ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר הפצת יהדות

לראות את ישראל

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
הואיל והעברתי את השבועיים האחרונים מחוץ לישראל, הגעתי למסקנה שהדרך היחידה לראות את ישראל ולהעריך אותה באמת היא לזוז הצדה קצת, כביכול, ולראות אותה מרחוק. אלה מאתנו שנפלה בחלקם הזכות לחיות במדינת ישראל, לא פעם מפתחים קוצר ראיה חריף בכל מה שנוגע לארץ הזאת, למאבקיה ולהישגיה. חכמינו, בדרכם התמציתית והקולעת, ניסחו זאת "אין בעל הנס מכיר בנסו".
טבע האדם הוא להתמקד בפרטים ולא לראות את התמונה הכוללת מתוך פרספקטיבה היסטורית וחברתית. המדרש אומר שאחת התכונות החשובות באישיות של אברהם אבינו הייתה "וירא את המקום מרחוק".
מקרוב הר המוריה, הר הבית, איננו מרשים כל כך. אין ספק שהוא לא המטהורן או האוורסט. עם זאת, כמו אחיו, הר סיני, הוא ה-הר בכל מה שנוגע לתרבות ולקדמה האנושית. מרחוק, מפרספקטיבה היסטורית, הוא מתנשא מעל כל הר ופסגה אחרת.
ובכן, לא רק את הר המוריה חייבים לראות בפרספקטיבה אלא גם את ארץ ישראל ומדינת ישראל. מקרוב רואים ארץ מוקפת עוינות ולעתים אלימות, ארץ עם בעיות כלכליות, חברתיות, דתיות ודיפלומטיות קשות, מדינה מלאה מגרעות וחסרונות. אך כשרואים את התמונה הגדולה יותר, ממרחק, בפרספקטיבה, פתאום נגלה לנגד עינינו נס אדיר.
המאבק של הקהילות היהודיות בתפוצה להמשיך להתקיים ולהישאר יהודיות הוא עצום. אפילו במעוזים הבטוחים והחזקים ביותר של החיים התורניים, בשכונות האורתודוכסיות, המאבק הזה תמיד קיים ותמיד קשה. למרות כל הוויכוחים והמהומות שמעוררות סוגיות חברתיות – ואלה סוגיות חברתיות ולא רק דתיות – בחברה הדתית בישראל, הקשיים והאתגרים שעומדים בפני אורח החיים הדתי בישראל הם כאין וכאפס לעומת אלה שקיימים בכל מקום אחר בעולם.
אלא שכאשר אדם חי בארץ ישראל ועסוק בבעיות היומיום הבלתי פוסקות של החיים באופן כללי ושל החיים היהודיים בפרט, אין לו בסיס להשוואה או מושג אמיתי של יחסיות ופרספקטיבה. משני הצדדים נשמעת הרבה רטוריקה קיצונית, וזו מאפיינת את כל הסיעות והפלגים שקיימים בחברה הישראלית המגוונת כל כך.
מאחר שהזיכרון שלנו מהעבר עוות, אם לא נמחק כליל, על ידי השואה ועל ידי העקירה של יהדות ספרד, אין לנו בסיס אמיתי שיאפשר לנו להשוות באמת את החיים היהודיים לפני מאה שנים לעומת מה שהם היום. אנחנו לא יכולים לראות את עצמנו מרחוק, ולכן "הענן הקשור על ההר" לא נראה לנו. לכן הנביא מתאר אותנו כ"העם ההולכים במחשכי זמן".
אחת האופנות של ימינו שבאה מהטלפונים החכמים-מדי שיש לנו היא הנטייה של אנשים לצלם את עצמם בכל מיני הזדמנויות, מה שמכונה "סלפי". מה שאנחנו צריכים היום הוא "סלפי" טוב של היהודים בהקשר של ארצם ומדינתם.
כשאדם מבקר במוזיאון לאמנות, ויש אנשים שבאמת עושים את זה, הוא לא צריך להתבונן ביצירות המופת מקרוב מדי. כשאדם עומד קרוב מדי ליצירת אמנות, מה שנגלה לעיניו הוא רק מריחות צבע אקראיות על קנבס. רק כאשר הוא מתרחק קמעה ומתבונן שוב בציור, הוא יכול להבחין בגאונות ובכישרון הגדול של האמן. אמנם הצייר צייר את התמונה מקרוב, אך הוא התכוון שיתבוננו ביצירה שלו ויעריכו אותה ממרחק.
התלמוד אומר בצורה ברורה שאין אמן גדול מהקב"ה – "אין צייר כאלוקינו". נראה שגם הוא רוצה שנתבונן ביצירה שלו מרחוק, בפרספקטיבה, מתוך דיוק היסטורי ועם פליאה והערכה. דומני שזה נכון שבעתיים כשמדובר בארץ-ישראל ובהקמתה המחודשת של מדינת הלאום במולדתו של העם היהודי. זה לב העניין.
אין ספק שדגש גדול יותר על פרספקטיבה היסטורית ודתית הוא תחום אחד במערכת החינוך שלנו שאפשר וצריך לשפר. ניתוח אמיתי של המצב, עובדות מדויקות, פחות פנטזיה וסיפורי מעשיות ויותר התרכזות בתמונה הכוללת במקום בחלקים הנפרדים של החברה הישראלית והיהודית, כל אלה יסייעו לנו להרגיע את המים הסוערים של המחלוקת בעולם היהודי.
עוד בנושא הפצת יהדות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il