- שבת ומועדים
- עניני מועדים
- שבת ומועדים
- התבוננות אמונית
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בפרשת אמור בתחילת פרשת המועדות (ויקרא כג) אומרת התורה "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי... ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון". על פסוק זה מביא רש"י את דברי הספרא "מה ענין שבת אצל מועדות? ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות".
הדברים צריכים ביאור: ניתן להבין, למשל, כיצד "העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" - כיון שאנו איננו יכולים להקריב עולה אנו מחפשים אמצעי אחר, שקשור בקשר עמוק לאותה מטרה. אבל כאן, באיזה אדם מדובר? אם מדובר באדם שכבר שומר שבת הרי הוא איננו נזקק לאמצעים אחרים, הוא באמת מקיים אותה ולא "כאילו". ואם מדובר באדם שמחלל שבתות - הרי לא יעלה על הדעת שנאמר על אדם כזה, שבגלל שהוא קיים את הפסח כאילו הוא שמר שבת!
מכאן ברור שעומק כוונת המדרש הוא, שגם בקיום השבת אנו עוד לא מצליחים למצות לגמרי את התוכן העליון שלה, והדרך להשיג את אותו תוכן מופשט באופן מלא היא רק על ידי המועדות. צריך להיות קשר מהותי בין המועדות לשבת, שאותו נצטרך להבין.
בקידוש נקראת השבת "תחילה למקראי קודש". כלומר, יש "מקראי קודש", שעליהם נאמר "אשר תקראו אתם במועדם", ועל כך דרשו חכמים - "אתם אפילו שוגגים וכו'", אנחנו אלה שקוראים אותם, אנחנו אלה שמקדשים את הזמנים ("מקדש ישראל והזמנים - ישראל דקדשינהו לזמנים"), ויש שבת שהיא מוגדרת כשורש של מה שמוגדר כ"מקראי קודש".
קדושת הזמן
המועדות נתקנו על יסוד מאורעות שקרו לנו: השגחת ה' עלינו בזמן יציאת מצרים, חג מתן תורה או לחילופין חג הקציר, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" או חג האסיף. הופעת הקדושה בזמן צריכה הבנה. הזמן הוא מרכיב יסודי של הבריאה, לעומת האינסוף שבו אין משמעות לזמן. ההגבלה שבבריאה מורכבת משני יסודות, המקום והזמן: המקום והזמן הם אלה שמגדירים את מציאות העולם הזה. אבל דוקא שני היסודות האלה, כיון שהמאפיין שלהם הוא הגדרת המציאות - צריך להיות ברור שיש בהם את אותו המימד של רבש"ע, שהוא זה שנותן לכל המציאות הזו את חיוניותה וכוחה, והוא מופיע בקדושת המקום והזמן. המושג "מקום" מקבל את המשמעות של קדושה, של "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" בזכות קדושת הזמן, וללא קדושת הזמן העולם יהפוך להיות מנותק מאלוקיו. המקום בעצם מרחיק בין העולם לאלוקות על ידי זה שהוא מגביל אותה, ואם לא יהיה איזה גילוי שרבש"ע דוקא כן מתחבר שם - תהיה התנתקות, וגילוי זה מופיע באמצעות הזמן. קדושת הזמן היא הופעת כוחות חיים מעל הזמן אל תוך הזמן. כוח החיוניות שיש בתוך הגשמיות הוא לעולם אותו כוח עליון שמחבר בין הגוף לנשמה, אותו אור עליון מופשט המחיה את המציאות.
מי הם המקבלים של אותה השפעה? אל מי מופיע הקב"ה בכח השגחתו? אל ישראל. הקב"ה מערה רוח ממרום כאשר למטה נמצא המקבל, ישראל, ובדרך זה עובר ומקדש את הזמן. לכן החגים הם המאורעות שקרו לנו באופן של השגחה מיוחדת שרבש"ע האיר בעולם אל ישראל המקבלים.
העולם אינו דומם, הוא חי, הוא מתפתח אל משהו, אל הגאולה. כל מועד הוא בחינת "יוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו" - מתוך פסח אנחנו יוצאים עם כוחות של גאולה לכל השנה. "ליל שימורים הוא לדורותם" - השמירה נשמרת לכל השנה. מסוכות יוצאים עם שמחה לכל השנה ומשבועות עם ברכת התורה. אם כן זהו הסדר - רבש"ע מכניס את החיוניות, את החיבור אליו יתברך באותן נקודות במרחב הזמן בכדי להופיע את חיוניותו של הזמן , את ערכו שלמעלה מן הזמן. הדברים מופיעים בישראל דרך זמן מסוים שהופך להיות הכלי המקבל של קדושת הזמן. ממילא אנחנו צריכים לפעול את קדושת הזמן על ידי קריאת המועדים, לבוש, כסות וכו'.
השבת - מקור הקדושה, המופיעה בשלושת הרגלים
כל זה מבחינת קדושת העולם הזה עם מימד קדושת הזמן, אבל לכל דבר יש מקור. השבת היא מקור הקדושה בעולם. מששת ימי בראשית, מעצמות העולם, מעצם הבריאה שנעשתה בה העלמת שמו נשארה יחידת הזמן הזו שנקראת השבת, ובה מופיעה הגילוי הבהיר היותר גדול של רבש"ע, "ויקדשהו ויברכהו".
על ידי קדושת השבת יכולים ישראל להמשיך קדושה למועדים. צריך להתקשר למה שלמעלה, ואז אפשר להמשיך קדושה למטה. השבת היא בעצם מדרגה של "מעין עולם הבא", לא מה שנתפס בתוך העולם הזה. כשנאחוז את קדושת השבת בכלי ההופעה שלה, דהיינו בקדושת המועדות, בעצם נמלא את היעוד של קדושת השבת שעניינה הוא לחיות לנו את אותו מקור עליון שמעל העולם הזה. הכלי הוא תמיד הכרחי לביסוס ואחיזת הדבר המופשט, כדי לבסס כל רעיון צריך לבצע אותו בפועל. לכן אומרים חז"ל ש"המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות". וכך הוא גם סדר הברכה - "מקדש השבת וישראל והזמנים" - מהשבת עד לזמנים דרך ישראל.
שלשת הרגלים - בבחינת שלשת הכתרים ושלושת האבות
שלושת הכתרים: כהונה, תורה ומלכות הם בחינת שלושת הרגלים. "כתר שם טוב עומד על גביהם" והוא בחינת השבת, שהיא מופיעה את שמו של הקב"ה - שלום, מלשון שלימות. כתר מסמל את עובדת היות התכונה שהוא נושא באדם הנושא אותו (למשל: אנו אומרים שאדם מוכתר בנימוסים, כלומר המעלה הזו נמצאת בו, הוא מסומן במעלות האלו. או למשל: הכתירו אדם לתפקיד מסוים - יש לו המעלה הזו). מהו אם כן "כתר שם טוב"? בעצם אדם מוכתר לא במעלה פרטית מסוימת אלא במכלול הפרטים שלו, בשמו. יש לו תכונה כוללת של מעלה. זוהי השבת ביחס למועדים.
השפת אמת מוסיף ששלושת הרגלים הם גם כנגד שלושת האבות, בחינת "לריח שמניך טובים" - הטובים שבך, לעומת השבת שהיא שמו של הקב"ה - "שמן תורק שמך", והיא מופיעה מלמעלה למטה. השבת היא מצד אחד עליונה יותר, אבל מצד שני כל מה שהקב"ה סידר שבת זה בכדי שהיא תופיע בעולם, כל עניינה של אותה קדושה הוא שמכוח השבת תימשך קדושה לכל הזמנים. אז ודאי שצריך שאחר כך יבואו המועדים שיקבלו את קדושת השבת. הקב"ה הוריד את קדושת הזמן לעולם בצינור הזה, בצוהר הזה שנקרא שבת כדי שימשיך אל כל הזמן ו"ילמד על הכלל כולו" על ידי המועדים.
לסיכום הדברים, הגם שהשבת היא בעצמה קודש, מאחר ועניינה הוא לתת קדושה לכל הזמנים, השבת תמלא את משימתה ויעודה רק כשישראל יקיימו את המועדים ויאחיזו את הקדושה במציאות. ולכן "כל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות".
דיני עירוב תבשילין
קול צופיך גליון 416
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | כא אלול תשס"ז
משמעות המילה אך
הרב אביחי קצין | כט' ניסן תשס"ח
הסמכות לגזור תענית ציבור בזמן הזה
פרק לז
הרב יהודה זולדן | סיון תשס"ח
מצוות מחצית השקל – שותפות, אחדות, וענווה
הרב אברהם מלמד | אדר א תשפ"ד
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
מה מברכים על ברקים ורעמים?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
האם מותר לפנות למקובלים?
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך זוכים לראות את אליהו הנביא?
מה הייעוד של תורת הבנים?
בריאת העולם בפרשת לך לך
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?