ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת שירה של אתר ישיבה בירושלים עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש תמוז

גליון מס' 41 תמוז תשע"ד

להתוועד עם הרבי

לחץ להקדשת שיעור זה
את המושג פארבריינגען, התוועדות חסידית של חבורת אנשים, אי-אפשר לתרגם לשום שפה, שכן אין לה מושג מקביל בשום לשון. פירושה המילולי של מילה זו הוא, בלשון ימינו, "להשתעשע, ליהנות". ההתוועדות היא הלוז הרוחני של חסידות חב"ד. זהו ביטוי של תפיסת העולם החסידית של ספונטניות ומעורבות; התוועדות יכולה להיות למדנית, פוליטית, מלאה השראה או אישית ביותר.
אפשר להתוועד בנוכחותו של רבי או בלעדיה. כאשר חסידים מתקבצים יחדיו הם אוכלים ושותים, במטרה ליצור רגע של שמחה רוחנית משותפת. החסידים יושבים יחדיו במשך שעות ארוכות המתמלאות בשיחות, ב"לחיים" ובשירה. הם צוחקים ובוכים יחדיו באווירה ההולכת ונעשית אינטנסיבית יותר ויותר. הם מביאים תובנות חסידיות ודנים בהן, מעלים עניינים אישיים, מבקרים זה את זה ברוח של פתיחות או מבקשים מכל המשתתפים להתפלל בצוותא. באמצעות ההתקרבות ההדדית מבקשים החסידים להתקרב גם אל הבורא. רמת הגיבוש החברתי אמנם שונה מהתוועדות להתוועדות, אך מכל מקום מהתוועדות מוצלחת שבים רוב המשתתפים לבתיהם בהרגשה שהם זכו להגיע למדרגה רוחנית חדשה.
ואולם ההתוועדויות שערך הרבי היו שונות לחלוטין. בהתוועדויות אלה היה הוא תמיד הדובר היחידי. החסידים, וגם אחרים, באו כדי להקשיב, לא כדי לדבר. הם באו כדי לזכות בהארה ובהשראה.
בעוד שהתוועדויות הן בדרך כלל התכנסויות אינטימיות, ההתוועדויות של הרבי לא היו אינטימיות כלל ועיקר. השם – "התוועדות" – היה אותו שם, אך המבנה, התכנים והתכלית היו אחרים: לא עוד התכנסויות מלאות רגש, זורמות, כמו ההתוועדויות שערכו האדמו"רים הקודמים של חב"ד, אלא מפגשים שאותם ניצל הרבי כדי ללמד את שומעיו.
בשנים המאוחרות יותר נהג הרבי לערוך התוועדויות לעיתים יותר ויותר תכופות, עד שבשנותיו האחרונות הוא היה מתוועד מדי שבת בשבתו. להתוועדויות היו מגיעים מאות אנשים, ובחגים, בימי שנה ובאירועים מיוחדים – אלפים. התוועדות יכלה לארוך שש ושבע שעות.
מתכונת ההתוועדות הייתה תמיד זהה. נאומיו של הרבי היו תמיד בנויים לתלפיות, אך קולו כמעט שלא הביע שום רגש. היו רק מעט מאוד גוונים או שינויים בנימת הדיבור שלו; קולו לא עלה ולא ירד, אלא נשאר כל הזמן אחיד וישר כמעט כפלס. כל מילה בוטאה בבהירות, כך שאפילו אלו שעמדו במרחק רב ממנו יוכלו לשמוע. הוא הציג את דבריו כך במכוון, שכן זו הייתה דרכו להבטיח שקהל שומעיו יבין את מסריו. הוא לא דיבר מתוך הכתוב, ובכל זאת דומה היה כאילו הוא קורא מתוך דף, בלא כל מעורבות אישית.
היו פעמים שבהם הרבי התרגש בעליל ואף בכה בגלוי. החסידים יכלו לראות דמעות זולגות מעיניו כאשר הזכיר אובדן או כאב, או כשדיבר על חמיו, על מצוקת יהודי ברית המועצות או על צער הגלות. ברגעים כאלה היו החסידים מזדעזעים מהבעות הכאב שלו.
לפעמים היה הרבי מרים את קולו, ובהזדמנויות נדירות אף צעק ורעד מהתרגשות. כשהוא דן בהתרחשויות פוליטיות בישראל הוא היה מדבר מהר יותר, ביתר הטעמה.

הניגונים
בעיניהם של חסידים מכל הסוגים הנגינה היא "קולמוס הנפש", כלשונו של אדמו"ר הזקן. החסידים רואים בנגינה דרך להתעלות רוחנית. לניגונים רבים יש משמעות רוחנית. רוב ניגוני חב"ד הם ניגונים מורכבים, המבטאים עומק אינטלקטואלי וכיסופי נפש.
בשנת תשט"ו החל הרבי ללמד ניגון חדש בכל שמחת תורה, ניגון שהפך עד מהרה לחלק מאוצר ניגוני חב"ד. בדרך כלל היה זה בשעת לילה מאוחרת, לעתים אפילו סמוך לעלות השחר. הרבי היה יורד לבית הכנסת אחרי שסיים לאכול את סעודת החג. הוא היה מקבץ את אותם אנשים שעדיין נשארו שם ושר ביחד אתם, תוך שהוא מרים כוסיות "לחיים" עם אלה שהתחייבו להוסיף עוד בלימוד התורה שלהם בשנה החדשה. כמו מורה לנגינה, היה הרבי קודם-כל שר את הניגון החדש בשלמותו, ואז חוזר עליו, חלק אחר חלק, אחרי שהסביר את משמעותו. בשבת שלאחר מכן, שעה שהניגון הושר שוב, היה הרבי מתקן את השירה.
בשנת תשכ"ה נפטרה אמו של הרבי שבועות ספורים לפני שמחת-תורה. באותה שנה הרבי לא לימד הרבי ניגון חדש, וגם בשנים שלאחר מכן לא חידש את המנהג.
בחלק מהמקרים לא אמר הרבי מה מקורו של ניגון מסוים, וכמה מהחסידים שיערו שהוא הלחין אותו בעצמו. כמעט מעולם לא ביקש הרבי הכרה או תהילה על עבודתו בשום תחום בחייו. את יוזמותיו השונות נהג לתאר במונחים מעורפלים כגון "כמקובל", או "כפי שנהוג כיום".
בכמה התוועדויות היה הוא עצמו מתחיל את השירה. השירים שבחר היו מגוונים: חלקם סוערים ושמחים, אחרים פנימיים ומלאי כיסופים ודבקות. לעתים שיקפו הניגונים את רגשותיו.
בשנת תשל"ד הגיעה קבוצת חסידים מצרפת לשמחת-תורה. היה זה בעיצומה של מלחמת יום-הכיפורים. הרבי החל אז לשיר את תפילת "האדרת והאמונה" לפי מנגינת ההמנון הצרפתי, המרסייז. הרבי ראה את שילובו של ההמנון הלאומי של צרפת בתפילה כמעשה בעל משמעות סמלית עצומה. בהזדמנות אחרת הוא ציין שצרפת ותרבות ההשכלה שלה מסמלות את ההפך הגמור מחסידות חב"ד. הפיכת המרסייז לניגון חסידי היה מעשה של "העלאה" ו"אתהפכא", היינו: לקיחת מהות זרה וצירופה לעולם הקדושה.
השילוב בין המרסייז לבין מילים של קדושה – "האדרת והאמונה לחי עולמים", היה צורה חדשה של נוהג חסידי עתיק יומין. הרבי שר כמה ניגונים שהיו הרכב של מילים מן המקורות עם הנגינה העממית הרוסית. אחד מניגוני הדביקות האהובים עלי מקורו בניגון ששר האימאם שאמיל, מנהיג שבטי בן המאה התשע-עשרה מהרי הקווקז, מן האזור הידוע כיום בשם צ'צ'ניה. האימאם שאמיל הושלך לכלא בידי הרוסים, ושם חיבר את הניגון הזה. הרבי דימה את האימאם שאמיל לנשמה הכלואה בגוף המשתוקקת ומתגעגעת למקורה.

המאמר
אך עם כל זה שניגונים יוצרים אווירה ועשויים גם להעביר מסרים רוחניים, תורותיו של הרבי היו אלה אשר עיצבו יותר מכל, ובמישרין, את תפיסת העולם החב"דית. כל אימת שדיבר, היה הרבי בורר את מילותיו בקפידה רבה, תוך שהוא נמנע מלהוציא מפיו כל ביטוי בוטה או שלילי. שום דבר לא היה "רע": תמיד היה זה "הפך הטוב", ואת המוות הוא כינה בשם "הפך החיים". נראה שהרבי היה זהיר כל כך בשימושו במילים בשל המודעות החריפה שהייתה לו לכך שמילים יכולות ליצור מציאות. הוא האמין שלמילים יש כוח.
במהלך ההתוועדויות הרבי היה אומר שני סוגים של דברי תורה: 'מאמר', שהוא יותר פורמאלי, ו'שיחה'. במהלך התוועדות אחת היו יכולות להיות אפילו עשר שיחות, אך בדרך כלל רק מאמר אחד. ה'מאמרים' של הרבי ינקו ממסורת חב"ד, והוא קרא בהם לשומעיו להעמיק את הבנתם בחסידות חב"ד. ב'שיחות', לעומת זאת, הוא דן בנושאים שעמדו על הפרק, העלה רעיונות חדשניים וקרא לפעולה. בעוד שה'מאמר' עשוי היה להיות מעמיק מאוד, ה'שיחה' הייתה מיועדת לכולם.
מסירת 'מאמרים' היא סימן ההיכר המובהק ביותר של אדמו"ר בחב"ד. כפי שראינו, מסירתו של ה'מאמר' הראשון פירושה שהרבי קיבל על עצמו באופן רשמי את הנהגת התנועה.
חסידות חב"ד מבוססת על 'מאמרים' של האדמו"רים מכל הדורות. ה'מאמרים', מעצם הגדרתם, הם העמקה בתפיסת העולם החב"דית, והם חומר הלימוד העיקרי של חסידות חב"ד. אפשר לומר שכל ה'מאמרים' הועלו על הכתב בצורה דומה: בדרך כלל הם נאמרו בשבתות ובימים טובים; ואנשים מסוימים, שנבחרו למלא תפקיד זה, זכרו אותם בעל-פה ולאחר מכן כתבו אותם.
עצם אמירתו של ה'מאמר' היא מעין טקס. את ה'מאמרים' מסר הרבי בדרך-כלל כשהוא ישוב לשולחן וכל השאר עומדים ומקשיבים. את תחילת המאמר סימן ניגון מסורתי מסוים. אחרי הניגון הזה היה הרבי עוצם את עיניו ומשנה את נימת דיבורו. לעיתים היו פניו משנות את הבעתן, כאילו הוא נמצא בעולם אחר. בדומה לקודמיו הוא נהג לאחוז בידו ממחטה בשעה שמסר את ה'מאמר', אך הסתיר את ידיו מתחת לשולחן – מסורת המבטאת את הצורך של הרבי לאחוז בעולם החומרי כדי שלא להימשך החוצה, אל עבר קיום בממד אחר. מסירת 'מאמר' הייתה רגע רוחני אינטנסיבי ביותר עבור חסידי חב"ד. ובלשון החסידים: "בשעה שהרבי אומר מאמר חסידות, אזי שכינה מדברת מתוך גרונו".
הניגונים, השיחות והמאמרים של הרבי השתלבו אלה באלה. הם הציתו בחסידים את הניצוץ שבקרבם, ניצוץ שהדליק את הרצון והדחף לבצע את העבודה המוטלת עליהם.
בכוחה של כל התוועדות להעצים את כוחותיהם הרוחניים של המשתתפים בה, ונשמת כל אחד מהם משפיעה על נשמותיהם של האחרים. בהתוועדויות של הרבי זרם הכוח הרוחני הן מהמילים והן מעצם נוכחותו של הרבי – וממאמציו הבלתי נלאים לאתגר את נשמותיהם של המשתתפים. הרבי הפיח בהם רצון להתעלות בצוותא למדרגה גבוהה יותר ולהתקרב לקב"ה. כבתיבת תהודה מופלאה העצימו התוועדויות הרבי את שירת הנשמות והגבירו אותה אלף מונים.
עוד בנושא תמוז

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il