ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש ר' עקיבא ויהושע

העגל והחולדות של רבי

רבי לא ריחם על עגל שהובל לשחיטה ולכן באו עליו ייסורים, וכאשר ריחם על החולדות שבביתו סרו הייסורים. העגל והחולדות מסמלים דמויות בעם ישראל, וכאשר רבי דן אותם - הוא דן את עצמו.
מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה הררי ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
במסכת בבא מציעא מסופר שר' אלעזר ברבי שמעון קיבל עליו ייסורים, ולאחר שרבי יהודה הנשיא (רַבִּי) שמע על המעלה החשובה של קבלת הייסורים החליט גם הוא לקבלם; וז"ל הסוגיה שם (דף פה, א) בתרגום חופשי:
"אמר רבי: חביבין יסורין. קיבל עליו ייסורים במשך שלוש עשרה שנים... ואפילו שייסורי רבי היו גדולים מאוד, הייסורים של ר' אלעזר ברבי שמעון היו עדיפים על אלו של רַבִּי, משום שייסורי ר' אלעזר מאהבה באו ומאהבה הלכו, ולעומתם ייסורי רבי על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי איזה מעשה באו? שאותו עגל שהיו מוליכים אותו לשחיטה, הלך ותלה ראשו תחת כנפי בגדו של רבי, והיה בוכה. אמר לו רבי: לֵךְ, לכך נוצרת! אמרו (בשמים): הואיל ואינו מרחם יבואו עליו ייסורים. ועל ידי מעשה הלכו. יום אחד היתה אֲמָתוֹ מטאטאת את הבית, והיו מוטלים שם בני חולדה וטאטאה אף אותם. אמר לה: עזבי אותם, כתוב (תהלים קמה, ט) – 'וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו'! אמרו (בשמים) הואיל ומרחם נרחם עליו. כל שנות הייסורים של ר' אלעזר לא מת אדם קודם זמנו. כל שנות הייסורים של רבי לא הוצרך העולם שירד מטר; שאמר רבה בר שילא קשה יום המטר כיום הדין, ואמר אמימר אם לא היה המטר נצרך לעולם – היו חכמים מתפללים עליו ומבטלים אותו, ואפילו כך כשהיו עוקרים צנון מן הערוגה היה הבור מלא מים."

הסוגיה טעונה ברור:
א. בתחילה מסופר שרבי אמר ש"חביבין יסורין" והוא קיבל את הייסורים מרצונו; אולם בהמשך מסופר שהם באו על ידי מעשה שבעקבותיו נגזר עליו לקבל ייסורים. מה באמת ארע? האם רבי קיבל את הייסורים מרצונו או כעונש?
ב. בפרקי דרבי אליעזר (היגר, לה) מסופר שכשאברהם רצה להכין בן בקר צעיר לאורחים שבאו אליו, העגל ברח מפניו למערת המכפלה, ואברהם רץ אחריו ומצא שקבורים שם אדם וחוה. ובכל אופן, למרות שהעגל רצה להינצל וברח למקום קדוש כמו מערת המכפלה, אף על פי כן אברהם הוציאו משם ושחט אותו והכין ממנו מאכל. מדוע מה שנחשב אצל אברהם לזכות נחשב אצל רבי לעבירה שמצריכה קבלת ייסורים?
ג. חולדות משחיתות את האוכל והבגדים שבבית, ואם רצה רבי להחיותם הוא היה יכול לכלוא אותם בכלוב קטן ולהחיותם שם, והאם זהו רצון הבורא שרבי יניח להם לשכון בבית כאוות נפשם ולהשחית את האוכל והבגדים שבבית? לבד מכך שהחולדה היא בעל חיים טמא, ובויקרא רבה (כב, ד) מסופר שר' שמעון בן חלפתא פעל פעולות שונות כדי שלא יקנן בפרדס שלו עוף טמא. מדוע רבי נהג באופן משונה ורצה שהחולדות הטמאות והמזיקות תמשכנה לשכון בביתו?!
הקשיים שבאגדות חז"ל הם כלי שנועד לרמוז ללומדים להעפיל אל עולם גבוה יותר, עולם רוחני, ומתוכו להתבונן ולהעמיק בכוונת הסוגיה. אגדה זו בנויה על 'סמלים' שהוזכרו בסוגיות שקדמו לה. נחזור בקצרה על משמעות הסמלים ההם, ומתוך כך נמשיך להבנת משמעות האגדה הנוכחית.

ייסורי רבי יהודה הנשיא
במאמר הקודם "הסוסים של רבי יהודה הנשיא" התבאר שהמעלה שבקבלת הייסורים שורשה בנבואת ישעיה (נג) ובתרגום יונתן עליה, שם מרומז ש'עול המלאכות' וה'רדיפה אחר העושר' נועדו מלכתחילה לגויים בלבד, אלא שלימוד תורה שלא-לשמה גורם לכך שאנשים מעם ישראל צריכים 'להתייסר' בעול זה. מן הראוי היה שאלו שלמדו שלא-לשמה יתייסרו בעצמם, אלא שעבד ה' נושא על עצמו את העוון שלהם, ומתייסר במקומם, והוא 'נקבר חיים' כמו ה'רשעים' ב'תפקיד' של ה'רדיפה אחר העושר': "...כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ... וַיִּתֵּן אֶת־רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת־עָשִׁיר בְּמֹתָיו...". בתרגום יונתן על נבואה זו מרומז שחברי קבוצת עבד ה', שהם אלו שיוצאים להתייסר במלאכות, הם אלו שיביאו את הגאולה בדרך גשמית וה' יסייע להם בניסים. לעומת זאת נבואת הסיום של ספר ישעיה נראית כסותרת את נבואת עבד ה' ומבואר בה שדווקא העניים שחרדים על דבר ה' ועמלים בתורה ומתרחקים מן המלאכות, הם אלו שיביאו את הגאולה, והיא תגיע בדרך ניסית ופלאית; ולעומתם אלו שרודפים אחר העושר נחשבים כמי שבוערת בהם אש הגהנום והתולעים אוכלים אותם ללא הפסקה.

והתבאר שאפשר ליישב סתירה זו בכמה אופנים. בליקוטי מוהר"ן (קנט) מובא 'חידוש' ולפיו, לימוד תורה שלא-לשמה אינו מביא בהכרח לקבלת ייסורי המלאכות, ואפשר לנצל את הכוח הרוחני שנוצר ממנו להתחדשות בתורה; ומי שהחליטו לנצל את הכוח שנוצר מלימוד שלא-לשמה לצורך התחדשות בעמל המלאכות הם ה'אשמים' במצבם. לפי 'חידוש' זה ניתן לומר שנבואת הסיום של ישעיה היא הכרעתו של ישעיה להלכה. וכולם צריכים להישאר בבית המדרש, ואפילו מי שלומד שלא-לשמה.
מאידך, ר' נחמן מברסלב כתב בסוף אותו 'חידוש': "אבל לא מצאתי מקרא או איזהו מארז"ל, למצוא בו דברים אלה". ובכך הוא גילה ש'חידוש' זה, שתולה את האשם ב'מקבלי הייסורים' עצמם, אינו מוכרח; ואפשר שנבואת הסיום של ישעיה עדיין מצדיקה את עבד ה', שנוטל על עצמו את עוונות הלומדים שלא-לשמה, ו'מתייסר' במקומם ברדיפה אחר המלאכות. והתבאר שלפי שיטה זו יש ליישב את הסתירה בין נבואת הסיום של ישעיה לבין נבואתו על עבד ה' באמצעות הדימוי ל'מלך' ול'נושא כלים'. ה'מלך' אינו יכול לנצח במלחמה ללא עזרת 'נושא הכלים', ו'נושא הכלים' אינו יכול לנצח ללא יוזמות הקרב של ה'מלך'. נבואת הסיום מורה שלכתחילה הדרך להבאת הגאולה היא באמצעות בני בית המדרש שלומדים תורה ומתנתקים מהמלאכות, והם צריכים להתעלם מן הנזקים שהם עלולים לגרום בלימוד שלא-לשמה, וזו הדרך שנועדה ל'מלכים'. ואכן כפי שמרומז בנבואת עבד ה', לימוד שלא-לשמה גורם לנזק של קבלת 'עול ייסורי המלאכות', אך זהו תפקידם של 'נושאי הכלים', שיוצאים מבית המדרש כדי לקבל עליהם את 'ייסורי המלאכות' שהיו אמורים לבוא על אלו שלמדו שלא-לשמה. וה'רשעים' שבוערת בם אש הגהנום והתולעים אוכלים אותם ללא הפסק - הם רק אלו שבזים ללומדי התורה שבבית המדרש; אך אלו שמכבדים את לומדי התורה ויוצאים להתייסר במקומם במלאכות - הם 'צדיקים'.

אחר איזה עגל רץ אברהם
כזכור, בפרקי דרבי אליעזר (היגר, לה) מסופר שכשאברהם רצה להכין בן בקר צעיר לאורחים שבאו אליו, העגל ברח מפניו למערת המכפלה; ואברהם רץ והביאו משם. בבראשית רבה (מח, יג) מובא: "א"ר לוי רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה (הושע י, יא) - וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ". המדרש מרמז שבעם ישראל יש צד שמשול ל'עֶגְלָה' שאוהב את מלאכת הדישה, ואברהם אבינו חפץ שיהיה פן כזה באומה שתצא מבניו, ופן זה מיוחס לממלכת אפרים. הקשר בין אברהם לבין ה'עֶגְלָה' מופיע גם בברית בין הבתרים שבה נצטווה אברהם ליטול עֶגְלָה משולשת ובהמות נוספות ולבתר אותם, ולקחת גם צפורים ולא לבתר אותם. במאמר "הניגון של אברהם אבינו" התבאר שמדרשי חז"ל (ורבנו סעדיה גאון 1 ) מרמזים שהדבר מסמל תכנית של הקב"ה להקמת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" מסוג חדש; שיהיו בה בנים (כהנים) שמחוברים מאוד לגשמיות (בהמות) וישמשו ככוח כלכלי ואף צבאי; ובנים (כהנים) שמחוברים מאוד לרוחניות (צפורים). והתבאר שם שהקבוצה שעוסקת בעיקר במלאכות מזוהה עם משיח בן אפרים (יוסף) ואילו הקבוצה שעוסקת בעיקר בתורה מזוהה עם משיח בן דויד. והתבאר שכל קבוצה מתייחסת אל חברי הקבוצה השניה כאילו אין בהם צורך וכאילו הם כביכול 'מתים'; אך הקב"ה ואברהם אבינו רוצים שכל קבוצה תראה גם את בני הקבוצה האחרת כאנשים שיש בהם צורך ושיש בהם 'חיים'.

ה'עגל' ו'קבלת הייסורים'
ה'עגל' שהיו מוליכים ל'שחיטה', הוא סמל לאדם שבהשקפה ראשונית נראה כמתאים לקבוצה של 'משיח בן אפרים', והיינו שהוא מתאים לעסוק במלאכות ולא בלימוד תורה; אלא שהוא רצה להצטרף לבית המדרש ולעסוק בתורה, והוא חש שאם הוא יאלץ לעסוק במלאכות הוא יחוש כמי ש'שחטו' אותו. הוא פנה לרבי שיצרף אותו לבית המדרש, וידאג למחייתו כדי שיוכל לעסוק בתורה, וכפי שדאג רבי לשאר התלמידים; אולם רבי היה סבור שלפי תכונות נפשו של אותו אדם ולפי הרקע הקודם שלו בחיים הוא מתאים לעיסוק במלאכות יותר מאשר ללימוד תורה. רבי היה סבור באותה העת כשיטה של נבואת עבד ה', ולפיה עם ישראל זקוק לאנשים ש'יתייסרו במלאכות' ויישאו על כתפיהם את עוון אלו שלומדים שלא-לשמה. ואדרבא, "חביבין יסורין" ומי שחש 'ייסורים' בעת שהוא עוסק במלאכות ולא בתורה - 'חביב' יותר מאלו שנמצאים בבית המדרש ולומדים שלא-לשמה. ולכן עדיף שאותו אדם לא יהיה מבני בית המדרש אלא יעסוק במלאכות; ולפיכך הוא אמר לו שאין מקום עבורו בבית המדרש ושילך לעסוק במלאכות – "לך, לכך נוצרת!".
דבריו של רבי: "חביבין יסורין", ודבריו ל'עגל': "לך, לכך נוצרת!", לא נאמרו בתקופות שונות בחייו של רבי. מדובר באותה תקופה ובאותה השקפת עולם, אלא שהיא מתוארת באגדה באופנים שונים. ולפיכך, המובא בהמשך האגדה שמכיוון שרבי לא מרחם על ה'עגל' יבואו עליו ייסורים, הוא 'בת קול' פנימית של רבי, ששמעה את שנדרש ממנו בשמים להיות בבחינת 'נאה דורש ונאה מקיים'. ורבי ראה שעדין קיימת כמות גדולה של ייסורי מלאכות שנגרמו מלימוד שלא-לשמה, ושהיא עלולה לבוא על אותם בני בית המדרש שלמדו שלא-לשמה; ומכיוון שרבי היה סבור באותה העת שאין דרך להימלט מייסורים אלו, הוא נטל אותם על עצמו, ויצא להתייסר ברדיפה גדולה אחר המלאכות והעושר, רדיפה שנמשכה שלוש עשרה שנה. ובמשך אותם שנים לא דיבר פיו בדברי תורה, ודבר זה מרמזות האגדות שמספרות ששיניו כאבו במשך שלוש עשרה שנים, או בתיאורים מקבילים אחרים בבבלי שמרמזים שבתקופת הייסורים שלו הוא לא הוליד חידושי תורה (ועי' רש"י בד"ה בצמירתא ובד"ה צפירנא).

כאשר סוגיית הבבלי אומרת שייסורי ר' אלעזר היו עדיפים על פני ייסורי רבי, היא מרמזת שבעת שר' אלעזר התייחס לרדיפה אחר העושר בתור 'ייסורים', הוא לא עודד אנשים נוספים להצטרף אליו והיה מקבל על עצמו ייסורים במקום כל בני בית המדרש שלמדו שלא-לשמה, וכן מרומז בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, יא, כד) ובקהלת רבה (יא, ב): "והוה אמר דכל יסוריהון דישראל ייתון עלי". אך בעת שרבי התייחס לרדיפה אחר העושר בתור 'ייסורים', הוא עודד את מי שנראה לו כמתאים לקבלת ייסורים, שיקבלם אף הוא! וכפי שעודד את אותו 'עגל' ואמר לו: – "לך, לכך נוצרת". לדעה הסוגיה השקפת ר' אלעזר עדיפה על פני השקפת רבי, ולכן נוקטת הסוגיה ש'ייסוריו' היו עדיפים על 'ייסורי' רבי.

'בני החולדה' שרבי ריחם עליהם
בתהילים (קיג, ט) נאמר: "מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם־הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ־יָהּ", ובמסכת פסחים (דף קיח, ב) מובא: "אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמוני בניך כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים". וביאר רש"י: "שמוני בניך - מרוב חטאותם בגלות"; וצריך להבין את כוונת חז"ל. אם ראשית הכתוב מרמזת שבגלל חטא הבנים מצוייה השכינה בגלות ובמצב שפל כמו החולדה שדרה בעיקרי הבתים, כיצד זה נאמר בסיום הכתוב: "אֵם־הַבָּנִים שְׂמֵחָה", ומדוע האם שְׂמֵחָה בבנים שכאלו? שאלה זו והמענה עליה מרומזים במעשה באֲמָתוֹ של רבי ובבני החולדה.

בחלק הקודם בסוגיה מסופר שלאחר 'קבורת' ר' אלעזר פנה רבי ל'אשתו' של ר' אלעזר ורצה שתינשא לו, והיא סירבה. במאמר הקודם "הסוסים של רבי יהודה הנשיא" התבאר ש'אשתו' של ר' אלעזר מסמלת את ה'חכמה' שהיתה לו בעת שקיבל 'ייסורים', והתבאר שם שהשקפתו של רַבִּי על ייסורי המלאכות היתה שונה במעט מהשקפת ר' אלעזר, ולכן 'חכמתו' (=אשתו) של ר' אלעזר סירבה 'להתחבר' לרַבִּי. ה'חכמה' שהיתה לרַבִּי בעת שקיבל 'ייסורים' וייעץ לאנשים נוספים להצטרף אליו מכונה באגדה זו בשם 'אמתו' של רבי. כזכור, בנבואת עבד ה' בישעיה מרומז שבני בית-המדרש שלומדים שלא-לשמה גורמים לכך שהגאולה מתעכבת, ואנשים מעם ישראל צריכים להתייסר במלאכות. 'אֲמָתוֹ' (=חכמתו) של רבי סברה מתחילה שבני בית המדרש שלומדים שלא-לשמה הם 'בני החולדה', והם שמים את השכינה הקדושה במצבה השפל, שהיא דרה כביכול כמו חולדה בעיקרי הבתים ולא ברום המעלה. ובעת ש'אֲמָתוֹ' (=חכמתו) עודדה אנשים לקבל על עצמם ייסורים, היא עודדה במיוחד את התלמידים שמרבים ללמוד שלא-לשמה, שהם יצאו בעצמם מבית המדרש אל המלאכות. אלא שלאחר שלוש-עשרה שנות 'ייסורי המלאכות' חל שינוי בהשקפת רבי והוא קיבל את ה'חידוש' שבליקוטי מוהר"ן (קנט) ולפיו, לימוד תורה שלא-לשמה אינו מביא בהכרח לקבלת ייסורי המלאכות, ואפשר לנצל את הכוח הרוחני שנוצר ממנו להתחדשות בתורה ולתפילה ולגמילות חסדים; ומי שהשתמשו בכוח שנוצר מלימוד שלא-לשמה לצורך התחדשות בעמל המלאכות הם ה'אשמים' במצבם. כאשר רבי קיבל את ה'חידוש' הזה הוא הורה ל'אֲמָתוֹ' (=חכמתו) להשאיר בבית המדרש גם את 'בני החולדה', והיינו את אלו שמרבים ללמוד שלא-לשמה.
בהשקפתו החדשה נקט רבי ש"אֵם־הַבָּנִים שְׂמֵחָה" גם בבנים שכאלו. שאמנם ה'כוח' שבא לעולם כתוצאה מלימוד שלא-לשמה הוא 'כוח' שטמון בו סיכון, אך מאידך יש כאלו שמנצלים אותו לטובה, לפיכך היא שמחה גם בבנים שלומדים שלא-לשמה. ורבי היה 'נאה דורש ונאה מקיים', ואף הוא חדל מלקבל 'ייסורים' וחזר לבית המדרש.

היתרון שבאי קבלת ה'חידוש'
לכאורה, יש יתרון גדול בקבלת ה'חידוש' של ר' נחמן. יסוד זה מרומז במקום נוסף בליקוטי מוהר"ן (תניינא, קיט) שם אמר שה'גיהנום' נמצא במידה מרובה כאן בעמל בענייני העולם-הזה, וצריך לברוח משם אל השי"ת ולעסוק בתורה.
אלא שלפי ראיה רוחנית זו, יש קבוצה קטנה בעם ישראל שמצויה במידה מרובה ב'גן-עדן' והיא עוסקת בתורה בבית המדרש, אך רוב עם ישראל מסיבות שונות ומשונות 'משובש בדעתו' ומתייסר במידה מרובה ב'גיהנום' של הרדיפה אחר העושר ועוסק במלאכות. ולפי ראיה זו כל מי שיצא מבית המדרש לרדוף אחר העושר הוא כביכול 'מת קודם זמנו'. ומאידך, לפי הראיה הקודמת שקיבלה את פשטות נבואת עבד ה', שלימוד שלא-לשמה מביא בהכרח לצורך באנשים שיתייסרו בעמל המלאכות; הרי שאלו שיצאו מבית המדרש להתייסר ברדיפה אחר העושר במקום אותם שלמדו שלא-לשמה, הם 'נושאי הכלים' של אלו שנותרו ללמוד בבית המדרש. ולפי הראיה הקודמת "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" שמצויים במידה מרובה כבר כעת ב'גן-עדן'; ואדרבא, מי שבחר בתפקיד הפחות מכובד של 'נושא הכלים' הוא צדיק יותר מזה שנשאר בבית המדרש ולומד שלא-לשמה.
היתרונות שבראיה הקודמת מרומזים בהמשך האגדה שמספרת, שכל שנות הייסורים של ר' אלעזר לא 'מת' אדם 'קודם זמנו'. האגדה מרמזת שכאשר בני בית המדרש ראו את התנא ר' אלעזר בנו של רשב"י, שעשה 'מעשה רב' ויצא מבית המדרש להתייסר ברדיפה אחר העושר, הם הבינו שלימוד שלא-לשמה מביא בהכרח בצורך באנשים שיתייסרו ברדיפה אחר העושר. ולפיכך, הם חדלו מלהתייחס גם לאדם אחר שיצא מבית המדרש לרדוף אחר העושר בתור מי שכביכול 'מת קודם זמנו'.

כיצד יתכן שהעולם לא יוצרך למטר
היתרונות שבראיה הקודמת מרומזים גם בהמשך האגדה שמספרת על כוח תפילת החכמים, שיכולים להתפלל לקב"ה שיעצור את המטר, והם אינם עושים זאת משום שהעולם נצרך למטר. ולכאורה הדבר תמוה, שהרי לפני כן הקדימה האגדה וסיפרה שבמשך שלוש עשרה שנות הייסורים של רבי לא הוצרך העולם שירד מטר. ואם בכל זאת מצאנו שהעולם יכול להתקיים בלא מטר, מדוע אם כן לא מתפללים החכמים לבטלו?!
האגדה מרמזת לכתוב בבראשית (ב, ו): "וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי־הָאֲדָמָה". במדרש רבה (בראשית, יג ט) מובא שמתחילה היתה הקרקע לחה מן האד הזה ולא הוצרך העולם למטר, אלא שבעקבות החטא הוצרך העולם למטר כדי שבני אדם יצטרכו לקב"ה ויתפללו אליו. ומרמזת האגדה שכל עוד הביטו בני בית המדרש אחר חבריהם שיצאו לרדוף אחר העושר בתור 'חוטאים', התחשבו בשמים בדעתם והוצרך העולם למטר, והוצרכו להתפלל שירד מטר. אולם בעת שרבי יהודה הנשיא יצא להתייסר ברדיפה אחר העושר, ועודד אנשים נוספים (כמו אותו 'עגל') להצטרף אליו; הבינו בני בית המדרש שיש צורך שתהיה בעם ישראל קבוצה גדולה של אנשים שרודפים אחר העושר, והם חדלו לקטרג עליהם. לפי ראיה זמנית זו של בני בית המדרש - "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" שמצויים במידה מרובה ב'גן-עדן' (בין אלו שמצויים בבית המדרש ובין אלו שיצאו לרדוף אחר העושר); ובשמים התחשבו בדעתם, ולכן עלה אד מן הארץ והשקה את האדמה ולא הוצרך העולם למטר.
אולם לאחר שרבי חזר בו והחליט ל'רחם' על 'בני החולדה' (אלו שלומדים שלא-לשמה), ולקבל את ה'חידוש' שבליקוטי מוהר"ן (קנט) ולפיו, מי שהשתמשו בכוח שנוצר מלימוד שלא-לשמה לצורך התחדשות בעמל המלאכות הם ה'אשמים' במצבם. ומכיוון שרבי היה 'נאה דורש ונאה מקיים' והוא חזר בעצמו לבית המדרש; חזרו בני בית המדרש לקטרג אל חבריהם שיצאו מבית המדרש לרדוף אחר העושר, וחזר העולם והוצרך למטר. ויתכן, שמשום היתרונות שרמוזים באגדה זו בתועלת שהגיעה לעולם בעת שלא קיבלו את ה'חידוש' של ר' נחמן - וקיבלו את נבואת עבד ה' כפשוטה - כתב ר' נחמן בעצמו בסוף אותו 'חידוש': "אבל לא מצאתי מקרא או איזהו מארז"ל, למצוא בו דברים אלה".




^ 1.בפרושו לתורה, ובתשובותיו על שאלות חיוי הבלכי (כ"א, עמוד 31 במהדורת פאזנאנסקי, וורשה). וכפי שהתבאר במאמר הקודם "העַיִט שיחיה את הַפְּגָרִים" שהובאו בו מדרשים נוספים שמסייעים לפירוש זה.
עוד בנושא ר' עקיבא ויהושע
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il