אמון ושברו

החיים החברתיים צריכים להיות מבוססי אמון. כך הם נעימים יותר. על אחת כמה וכמה החיים המשפחתיים. היכולת לתת אמון בבריות מעשירה את החברה בתחושת רווחה ומאפשרת זרימה שוטפת של החיים. מנגד למידת האמון שוכנת החשדנות. לו היינו צריכים לחשוד בכל ידיד, רע או שכן, או אף סתם בכל איש ישראל, החיים היו נעשים מעיקים. אם איני יוצר אמון מצדי, אם הזולת אינו מעורר אמון מצדו, אזי אנו קרבים למציאות חברתית המבוססת על חשדנות, מציאות של "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ ...".

יצירת האיזון הנכון בין החשדנות לבין האמון הינה מלאכה מורכבת, כיון ששתי המידות נצרכות ולעולם אין 'נוסחה מנצחת' מתמידה בעניין שהרי כל סיטואציה, כל חברה, כל מקום - נידונים לגופם. אבל ברור שבלי אמון בבריות, נעשה קשה לתרום לנזקקים, אי אפשר יותר לעצור טרמפים, התחושה מעיקה כשמאן דהו מבקש ממך חפץ כלשהו 'רק לרגע', וכן הלאה דברים יומיומיים, שבלעדי אמינות בין-אישית רקמות החיים העדינות הללו מנוגעות קשה.

אם כך הדברים במישור האישי, הרי כשמלווה לכך צד רוחני דתי, בדרך כלל פוחתת מידת החשדנות וגוברת מידת האמון. בסתמא, כללה ההלכה את המצב בעניינים מסוימים תחת הכלל ש'עד אחד נאמן באיסורים', ונתנה מערכת שלמה של חזקות נאמנות לבריות. בסתמא, מפני שהמציאות המודרנית המשתנה הכבידה קשות על מידת האמון. חזקות כמו "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" או "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" אינן יכולות להיות נידונות בתמימות כמקודם. הבדיחה המרירה על מוכר הפלאפל שמוכיח את כשרותו בכך ש'הנה תראו, התמונה של הבבא סאלי כאן מאחורי על הקיר', לא סתם נענית בתגובה ההמון ש'היינו אוכלים פה בשקט לו הבבא סאלי זצ"ל היה המוכר ואילו כבודו היה תלוי כתמונה מאחוריו על הקיר'.

בפרשת ראה מידות האמון והחשדנות מתרוצצות בקרבנו בשתי פרשיות שכנות, והתורה נותנת כלי הכרעה מובהק - לחשוד, לא ללכת שולל, לא להיות שבויים בקסם האמון - כמובן בתנאים המסוימים. "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא... וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ". מתפרסמת ידיעה על פלוני, שהנה הוא זכה למדרגת נבואה. כבר שנים שמכירים אותו ויודעים את אורחותיו המיוחדות, עוקבים באמון רב אחר סדרי התעלותו - והנה זה בא, הצדיק ר' פלוני התפרסם כנביא, ויש כבר 'פנקס קבלות' שלם על התקיימות נבואותיו. מדובר אם כן על נביא אמת 1 . אלא שיחד עם השמחה וההתלהבות, מדריכה התורה שיש לשמר לצידם את מידת הדריכות. מתח רוחני של קורטוב חשדנות. כל אחד מצווה לעמוד על המשמר, להיות 'עם אצבע על הדופק' - שמא הנביא יחמיץ. ואם כך יקרה, זו תהיה קריעה פסיכולוגית רוחנית קשה כי קשה מאד לעבור מאמון באיש צדיק, לחשד בו, חשד שבשורה התחתונה עשוי להוביל את 'הצדיק' להיות מתבער מקרבנו. כל שכן כשהאדם נקרא לחזור בו מטעותו.

בדברי הנצי"ב התמונה מקבלת מעט צבע, כשהוא מסביר כי הנביא שקרא ללכת לעבוד עבודה זרה ויוקע על כך, יופיע להגן על עצמו מלווה בפנקס, פנקס הקבלות שלו, המעיד על הצלחותיו, ואנו נוסיף בצבעים עדכניים, שמלבד הפנקס, איש יחסי הציבור שלו ודאי יציג ברבים את אלבום תמונותיו שליד שולחן הכבוד, שכנם של צדיקי הדור ומנהיגיו - מאותם ימים טובים שהיו ואינם. מכל אלו התורה אוסרת עלינו להסתנוור. "לא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא... כִּי מְנַסֶּה ה' אלוקיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אהֲבִים אֶת ה' אלוקיכֶם".

באנלוגיה היסטורית, אדם מישראל חייב לעמוד מול עצמו ולענות בכנות, האם הוא, אדם ששומר ומקפיד על מצוות התורה, היה מצטרף למתנגדיו הספורים של שבתי צבי שר"י, או להמון הנוהה אחריו, והאם יהיה מוכן לצאת נגד שבתאים חדשים. העובדות הן, שבתקופתו של שבתי צבי, מלבד רב אחד, רבי יעקב ששפורטש, וקומץ ספקנים עמו, כל העם מקצה נעמדו דם עם הישמע הנפלאות על אותו האיש. ההמונים לא חשדו ועמם רבים רבים מרבני ישראל דאז 2 , שהרי איך ייצאו נגד משיחיסטים נלהבים המטילים דופי באמונתו של כל מי שיטיל ספק בסטייתם. והנה האמת היא שגם אז, וקרוב שגם כיום, יש המתקרבים לתחום הנורא, התחום האדום של נגיעה בעבודה זרה - הגם שחיצונית, לבושם כולו קודש 3 .

באופן דומה מתקיים מתח כזה עם קרובי משפחה שסרחו, ושוב, קשה מאד לנפש אוהבת לעמוד על המשמר כשדמות קרובה סוטה מבחינת אמונות זרות. "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלהִים אֲחֵרִים... לא תאבֶה לוֹ וְלא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלא תַחְמל...". גם כאן, הניתוח הפנים-נפשי קשה ביותר. יש לבחור בין היסחפות אחרי האהבה, אהבה שתכסה במקרה זה על כל פשעים, לבין עמידה על המשמר של מסורת ישראל, של קבלת האבות ודרך ההלכה, ולא לתת להחלקות רוחניות הרפתקניות להתקרש ולתפוס ישות. יש להפנות את תשומת לבם של גדולי ישראל לדברים, והם שידעו מה לדחות ומה לקבל.

והנה, דווקא מנגנוני הגנה אלו הם הפועלים בשרות מידות הכנות והאמינות. כי כשגורמים בחברה חשים שהציבור תמים, שיש מי שיקנה את סחורתם הרוחנית הפגומה, התופעות הללו רק ילכו ויתרבו. עמידה על המשמר דווקא מאפשרת לעם הרב ההולך לבטח בדרך ה' לפתח לאורך ולרוחב, מתוך פתיחות וחופש אמיתי את האורחות הרוחניות של כל אחד, 'כפי השורש שלו באותיות בתורה' - כשהכול על טהרת ההלכה, המאפשרת לכל אחד ואחת את הזרימה החופשית האמיתית, הפנויה ממוקשים ועקלקלות.

"בית ישראל לכו ונלכה באור ה' ".

---