ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הקדמה חלק י"ז

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה חובת הלבבות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

ב' אב תשע"ד

הקדמה חלק י"ז

ב' אב תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

משל חלוקת פקעות המשי לעבדים
וְרָאִיתִי לַחְתֹּם פְּתִיחַת הַסֵּפֶר הַזֶּה בְּמָשָׁל נָאֶה, יְזָרֵז אוֹתְךָ לַעֲמֹד עַל עִנְיָנָיו, וִיעִירְךָ לָדַעַת מַעֲלַת הַמִּין הַזֶּה מִן הַמִּצְוֹת מִשְּׁאֵרִיתָן, וּמַעֲלַת שְׁאָר הַחָכְמוֹת* הַטִּבְעִיּוֹת וְהַמּוּסָרִיּוֹת וְהַדִּבְּרִיּוֹת מֵחָכְמַת הַתּוֹרָה, וַהֲבִינֵהוּ בְּקָרְאֲךָ אוֹתוֹ, וַהֲשִׁיבֵהוּ בְּרַעְיוֹנֶיךָ, תִּמְצָא מַה שָׁאַתָּה חָפֵץ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם.
וְהוּא: שֶׁאֶחָד מִן הַמְּלָכִים חִלֵּק אֶל עֲבָדָיו לוּזֵי הַמֶּשִׁי* לִבְחֹן בָּהֶם אֶת דַעְתָּם. הַזָּרִיז מֵהֶם וְהַנִּלְבָּב* שֶׁבָּהֶם בָּחַר מֵחֶלְקוֹ הַטוֹב* שֶׁהָיָה בוֹ, וּמִן הַשְּׁאָר גַּם כֵּן בָּחַר הַטּוֹב שֶׁבּוֹ, וְעָשָׂה מֵחֶלְקוֹ שְׁלשָׁה מִינִים, טוֹב, וּבֵינוֹנִי, וּפָחוּת. וְעָשָׂה מִכָּל מִין לְבַדּוֹ הַטּוֹב בְּמַה שֶּׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ. וְעָשָׂה מִמֶּנּוּ אֵצֶל הָאֻמָּנִים הַבְּקִיאִים בִּגְדֵי חֹפֶשׁ מִגְּוָנִים שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה, וְצִבְעוֹנִים שֶׁאֵינָם דוֹמִים זֶה לָזֶה, וַיִּלְבָּשֵׁם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכָל זְמָן וּבְכָל מָקוֹם כָּרָאוּי לוֹ מֵהֶם. וְהַכְּסִיל מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ עָשָׂה מִכָּל חֶלְקוֹ מִן הַמֶּשִׁי מַה שֶּׁעָשָׂה הַזָּרִיז מֵהַמִּין הַפָּחוּת שֶׁבּוֹ, וּמְכָרוֹ בְּמַה שֶּׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ מִן הַדָּמִים, וַיְמַהֵר לֵהָנוֹת בּוֹ* בְּמַאֲכָל טוֹב וּבְמִשְׁתֶּה טוֹב וְכַדּוֹמֶה לוֹ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַדָּבָר אֶל הַמֶּלֶךְ, רָצָה אֶת מַעֲשֵׂה הַזָּרִיז הַנִּלְבָּב, וְהִקְרִיבוֹ אֵלָיו, וְהֶעֱלָהוּ אֶל מַעֲלַת אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו מַעֲשֵׂה הַכְּסִיל, וַיְגָרְשֵׁהוּ וְהִרְחִיקוֹ אֶל שׁוֹמְמוֹת אַרְצוֹתָיו וְהִשְׁכִּינוֹ עִם אַנְשֵׁי קִצְפּוֹ.
הנמשל
וְכֵן הָאֱלֹהִים יִתְבָּרַךְ נָתַן סֵפֶר תּוֹרָתוֹ הָאֱמֶת לַעֲבָדָיו לִבְחֹן אוֹתָם, וְהַמַּשְׂכִּיל הַפִּקֵּחַ, כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ וִיבִינֵהוּ הֲבָנָה בְרוּרָה, יְחַלְּקֵהוּ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים. הָאֶחָד מֵהֶם, לָדַעַת הָעִנְיָנִים הַדַּקִּים הָרוּחָנִיִּים, אֲשֶׁר הֵם חָכְמַת הַמַּצְפּוּן, כְּחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת וּמוּסְרֵי הַנְּפָשׁוֹת, וִיחַיֵּב אֶת נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹתָם תָּדִיר. וְאַחֲרֵי כֵן יִבְרֹר מִמֶּנּוּ חֵלֶק שֵׁנִי, וְהִיא חָכְמַת חוֹבוֹת הָאֵבָרִים בִּזְמַנָּם וּבִמְקוֹמָם. וְאַחַר כָּךְ יְשַׁמֵּשׁ בַּחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי בְּעִנְיְנֵי דִבְרֵי הַיָּמִים* לָדַעַת כִּתּוֹת בְּנֵי אָדָם וְתוֹלְדוֹתָם עַל סֵדֶר הַדּוֹרוֹת שֶׁעָבְרוּ, וּמַה שֶּׁאֵרַע מִן הַדְּבָרִים וְהַחִידוֹת בְּיָמִים קַדְמוֹנִים, וִישַׁמֵּשׁ בְּכָל עִנְיָן מִמֶּנּוּ בִּזְמַנּוֹ וּבִמְקוֹמוֹ וְכָרָאוּי לוֹ כְּפִי הַצֹּרֶךְ אֵלָיו, וְיֵעָזֵר עַל הִשְׁתַּמְּשׁוֹ בְּכָל אֶחָד מֵהֶם בְּחָכְמַת הַשִּׁמּוּשׁ* וּבְחָכְמַת הַמּוֹפֵת* וּבְחָכְמַת הַדִּבּוּר, שֶׁמֵּהֶם תִּהְיֶינָה הַהַקְדָּמוֹת לַחָכְמָה הָאֱלֹהִית. כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶם אֵינוֹ מַכִּיר סִימָנֵי חָכְמַת הַבּוֹרֵא בִּבְרִיאוֹתָיו, וְלֹא יֵדַע עִנְיְנֵי גוּפוֹ*, כָּל שֶׁכֵּן זוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר זִמֵּן הָעֶבֶד הַזָּרִיז כְּלֵי בַעֲלֵי הַמְּלָאכוֹת לְהַשְׁלִים מַה שֶׁכִּוֵּן לַעֲשׂוֹתוֹ מִן הַמֶּשִׁי שֶׁל הַמֶּלֶךְ.
וְהַפֶּתִי הַנִּמְהָר, בְּעָמְדוֹ עַל סֵפֶר הָאֱלֹהִים, הוּא מְשַׁמֵּשׁ בּוֹ לָדַעַת חִידוֹת הָרִאשׁוֹנִים וְדִבְרֵי יְמֵי הַקַּדְמוֹנִים, וִימַהֵר לֵהָנוֹת בּוֹ בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, וְיָבִיא רְאָיָה מִמֶּנּוּ לִרְדֹּף אַחֲרֵי הַתַּאֲוָה, וּלְהַנִּיחַ דֶּרֶךְ הַפְּרִישׁוּת, וְלַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ, וְלָלֶכֶת אַחֲרֵי רְצוֹן כָּל מִין וּמִין מִבְּנֵי הָאָדָם כְּדַעְתָּם וּכְחֶפְצָם, וְהוּא כְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (מִשְׁלֵי ה, כג): "הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה".
בְּחַן, אָחִי, הַמָּשָׁל הַזֶּה, וַהֲשִׁיבֵהוּ אֶל מַחֲשַׁבְתֶּךָ, וְהִתְבּוֹנֵן מִסֵּפֶר תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ מַה שֶּׁהַעִירוֹתִיךָ עָלָיו, וְהֵעָזֵר לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ בִּקְרִיאַת סִפְרֵי הַגָּאוֹן רַבֵּנוּ סְעַדְיָה זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁהֵמָּה מְאִירִים הַשֵּׂכֶל, וּמְחַדְּדִים הַבִּינָה, וּמוֹרִים הַפֶּתִי, וּמְזָרְזִים הֶעָצֵל.
וְהָאֱלֹהִים יוֹרֵנוּ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ, כַּאֲשֶׁר שָׁאַל מִמֶּנּוּ מְשִׁיחוֹ: (תְּהִלִּים טז, יא): "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח".
___________________________________
וּמַעֲלַת שְׁאָר הַחָכְמוֹת – ההבדל שיש בין מעלת שאר החכמות לתורה. לוּזֵי הַמֶּשִׁי – חומר גלם של משי שנדרש לעבדו. וְהַנִּלְבָּב – פיקח. בָּחַר מֵחֶלְקוֹ הַטוֹב – מיין את המשי והפריד ממנו את החלק המשובח. לֵהָנוֹת בּוֹ – מהכסף שקיבל תמורת המשי. בְּעִנְיְנֵי דִבְרֵי הַיָּמִים - התורה כוללת גם תיאורים היסטוריים. בְּחָכְמַת הַשִּׁמּוּשׁ – להבנה ראויה של התורה נעזר בחכמות השימושיות, כגון: חשבון והנדסה. וּבְחָכְמַת הַמּוֹפֵת – לוגיקה. תורת ההיגיון ודרכי הבאת הראיות. עִנְיְנֵי גוּפוֹ – מבנה גוף האדם.

ביאורים

כסיום לכל ההקדמה היסודית, מביא רבנו בחיי משל שמתמצת את היחס שבין חלקי התורה. משל למלך אשר רצה לבחון את עבדיו על מנת לקדם את הראוי לכך ולהוריד את מי שאינו ראוי. הוא נתן להם חומר גלם בצורת כדורי משי באיכויות שונות, ולא אמר מה לעשות עם כדורי המשי.
החכם חשב בליבו שכנראה היתה למלך מטרה בהביאו את כדורי המשי. מסתבר שהוא רוצה שאעבד אותם בצורה המוצלחת ביותר לצורכי הממלכה. ולכן אני אעשה הכל כדי לעובדו ולרוממו באמצעות אותם כדורי המשי. הוא בחר את הסוג העדין והמשובח ביותר, וחילקו לשלושה סוגים לפי רמות איכות. מכל סוג הוא עיבד את סוג הבד האיכותי ביותר שאפשר להפיק ממנו. הוא נעזר במומחים על מנת לעשות מהמשי בגדים יקרים ואיתם עבד את המלך. המלך ראה איך חומר הגלם הפך לבגד אשר משתמשים בו בחכמה כדי לשרת אותו ולפאר את מלכותו. מיד קידם את אותו עבד מסור ונאמן.
לעומת זאת, העבד שאין מוחו בקודקודו קיבל את כדורי המשי וחשב שכנראה המלך רוצה בטובת העבד. הוא לא השקיע מחשבה בבחירת סוג המשי, מכר אותם בהזדמנות הראשונה וקנה בהם את הדברים שהכי משמחים אותו, אוכל ומשתה. המלך שמע על כך והבין שלעבד זה אין מוח בקודקודו. שעיקר מבטו הוא על עצמו ולא על טובת הממלכה וגירשו מעל פניו.
המלך זהו מלך מלכי המלכים. העבדים הם אנחנו. הוא נתן לנו חומר גלם, את התורה הקדושה. מהי מטרת התורה? החכם מבין שכל מטרת התורה היא כדי לעזור לנו לעבוד את ה' בשלמות ובדבקות. בתוך חומר הגלם הזה ישנם סוגים שונים, חלקים שונים בחוכמת התורה.
החלק הנעלה והעדין ביותר הוא תורת חובות הלבבות - יסודי האמונה וטהרת הלב. בהם הוא משקיע את מירב כוחו. החלק השני במעלתו הוא החלק של חובות האיברים. הוא מעשי יותר ומחוספס אך הוא מקיים את המצוות הללו במסירות ובדקדוק רב. החלק השלישי והפחות שבכולם הוא לימודי היסטוריה העוזרים לו ללמוד מהעבר על מנת לקדם את עבודת ה' ולהימנע מטעויות ומכישלונות. כל חלק הוא רותם על מנת לעבוד את ה'. כסיוע הוא נעזר בחוכמות עזר, בחשיבה לוגית ובראיות שכליות על מנת לבסס את תורת ה' בקרבו. בדרך זו הוא רצוי לפני ה', המרומם אותו ומקרבו, ומשפיע לו כל טוב.
לעומת זאת הטיפש חושב שהמרכז זה הוא והנאותיו הקטנות והוא משפיל את חוכמת התורה. הוא עסוק בצדדים הנמוכים יותר בתורה ואינו משקיע בטהרת הנפש ובבירור מעשיו. אדם כזה אינו רצוי לפני הקב"ה.
רבנו בחיי מבקש להתבונן על המשל והנמשל ולכוון את חיינו לאורו ובעזרת ה' לזכות להידבק וליהנות מזיו ה'.
הרחבות
•המדרגות והרבדים בתורה
וְהַמַּשְׂכִּיל הַפִּקֵּחַ, כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ וִיבִינֵהוּ הֲבָנָה בְרוּרָה, יְחַלְּקֵהוּ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים. דברים דומים כתובים ברמב"ם , בפירושו לפסוק: "תפוחי זהב בְּמַשְכִּיוֹת כָּסֶף - דבר דָבוּר על אֹפְנָיו" [משלי כה, יא]: "תפוח זהב ברשת של כסף שנקביה דקיקים מאוד הוא משל לדיבור האמור על שתי פנים. ראה אפוא מה נפלא דיבור זה המתאר את המשל המשוכלל, שכן אומר הוא שדיבור בעל שתי פנים. דהיינו, שיש לו פשט ויש לו משמעות נסתרת, צריך שפשטו יהא יפה ככסף; ומשמעותו הנסתרת צריכה להיות יפה מפשטו, עד שמשמעותו הנסתרת תהיה ביחס לפשטו כזהב ביחס לכסף... כאשר רואים אותה מרחוק או בלי התבוננות מופלגת, חושבים שהיא תפוח כסף. אך כאשר מי שעינו חדה מתבונן בה התבונן היטב, מתברר לו מה שבתוכה. הוא יודע שהתפוח עשׂוי זהב" [פתיחה למורה נבוכים].
נעמיק בלשון הרמב"ם: הסיפורים אינם סתם לבושים, כקנקן חרס ליין, אלא הם כמו "משכיות כסף", כלומר: יפים לכשעצמם. את התוכן, ניתן לפספס בגלל שתי סיבות: א. 'מרחוק', ב. 'בלי התבוננות'. אם כן, כדי לגלות את תפוחי הזהב, עלינו לבצע שתי תנועות: א. התקרבות, כלומר יצירת קרבה נפשית בין הלומד לבין התורה. רק אם יש איכפתיות מהתורה, הלומד ינסה באמת להגיע לעומק הדברים. ב. להתבונן, לא להסתפק במבט הראשוני, כמו שכתב רש"י : "לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו" [ברכות יח. ד"ה לא שנית].

לעילוי נשמת שי בן אשר אנשיל קורלק ז"ל
לעילוי נשמת יוכבד ויקטוריה בת פהימה ע"ה
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il