בפרקי אבות נאמר: "רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העוה"ב, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין". אחד מיסודות האמונה הוא האמונה בעוה"ב, ההכרה שיש עולם עליון נצחי והעוה"ז הוא בסה"כ פרוזדור בפני העוה"ב. הכרה זו משנה את כל ההתייחסות לעוה"ז ולמאורעותיו. זה גורם שאדם לא מצפה לשכר ולאושר כאן, אלא הוא מייעד את חיי העוה"ז לעבודת הכנה, לבנות לו את חיי העוה"ב בעתיד.
האמונה בהשארות הנפש לאחר מיתת הגוף, האמונה בחיים הנצחיים מביאה לכך שהחיים בעוה"ז נראים בטלים ביחס לעוה"ב. הם נראים קצריך, חולפים ועוברים מבחינת הזמן ומצומצמים ומוגבלים מבחינת הערך, וכל ערכם הוא שבהם אפשר להכין ולבנות את העוה"ב הארוך, הנצחי והשלם. מבט זה מבטל את הגישה העכשוויסטית השואפת לתוצאות מיידיות כאן ועכשיו, כי "העכשיו" אינו עיקר, הוא אמצעי למשהו גדול ועצום ממנו. "יפה שעה של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז".
אם-כן, האמונה בעוה"ב מבחינה מסויימת, מגמדת את מקומו של העוה"ז. אולם לא כן הדבר, דווקא האמונה בעוה"ב נותנת לעוה"ז משמעות ומגדילה את ערכו, ע"י העוה"ב נעשה העוה"ז בעל ערך גדול ועצום, שכן על ידו יוכל אדם להגיע לכל טוב העוה"ב. חיי האדם אינם נפסקים ומתבטלים בעת מותו אלא נמשכים הלאה, נשמתו עולה לחיי החיים, לחיי נצח, ולמעשיו כאן יש משמעות נצחית. "יפה שעה של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב".
וכמה מסכן הוא האדם שאינו מאמין בעוה"ב, שכל קיומו הוא זמני וחולף, הוא אינו יודע מה ילד יום וכמה הוא יחיה. הכפירה בעוה"ב ממלאה אותו ייאוש וחידלון. הסיסמא הנבוכה של: "אכול ושתה כי מחר נמות", לא יכולה לתת לאדם אושר אמיתי.
כבר ניבאו לנו הנביאים על הישארות הנפש. זה נרמז בנבואה שעתיד אליהו הנביא להתגלות בעת הגאולה, וכן שאול שאל בנביא שכבר לא היה בחיים - בשמואל, והוא ניבא לו מה שיקרה לו, כמו שהיה מתנבא בחייו. ואם אמנם מעשה זה של שאול שהוא דרש אל המתים והעלה את שמואל לאחר מותו שיתנבא לו, היה אסור עפ"י התורה. מכל מקום אפשר ללמוד ממנו על השארות הנפש וקיומה גם לאחר הפרדה מהגוף.
גם היום יש שעוסקים בהעלאת נשמות לאחר מותן. זהו עיסוק אסור, אסור באיסור חמור עפ"י התורה וצריך להתרחק ממנו מהרבה סיבות אבל מכל מקום מאשר הוא את הידוע בדבר חיי הנשמות לאחר מות הגוף.
האמונה בחיים לאחר מות הגוף, האמונה בעוה"ב היא אחת מיסודות האמונה.
האמונה בהשארות הנפש לאחר מיתת הגוף, האמונה בחיים הנצחיים מביאה לכך שהחיים בעוה"ז נראים בטלים ביחס לעוה"ב. הם נראים קצריך, חולפים ועוברים מבחינת הזמן ומצומצמים ומוגבלים מבחינת הערך, וכל ערכם הוא שבהם אפשר להכין ולבנות את העוה"ב הארוך, הנצחי והשלם. מבט זה מבטל את הגישה העכשוויסטית השואפת לתוצאות מיידיות כאן ועכשיו, כי "העכשיו" אינו עיקר, הוא אמצעי למשהו גדול ועצום ממנו. "יפה שעה של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז".
אם-כן, האמונה בעוה"ב מבחינה מסויימת, מגמדת את מקומו של העוה"ז. אולם לא כן הדבר, דווקא האמונה בעוה"ב נותנת לעוה"ז משמעות ומגדילה את ערכו, ע"י העוה"ב נעשה העוה"ז בעל ערך גדול ועצום, שכן על ידו יוכל אדם להגיע לכל טוב העוה"ב. חיי האדם אינם נפסקים ומתבטלים בעת מותו אלא נמשכים הלאה, נשמתו עולה לחיי החיים, לחיי נצח, ולמעשיו כאן יש משמעות נצחית. "יפה שעה של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב".
וכמה מסכן הוא האדם שאינו מאמין בעוה"ב, שכל קיומו הוא זמני וחולף, הוא אינו יודע מה ילד יום וכמה הוא יחיה. הכפירה בעוה"ב ממלאה אותו ייאוש וחידלון. הסיסמא הנבוכה של: "אכול ושתה כי מחר נמות", לא יכולה לתת לאדם אושר אמיתי.
כבר ניבאו לנו הנביאים על הישארות הנפש. זה נרמז בנבואה שעתיד אליהו הנביא להתגלות בעת הגאולה, וכן שאול שאל בנביא שכבר לא היה בחיים - בשמואל, והוא ניבא לו מה שיקרה לו, כמו שהיה מתנבא בחייו. ואם אמנם מעשה זה של שאול שהוא דרש אל המתים והעלה את שמואל לאחר מותו שיתנבא לו, היה אסור עפ"י התורה. מכל מקום אפשר ללמוד ממנו על השארות הנפש וקיומה גם לאחר הפרדה מהגוף.
גם היום יש שעוסקים בהעלאת נשמות לאחר מותן. זהו עיסוק אסור, אסור באיסור חמור עפ"י התורה וצריך להתרחק ממנו מהרבה סיבות אבל מכל מקום מאשר הוא את הידוע בדבר חיי הנשמות לאחר מות הגוף.
האמונה בחיים לאחר מות הגוף, האמונה בעוה"ב היא אחת מיסודות האמונה.
