מיוחד הוא סדר ההנהגה של העם בחודש זה, חודש מנחם-אב. בתחילתו מתאבלים על חורבן המקדש והארץ ומיד אחר כך לאחר תשעה באב, מתחיל סדר הנחמה המלווה באווירה של שמחה המגיעה לשיאה ביום חמישה עשר באב, עליו אומרת הגמרא שלא היו ימים טובים לישראל כמותו וכמו יום הכיפורים.
הגמרא עצמה תמהה, מדוע ובשל מה החשיבו כל כך את היום הזה? ואכן מובאים בה כמה הסברים שאף הם טעונים ביאור. בדברים הבאים אנסה לבאר כמה מהם ולהראות שיש מכנה משותף וקשר בין היום הזה לבין תשעה באב.
לפי דעה אחת ביום הזה כלו 'מתי מדבר' ומסבירים שבמשך ארבעים שנה היו מתים מידי שנה בני שנתון אחד מן החוטאים בחטא המרגלים, עד שכעבור ארבעים שנה הפסיקו למות והסימן לכך ניתן ביום ט"ו באב.
חטא המרגלים היה כידוע ביום תשעה באב, אז נאמר לכל העם שהשתתף בחטא: "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות". מכאן שיש קשר ישיר בין החטא החמור שחטאו בזמנו כשמאסו בארץ חמדה לבין החורבן והאבלות של תשעה באב. אבל לאחר ארבעים שנה נתכפר החטא ויום ט"ו באב נקבע ליום של שמחה המבשר את הגאולה מן החורבן.
לפי דעה אחרת אמרו שזה היום שהותרו בו השבטים לבוא זה בזה, והפירוש הוא שנתקבלה הלכה לפיה אין יותר צורך לנהוג כפי שנאמר בתורה בפרשת בנות צלפחד שעליהן להינשא רק לבני שבטם - שבט מנשה.
בהוראה זו הורו חכמים שאצל בנות צלפחד הייתה זו הוראת שעה ולא הוראה לדורות ומכאן ואילך מותר לבנות להינשא לבני שבטים אחרים, גם אם הן היורשות את נחלת אביהן ובעקבות נשואיהן מועברת הנחלה לשבטו ולמשפחתו של הבעל. שנוי מנהג זה מבטא את המגמה לטשטש את השבטיות ולחתור לאחדות השבטים.
החלטה זו היא בעלת משמעות היסטורית, מפני שהיא קובעת את סדר העדיפות הלאומי לפיו חשובה יותר האחדות הכללית מן החלוקה השבטית. מכאן נלמד אף אנו שיש לטפח את האחדות כערך עליון שירומם אותנו מעל כל ההבדלים העדתיים, ואפילו כאשר זה כרוך בויתורים הדדיים בדברים הקשורים בממון, אך גם בדברים הקשורים למנהגים והלכות.
מכל מקום הננו רואים שחז"ל ייחסו להחלטה זו חשיבות כל כך גדולה עד כדי כך שהצדיקה לדעתם, את קביעת היום הזה כיום של שמחה לדורות. אין זאת אלא מפני שראו בזה תיקון לחטא הנורא שנבע משנאת חינם והביא לאסון ולחורבן הנורא. התיקון יבוא אם כן, על ידי פעולות חיוביות שעשויות לחזק את האחדות בעם ואחדות זו תחזור ותביא להשראת שכינה בישראל .
לפי דעה נוספת בגמרא, יום ט"ו באב הוא היום בו הובאו הרוגי ביתר לקבורה. לפי המבואר אף זו סיבה לחגיגיותו של היום, ולא זו בלבד אלא שבגללה הוסיפו את ברכת 'הטוב והמטיב' לברכת המזון.
מתוך עיון צריך לומר שחז"ל ביקשו בדרך זו ללמדנו שאף בזמנים הקשים ביותר, יש להתחזק ולהתנחם מתוך אמונה "כי לא יטוש ה' את עמו". בקשר לכך יש לזכור שנפילת ביתר צויינה כאחד מן הדברים הרעים שאירעו לאבותינו בתשעה באב ונפילתה לאחר חורבן המקדש נחשבה למכה אנושה ביותר שהביאה כמעט ליאוש.
על כן באו חכמים ואמרו שאסור להתייאש וכדי לחזק את אמירתם, הבליטו אף את הפרט ה"קטן" יחסית של הבאת ההרוגים לקבורה כנקודת אור אשר ממנה ניתן להתחזק באמונה שהכל יתגלגל בעז"ה לטובה שתהא אפילו גדולה ממה שהיה לפני כן.
לסיום, נראה שאף אנו בתקופתנו שזכינו לראות בתקומת העם והארץ, חייבים להטמיע בתוכנו את ה"שיעור" הזה ולהעבירו הלאה לבנינו אחרינו עד ביאת גואל צדק .
כמו כן כדאי לשנן את פירושו של מרן הרב קוק זצ"ל לאימרת חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".
לכאורה קשה מדוע לא נאמר שזוכה ורואה בבניינה? וכך מסביר הרב, ודאי וברור שכאשר ירושלים תבנה יראו זאת גם הללו שלא התאבלו על חורבנה, אלא שאלו לא ירגישו שמחה על כל שלב ושלב של בניינה. שמחה כזו יכול לשמוח רק מי שדאב לבו ובאמת התאבל על חורבנה של ירושלים. ואנו נוסיף שיש שזוכים ורואים את הבניין אבל לא מרגישים את הצורך לשמוח, את זה בטא הרב בפתגמו הנפלא לחודש אב :"גילת עם בשביבי אור ישועה , תרומם את אשר קלקלה בכייה של חינם" .