ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מתכוננים לכניסה לארץ ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר פנחס Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (34 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (34 ד')

י"ד תמוז התשע"ה

מתכוננים לכניסה לארץ

שיחה לפרשת פנחס תשע"ה



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
עם ישראל

לשנוא את החטא
קראנו השבת את פרשת פנחס. מוצאי שבת זה הוא יום השנה של ה"אור החיים". יש ספר שיצא על ה"אור החיים" שכתוב בו שהוא נפטר בי"ד תמוז, ומקובל שהוא נפטר בט"ו. התירוץ הוא ש"אור החיים" נפטר בי"ד, אך אצל הבעל שם טוב זו עדיין הייתה סעודה שלישית של שבת, למרות שבארץ ישראל כבר יצאה שבת, והבעל שם טוב הרגיש אז שה"אור החיים" הסתלק.
נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר (במדבר כה, טז-יח).
לא מדובר כאן על הנקמה מהמדיינים, שהיא בפרשה הבאה, אלא יש כאן מצווה מיוחדת, לצרור את המדיינים ולשנוא אותם. אחר כך בפועל יהיה ציווי של: "וְהִכִּיתֶם אוֹתָם". למה? "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם". אומר "אור החיים" על זה עצה סגולתית: כל עוד שנשאר רגש כלשהו של קשר עם אותן המדייניות, עם בנות מואב - אי אפשר לחזור בתשובה. צריך לעקור מן הלב את כל ההרהורים. היו כאלה שנכשלו בפועל, היו כאלה שרק היו להם מחשבות של חטא ולא חטאו באופן מעשי, אבל גם להם נשאר עדיין משהו מהחטא ועדיין לא יכלו לשוב בתשובה שלמה.
זאת עצה סגולתית, צריך לפתח שנאה אל אלה שגרמו את החטא. המדיינים הם אלה שמשכו את ישראל לחטא ולכן צריך לצרור אותם. אומר "אור החיים" שבדרך כלל כשעושים מלחמה גם לוקחים שלל, זה ניצחון יותר שלם שלא רק מנצחים את האויב אלא גם לוקחים ממנו השלל ממנו. כאן הציווי הוא להיות מנותק מהם לחלוטין, לא לקחת מהם דבר ולשנוא כל מה שקשור עם אותם הגורמים לעבירה ולקלקול. כדי להתנקות מכל הרהור, תאווה או מחשבה - צריך לעשות את ההיפך מנטיית התאוות, לפתח סלידה כלפי הרע והחטא. להרגיש שלא שייך לחטוא, לא רק אסור לחטוא, לא רק שלא צריך ולא נכון לחטוא, אלא זה מאוס, מאוס מפני שריבונו של עולם אומר שזה רע. זה מאוס מפני שזה חטא, ומכיוון שזה חטא הוא הופך להיות בלתי נסבל, אדם צריך להרגיש דחייה מהחטא. איך אפשר לעשות מה שהתורה אסרה, מה שלא רצוי לקב"ה?! איך אפשר להתנתק מהדבקות בריבונו של עולם, איך אפשר לעשות מחיצה בידיים בינינו לבין ריבונו של עולם?! בכל מצווה שאנחנו מקיימים אנחנו מוארים באור ה', איך אפשר להכהות את האור את הערך של המצוות ושל המעשים על ידי משיכה לעשות חטא?! זה צריך להיות כל כך לא מתקבל על הדעת וכל כך לא סביר, עד שמפתחים מאיסה לזה.
כבר דיברנו פעם על כך שחז"ל אומרים: "אל יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך" (ספרא קדושים פרשה ד, ט, יב), יכול להיות שחזיר זה טעים, אבל התורה אסרה - אך בגלל שהתורה אסרה זה מגעיל. לולי שהתורה הייתה אוסרת זה לא היה מגעיל, אבל בגלל שהתורה אסרה זה מגעיל, אם מישהו יכניס דבר אסור לפה הוא יקיא, התורה אסרה את זה וזה לא שייך. אותו הדבר בתאוות של עריות וכדומה, צריך להרגיש מאיסה, לפתח מאיסה במה שהוא חטא, זוהי ההדרכה של: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם", לצרור את הרע, בלשון הווה, להרגיש כל הזמן שנאה אל אלה שגרמו לעשיית החטא.

הכנות לכניסה לארץ ישראל

אנחנו ממשיכים בפרשה, מתקדמים לקראת הכניסה לארץ ישראל ויש עוד פעם מניין של בני ישראל. כאן המניין שונה מהמניין הראשון בתחילת ספר במדבר. אז הם יצאו לדרך ויש מניין מפורט למשפחותם, לבית אבותם ובשמות של כל אחד ואחד, יש שם גם התבוננות בפרט ולא רק בכלל. כאן לא נזכרו השמות, כאן ההדגשה היא על כלל הציבור שנמנה ביחד, וכל משפחה ומשפחה מקבלת את האותיות י' והאות ה' אבל בסדר הפוך, האות ה' בתחילתה והאות י' בסוף - משפחת החנוכי, משפחת הפלואי ומשפחת החצרוני. אומר על כך "אור החיים" (במדבר כו, ה), שבשמות ה' יש את השם הנקרא ויש את השם שנכתב ולא נקרא. את שם הוויה אנחנו לא הוגים בפה, כותבים אבל לא אומרים. במקומו אנחנו הוגים את שם אדנות, א, ד, נ, י. שם אדנות הוא כאילו הכלי שבו נמצא השם הפנימי. אנחנו פונים אל הקב"ה כאדון שלנו ומתכוונים למשהו שהוא למעלה מהאדנות, למשהו שמציאותו לא תלויה רק בקשר שלו אתנו ושלנו אתו, המציאות שלו היא למעלה מכל קשר ומכל שייכות לאיזו שהיא מסגרת של בריאה בעולם, זה שם הוויה. אנחנו משלבים את השמות, האותיות של שם ההוויה האות י' והאות ה', האות ו' והאות ה', ובתוך זה את האותיות של א, ד, נ, י. כשעושים את השילוב הזה יוצא שיש י' וא', ואחר כך ה' וד', ובסוף יוצא ה' וי'. זאת אומרת שכששני השמות משולבים האותיות מתהפכות, קודם האות ה' ואחר כך האות י'. יש כאן כוונה פנימית, שבהופעה של המשפחות בישראל יש הופעה של שם ה' משולב. זה לא לפי הסדר הרגיל של האותיות, אלא לפי סדר אחר.
המשפחות נמנות, "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שם, סד) אין בהם איש מיוצאי מצרים, אלה האנשים שעומדים להיכנס לארץ ישראל. אחר כך מגיעה פרשת הנחלות, מתכוננים להיכנס לארץ ישראל וצריך להורות איך יחלקו את הנחלות, ואז גם צריך להודיע מי יהיה זה שיכניס את ישראל אל הארץ. הקב"ה מודיע למשה: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ" (שם כז, יב-יג), ומשה מבקש: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (שם טז). הקב"ה אומר למשה שהוא מסיים את תפקידו, וקודם הוא יראה את ארץ ישראל. לראות את ארץ ישראל זו מדרגה גדולה מאוד, על דור המרגלים נאמר שהם גם לא יראו את הארץ, לא כתוב שם שהם רק לא יכנסו אל הארץ אלא אפילו לא יזכו לראות אותה. כנראה שכבר כשהתקרבו לערבות מואב לא נשארו אנשים מאותו הדור, הם לא יכולים אפילו לראות את ארץ ישראל. לראות את הארץ זה להתרומם, להשתייך לארץ ישראל. משה רבנו עולה באופן ניסי ורואה את ארץ ישראל מכל צדדיה, מלפנים ומאחור, זכות של משה לראות את ארץ ישראל.

תכונותיו של המנהיג
אחר כך התורה מדברת על: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת", המנהיג שיהיה במקום משה. צריך להיות מנהיג שמתאים לרוח של כל ישראל, ומשה מבקש שהקב"ה יפקוד מנהיג שכזה. משה רבנו היה כזה, משה רבנו היה נשמת אותו הדור, דור המדבר הוא דור דעה, ובזוהר כתוב שמשה הוא בבחינת הדעה של כל כלל ישראל באותו הדור, וגם של כל כלל תלמידי החכמים בכל הדורות כולם. משה מבקש שגם המנהיג הבא יהיה כזה. זה לא כל כך פשוט. המנהיג צריך להיות תואם לדור, מבין את רצונו העמוק של הדור ומוציא את הטבע הפנימי המתאים של הדור מן הכוח אל הפועל, זה התפקיד של המנהיג. "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם" (שם יז), בליקוטי אנשי שם כתוב: "אשר יצא לפניהם - ולא ישלח חילותיו והוא ישב בביתו". מנהיג צריך לומר 'אחרי'! אני הולך ראשון ואחרי תלכו. "אשר יבוא לפניהם - להשכים ולהעריב בבתי כנסיות ובתי מדרשות", כנראה גם כאן הוא מתכוון שהמנהיג יקדים להשכים ולהעריב. "אשר יוציאם - שכולם יהיו צדיקים וראויים לצאת למלחמה. ואשר יביאם - שכולם ישובו בזכות זו". מנהיג צריך ללכת לפני העם, להוביל אותם לכל אורך הדרך וגם בסוף להשיב את כולם בחזרה.
"וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה", אומר ה"כתב סופר" שהרועה רועה את הצאן בשביל עצמו, וכוונת התורה היא שעם ישראל לא יהיה כמו צאן שהרועה בעצם מטפל בעצמו ולא בהם. יכול להיות מנהיג שרק רוצה להנהיג ולא רוצה לרומם את הדור. מנהיג צריך לדאוג לדור, לרצות את טובתו של הדור, להתבטל בפני הדור, לשרת אותו, עבד לעם קדוש על אדמת הקודש. על משה כתוב שהוא היה עבד ה' (דברים לד, ה), וגם בתחילת ספר יהושע כתוב: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר" (יהושע א, א).
הגר"א אומר שיהושע זכה להנהיג מפני שהיה משרת משה. משרת ולא תלמיד, כי גדול שימושה יותר מלימודה, יהושע לא רק הקשיב למשה והיה תלמיד טוב שמקשיב לכל הרעיונות ולומד אותם, אלא הוא התבטל כלפי משה, קלט את כל המהלך הרוחני של משה. זה נקרא משרת, עבד, מתבטל כלפי הרב וקולט את כל דרכו. הפסוק ממשיך: "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם" (שם ב), משה הוא עבד, זה גדר של מנהיג, עבד ה'. גם על אלישע נאמר: "אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ" (מלכים ב, ג, יא), גם כאן גדול שימושה יותר מלימודה. התורה מלמדת אותנו שגם המנהיג צריך לשמוע בקול הכהן הגדול והאורים ותומים, מודרך על פי התורה.
מנהיג הוא בראש ובראשונה אדם שיודע להנהיג את עצמו. מנהיג על ציבור הוא קודם כל אדם ששולט על כוחותיו. מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה מסביר, וכבר הזכרנו כמה פעמים, את דברי חז"ל: "כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים" (ברכות ו, ב), במי שיש יראת שמים דבריו נשמעים לעצמו. בפשט הכוונה היא שהציבור מקשיב למי שיש בו יראת שמים, המהר"ל מסביר שמי שיש בו יראת שמים הוא בטל כלפי מידת היראה האלוקית, ואז גם יראים ממנו. הוא ירא, יש לו התבטלות כלפי ריבונו של עולם, ואז הגדולה האלוקית מופיעה עליו ויראים ממנו. מורנו הרב צבי יהודה מוסיף על הדברים, שדבריו ראשית כל נשמעים לעצמו, הוא מקשיב לעצמו ויש לו שליטה עצמית. הוא מנהיג את כל כוחותיו. באדם יש המון כוחות וזאת ממש הנהגה של ממלכה שלמה, רמ"ח איברים ושס"ה גידים, המון תכונות והמון כוחות - צריך להנהיג אותם, להפעיל את כולם באופן הנכון וליצור הרמוניה של כל כוחות, שכל הכוחות מונהגים על פי השכל והנשמה בדרך הנכונה. הדרכה של מנהיגות מתחילה באדם עצמו.

הקרבנות כהכנה לכניסה לארץ
בהמשך הפרשה מובאת פרשת הקרבנות. אולי אפשר לקשור גם את הפרשה הזאת עם ההכנה לכניסה לארץ. לפי דברי המהר"ל אברהם אבינו שואל בברית בין הבתרים: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח), והקב"ה משיב לו: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל" (שם ט), תביא קרבנות. מה הקשר? מבאר המהר"ל שאברהם אבינו שואל: "במה אדע כי אירשנה", לזכות בארץ ישראל זאת זכות מאוד גדולה. כשהקב"ה מבטיח לאברהם בן כשהוא זקן ואשתו זקנה הוא לא שואל שאלות, "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (שם ו), אבל כשהקב"ה מבטיח לו את ארץ ישראל - ארץ ישראל היא כל כך קדושה עד שאברהם שואל, "במה אדע כי אירשנה". מה ריבונו של עולם עונה לו? "קחה לי עגלה משולשת, ועז משולשת וכו'", קרבנות, הקרבנות מבטאים את העניין שעם ישראל הוא עם טהור שיכול לזכך ולטהר את עצמו ולכן הוא מתאים לארץ הקדושה., כשישראל חוטאים הם יכולים להביא קרבן ויתכפר להם, היכולת להתכפר אומרת שהחטא הוא חיצוני ולא מהותי, אפשר לשטוף אותו ולהתנקות ממנו, זה לא משהו פנימי. "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כג, כא), ישראל הם נקיים ואין בעצמיות שלהם שום חסרון, אם יש קלקול או סטייה כלשהי היא חיצונית ואפשר להתנקות מממנה. זה עניין הקרבנות, הקרבנות מגלים את זכותנו על ארץ ישראל, זה שיש לנו כפרה על ידי הקרבנות מגלה שאנחנו בטבענו מתאימים לארץ ישראל, כי גם אם יש חטא אפשר לכפר.

להיות כצוק איתן
כעת, אני רוצה להתייחס למצב שלנו. אנחנו נמצאים פה במקלט (השיחה נאמרה במהלך מבצע "צוק איתן". במהלך השיחה נשמעה אזעקה, והשיחה המשיכה במקלט), במשך השבת היינו מנותקים מכל מה שקורה בדרום. אני לא יודע איזו התמודדויות היו לאנשי הדרום ולאנשי הצבא במהלך השבת. כמובן שכולנו שולחים את ברכותינו שיצליחו וינצחו ניצחון מוחץ את כל האויבים. דיברנו על זה, וצריך לחזור עוד פעם כי המאבק נמשך: "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פג, ג-ה). "כי הנה אויביך יהמיון", מה אויבי ה' עושים? "על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפונך", "אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים" (שם יג). האויבים מתנפלים עלינו, רוצים ליטול מאיתנו את ארץ ישראל, ובעצם הם אויבי ה'. "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ" (שמות טו, ז), מי זה "קמיך"? מי שקם על ישראל, מתכוון כלפי שמיא. "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ" (תהילים ב, א-ג), הם מתנפלים על עם ישראל, ובעצם מתכוונים כלפי ריבונו של עולם.
עם ישראל נושא את שם ה' בעולם, זה התפקיד שלנו ולאורך כל הדורות אנחנו ממשיכים ומגלים את שם ה' בעולם, התפקיד שלנו הוא להגיע למצב כזה ששם ה' יגדל ויהיה מלא את כל הארץ, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). התפקיד שלנו כעם הוא להתאחד כולנו בארץ ישראל, להביא לקיבוץ גלויות השלם, להיות בארץ ישראל השלמה הכוללת את עשרת העממים, כמו שהקב"ה הבטיח לאבות, כולנו שבים אל ה', כולנו עושים את רצונו ומתעלים במדרגות גדולות. אפשר לעלות בעבודת ה', בהכרת ה' ובעשיית רצונו ממדרגה למדרגה, עולים ומגיעים לגבהים כאלה שכל העולם רואה ששם ה' נקרא עלינו וכולם יראים מאתנו. לא רק יראים, אלא אחר כך גם מעריצים את קדוש ישראל, ואז יבואו ויעלו אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב. זאת המגמה ואנחנו נמצאים בתהליך מתקדם והולך אל המגמה הזאת.
כולנו נמצאים בחזית. יש כמה חזיתות, יש חזית צבאית, יש חזית רוחנית והכול זה דבר אחד. הכול הוא מאבק על הופעת המגמה האלוקית בעולם, הופעת שם ה' בעולם על ידי ישראל. אחד התלמידים אמר לי שאין לו שלוות נפש ללמוד כי הוא מרגיש טרדה מהאירועים שאנחנו נמצאים בתוכם. צריך להרגיש את המציאות שאנחנו חיים בתוכה - אך לקחת אותה ככוח דוחף, להתאמץ ולהשתדל הרבה יותר, לחשוב איך החיילים שלנו נמצאים שם בחוץ, משתדלים ומסתכנים כל כך. אני לא יודע אם יש להם שעות שינה מסודרות ותנאים מסודרים, קשה להם, הם מתאמצים ובכל זאת הם מבצעים את הדבר הזה ברצון רב. אני חושב שבימים האלו מוטל עלינו להתאמץ יותר מתמיד, כמו שאחרים מתאמצים. בחיל האוויר יש אנשים שישנים שעות מעטות, אם בכלל, כל הזמן הם נמצאים בכוננות ומפעילים את כל הכלים והכוחות שצריכים להפעיל. אני לא מדבר על המפקדים הבכירים שתמיד חיים באופן הזה, אבל עכשיו חיילים רבים בכל החילות נמצאים במצב הכן. אנחנו בעורף לא צריכים להמשיך כמנהגנו, אנחנו בקרב על הדרך ומוטל עלינו להתאמץ בימים האלה יותר מתמיד.
אני אומר את הדברים ביחס לאירועים העכשוויים שאנחנו נמצאים בתוכם, אבל יותר מזה - כשאנחנו מסתכלים במה שקורה בכל המזרח התיכון, אנחנו רואים שה' מדבר אלינו דרך המציאות. הרב צבי יהודה כותב את זה במאמרים שלו. הקב"ה מדבר אלינו דרך המציאות, "קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר" (תהילים כט, ד). מציאות סוערת סובבת אותנו מכל הצדדים, ממזרח בסוריה ועירק, ממערב במצרים, כל המזרח התיכון סוער מאוד מאוד, וישראל בתווך. הכול קשור בעם ישראל, כל הסערות והמחלוקות שם בינן לבין עצמם הםסביב השאלה מיהו זה שצריך להוביל את המהלך נגד ישראל, מי דוגל בדרך היותר נכונה נגד עם ישראל, הכול זה מסביבנו, הכול קשור בנו, כאילו הקב"ה אומר לנו: "תקשיבו, אני מזעזע את כל האזור כאן". לא רק כאן, גם באירופה לא שקט, היהודים בצרפת סובלים מאנטישמיות, הכול נמצא בתהליך של תזוזה ואי שקט. כל זה מחייב אותנו להתבונן, כאילו הקב"ה אומר שהגיע עת גאולתנו, ורק כשעם ישראל יחזור למקומו ולמהותו - המציאות והזעזועים ירגעו. ההשתדלות שלנו צריכה להיות כפולה ומכופלת, להנהיג את עצמנו להיות יותר טובים, להשתדל יותר, להסתכל יותר על הגודל האלוקי שאנחנו צריכים להגיע אליו - לשאוף לגדולות, לשאוף לרוממות עולם. לשאוף שכל אחד יתרום את המקסימום שהוא יכול בשביל להגיע למטרה הזאת. הבעל שם טוב אומר שבכל אחד יש ניצוץ של משיח, כמו אדם הראשון שכלל את כל המציאות כולה - כך גם המשיח כולל את כל ישראל, לכל אחד יש חלק באחד מרמ"ח האיברים ושס"ה הגידים של המשיח. כל אחד צריך להשלים את החלק שלו, בתפקיד שלו ובמהות שלו. כך אומר "המאור עיניים" בפרשה שלנו.
אנחנו צריכים במיוחד בימים האלה לעשות השתדלות מיוחדת, להרבות אור, מידות טובות ומעשים טובים, להתאמץ ולהתייגע יותר מהסדר הרגיל. להיות שותפים עם החיילים ועם אנשי הדרום, וביחד בעז"ה נתקדם וניתן את חלקנו, שנזכה במהרה לגאולה שלמה.




^ 1.. שנת תשע"ד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il