(כו: 2- כז: 10-)

א. בית מדרש מול בית כנסת

(נראה שיש פה שני נושאים: 1. למכור אחד ולקנות בכסף את השני, שבזה מפורש במשנה שמותר רק אם זה לא מוריד. 2. פשוט להסב את המבנה מאחד לשני, שכמו שראינו בסוף השיעור אתמול שאסור לעשות זאת לתשמישי קדושה שונים אם זה מוריד מקדושתם, אז כאן עולה שגם בבית כנסת אסור).[1]

רב פפא – רבא –
בית כנסת > בית מדרש,

רב פפי – רבי (וכן ריב"ל) -
בית מדרש > בית כנסת,

ולכן מותר להפוך בי"כ לבי"מ, אך לא בי"מ לבי"כ.

ב. האם מותר למכור ספר תורה ישן כדי לקנות חדש?

בשאר הדברים משמע שמותר למכור, אם בכסף יעשה משהו קדוש יותר (לפי חלק מהראשונים – גם באותה רמה). לגבי ספר תורה יש איסור על עצם המכירה –

ת"ר(בסוף הסוגיא כז. שליש תחתון) – לא ימכור אדם ספר תורה, רשב"ג – ולא יראה סימן ברכה.
השאלה היא האם אסור גם כשעם הכסף הוא קונה ספר תורה חדש?[2] או שעצם המכירה היא בזיון.

1. ראיה מהמשנה מותר -
   ברישא לא מוזכר ס"ת, כי אין משהו קדוש יותר.
   בסיפא – מכרו תורה, לא יקחו ספרים. משמע שלקחת ס"ת מותר.

דחייה – אם מכרו בדיעבד – ודאי שיקחו ס"ת, אך אנחנו שואלים לכתחילה.

1. ראיה שאסור: מטפחות שהוקדשו ל –

רישא – הוקדשו לחומשים, מותר לס"ת. – משמע שאם הוקדשו לס"ת מותר לס"ת אחר.
דחייה מהסיפא – הוקדשו לס"ת – אסורים לחומשין. – משמע שלס"ת אחר אסור.

אלא מהא ליכא למשמע מינה.

1. ראיה שמותר: מניחים ס"ת על גבי ס"ת.
   מכאן שאין בזה בזיון כשזה ס"ת אחר באוצה קדושה, מכאן שגם מותר למכור.

דחייה – הנחה זה היתר מיוחד, כי כיון שכשגוללים את הספ"ת, היריעות מונחות זו על זו, כי אין ברירה אחרת, התירו גם להניח שני ספרים.

1. ראיה שאסור: רי"ח – לא ימכור ס"ת ישן לקנות חדש.

דחייה – שם חוששים שיפשע, אך אנחנו שואלים על מקרה שהספר החדש כבר מוכן ועומד למכירה.

1. ראיה שמותר: רי"ח-ר"מ – מותר למכור ס"ת רק בשביל ללמוד תורה ולישא אישה.
   לכאורה זה גם בשביל ס"ת אחר (כמו ללמוד).

דחייה – ללמוד ולישא אישה > לכתוב.

ומשמע שהגמרא נשארת ללא תשובה.

(כז. שליש תחתון)

ג. וכן במותרניהן – צריך לקנות משהו קדוש יותר

רבא – גבו והותירו – לא קדוש.

            איתיביה אביי – אם התנו במכירה, מותר אפילו לדוכסיסתא (=פרש העיר).

                        לכאורה לא מדובר בעודף מהקנייה, שהרי אז גם אם התנו זה לא יועיל,
                        אלא מדובר בעודף מהגבייה, ורואים שדווקא בהתנו.

                        דחייה – מדובר בעודף מהקנייה,
                        וההתניה עוזרת כי מדובר שמכרו "מכירה רצינית" (שבעת טובי העיר + אנשי העיר).

(תוס' – תמיד גם במכירה "רצינית" צריך להתנות, רמב"ן – ב"מכירה רצינית" לא צריך התניה, אלא שכאן מדובר שעשו התניה אחרי המכירה, ולכן צריך התניה).

(כז. 5-, נושא אגבי, עוד מימרא של רי"ח-ר"מ)

ד. אורח בעיר אחרת נותן צדקה כמו כולם, אך רק כ"הצגה"

וכשעוזב יבקש את הצדקה שנתן בחזרה, ויתנה בעירו.

            הסתייגויות:

1. ברייתא א - דווקא בקבוצה (מחלוקת ראשונים כמה), אך יחיד נותן באמת באותו מקום.
2. ברייתא ב (מובא בסיפור של רב הונא) – אם יש חבר עיר (תלמי דחכם אחראי על הצדקה) – נותנים לו באמת.
3. ועוד סברא של רב הונא – אם הצדקה מאותה עיר הולכת גם לעיר של האורח – גם נותן באמת.
   
   

(כז: במשנה השנייה והראשונה)

ה. מעמד בית הכנסת אחרי שנמכר

דיונים על זה:

א.      לכאורה לר"מ זה ריבית –

הרי הקונה יקבל את כספו בחזרה, ובינתיים השתמש בבית הכנסת?

תשובה – הוא כר"י שסובר:

1. רי"ח – צד אחד (=ספק) בריבית מותר.
2. רבא – ריבית על מנת להחזיר מותרת (ואכן הקונה צריך להזחיר את מה שנהנה).

ב.      (כז: שליש תחתון)ר"י-שמואל – אחרי שהתפלל במקום, מותר להשתין שם.

פשיטא – הרי אפילו בית כנסת יכול לצאת לחולין לר"י, וגם לרבנן – הרי תפילה חד פעמית אינה בית כנסת!

והגמרא לא עונה.

            [המתפלל מרחיק ד"א ומשתין, והמשתין מרחיק ד"א ומתפלל.

            שתי הבנות:

1. מרחיק פיזית –

דחייה - מובן שצריך להרחיק ממי רגליו,
אבל שלא להשתין במקום שבו התפלל לא מובן!

(שהרי אם כן לא ניתן להשתין בשום מקום (ועוד שר"י-שמואל כבר אמר שזה מותר))

1. שוהה -
   אחרי שמשתין – משום ניצוצות.

אחרי שמתפלל – ששפתיו עדיין רוחשות תפילה].

[1] וכאן זה לא עוזר שיש בית כנסת אחר, כי כפי שראינו בשיעור הקודם – גם אם יש בית כנסת אחר, אסור להרוס את בית הכנסת הקיים שלא על מנת לבנות אחר במקומו.

[2] בספר תורה אין משהו קדוש יותר, לכן שואלים האם אפשר לקנות משהו באותה רמה, אך בשאר הדברים שיש משהו קדוש יותר, יש מחלוקת ראשונים האם בכסף צריך דווקא משהו קדוש יותר או שאפשר באותה רמה.