ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
מפיצים תורה בקליק - הצטרפו אלינו!
בית המדרש מדורים קול צופייך

בָּרוּךְ אֱלֹקִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי

1194
מוקדש לעלוי נשמת
גיל-עד שער בן בת גלים, נפתלי פרנקל בן רחל ואיל יפרח בן איריס הי"ד
לחץ להקדשת שיעור זה
צדק אנטישמי
קול צופייך (692)
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
-39 - הלכות ראש חודש, פורים ותפילין
-38 - שואלים ודורשים בהלכות פסח
-37 - שבת זכור וענייני המגילה
טען עוד
שנאה שמקלקלת את השורה
בוויכוח שבין יפתח למלך בני עמון על עבר הירדן המזרחי אומר יפתח לבני עמון כי היוזמה של בלק לשכור את בלעם לקלל את ישראל הייתה מיותרת. יפתח מזכיר למלך עמון כי בשעה שישראל יצאו ממצרים הם לא נלחמו כלל באֱדוֹם, בעמון ובמוֹאָב. הם רק ביקשו רשות לעבור בארצם. כשלא קיבלו, עקפו אותם ממזרח וכבשו את ארצות סיחון ועוג.
יוזמתו של בלק נבעה משנאה שמעורבת בקנאה על הצלחתם של ישראל: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא". מפני ניצחונם על סיחון ועוג. שנאה שמקלקלת את השורה. על השנאה מוסיפים איום דמיוני שעם ישראל הולך להשתלט על כולם: "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה". וכך מלבים את השנאה.

טענות-תואנות שווא
גם הטענות של מלך בני עמון ליפתח הן תואנות שווא. על בני עמון נאמר: "וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד". כאשר בא יפתח למלך בני עמון לבקש ממנו לעצור את השוד הזה, שלא יתפשט על בני-ישראל שיושבים ביהודה ובנימין, ממציא מלך בני עמון הצדקה לשוד בטענה מלפני 300 שנים. הוא טוען כי האדמות שישראל כבשו מסיחון היו לפני מאות שנים של עמון ומואב.
הטענה הזאת היא תואנת שווא, כיוון שהיא מתעוררות רק אחרי 300 שנה של כיבוש אדמות סיחון ועוג בידי ישראל, וסיחון כבש את האדמות ממואב הרבה שנים קודם כיבוש ישראל. אין זאת אלא צידוק לאנטישמיות של בני עמון שמחפשים צידוק מוסרי להתעללות, לשוד, לרצח ולפשע כלפי ישראל.

צדיקותו של בלעם
בלעם מציג את עצמו כ"צדיק גלוי". הוא אומר לשרי מואב: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹקָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". אני צדיק. אני לא עובר על רצון ה'. וכאן הבן שואל: אם אתה צדיק, האם לא שמעת על יציאת מצרים וקריעת ים סוף? וכי אינך יודע שאלוקים נתן תורה לישראל באהבת עולם? האם לא שמעת על שבועת ה' לאבות עם ישראל? בלעם יודע, ואף-על-פי-כן הוא הולך לקללם. אין זאת כי אם רשעות שמכוסה בצדקות.
התורה מאריכה בסיפור הדרך של בלעם ובמניעות בדרך. שנלמד ממנו את דרכם של שונאי ישראל שמראים עצמם מהוגנים ואין הם אלא הגרועים שבשונאים. כי גם אחרי שה' אומר לו כי עם ישראל הוא עם מבורך, ואחרי שהוא נתקל שלוש פעמים במכשולים בדרך, באתון שמדברת ובמלאך שחרבו שלופה בידו, הוא לא מבין שכל פמליה של מעלה היא נגד הקללות שלו. והולך לקלל. השנאה מעוורת גם את עיניו וגם את חכמתו.

קִלְלַת חִנָּם לוֹ תָבֹא
אלוקים היה יכול לאפשר לבלעם לקלל, והרי כך אומר הפסוק במשלי (כו ב): "כַּצִּפּוֹר לָנוּד, כַּדְּרוֹר לָעוּף, כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹא". הפשט של הפסוק שקללת חינם לא תבוא, כך לפי ה"כתיב". אבל ה"קרי" של הפסוק הוא "לו תבוא". שקללת חינם לפעמים כן באה, כשיש לה תואנה עם נקודה קטנה של אמת.
ובאמת זו דרכם של שונאי ישראל מאז ומעולם. מחפשים נקודה קטנטנה של חובה בישראל שתצדיק את כל העוול והרשע הנורא שהם מתכננים לעשות לנו. כך בדיוק התנהג המן בטענותיו מול אחשוורוש. כזו בדיוק הייתה התעמולה של הנאצים נגד התעללות היהודים בשחיטת בעלי-החיים. האכזריות לדעתם בשחיטת בעלי-חיים הצדיקה פוגרומים ושחיטות ואונס וגזילת כל רכושם ותאי גזים וכל הקללות הכתובות בתורה.
כך בדיוק עושים היום הערבים וכל תומכיהם היהודים הטיפשים. הם מצדיקים רצח אכזרי של שלושה נערים על-ידי ערבים פראי אדם, הם מצדיקים שחיטה של משפחה שלמה עם ילדים וילדות. כל זאת בטענות על עקירת עצי זית על-ידי יהודים, או בטענות בדבר ריסוס גרפיטי על קירות הבתים.

לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'
העניין הוא שהרשעים הללו משתמשים בתואנות השווא גם כלפי מעלה. בלעם פונה לאלוקים ומנסה לקטרג על ישראל בגלל חטא העגל שחטאו בו חלק מישראל במשך כמה שעות. בכך הוא רוצה להצדיק את הניצחון של מדיין ומואב על ישראל, שכולל רשעה גדולה. "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו: וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר".
הוא שוכח שמואב ומדיין עובדים עבודה זרה מכוערת ואכזרית 365 יום בשנה, יום אחר יום, בלי שום כוונה להפסיק. אבל קטרוג הוא קטרוג. לכן כותב בעל ה"בן איש חי" (כי תצא ז): "וגזל הגוי קשה ביותר, חדא דודאי לא ימחול, ועוד דגורם שהשר של העכו"ם גונב וגוזל שפע קודש הנשפע לישראל מלמעלה, מדה כנגד מדה, ויש בזה ענינים עמוקים, לכך צריך להזהר מאד".
על זה אומרת הגמרא (ע"ז ד ע"ב): "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אוֹתוֹ בִלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁיטִים וְעַד הַגִּלְגָל, לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" (מיכה ו). "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאל, עַמִּי רְאוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי עֲלֵיכֶם כָּל אוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁאִם כָּעַסְתִּי עֲלֵיכֶם – לֹא נִשְׁתַּיֵיר מִשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט". למרות שהיה ראוי לכעוס "רגע" קטנטן באותם ימים על ישראל, אפילו את הכעס הזה לא כעסתי עליכם. מרוב אהבתי אתכם.

לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם
כשמשה רבנו רוצה ללמד זכות על ישראל הוא אומר לה': "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה? שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות לב יב). על הטענה הזאת הוא חוזר בספר במדבר (יד טו): "וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר". ואע"פ שהטענה הזאת היא טענת הבל, היא נשמעת על-ידי משה לפני ה' ומצילה את ישראל.
גם הנביאים, כמו משה, משתמשים בזה פעמים רבות. כך הנביא יואל (ב יז) "חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם". וכן דוד פעמיים בספר תהילים (עט י; קטו ב). ללמדך כי דבריהם של הגויים נשמעים בשמים.

למה זה צחקה שרה?
ההבנה הזאת, שאלוקים מקשיב לכל דבר שבן-אדם אומר, אפילו אם הוא נוכרי ואפילו אם אין בדבריו צדק מוחלט, מסבירה למה ה' הקפיד על שרה אמנו שצחקה. היא הייתה בת 90 שנה ושמעה את הערביים שמשתחווים לעפר שברגליהם אומרים לאברהם: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ". בתקופה זו שרה כבר בגיל שהיא איננה יכולה ללדת. אבל אשה מאמינה כמו שרה צריכה להבין שה' שומע את כולם. אומר הקב"ה לאברהם: אני הבטחתי לך ולשרה. אם כן אל תזלזלו בשיחה של כל אדם. אפילו לא בשיחתם של שלושת הערביים הללו ששיחתם נשמעת לפני.

גדול בענווה
הרה"ג משה פיינשטיין זצוק"ל, שהיה רב גדול בארצות-הברית, כותב כי הרבה שנים היו באים אליו אנשים לבקש שיתפלל עליהם להשי"ת על כל צרה שלא תבוא ח"ו, ושיברכם לכל דבר שצריכים – בין בבריאות הגוף, בין שיברך השי"ת אותם בבנים ובנות, בין בפרנסה, בין בהצלחה בתורה ובענייני הגוף והנפש, ובכל משאלות האדם. והיה רבי משה פיינשטיין עושה רצונם ומברך אותם ומתפלל בעדם.
בספרו (שו"ת "אגרות משה" יורה דעה חלק ד סימן נא) הוא מסביר את מעשיו וכותב: כי למרות שאני לא ראוי לברך, אבל ראינו שאלוקים שומע לאומות העולם אע"פ שהם לא היו במדרגה כל כך גבוהה. אם כן, למה שלא ישמע לתפילתי וברכתי.

אף שחטא – תפילתו תפילה
באותו מקום ממשיך רבי משה פיינשטיין ומביא ראיה, שאפילו מי שחטא תפילתו נשמעת. הראיה היא מהמחלוקת שמובאת בגמרא (ברכות כב ע"ב) בין רבה לרבא על אדם שהמתפלל בשטח שלא נבדק קודם התפילה, ואחר כך מצא צואה במקומו. "אמר רבה אף על פי שחטא (במה שלא בדק את המקום לפני התפילה) – תפילתו תפילה. ורבא אמר הואיל וחטא, אע"פ שהתפלל תפילתו תועבה. משום ד'זבח רשעים תועבה'". ותפילתו לא התקבלה וצריך לחזור ולהתפלל (תוס'. רי"ף. רא"ש).
לדעת רבא, האדם הזה שחטא בתחילה כשלא בדק את מקום התפילה, נקרא "רשע" ועליו נאמר הפסוק "זבח רשעים תועבה". ואותו אדם, כשמתפלל כעבור כמה דקות, יכולה תפילתו שתתקבל, "אף שהוא לסברתנו אדם כזה שלא ראוי שיקבל השי"ת תפילתו. וצריך לומר בהכרח ששייך שיתקבל אף תפילת אנשים פשוטים ובעלי עבירות".

ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעינך
חכמינו אמרו: "ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעינך". ובגמרא תענית (כג ע"ב; כד ע"א ועוד) מובאים כמה וכמה מקרים שבהם אנשים צדיקים התפללו ולא נענו, ואנשים פשוטים בעלי מעשה התפללו ונענו מיד. וכן מוכיח ה"אגרות משה" הנ"ל, שברכותיו של כל אדם יכול שתתקבלנה ממה שתיקנו חכמים לכל אדם לברך את חברו במילה "שלום", שהיא שם ה' (לכן אסרו לומר "שלום" בבית המרחץ ובמקומות המטונפים).
התירו חכמים לכל אחד להתפלל על חברו באומרו "שלום", שהוא שם קדוש. אע"פ שלא כל אחד הוא בעל מעשים וצדיק ידוע. כיוון שתפילתו וברכתו של כל אדם יכול שתישמע.

ביקור חולים – ואהבת לרעך
כן אומרת הגמרא, כי עיקר מטרתו של ביקור החולים היא התפילה הקצרה שאומר המבקר (נדרים מ). וביקור חולים הוא מצווה וחיוב על כל אחד מישראל, אפילו לאנשים פשוטים שמצד סברותינו לא היה שייך שיקבל השי"ת תפילתם. "הרי מוכרחין לומר שתפילת וברכת כל איש ואיש, אפילו דפשוטים וגם אלו שלא נזהרו כל כך מחטאים, נמי מועיל תפילתם". ואפילו שהם מברכים את החולה לבדם, בלי מניין מתפללים.
ולכן אם מישהו מבקש ממך ברכה, אתה חייב לברכו. אפילו אם מבקשים מאדם פשוט שלא נזהר במצוות כל כך, ואף גרוע מזה, אם אך הוא מאמין בהשי"ת. "דאפשר שהשי"ת יחוש לתפילתו ולברכתו מאיזה טעם, כי הוא יודע וזוכר כל מעשה ומחשבה של כל איש ואיש, ואפשר שיש לו איזה זכות שיקבל השי"ת תפילתו בשביל זה. וגם זה גופא שמצטער בצערו של חברו ורוצה בטובתו, שמקיים בזה מצות 'ואהבת לרעך', הוא זכות ששייך שיקבל השי"ת תפילתו".

קרוב ה' לכל קוראיו
מרן הרב זצ"ל היה מביא את דברי האר"י ז"ל ב"שער הפסוקים" (תהילים) על הפסוק: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת". שלכאורה הפסוק חוזר על עצמו באומרו "לְכָל קֹרְאָיו" בהווה, וחוזר ואומר "לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" בעתיד. וכל הקושיות מתורצות על-פי מה שנאמר בפסוק שיש שתי מדרגות. "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה" – אלו חסידים שטרם שיקראו אל השי"ת, הוא עונה להם. ויש אנשים שאינם במדרגה כמו הראשונים, וגם תפילתם נשמעת. אבל הם צריכים לטרוח להתפלל, ובהיותם מתפללים, עונה אותם. עליהם אמר: "עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע".
לזה רמז הכתוב כשאמר: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו", אלה האנשים שמתפללים וה' שומע. אף שהם לא ראויים, כיוון שהם קוראים ומתפללים אליו, ה' קרוב להם. אבל יש מעלה יתירה, והיא באלה "אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ" לעתיד, אעפ"י שעתה עדיין לא קראו, וטרם שיקראו הם, ה' נקרב אליהם.
ובלשונו של האר"י ז"ל: "האמנם מי שירצה להיות מן הכת הזאת, צריך תנאי גדול, שיהיה מן החסידים, שתמיד הם מכונים בתפילתם, וקוראים להקב"ה באמת, ולא מן השפה ולחוץ, וזה מה שאמר הפסוק: 'בֶאֱמֶת'. נמצא, שלמי שירצה להיות מן כת החסידים האלו, צריך להיות באמת, ואם לאו אינו נענה. האמנם מי שהוא מכת המתפללים בעת צרתם, והם קוראים תמיד להקב"ה. גם הקב"ה אינו מדקדק כ"כ עמהם שיהיה באמת, ובכונה גמורה".

יעלה ההיריון ויבוא
פעם, בדרכי לשמחת בית השואבה בקריית-טבעון, התקשר אלי אדם וסיפר כי כמה שנים שלא זכה להיפקד. אמרו לו לבקש ממרן הרב זצוק"ל שיתפלל עליו, כי ברכותיו לא חוזרות ריקם. הלך אותו איש לרב ואמר לו הרב זצ"ל: למה אתה בא אלי לברכה? הנה עוד מעט ראש חודש, תכוון היטב בתפילה ובברכת המזון ב"יעלה ויבא", ובמילים "ופקדנו בו לברכה" תכוון לפקידה ולזכות בילדים. שהרי הריונה של אשה נקרא "פקידה", כמו שכתוב "ויפקד אלוקים את שרה", ואשתך תיפקד.
היהודי קצת הצטער שלא קיבל ברכה אלא רק עצה. אבל התחזק בנפשו והתפלל בראש החודש הבא בכוונה. תוך כדי שהוא מנסה לכוון את דעתו ב"יעלה ויבא", הוא החל לשים לב למילים של התפילה בכלל, וזכה לכוון בחלקים נרחבים ממנה. כך סיפר לי שלהפתעתו אחרי חודש זכו הוא ואשתו בהיריון. ואפשר לחשוב כי אותו אדם נפקד כי הרב התפלל עליו בסתר אחרי שנתן לו את העצה.
בינתיים הגעתי לשמחת בית השואבה, וכדי שהסיפור ששמעתי זה עתה לא יישכח ממני, סיפרתי אותו למכר מצפת שפגשתי במקום. אותו אדם שמח לשמוע את המעשה ואמר שהסיפור הזה ממש מגיע לו בזמן. גם הוא ואשתו מחכים שנים רבות להיריון.
כעבור זמן פגשתי את המכר הזה, והוא סיפר לי כי אחרי ששמע ממני את הסיפור אמר לאשתו: הנה עכשיו ימי חול המועד של סוכות, שבהם אומרים פעמים רבות "יעלה ויבוא". נשתדל בכוונה זו בתפילה, וכך אולי גם עלינו תפעל הסגולה של הרב זצ"ל. עשו כך, וחודש לאחר מכן נפקדו בהיריון.
יש להדגיש כי בוודאי גם קודם לכן התפללו שניהם וכיוונו בתפילתם ב"יעלה ויבוא", ובוודאי ידעו שהקב"ה שומע תפילתם ברצון. אלא שאחרי ששמעו את הסיפור האמינו שהקב"ה קרוב אליהם ביותר. שהוא אוהבם מאוד מאוד, שהוא כל כך משתוקק לשמוע תפילתם. וכשאחזו באמונה זו נתקבלה תפילתם ברחמים.

כוונה בתפילה
זכות אבות
ב"שולחן ערוך" (אורח חיים קא א): "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין ב'אבות'. אם לא כיון ב'אבות', אע"פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל". ומקור דבריו בגמרא (ברכות לד ע"ב) "המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, אם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת" ומסבירה הגמרא שמדובר בברכת "אבות".
וכתב האבודרהם, שברכה זו חשובה יותר משאר ברכות, מפני שיש בה גדולת השם "האל הגדול הגיבור והנורא", ובהמשך נראה כי עיקר הכוונה היא לא רק במילים אלא בידיעה שהוא עומד מול ה' יתברך. ועוד יש בה זכות אבות ראשונים. וכבר אמרה התורה כי כל מה שאנו זוכים בירושת הארץ היא מזיכרון השבועה שנשבע אלוקים לאבות, ולא בצדקתנו וביושר לבבנו.
ועוד יש בה "גאולת אחרונים", וזה כל הנסים שאלוקים עושה לנו בתקופה זו להעלותינו אל הארץ ולחזק אותנו מול כל אויבינו, גם באופן צבאי וגם באופן כלכלי, ובעיקר במילת לבבנו וזה נאמר במילים "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". וכולם הם עיקר ובסיס לכל התפילה כולה (עיין כה"ח קא ס"ק ב. כי עיקר הכוונה של המקובלים המתפללים על פי שער הכוונות וסידור הרש"ש היא בברכה זו).

בדיעבד תפילתו תפילה
וכתב הרמ"א בשם הטור: "והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור?". וכתב החיד"א (ברכי יוסף ב'( כי אע"פ שהשו"ע ראה את דברי הטור הוא לא פסק כמותם. ונראה דגם עתה אם לא כיוון באבות, יחזור "ויתעצם לכוין דעתו". אבל לא נהגו כדבריו (וכך כתבו הלבוש, פרי חדש אות א', רבינו זלמן אות א' ועוד המובאים בכה"ח שם). וכתב שם ה"חסד לאלפים": דעל כל פנים בדיעבד תפילתו תפלה ולא הוי ליה ברכותיו לבטלה, רק צריך להבין חומר הענין ולהתאמץ בכל כוחו לפחות לכוין בברכה ראשונה.
וכתב "חיי אדם" (כ"ד ב'(: אמנם אם נזכר קודם שאמר "ברוך אתה ה'" בסוף הברכה – יחזור לומר מ"אלקי אברהם" וכו', וכן פסק ה"משנה ברורה" (ד) שלא כדברי "פתח הדביר" )אות ב'(.

חתימה טובה
עוד כתב ה"טור" לכוון בחתימה של כל ברכה מי"ח ברכות. וכן כותב "בעל הטורים" כי במלאכת המשכן כתוב 18 פעם שבני ישראל עשו את הציווי של ה'. "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה"; "כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה". כנגד העבודה הזאת אנו מתפללים תפילה שיש בה 18 ברכות (בעל הטורים שמות מ כא בשם ירושלמי ברכות לג ע"ב). הברכה ה-19, הנוספת, ברכת המינים היא כנגד המילים המסכמות את כל המלאכה והיא "וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ". היא ברכה שכוללת כל הברכות כולן.
מספר המילים בתורה המתארות את מלאכת המשכן הוא 113. וראה זה פלא, גם בכל חתימות הברכות, כמו "ברוך אתה ה' מגן אברהם", "ברוך אתה ה' מחיה המתים", יש אותו מספר מילים בדיוק. והוא בדיוק כמו מספר הפעמים שמופיעה בכל התורה המילה "לב". לומר לך כי הלב והאהבה הם עיקר גדול גם בעבודת המשכן והמקדש וגם בעבודת התפילה שכנגדה. והם בדיוק מספר המילים בתפילת חנה (ובמיוחד שחתימת הברכות מכילה את שם ה', שבאמירתו צריך כוונה יתירה. כה"ח).

מודים בכוונה
יש פוסקים שאומרים כי ראוי להתאמץ לכוון ביותר בברכת "מודים". שאנו משתחווים לפני ה' בברכת "אבות" ובברכת "מודים" (ברכות לד ע"א). וכוהן גדול כורע בתחילת כל ברכה וברכה, והמלך – כיוון שכרע בתחילת התפילה, שוב אינו זוקף. והטעם שמלך וכוהן גדול כורעים ומשתחווים יותר מאתנו, כי הם יותר קרובים אל ה' יתברך. ומכאן נלמד כי בברכות שמשתחווים בהן אנו יותר מרגישים את נוכחות ה'. על כן ראוי מאוד לכוון דעתו בברכת מודים שכורעים ומשתחווים בתחילתה ובסופה. אמנם כתב בסמ"ק שבדיעבד אם לא כיון במודים – לדעת כולם לא חוזר.
ובכה"ח (ס"ק ג) כתב בשם הרב אדמת יהודה כי הגמרא אומרת כי המשתחווה ב"מודים" ניצול שלא יהיה שדרו נחש. ופשט הדברים הוא שמי שלא משתחווה ומודה לה', הרי הוא הולך לדעת הנחש שכפר בטובתו של הקב"ה ונדבק בו. לכן חשוב להודות ולהשתחוות מכל הלב ולא להתכופף מתוך הרגל.

לא כיוון – כאילו איבד מרגלית
וכתב כה"ח (סימן צח ס"ק טו) "ועל כן מי שנאנס ובא לו מחשבה באיזה ברכה מברכות שמונה עשרה לא יסיח דעתו מן השאר מפני שלא כיון באחת כי זה דומה למי שאבד מרגלית אחת. התיסק אדעתין שיאבד כל המרגליות שיש לו מפני האחת שנאבדה? אלא אדרבה הוא נזהר בתכלית הזהירות בכל מה שאפשר לו ליזהר כדי שלא יאבד עוד. וכל שכן אם אבד פעם אחת ושתים שיזהר הרבה שלא יאבד עוד שום דבר. ולא בתפילת שמונה עשרה לבד צריך ליזהר בכך אלא בכל לימודו ובקשתו ותחנתו לפני המקום ברוך הוא, ויחשוב תמיד שהוא עומד ומדבר לפני מלך חי וקיים יודע מחשבות ואיך ידבר אתו ולבו בל עמו".

מהי כוונה?
שכינה כנגדו
ב"שולחן ערוך" (או"ח צח א) כתב: "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש".
וברמ"א: "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו".
הרי שיש כוונה במילים וכוונה בנוכחות ה'. וכתב בחידושי רבינו חיים הלוי מבריסק (בפ"ד מה' תפלה), כי אם לא כיוון בפירוש הדברים והמלות לחוד – יצא. ואם לא כיוון שהוא עומד בתפילה לפני ה' – לא יצא. שזה עיקר התפילה.

שמחה בתפילה מושכת אור עליון
ובעניין נוכחות ה' יתברך מולו בתפילה כתב האר"י ז"ל ב"שער הכוונות" (דרושי ברכת השחר), כי דבר זה צריך למלאו שמחה גדולה. ואם מתפלל בעצב "אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתודה הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו. אבל צריך להראות לפניו ית' הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר. כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות – עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות. ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאד".
כל הדברים האלה הם כיוון שזה ממש עניין הידיעה שיש ה' בקרבנו. "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ". ויהי רצון שנזכה להרגיש קרבת ה' אלינו וקבלת תפילתנו ברצון. אמן ואמן.


בוכה על הפיגוע עוד בטרם התרחש
סיפר אחד מראשי ישיבת "אור שמח" כי הזמין את מו"ר הרב זצ"ל להכנסת ספר תורה, שבוע ימים לפני הפיגוע שהיה בישיבת "מרכז הרב". ברגע שהרב שמע על ההזמנה, התחיל לבכות בכי תמרורים. המזמין התפלא על התגובה של מו"ר הרב, ושאל מה קרה. אמר לו מרן הרב זצ"ל: "ולוואי שבאותו לילה ירד שלג". גם המשפט הזה היה פלא בעיניו למשך שבוע.
באותו יום של הפיגוע ביקש מו"ר הרב לארגן תפילה בכותל המערבי, ואף אחד לא הבין על מה ולמה. בין המשתתפים הרבים בתפילה היו גם בחורים מישיבת "מרכז הרב". הרב התפלל עם הציבור בכותל וביקש למשוך את התפילה עוד ועוד. בסופו של דבר הסתיימה התפילה, ובשעה שבחורי הישיבה נסעו חזרה מהכותל לישיבה נכנס המחבל הארור והרג שמונה בחורים, מהצעירים של הישיבה, שנשארו בספרייה ללמוד תורה. האוטובוסים שהחזירו את התלמידים הבוגרים מהכותל נתקלו בחזרתם במחסומים של המשטרה שהוצבו ברחוב הישיבה.

קרבת אלוקים לי טוב
מספר דותן מבית-אל: כל בוקר לאחר התפילה בבית הכנסת, היה הרב זצ"ל מברך ונותן עצות לאנשים ששיחרו לפתחו. יום אחד עמדתי בסמוך אליו ושמעתי מישהו שבא לבקש ברכה, ונראה היה שהוא סובל ממחלה כלשהי.
הרב אמר לו משהו והוא ענה, ואז הרב הגיב ואמר בתמיהה: "תהילים לא עוזרים? לא יכול להיות, האשכנזים אומרים שתהילים זה כמו טילים". התמיהה של הרב הייתה כל כך גדולה וכנה והיא נחרתה בלבי חזק – לא יכול להיות שתהילים לא עוזרים. עברו מאז הרבה שנים, ובכל פעם שאני מתפלל אני שומע את המילים הללו מהדהדות באוזני.
הדבר מזכיר לי את הביטחון של התפילה שהיה אצל הרב. הביטחון של הקרבה לאלוקים. הביטחון של מי שהתפלל ונענה כל כך הרבה פעמים. הביטחון שהוא לימד אותנו בתמיהות הקטנות הללו. תמיהות על כך שלא יכול להיות שאנחנו מתפללים ולא נענים.

הלב והאהבה הם עיקר גדול גם בעבודת המשכן והמקדש וגם בעבודת התפילה שכנגדה

לא עובד אצלנו . אנחנו שומעים היום את המילים שאמרה רחל, אמא של נפתלי הי"ד, על כך שהקב"ה לא עובד אצלנו. ובכל זאת, איך אפשר להתייחס לעובדה הזאת שהיו כל כך הרבה תפילות, ובסוף התוצאה כל כך קשה?
התפילות היו אחרי שהם כבר נרצחו. לכאורה כל התפילות היו בגדר תפילה לשעבר שלא יכולה להתקבל. אבל באמת התפילה עשתה הרבה מאוד. חיזקה הרבה את המשפחות. חיזקה הרבה את הציבור כולו. עשתה אחדות בין הציבור החילוני לציבור החרדי. נתנה כוח לממשלה להכות את אויבנו, מה שלא העזו לעשות תקופה ארוכה.

לא ברכה לבטלה . בתפילות למען החטופים הי"ד השתתפו גם אנשים הנראים כחילוניים. גם בתפילות רגילות, קריאת תהלים וכדומה, וגם בתפילות מהלב, באמצעות שירים. איך אפשר לענות להם, אלה שלא מורגלים בתפילות, לגבי התוצאה?
תפילות הן קרבה גדולה לאלוקים, וכל המשתתפים בהן הרגישו את הקרבה הגדולה הזאת גם לעם ישראל וגם לאלוקים. ברובם הם לא מרגישים שזו ברכה לבטלה.

ענן של תפילות . האם נכון שתפילות שהתפללנו למען עניין מסוים ולא התקבלו "נאגרות" בשמים והקב"ה אוסף אותן לעניינים אחרים, או שאלה דברים שאנחנו אומרים לעצמנו כדי להתנחם?
בוודאי שכך. חכמינו אומרים כי אין הקב"ה מקפח שכר כל ברייה. והגמרא מביאה דוגמאות רבות לשם כך.
עוד בנושא קול צופייך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il