם ולא בפגיעה בחצוצרות או בשחלות, ובמקרה ההפוך את הסברה ההפוכה (שכתבנו שם), באופן שבכל אחד מהמקרים מתווסף ספק נוסף. אף שלא סמכנו על סברות אלה בסרוס על ידי יהודי, אפשר לצרפן להקל באמירה לגוי.
נדגיש כי כל הצירופים אינם עומדים לעצמם, ולא היינו סומכים עליהם בלבד להתיר וכפי שכתבנו בכל צירוף במקומו.
^ 18.דעת החזון איש, ופוסקים נוספים בעקבותיו כפי שהבאנו לעיל (הערה 10), שאין בזה איסור סירוס ולא דין פצוע דכא אלא שהוא אסור מדרבנן כשתיית כוס של עיקרין. אך רבים פקפקו על היתר זה. אך, כפי שהוסבר לעיל (שם) הגרנ"א רבינוביץ הורה לסמוך על המקילים בעניין זה מן הטעם ונימוקו הוא שמכיוון שההיתר פשט בניתוחי כריתת הערמונית בבני אדם – כל שכן שיש לסמוך עליו בסירוס בעלי חיים שאינם מצווים בפריה ורביה. כל שכן שבאמירה לגוי האסורה מדרבנן יש לנהוג לפי הכלל: "בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא" (עירובין סז ע"ב), וכל עוד לא נדחו דברי החזון איש וסיעתו לגמרי אפשר לסמוך עליהם, ו"בשל סופרים הלך אחר המיקל" (ראה לעיל הערה 7).
נבהיר כי בנדון דידן אמירה לגוי נחשבת לדברי סופרים אף שעיקר איסור סירוס הוא מן התורה, וכן מוכח מהרדב"ז והכסף משנה בהלכות כלאיים א, ג, ואף שלהלכה לא פסקו כסברתם זו משיקול אחר. וזה לא כדברי הראבי"ה (סי' תתקמז) הרואה בכך ספק דאורייתא.
אמנם למעשה גם לדעת הראבי"ה יש להקל בנדון דידן כיוון שלדעתו כל אמירה לגוי כאן היא ספק, אלא שלדעתו זהו ספק דאורייתא, ובצירוף ספקות נוספים הרי זה ספק ספיקא.
אמנם היה מקום לטעון שאף שאיסור אמירה לגוי אסור רק מדרבנן עדיין אין די בכך כדי להתירה מספק, כאשר הספק היסודי אינו אם האמירה מותרת, אלא אם הפעולה שאותה אומרים לגוי לעשות נחשבת סירוס או לא. זאת משום שבספק דאורייתא שנתגלגל לדרבנן אין אומרים בו ספק דרבנן להקל. ראה שו"ת מהריב"ל (חלק ג סי' קג), רמ"א בדרכי משה (יו"ד סי' נז אות טו) ש"ך (יו"ד סי' קי, כללי ספק ספיקא, יט), שער המלך (הלכות מקוואות פרק י כלל ו), פרי חדש (יו"ד שם, כללי ספק ספיקא ס"ק ח) ועוד. אך יש לדחות טענה זו משני טעמים:
ראשית, כיון שהספק כאן אינו ספק מציאותי אלא ספק בהלכה, והוא אם לפסוק כסברת החזון איש או לא. וכתב בתרומת הדשן (סי' קעח) שאם יש ספק בדין דרבנן - מקילים בו, אף כשעיקר הספק נולד בדאורייתא. וכן פסק הרמ"א (יו"ד נז, כא), הש"ך (שם ס"ק נא), שו"ת בית אפרים (או"ח תחילת סי' מא), "דרכי תשובה (סי' קי ס"ק שיא-שיב) בשם שו"ת בית ישראל ובשם ספר יד החזקה (קלישר), שו"ת מהרש"ם (חלק ז סי' קכו) ועוד
(ועיין שו"ת ר' עקיבא איגר [קמא סי' סד] שהובאה סברה זו בשם השואל שם ודחאה ר' עקיבא איגר, ובמנחת שלמה [תניינא סי' עב] תמה עליו שלא הזכירו כלל את דברי הרמ"א והש"ך).
שנית, בשער המלך (שם) ביאר שספק דאורייתא שנתגלגל לדרבנן הוא רק אם נוצר ספק בדין דאורייתא ואחר כך נוצר מצב חדש שבו יש לספק זה השלכה גם לדין דרבנן, אבל אם הספק נולד בדין דאורייתא ודרבנן כאחד, יש לפסוק בדין דרבנן להקל, אף על פי שיסוד הספק נוגע גם לדין דאורייתא.
יתכן שיש לבאר שעיקרון זה הוא העומד גם ביסוד ההבדל הנ"ל שבין ספק במציאות לספק או מחלוקת בדין. שכן ספק במציאות מתייחס לחפץ מסוים שייתכן שלגביו נולד הספק מן התורה ורק לאחר מכן נוצרה השלכה לדין דרבנן, ואילו ספק בדין הוא כללי ונוגע מעיקרו לכל ההשלכות שיש לו, הן לגבי דין דאורייתא והן לגבי דין דרבנן. יש לצרף לכל זה את דברי הט"ז (יו"ד סי' סט ס"ק כד וכפי שביארם מרן הראי"ה קוק בדעת כהן סי' מז) שמהם עולה שאפילו כשאותו הדבר שלגביו נולד הספק בהיותו איסור דאורייתא הפך לספק איסור דרבנן לאחר מכן, אלא שזו תוצאה של שוני מהותי ולא של תערובת - הרי זה ספק דרבנן, והמושג של "נתגלגל לדרבנן" שייך רק כשספק איסור דאורייתא הפך לדרבנן בביטול ברוב וכדומה.
לפי זה קל וחומר שכאשר ישנם מלכתחילה שני נדונים שונים, האחד הוא איסור דאורייתא והשני איסור דרבנן, שיש לפסוק לגבי כל אחד מהם בנפרד, אף שדיניהם תלויים זה בזה, ולומר ספק דרבנן להקל וכדברי שער המלך. במצב זה יתכן שגם הש"ך (נקודות הכסף שם) החולק על הט"ז, יסכים שאין זה ספק דאורייתא שנתגלגל לדרבנן אלא ספק דרבנן.
כך מוכח גם מדברי הש"ך עצמו (יו"ד סי' פו ס"ק יא) שביאר שביצה של תרנגולת שהיא ספק נבלה מותרת משום ספק דרבנן, אף שלגבי התרנגולת עצמה זהו ספק דאורייתא.
הפרי חדש (שם) כתב שההבדל בין נדון זה לבין ספק דאורייתא שנתגלגל לדרבנן הוא שהביצה והתרנגולת הן דברים נפרדים, אף שקשורים זה בזה, בניגוד לאיסור שנתערב והפך לאיסור דרבנן על ידי ביטול ברוב.
גם לדבריו נראה שהעיקרון הוא כנ"ל, שכאשר יש שני נדונים שונים (ולא דווקא שני חפצים שונים) יש להתייחס לכל אחד בפני עצמו, והוא הדין כאשר החפץ והפעולה (בעל החיים והסירוס) הם דבר אחד בשני הנדונים, אבל האנשים הנדונים, יהודי וגוי, הם שונים.
גם החלקת יעקב (אבן העזר סי' קיד) כתב את הראייה מדברי הש"ך (בסי' סט), והוסיף שהעיקרון הנ"ל מוכח מגמרא מנחות (סח ע"ב) לגבי ספק אם כבר הותר החדש, שאם פוסקים שחדש בחוץ לארץ דרבנן אין חוששים לספק זה, אף שספק זה נוגע גם לחדש שבארץ ישראל שהוא איסור דאורייתא לכל הדעות. ומכאן יש לומר שבספק שעיקרו בדאורייתא ובדרבנן דנים בכל אחד מהם בנפרד ומקילים בספק דרבנן.
גם לעניין איסור לפני עיוור - יש לומר שכיון שרוב הפוסקים אינם חוששים לו - אין להתייחס אליו כאל איסור דאורייתא ודאי, אלא לכל היותר כאל ספק, ובצירוף הספק אם לפסוק כסברת החזון איש או לא, יש כאן ספק ספיקא המותר גם באיסור תורה. כמו כן גם כאן יש מקום לצרף גם את דעת הראב"ד (הנ"ל בהערה הקודמת).
^ 19.על פי האמור לעיל הערה 12, שסירוס בגרמא אסור רק מדרבנן, ועל פי דברי הגרא"י אונטרמן (שם) שגם טיפול כימי, הקרנה או עצירת זרימת הדם, הגורמים להתנוונות של חלקים ממערכת הרבייה נחשבים לגרמא, וכהוראתו למעשה (שם) היא לסמוך על זה באמירה לגוי (ויש לצרף גם את סברת המנחת חינוך שאין כאן אפילו איסור דרבנן). אף שהחלקת יעקב (חלק ג אבן העזר סי' ל) חולק וסובר שאין זו גרמא, וגם מדברי הגרצ"פ פרנק (לעיל הערה 2) משמע שלדעתו אין זה גרמא, מכל מקום, באמירה לגוי יש לפסוק כדברי המקל בדברי סופרים, וכן לאיסור לפני עיוור לעיל הערה 17, יש להתייחס לכל היותר כאל ספק, ובצירוף הספק אם לפסוק כסברת הגרא"י אונטרמן או לא, יש כאן ספק ספיקא המותר גם באיסור תורה.
^ 20.אם הנהלת המוסד או יהודים אחרים אינם דורשים מהגוי לבצע זאת אין כאן אמירה לגוי. אע"פ שגם בהעדר אמירה בפועל יש איסור כשהגוי עושה את מעשיו לצרכו ולתועלתו של היהודי (כנ"ל הערה 14), מכל מקום כאשר הגוי פועל לצורך עצמו, כגון שהוא סטודנט או מרצה - אין בכך איסור, ומותר גם ליהודי ליהנות מכך (ראה בית יוסף אבן העזר סוף סי' ה, ורמ"א שם, יד).
אמנם רצוי במקרה כזה שהגוי ישתמש בבעל חיים שאינו שייך ליהודי (ואף לא ניתן לגוי על ידי יהודי, ראה לעיל הערה 15), משום איסור לפני עיוור, אמנם להלכה אנו תופשים לעיקר כדעות שאין כאן איסור לפני עיוור (ראה לעיל הערה 14)
^ 21.כשגוי אינו עושה את מעשיו על דעת עצמו אלא לתועלתם של אחרים, אז הדין הוא כך: אם רוב הנהנים הם יהודים - אנו דנים את המצב כאילו הוא פעל לתועלת היהודים ואסור, אך אם רובם גויים - אנו דנים שפעל לתועלת הגויים ומותר (משנה מכשירים ב, ה-ח וראה גם שולחן ערוך או"ח רעו, ב ושם תקטו, ו). אך כשהגוי פועל להנאת עצמו, אף שיש יהודים רבים שנהנים מכך - עיקר כוונתו היא להנאת עצמו, (עיין בשולחן ערוך שם רעו, שם ובביאור הלכה ד"ה אם רוב ובד"ה אם יש הוכחה).
יש להעיר שלכאורה גם במקרים אלה אם הגוי אומר בפירוש שכוונתו היא גם לתועלת היהודים - יש איסור ליהודים ליהנות מכך (רמ"א או"ח תקטו שם). אך למעשה יש שהקלו אם מדובר בפעולה אחת הנעשית לצורך שניהם באותו האופן שבה הייתה נעשית לצורך הגוי בלבד, אך אם הפעולה נעשית כמה פעמים או בכמויות יותר גדולות - אז יתכן שהתוספת היא עבור היהודי (עיין ביאור הלכה ד"ה אם יש בשם האליה רבה והחמד משה בביאור דעת השולחן ערוך והרמ"א, וכתב שאין למחות ביד מי שסומך על הרשב"א ומיקל, ואם הרוב גויים סובר הביאור הלכה, בניגוד לדעת הרמ"א, שאף הבית יוסף מיקל בכך).
ועיין עוד בתשורת שי (סי' תקעז) בשם המהרש"ם, פקודת אלעזר (לר' אלעזר לעוו, או"ח סי' כד), ארץ צבי (פרומר, סי' סד), לבושי מרדכי (או"ח סי' מז-מט) ושאלי ציון (חלק א סי' יט).
נראה שכיון שאמירה לגוי הוא איסור דרבנן, ובנדון דידן, אמירה לגוי בסירוס, קל יותר מהנידון אצל הפוסקים הנ"ל, אמירה לגוי באיסור שבת - ודאי שאפשר לסמוך על המקילים אף לכתחילה.
^ 22.עיין לעיל הערה 15. באופן זה יש לכל היותר "אמירה דאמירה", ואף פחות מכך, כיון שאותו מקום בכל מקרה מסרס את בעלי החיים, ורק מאפשר לסטודנטים לצפות בכך.