משל עמל חפירת הבאר
כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹפְרִים בְּאֵר עֲמֻקָּה, כְּדֵי לְהַשִּׂיג מַיִם חַיִּים בְּאֶרֶץ צִיָּה וּצְחִיחָה, הַכּוֹרִים מִתְיַגְּעִים, בְּעָמָל רַב עוֹלֶה לָהֶם לָבוֹא עַד הָעֹמֶק הַמֻּכְשָׁר* לְהַנְבִּיעַ אֶת הַמַּיִם. וְלִפְעָמִים הַיֵּאוּשׁ מִתְגַּנֵּב בַּלֵּב• וְאוֹמֵר לָהֶם: הֲלֹא כְּבָר יְגַעְתֶּם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה וְחֶרֶס עָלָה בְּיֶדְכֶם וּמַיִם לֹא מְצָאתֶם, עַל כֵּן טוֹב יוֹתֵר שֶׁתַּחְדְּלוּ מֵעֲבוֹדַתְכֶם, לְכוּ אִישׁ לְאָהֳלוֹ, וּבַקְשׁוּ לָכֶם עִנְיָנִים קְרוֹבִים יוֹתֵר לְשָׂכָר*.
רַבִּים מֵעֲיֵפֵי הַגּוּף וַחֲלוּשֵׁי הַנֶּפֶשׁ וַדַּאי פּוֹרְשִׁים מִן הָעֲבוֹדָה וְהוֹלְכִים לָהֶם בַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ. אֲבָל אֵלֶּה הַקְּשׁוּרִים* בְּקִשְׁרֵי נְשָׁמָה עִם הַחֵפֶץ שֶׁל מְגַמַּת הַבְּאֵר הַחַיָּה שֶׁבֶּעָתִיד, בְּיִחוּד אֵלֶּה, שֶׁהָאֱמוּנָה חֲזָקָה הִיא בִּלְבָבָם שֶׁהַמַּיִם הַחַיִּים מֻכְרָחִים סוֹף כָּל סוֹף לִהְיוֹת זוֹרְמִים מִמָּקוֹם זֶה וְהָאָרֶץ צְחִיחַת הַצָּמָא תֵּהָפֵךְ עַל יָדָם לְגַן עֵדֶן, לְהַחֲיוֹת עַם רַב, אֵלֶּה לֹא יִסֹּגוּ אָחוֹר מִפְּנֵי תּוֹלַעַת הַיֵּאוּשׁ וּבְחֵרוּף נֶפֶשׁ יַמְשִׁיכוּ אֶת עֲבוֹדָתָם.
וְהִנֵּה אַחֲרֵי שִׂבְעַת דֵּי עָמָל וְהִנֵּה זֶרֶם מַיִם פָּרַץ וַהֲרֵי הוּא עוֹלֶה וְשׁוֹטֵף, אֲבָל הַמַּיִם דְּלוּחִים הֵם, מְעֹרָבִים בְּרֶפֶשׁ וָחוֹל, וְלֹא יִצְלְחוּ לְהַרְווֹת צִמְּאוֹן אָדָם וּבְהֵמָה.
אָז שׁוּב תִּתְחַלֵּק הַמַּחֲנֶה הָעוֹבֶדֶת לִשְׁנַיִם. הָאַחַת אוֹמֶרֶת: רְאוּ נָא הִנֵּה כָּל יְגִיעָתֵנוּ בְּדֵי רִיק, וּמַה בֶּצַע בַּעֲמָלֵנוּ, אִם אַחֲרֵי עֲבוֹדָה כָּל כָּךְ מְפָרֶכֶת הִגַּעְנוּ עַד מַעְיָן נִרְפָּשׂ אֲשֶׁר מֵימָיו לֹא יַצְלִיחוּ לִשְׁתִיָּה? וְהֵם הוֹלְכִים עַתָּה בַּדֶּרֶךְ הַנּוֹאָשָׁה* שֶׁל הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר מֵרִפְיוֹן יָדַיִם פֵּרַשׁ זֶה מִכְּבָר מֵעֲבוֹדַת הַכְּרִיָּה וְהָלַךְ לוֹ בַּאֲשֶׁר מָצָא.
וְאָמְנָם זֶה הַחֵלֶק שֶׁל הָעָם, בְּרִיא הַגֵּו וַחֲסוֹן הַנְּשָׁמָה, הוּא יֹאמַר לָהֶם: רְאוּ אַחִים כַּמָּה מְסֻכֶּנֶת הִיא הַטָּעוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁלָּכֶם, וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאָנוּ מַאֲשִׁימִים אֶת הַפּוֹרְשִׁים מֵהָעֲבוֹדָה הַקְּדוֹשָׁה וְהַגְּדוֹלָה שֶׁלָּנוּ בָּרִאשׁוֹנָה, בָּעֵת אֲשֶׁר אַחֲרֵי הַטֹּרַח הַגָּדוֹל שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם לֹא נִרְאָה רֶמֶז שֶׁל מַעְיַן חַיִּים, הִנְנוּ מַאֲשִׁימִים אֶתְכֶם, אַתֶּם אֲשֶׁר יָד בְּיָד וְכָתֵף בְּכָתֵף יַחַד עָבַדְנוּ. וְעַד כֹּה בָּאנוּ, עַד אֲשֶׁר הַמַּיִם הַחַיִּים הִתְחִילוּ לִזְרֹם, הִנְּכֶם כָּעֵת, בָּעֵת אֲשֶׁר מַשְׂאַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ הוֹלֶכֶת וּמִתְקָרֶבֶת וְשֶׁמֶשׁ הַשְּׁאִיפָה הוּא מֵחֵל לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וְזוֹרֵחַ, הִנְּכֶם פּוֹרְשִׁים מִן הָעֲבוֹדָה בִּשְׁבִיל פַּחַד הַשָּׁוְא, שֶׁל הָרֶפֶשׁ אֲשֶׁר נִרְאָה לָכֶם בְּפֶרֶץ הַמַּיִם בְּרֵאשִׁית הִגָּלוֹתוֹ. מַדּוּעַ אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב, כִּי רַק מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּאנוּ עַד הָעֹמֶק הָרָצוּי, עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם הַמַּיִם הַצַּחִים מְשִׁיבֵי הַנֶּפֶשׁ זוֹרְמִים, בִּשְׁבִיל כָּךְ הִנְנוּ רוֹאִים כָּעֵת עֲדַיִן מַיִם דְּלוּחִים? עַל כֵּן אַחַי, בְּמֶרֶץ אַדִּיר יוֹתֵר בְּכֹחוֹת כַּבִּירִים יוֹתֵר, נְחַדֵּשׁ אֶת מִפְעָלֵנוּ הַגָּדוֹל, וּבוֹא נָבוֹא עַד הַתְּהוֹם, עַד מוֹצָא הַמַּיִם הַצְּלוּלִים וְהַזַּכִּים וְאָז הַכֹּל יִרְאוּ וְיִנְהֲרוּ.

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

add_alert

59 - תחיית האומה חלק ו'

60 - תחיית האומה חלק ז'

61 - תחיית האומה חלק ח'

טען עוד

לְשֵׁמַע דְּבָרִים יְשָׁרִים כָּאֵלֶּה יָשׁוּב הַמַּחֲנֶה הַפּוֹרֵשׁ, גַּם בָּאַחֲרוֹנָה וְגַם בָּרִאשׁוֹנָה, וְיִצְטָרֵף לְהָעֲבוֹדָה, וְאָז הַבְּרָכָה תּוֹפִיעַ עַל יָדָם וּכְפִי הַמִּדָּה שֶׁל הַעֲמָקַת חֲפִירָתָם כֵּן יִגְדַּל הַזֶּרֶם שֶׁל הַמַּיִם הַחַיִּים, וְכֵן יָסוּפוּ כָּל הָרֶפֶשׁ וְהַטִּיט, אֲשֶׁר בְּמֵי הַבְּאֵר וּמַיִם נוֹזְלִים, קָרִים, מְתוּקִים וּמַרְוִים, צְלוּלִים וּבְהִירִים, יַעֲלוּ הָרִים וְיֵרְדוּ בְקָעוֹת וְהָיוּ לְבִרְכַּת גּוֹי וְאָדָם רַב.
(מאמרי הראיה א, להוסיף אומץ)
___________________________________

הַמֻּכְשָׁר – המתאים. קְרוֹבִים יוֹתֵר לְשָׂכָר – דברים המביאים תועלת יותר מזה. אֵלֶּה הַקְּשׁוּרִים וכו' – אלו שקשורים בקשר עמוק עם הרצון שתהא פה באר מים חיים. הַנּוֹאָשָׁה – היאוש.

ביאורים
שתי פסקאות הסיום שייכות למאמר 'להוסיף אומץ' מתוך כתב העת "היסוד" שהתפרסם בשלהי חודש האביב התרצ"ב (1932), כשלוש שנים לפני פטירתו של הרב. במאמר זה מעודד הרב את העוסקים במלאכת התחיה, מחזק ומבקש לנטוע אמונה בלבבות. עובדה ידועה היא שלעתים, כתוצאה ממשברים תכופים, עשויים לרפות ידיים ולהתייאש. אלא שהרב מסביר בדבריו מהי העמדה הנפשית הרוחנית שעלינו לאמץ בבואנו להתמודד עם מצבים אלה. בבסיס המאמר עומד משל פשוט: חבורת כורים חופרים באר, תהליך החפירה הינו מייגע ומתיש ולאחר פרק זמן של עבודה ללא תוצאות, מחליטה קבוצת כורים לנטוש את מלאכת החפירה ולהרים ידיים מן המאמץ לגלות מים חיים. טענתם היא שחבל להשקיע כוחות רבים כל כך בדבר שאיננו מביא לתוצאה. על כן, עדיף להשקיע במשימה שתוצאותיה יהיו קרובות ומוחשיות. הקבוצה השנייה אמנם ממשיכה לחפור במלוא המרץ, בעמל ובגבורה, אלא שלאחר שמתחילים לבקוע ממעבי האדמה זרמי מים ראשוניים, הכוללים בתוכם בעיקר רפש וטיט, גם קבוצה זו מרימה ידיים, מתייאשת וטוענת: מה הטעם בעבודה שעבדנו אם כעת המים שיוצאים הם דלוחים ועכורים? האם למים אלה ייחלנו וקיווינו בכל עבודתנו? התשובה והטענה ששם הרב בפי הכורים הנותרים לחבורה זו היא התשובה עמה מתמודד הרב עם כל הטוענים כנגד משברי התחייה: "מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים. בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים?" טענת הרב כנגד הפורשים מן העבודה לאחר שכבר החלו זרמי מים ראשוניים לזרום היא קשה יותר מאשר מאלה של הכת הראשונה שכן פרישתם היא לאחר שכבר החלו ניצני הצלחה להתגלות. טענת הרב היא שחפירה לעומק תחשוף את המים הצלולים ועל כן אין לוותר ואין להרפות ידיים. בהמשך הלימוד נוסיף ונלמד על משל הכורים.

הרחבות
•הקושי והאמונה
וְלִפְעָמִים הַיֵּאוּשׁ מִתְגַּנֵּב בַּלֵּב. על חשיבות הביטחון כתב הגר"א : "ועיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה'... לפי שעיקר הכל הוא הביטחון השלם, והוא כלל כל המצוות" [משלי כב, יט]. בדבריו, מתאר הרב קוק מצב של קושי בו נדרש האדם לדלות מקרבו כוחות של אמונה ובטחון. במקום אחר מבאר הרב קוק כי לקשיים שבדרך יש תפקיד [עין איה שבת פרק א, מג]: "מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד'". ממשיך הרב ומבאר שהדבר נכון אפילו אם לא הופיעו תחלואים בפועל: "והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי פועלת לטובה לרכך קושי עורף של קשי עורף ולבצר זדון רעי לב". ומוסיף הרב קוק לבאר, שיש והקושי מרומם את רגש האדם: "והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועל ידי זה יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב" זאת ועוד, יש שהקושי פועל על שכל האדם: "ולפעמים יעלה האדם על ידי יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כי אם יזככו את דיעותיו ... לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כי אם גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כי אם שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת".

שאלות לדיון
הרב קוק כתב משל זה לפני כשבעים שנה. האם הוא אקטואלי עדיין?
"לְשֵׁמַע דְּבָרִים יְשָׁרִים כָּאֵלֶּה יָשׁוּב הַמַּחֲנֶה הַפּוֹרֵשׁ" – מדוע ה'פורשים' כיום לא שבים אלינו עדיין?