ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש הפצת יהדות

להקדים את המאוחר

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
בשבוע שעבר הצטרפה מדינת ישראל לארה"ב ולשאר ארצות המערב שכבר הזיזו את מחוגי השעונים שלהן קדימה בשעה ועברו לשעון קיץ. היתרונות של שעון הקיץ עדיין נתונים במחלוקת מסוימת. בשבוע שעבר היה אפילו דיווח בתקשורת על כך שהמעבר לשעון קיץ תורם להגדלת הסיכון להתקפי לב! אבל אנחנו בשעון קיץ!
מלבד שעת שינה שהפסדתי, אני ב"ה לא סובל משום השפעה שלילית של הזזת השעון המכאני, אם כי לא הביולוגי, שלי בשעה אחת קדימה כנדרש בחוק. עם זאת, חיפשתי לקח או שיעור שאפשר ללמוד מהעניין הפשוט הזה והגעתי למסקנה שהקדמת המאוחר היא תכונה יהודית טובה ואפילו ערך תורני, אם תרצו.
היהדות תמיד דורשת שנביט קדימה ונתחשב במחר כשאנחנו פועלים או עושים תוכניות. יעקב אבינו אמר "ביום מחר כי תבוא על שכרי". זה חלק מהטבע האנושי להתכונן לעתיד, על אף שהוא תמיד בלתי צפוי ובלתי ודאי. אנחנו מתכננים את הפרישה שלנו מהעבודה ומתכוננים אפילו למותנו בסופו של דבר. אנחנו תמיד חושבים קדימה ומניחים לעתיד להשפיע על מעשינו בהווה.
השעונים שלנו תמיד קופצים קדימה, מפני שלא משנה כמה ננסה לחיות בהווה, אנחנו תמיד חיים גם בעתיד. התכונה האנושית מאוד הזאת שולטת בחשיבה ובתכנון שלנו גם כיחידים וגם כעמים. אנחנו תמיד קופצים קדימה.
אנחנו יכולים למצוא נחמה על שעת השינה שאיבדנו בהבנה שבעוד שבעה חודשים נחזיר את מחוגי השעונים לאחור ונקבל את השעה האבודה הזאת בחזרה. על אף שהיו הצעות רבות להנהיג את שעון הקיץ כל השנה, השעון הרגיל נשאר, אם כי לפרק זמן קצר הרבה יותר. מסתבר שאי אפשר תמיד לקפוץ קדימה. לפעמים צריכים לחזור לאחור.
העתיד שלנו תמיד בנוי על העבר. בלי הבנה והערכה של העבר, העתיד נעשה עוד יותר לא ברור ועוד יותר בלתי צפוי. במשך זמן רב, כמה מאות שנים, חלק גדול מן העולם היהודי רצה רק לקפוץ קדימה. הוא סילק בלי משים כמעט את העבר והתעסק רק בעתיד המפואר שהוא דמיין לעצמו – עתיד אוטופי שבמובנים רבים מעולם לא התגשם.
העתיד הטוב והנהדר שכן התגשם, לעומת זאת, כמו הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות של העם היהודי בארץ ישראל, היה עתיד שהתבסס על הכמיהה ועל המסירות של דורות העבר. בלי חזרה לאחור, הזינוק קדימה לא יכול היה להתרחש.
היעדר פרספקטיבה היסטורית בכל מגזר בעולם היהודי היום היא אחד המאפיינים המזעזעים והמטרידים ביותר של חוסר התפקוד שבו לוקה החברה היהודית בימינו. כאשר אנחנו בוחרים שלא ללמד את העבר לילדינו, אנחנו גם מגבילים את החזון והתקווה שלהם לעתיד.
אבל כמו שאנחנו מחזירים לעצמנו את השעה שאיבדנו כשקפצנו קדימה, באופן מטפורי, בחזרה לאחור בהמשך השנה, אנחנו יכולים גם להחזיר את העבר שלנו ולהאיר בעזרתו את העתיד.
בתקשורת הישראלית היום יש ויכוח סוער בשאלה מדוע ישראלים שמהגרים לחו"ל מתבוללים בחברה החדשה שלהם בלי לשמור על שום קשר ליהדותם בשיעור הרבה יותר גדול מיהודים שנולדו באותן ארצות עצמן. בלי להיכנס לוויכוח באופן רציני, אני רק רוצה לציין שבית הספר הישראלי הממוצע מלמד על העבר שלנו מעט מאוד ולא יוצר בתלמידיו של תחושה של זהות יהודית.
אין זה פלא, אם כך, שברגע שהישראלי כבר לא גר בישראל אין שום דבר שמעגן אותו בעבר, ולכן קל לו יותר להתבולל מהר ולאבד את זהותו כיהודי. באופן כללי, אנחנו חיים בדור "עכשיו", דור שרוצה סיפוקים מידיים בלי מחשבה כמעט על המחר או האתמול. אך ברור ש"העכשיו" לעולם לא יבוא על סיפוקו, ולא משנה כמה שפע ועושר חומרי נציע לדור הזה.
טבע האדם הוא כזה שהוא מוצא סיפוק בחלום על המחר ובהעלאת זיכרונות מהאתמול. רק בעזרת זינוק קדימה וחזרה לאחור מקבלים החיים שלנו בהווה משמעות וסיפוק. הזזת מחוגי השעון, אם כך, נושאת בחובה מסר חשוב על חיינו ועל עולמנו. בעולמו של הקב"ה לא קורה שום דבר שאין בו לקח ומשמעות. אני, על כל פנים, כבר מצפה להשבת שעת השינה האבודה בהמשך השנה.
הרב דב בערל וויין
רב בית הכנסת הנשיא בי-ם. לשעבר ראש ארגון ה-OU, ראש ישיבת שערי תורה ורב בית הכנסת "בית תורה" במונסי, ניו-יורק.
עוד בנושא הפצת יהדות
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il