ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פתוח תפתח את ידך

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ראה Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשע"ד

פתוח תפתח את ידך

גאולת ישראל תלויה בצדקה



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

גלגל חוזר בעולם
פרשת ראה מלאה בחבילות של מצוות שמכניסות אותנו אל סדרי החיים הראויים לנו בארץ הקודש. בספר ויקרא פגשנו את שנת השמיטה כ"שבת הארץ" 1 , שנה שמזכירה לנו שארצנו היא ארץ ה'. בפרשתנו נזכרת מצוות השמיטה בשנית, כשהדגש הוא על התיקון החברתי שבא על ידי מצוות 'שמיטת כספים' - ויתור על כל החובות הקודמים שטרם נפרעו. ביחס לשמיטת הקרקע התבשרנו על שפע הברכה שמיועד לכל מי ששומר את מצוות השמיטה 2 , כך אנחנו מובטחים גם במצוה זו, אם נשמוט את חובותינו מאחינו הישראלים נזכה לברכת ה'. לכן אל לנו לחשוש מהפסד עתידי ומתוך כך להימנע מלהלוות כדי שלא נצטרך לשמוט את חובנו. מחשבה זו היא מחשבת "בליעל". אנחנו מצווים לרכך את ליבנו ולפתוח את ידינו עד למילוי מחסורם של האביונים.
" כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" 3 .
בפסוק הראשון ישנה כפילות "לֹא תְאַמֵּץ... וְלֹא תִקְפֹּץ", לרמז על שני סוגי אנשים שמסתפקים אם לתת צדקה או לא, כמבואר ברש"י:
"לא תאמץ - יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר: 'לא תאמץ', ויש לך אדם שפושט את ידו וקופצה (סוגר אותה), לכך נאמר: 'ולא תקפוץ'. מאחיך האביון - אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו של אביון".
כלומר יש אדם שמסתפק ומתקשה להכריע, כן לתת או לא לתת, ויש מי שקל לו להוציא את המטבע מהכיס, הוא כבר פושט את היד כדי לתת, אבל אז הוא מתחרט וסוגר את היד.
סופם של שני האנשים האלה הוא להיות באותו מצב. הגמרא במסכת שבת 4 אומרת:
"אמר לה רבי חייא לדביתהו: כי אתי עניא - אקדימי ליה ריפתא, כי היכי דלקדמו לבניך (כשבא עני, קדמי את פניו בכיכר לחם, כדי שבבוא העת יקדמו את בניך). - אמרה ליה: מילט קא לייטת להו? (אמרה לו אשתו: האם מקלל אתה את בנינו?) - אמר לה: קרא קא כתיב 'כי בגלל הדבר הזה', ותנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם".
כלומר יש איזה שהוא תהליך בעולם שגורם לכך, שאם אדם לא פותח את ידו לאביון, סופו להיות אחיו של האביון. יש כאן איזה שהוא תהליך שטבוע בתוך המציאות. בסופו של דבר כולנו שייכים למציאות הזו של האביונות. ההבנה הזו מעוררת למשהו, היא בונה בעולם הפנימי שלנו יחס מחודש למצוות הצדקה.

תפקידה של האביונות בעולם

בספר "פנים יפות" 5 של בעל ה"הפלאה" 6 יש דברים נפלאים שמבררים מה תפקידה של האביונות בעולם, וזו לשונו:
"'כי בגלל הדבר הזה יברכך' וגו'. ...צריך להבין: מה שייך לומר 'יברכך ה' אלקיך'? ועוד: מהו דכתיב 'ובכל משלח ידך'? וכבר כתבנו.
ונראה על פי מה דאיתא במדרש שוחר טוב (עיין תנחומא משפטים יט):
אמר דוד המלך ע"ה: ישב עולם לפני אלקים, למה יהיה זה דל וזה יהיה עשיר, ישב העולם בדין להתחלק ההון בין הכל?
השיבו רוח הקודש: חסד ואמת מן ינצרוהו, והטעם הוא כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"א, מ"ב): על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, וזהו הצדקה לעניים, שעל ידי זה הוא קיום העולם שהוא הגורם האהבה והאחדות, והוא בכלל מה שכתוב בפרשת בראשית (א, כז) 'זכר ונקבה ברא אותם', פירוש, שיהיה משפיעים בחינת הזכר ומקבלים בחינת נקיבה, דהיינו שה' יתברך נותן למקצתם כל חלק מקצתם והם ישפיעו להם ולדורות, הוא גלגל החוזר בעולם, שנתן כל השפע לאותן שהיו מקבלים להשפיע למקצתם שהיו משפיעים לפני אותן הדורות, ואילולי הסתת היצר הרע להרע לבב העשיר בגאוה ובוז ובעזות, דכתיב: 'עשיר יענה עזות' (משלי יח, כג), לא היה כל כך הפרש בין העני ובין העשיר, והוא ממש כאב שיש לו שני בנים ונותן בזמן אחד לבן אחד מנה אחת אפים לחלוק עם אחיו, ואחר הזמן נותן לבן שני שנים מנה שיחלוק עם אחיו כדי שיהיו אהובים זה לזה, כן הוא הדבר הזה, כי ה' יתברך שווין אצלו כל עדת ישראל, ולמען יתקשרו כאחד מנהיג את העולם על ידי משפיעים ומקבלים, ואם הדבר כן אין בושה לעני.
ואם רואה ה' יתברך שמתנהגים כדת, הוא מוסיף ברכתו עליהם בכל פעם, על כן משפיעים ומקבלים. וזה שאמר רבי חייא שאינו מקלל אותם, שכן הוא הדרך של ה' יתברך, וכל המאמין בזה ומקדים ליתן לעני חלקו כן הוא בגלגל הדורות, הרי שהברכה הוא לעולם למשפיעים ולמקבלים, אלא [ש]למשפיעים הוא על ידי ה' יתברך בעצמו, והמקבלים ניתן חלקם על ידי שליח, וזה שאמר 'בכל משלח ידכם', כי 'יד' הוא לשון 'חלק', והוא הברכה בשליחות חלקם".
דוד המלך בא בטענה אמיתית שהיתה יכולה לפתור הרבה בעיות חברתיות: מדוע לא חילקה ההשגחה את הרכוש העולמי לפי חלוקה צודקת, שוויונית, סוציאליסטית?
והשיבה 'רוח הקודש', שהקב"ה יצר מעמדות שונות בכוונה תחילה, כדי לייצר אצלנו תהליך נפשי של אהבה ואחדות. כך הוא סדרו של עולם, יש משפיע ויש מקבל, יש נותן ויש מקבל.
היצר הרע אומר לעשיר: השתגעת, הלוא אתה עובד קשה, אתה מזיע על כל גרוש שאתה מרוויח, יוצאת לך הנשמה עד שאתה משיג אותו, אז למה לפזר את זה לאביונים? אז הקב"ה, כדי להתמודד עם הטענות של היצר הרע הזה, נותן לפעמים לזה מנה כפולה ולפעמים לזה, 'גלגל חוזר בעולם', ומצווה על מצוות הצדקה. הנתינה מעוררת אהבה, כל מי שנותן ומעניק משלו לאחרים, נפגש עם השמחה של המקבל, וזה משמח אותו ויוצר אוירה של אחדות.
הדבר הזה הוא יסודי מאוד, הוא מלמד אותנו שהקביעה האלקית הזו ש"לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" 7 , יש לה מגמה, זה לא במקרה שיש עשירים ויש עניים, זה חלק מהפרוגרמה האלקית, זה חלק מסדר הבריאה.
מי שמתבונן בפסוקים נפגש עם סגנון מיוחד עשיר ב'כפולות': "לֹא תְאַמֵּץ... וְלֹא תִקְפֹּץ", "פָתֹחַ תִּפְתַּח", "וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ", "מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר", "נָתוֹן תִּתֵּן", "פָּתֹחַ תִּפְתַּח". הסיגנון הכפול הזה רומז לנו שבעצם יש כאן שניים, יש נותן ויש מקבל, כלומר מצוות הצדקה היא בעצם דו סטרית.
"בעל הטורים" בפרשת כי תשא 8 כותב שהמילה 'ונתנו' היא מילה שנקראת משני הכיוונים שלה, מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, כי נתינה, זו פעולה ששייכת למגמה דו-סטרית. כשאדם נותן, באותו רגע הוא הופך להיות גם מקבל. לכן חז"ל אומרים 9 לנו "'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר' - עַשֵּׂר בשביל שתתעשר", כשאדם נותן - הוא מתעשר.

ירושה מאבינו אברהם
תכונת הנתינה היא תכונה ששייכת לטבע הישראלי, "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים... כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו" 10 , זהו הטבע הישראלי, אלו הן המידות היסודיות שירשנו מאבותינו ומאבות אבותינו, והן הבסיס והיסוד למצוות הצדקה, כפי שכותב רבנו בחיי 11 :
"'יברכך ה' אלקיך'. קבע ברכה על מצוות הצדקה, והוא שאמר שלמה: 'יש מפזר ונוסף עוד' (משלי יא, כד).
והנה אעוררך בעיקר גודל המצוה הזו הנכבדת אשר ירשנוה מאבינו אברהם ולהעמיד אותך על יסודה וסודה.
דע כי העני מחלק מידת הדין, שהרי מידת הדין מתוחה כנגדו. זהו 'תפילה לעני' (תהלים קב, א), כי תפילה מלשון דין ופלול, ולכך בא המאמר לחכמי האמת 'עני חשוב כמת' (נדרים סד ע"ב). והעשיר, אשר אתו ברכה, הוא מחלק מידת רחמים, והוא בדמיון השמש המאיר ללבנה והלבנה מקבלת אורה מן השמש, כן הנותן צדקה מאיר עיניו של עני ומקבל ברכתו ממנו, ולכך תזהיר התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, שירגיל האדם עצמו במידת הרחמנות, שיתן מברכתו צדקה לעני, ובעשותו זה ישתף מידת רחמים עם מידת הדין, שהשיתוף ההוא הוא קיום העולם ואי אפשר להתקיים מבלעדי שניהם, וכבר ידעת שהצדקה נמשכת לצדק ושם מריקה השפע, והנה ירושלים נקראת 'עיר הצדק' (ישעיה א, כו), וכתיב: 'צדק ילין בה' (שם, כא), ואמר להם הנביא: 'בצדקה תכונני' (שם נד, יד), כי הצדק היא כנסת ישראל בת זוגו של שבת, ואם כן הזהיר במצוות הצדקה, והנותן צדקה לעני למטה הנה הוא ממשיך למעלה צדקה לצדק" וכו'.
על העני משוחה מידת הדין, הקב"ה מצמצם את השפע שמגיע אליו, ועל ידי הצדקה אנחנו משתפים רחמים בדין ומקיימים בכך את העולם.

כל המרחם על הבריות
בכך אנחנו קושרים את עצמינו לנקודת הזהות שלנו, לאברהם אבינו, אבי האומה הישראלית. הגמרא במסכת ביצה 12 מספרת:
" ואמר רב נתן בר אבא אמר רב: עתירי בבל - יורדי גיהנם הם. כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל, בעא מנייהו עסקא ולא יהבו ליה מזוני, מיזן נמי לא זינוהו (שבתאי בן מרינוס הגיע לבבל ועשירי בבל לא נתנו לו, לא עיסקה ולא משהו לאכול). אמר: הני מערב רב קא אתו (אלה ודאי לא יהודים, הם שייכים ל'ערב רב'), דכתיב: 'ונתן לך רחמים ורחמך', כל המרחם על הבריות - בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו".
במקום שאין רחמים, לא יכול להיות שתהיה שייכות לבית אברהם, וכדברי רש"י שם:
" ונתן לך רחמים - שתרחם על הבריות: כאשר נשבע לאבותיך - מי שיש לו רחמים מזרעו של אבות".
זה משלים את הדברים שראינו בפירוש רבנו בחיי, "המצוה הזו הנכבדת אשר ירשנוה מאבינו אברהם". כלומר כשאנחנו עוסקים במידת הצדקה, אנחנו בעצם עוסקים באחת מהמידות היסודיות שלנו כעם.

רחמנות טהורה
שאלה: האם 'רחמים', זו תמיד מידה טובה?
תשובה: רחמנות, זו מידה שצריכה לבוא ממקום טהור בנפש, כי מתוך אצטלא של רחמנות אפשר להגיע גם לאכזריות. כשאדם מתוך אהבה ורחמים על בנו נותן לו בבת אחת עשרים חפיסות שוקולד לאכול, הוא בעצם לא מרחם עליו, הוא מתאכזר! כשאדם לא מדריך את הבן שלו ולא מעיר לו הערות חינוכיות מתוך חשש שהוא יפגע ברצונות הפרטיים שלו, הוא בעצם אכזרי!
גם בענייני צדקה זה כך. יש דברים שמדקדקים בהם, בודקים אם יש לעני מזון שלוש סעודות או אין לו, אם יש לו מאתיים זוז או אין לו 13 , אם אפשר להחזיר אותו למעגל העבודה או לא. לכן כשהרמב"ם מונה שמונה מעלות בצדקה 14 , הרמב"ם לא פותח בכך שאדם צריך לתת כסף לעני, קודם כל צריך לתת לו הלוואה, זו המעלה הגבוהה ביותר, להחזיק אותו ולתת לו הזדמנות לחזור לעבוד.
אם כן מידת הרחמים צריכה לבוא מנקודה פנימית של הכרה שהמעשה שאנו עושים כעת הוא מעשה ששייך לקיומיות של העולם, ולא לחורבנו. כך כותב בעל "חובות הלבבות" 15 :
" וכן שתי מידות - הרחמים והאכזריות.
מקום הרחמים - על הדלים והעניים והחולים והפורשים מן העולם, ומי שאינו מכיר אופני טובותיו, ומי שאינו יודע להנהיג עצמו, והאסור ביד אויבו, ומי שפקד טובה רבה, והמתחרט על עוונותיו, והבוכה על מה שעבר מחטאיו מיראתו את עונש האלקים.
ומקום האכזריות - בהיפרע מן הרשעים והינקם מן המשחיתים בארץ, כמו שאמר הכתוב: 'ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו' (דברים יג, ט)".
הרחמנות והאכזריות אלו שתי מידות שיכולות להיות מאוד מאוד קרובות, מבדיל ביניהן חוט דק מאוד.

בדרך הטבע - יהודי חס על יהודי
רבי מרדכי הכהן 16 , אחד מראשוני האחרונים שחי לפני כארבע מאות שנה, כתב ספר על התורה שנקרא "שפתי כהן". בספרו 17 הוא עומד על הביטוי החריף - 'דבר בליעל' - שהתורה מייחסת לאדם שנמנע מלהלוות כדי ששמיטת הכספים לא תשמט את הלוואתו. הוא כותב דברים יסודיים מאוד שעוזרים לנו להבין יותר את היסוד של מצוות הצדקה, ואלה דבריו:
" 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל'. כמו שאומרים עתה 'בר מינן' כן אמר כאן 'בליעל', שלא יעלה דבר זה על לבך, לפי שהקישו אותו חז"ל לעובד עבודה זרה, ואמרו: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה. נאמר כאן 'בליעל' ונאמר להלן 'יצאו אנשים בני בליעל' - מה להלן עבודה זרה וכו', לפי שהסיר בטחונו מהקב"ה ושם בטחונו בממונו (כתובות סח ע"א).
ואמר 'פן יהיה עם לבבך', ולא אמר 'בלבבך', לומר שודאי הוא שישראל הן גוי אחד וכולם נאצלו מרועה אחד ובודאי שהן חסים זה על זה, אלא מי מעכב, שאור שבעיסה שהוא היצר שהוא הַדַּבָּר (פירוש מנהיג) שאתה מתנהג על ידו ושומע ממנו. ובספרי (מובא בילקוט רמז תתצ"ח) אמר: 'פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' - הוה זהיר שלא תמנע רחמים, שכל המונע רחמים מוּקש לעובד עבודה זרה ופורק עול מלכות שמים מעליו, שנאמר: 'בליעל' - בלי עול".
האומה הישראלית שייכת באופן טבעי למדרגה שבה יהודי חס על יהודי, יהודי מרחם על יהודי, ואם זה לא קורה, זו כנראה תקלה חיצונית, זה 'שאור שבעיסה'.
"אם כן 'נתון תתן' - פעם ושתים ושלוש, עד שיהיה לך הנדיבות והנתינה בטבע, זהו 'תתן', שאתה תתן מעצמך בלי שום כפייה".
יהודי צריך כל הזמן להרגיל את עצמו לנתינה, ועל ידי כך לחנך את העולם המידותי שלו, "פָתֹחַ תִּפְתַּח", "נָתוֹן תִּתֵּן"... ההרגל הזה הוא טבעי לנו ותפקידו להאיר בנו את התכונה הישראלית שטבועה בנו מעצם היותנו זרע אברהם אבינו.

העשיר שייך לעוני של העני
עומק נוסף ביחסי הגומלין שבין העשיר לעני אנו מוצאים בדבריו הנפלאים של "אור החיים" הקדוש 18 , וכה דבריו:
"'כי יהיה בך אביון' וגו'. אומרו 'בך', אולי שנתכוון לרמוז מאמרם ז"ל שאמרו (בבא בתרא י ע"א) כי טעם שבוחר ה' לייסר לאדם בעולם הזה בייסורי העוני, הוא כדי שבאמצעותו יזכה חברו המפרנסו, והוא מה שרמז במאמר 'בך אביון', פירוש, בסיבתך בא לו העוני הגדול".
העשיר שייך לעוני של העני, כי בעצם הוא הגורם לעוני שלו. "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן", פירושו של דבר, שלעשיר יש חלק בעובדה שקיימים סביבו אביונים. הוא קיבל מהשפע האלקי ביד רחבה, אז עכשיו יש לו תפקיד, עליו לדאוג לצרכיו של העני.
"ואומרו 'מאחד אחיך', פירוש, לא תחשוב בראותו אביון שהוא פחוּת, דע שהוא מהמיוחדים שבאחיך, ואין הוכחה מהעוני היותו שפל אחים".
העני הוא מהמיוחדים שבאחיך. לאורך הדורות אנו פוגשים דמויות שונות שחיו חיי עוני, ואף על פי כן, הן מהמיוחדים שבאחינו. רבי חנינא בן דוסא ורבי אלעזר בן פדת היו עניים שבעניים, הם חיו בדוחק רב. יש סיפור מופלא על חסיד עשיר שתמך ברבו רבי זושא מאניפולי, ובזכות זה עלה והתעשר. באחד הימים, כשהגיע לביתו הרבי, אמרו לו שהרבי לא נמצא בבית, כי נסע לרבו, המגיד הקדוש ממזריטש. חשב האיש בליבו: כשתמכתי ברבי זושא התעשרתי מאוד, אם אתמוך ברבי של הרבי, המגיד ממזריטש, בוודאי אתעשר בכפל כפליים! קם העשיר, נסע אל המגיד, והחל לתמוך בו במקום ברבי זושא. לא ארכו הימים והאיש ירד מנכסיו. בצר לו, שב אל רבו הראשון, רבי זושא, ושאלו על סיבת נפילתו. השיב לו הצדיק: הטעם הוא פשוט. אני באמת אינני צדיק כלל, ולכן כשהיית נוסע אלי ונותן לי מעות אף על פי שאינני כדאי ואינני הגון, גם מן השמים לא דקדקו עמך, ושלחו ברכה במעשה ידיך אף על פי שאינך הגון לכך. אבל כיון שהתחלת לדקדק ולנסוע למגיד ממזריטש, שהוא צדיק באמת, התחילו מן השמים לדקדק עמך ולבדוק אם אכן ראוי אתה לעשירותך. כיון שמצאו שאינך ראוי, פסקה ממך הברכה.
ממשיך "אור היים" הקדוש:
"וטעם שסידר הדרגות אלו 'מאחד אחיך' מ'ארצך', הגם שרבותינו ז"ל אמרו (בבא מציעא עא ע"א) שבא לומר ענייך ועניי עירך וגו', עוד אפשר לומר גם כן, הדרגות הגזירות אשר יגזור ה' באביונים. הנה כבר פירשתי בפסוק 'אם כסף תלוה' וגו' (שמות כב, כד), שחלק העני מפקידו ה' ביד העשיר, וזה הוא עשרו, שמופקדים בידו מעות העניים"
זה מבט מיוחד. זה שיש לעשיר כסף, אומר "אור החיים" הקדוש, זה בגלל שהקב"ה לקח את חלקו של העני והפקיד בידי העשיר, כי הוא זה שנבחר להיות השליח שיעביר לעני את כספו. בעצם העשיר הוא רק הקופה שדרכה עובר הכסף לעני, ואם הוא מחליט להשאיר את הכסף אצלו, אז הוא גזלן, הוא גונב את כספם של העניים.
"והנה לפעמים יפקיד ה' מנת עני זה לאדם קרוב לאיש ולא יצטער בלקיחת פרנסתו ממנו להיותו קרובו, גם לא יצטרך לסובב נתיבות, וכשישפוט ה' בצדק, לצער העני, ירחיק לו פרנסתו באיש זר, גם בריחוק מקום, ויצטער האביון לסובב מעיר לעיר למצוא מקום אשר הכין ה' לו שם טרף נפשו, והוא אומרו 'מאחד אחיך', או הגם שאינו אחיך אלא הוא 'באחד שעריך', או הגם שאינו מעירך 'בארצך'".
יש עני שזוכה שהעשיר שלו גר קרוב אליו, ויש עני שצריך לכתת את רגליו כדי למצוא מי הוא העשיר שלו. ממשיך "אור החיים" הקדוש ואומר דבר מופלא:
"או ירצה אומרו 'בארצך', פירוש, אפילו בארצך, שהוא מקום העושר לכל ישראל, אף על פי כן ימצא בה אביון".
נפלא! ארץ ישראל היא מקום העושר של עם ישראל. יש כאלה שחושבים שאמריקה היא ארץ ההזדמנויות הגדולות, זו טעות חמורה! מקום העושר של עם ישראל זה רק בארץ ישראל, ואף על פי כן, גם בארץ ישראל יהיו עניים.

עני ורוכב על חמור
בדברים הבאים, מרומם אותנו "אור החיים" הקדוש מתוך פרשיית הצדקה אל מה שאליו כולנו מקווים ומצפים, וזו לשונו:
"ובדרך רמז ירמוז להעיר הערה גדולה על אחד המיוחד שבאומה שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבא, והוא 'מלך ישראל משיחנו' אשר הוא 'אביון' וכבר נמשל ל'עני', כאומרו: 'עני ורוכב על חמור' (זכריה ט, ט), ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון. ואמר 'בך', פירוש בסיבתך, כי עוונותינו האריכו קיצנו".
כל המציאות הזו שמלך המשיח לא מתגלה, זה בגלל שאנחנו עדיין גורמים לו להיות אביון.
גם רמז בתיבת 'בך' כי הוא אביון בנו, שמתאוה מתי יבא לגאלנו, וצא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז"ל ח במעשה רבי יהושע בן לוי שכשראהו מלך המשיח שאלו על ישראל שבעולם, ואמר לו רבי יהושע בן לוי כי הם יושבים ומצפים ביאתו, וכששמע כן געה החסיד בבכיה רבה מתשוקתו לבא לגאלם".
המשיח רוצה לבוא, הוא תאב לבוא כמו שהעני תאב ללחם ומבקש מכל מי שמוכן לשמוע: בבקשה, תנו לי לחם!
"ולזה רמז באומרו 'מאחד אחיך', שהוא המיוחד שבאחיך, על דרך שפירשו רבותינו ז"ל (תרגום יונתן בראשית כו, י) באומרו 'כמעט שכב אחד העם', שרצונו לומר אחד המיוחד, שהוא מלך העם.
ואומרו 'באחד שעריך' - להעיר אליו שהוא מיוחד שבסנהדרין, שאין כמוהו מורה, כאומרו: 'ושפט בצדק וגו' ולא למראה עיניו ישפוט וגו' אלא והריחו ביראת ה'' (ישעיה יא, ד). ופירוש 'שעריך', על דרך אומרו: 'ועלתה יבמתו השערה' (דברים כה, ז).
ואומרו 'בארצך', להעיר כי הורתו ולידתו בארץ ישראל הקדושה".
או ירצה, על זה הדרך, 'אביון באחד שעריך', על פי דבריהם ז"ל שאמרו בספר הזוהר (ראה זוהר חדש לפרשת נח ל ע"א), וזו לשונו: אי חדא קהילה או חדא כנישתא יתערון בתיובתא, מיד אתי בן דוד. עד כאן (אם תהיה קהילה אחת או בית כנסת אחד שיתעוררו בתשובה - מיד יבוא משיח בן דוד).
ומעתה 'אביון', הוא תאב בדבר זה שהוא 'אחד שעריך', שזה יספיק למלאות תאוותו לבא ברינה. ואומרו 'בארצך', העיר מקום תאוותו היא 'ארץ הקדושה' אשר ה' אלקיך נותן לך, שהוא תאב מתי תפקד העיר היונה 'חמדת הלבבות'.
ויצו ה' לכל איש ישראל שלא יאמץ את לבבו וגו', אלא יתחזק בכל עוז ותעצומות למלאת חשק האחד המיוחד, כי באמצעות מעשה בני אדם, ובפרט במצוות הצדקה, דכתיב: 'בצדקה תכונני' (ישעיה נד, יג).
וגמר אומר 'מאחיך האביון', פירוש, מסיבת אחיך האביון הידוע, שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה' שמו חיים".
דברי החתימה הללו של "אור החיים" הקדוש עוררו ענין רב 19 . יש סיפור מפורסם על רבי פינחס מקוריץ שהשתוקק שידפיסו את ספר "אור החיים" הקדוש. פעם הביא לו מדפיס אחד ששמו 'אשר' חומשים שהדפיס עם פירוש "אור החיים" ושמח בהם. כשפתח הצדיק בפרשת ראה (טו, ז), הבחין שהתיבות "שמו חיים" נשמטו מהפירוש, ושאל את המדפיס למה השמיט מילים אלו. המדפיס השיב ש"אור החיים" הקדוש כתב כך לרמז על עצמו שהוא המשיח.
מיד פתח רבי פינחס את החומש שלו בפרשת נשוא (במדבר ה, כח) בפירוש רש"י והראה למדפיס שכתוב שם: "ואמרה אשה אמן אמן, אמן אם מאיש זה, אם מאיש אחר", והראה לו שנפלה שגיאה בבית הדפוס שלו ובמקום 'אחר' ענשו אותו משמים להדפיס 'אשר'...

תפילה לעני
הזכרנו שהמשיח נקרא 'עני'. הזוהר הקדוש 20 אומר:
"רבי יוסי פתח ואמר: 'תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו (תהלים קב, א) - האי קרא אוקמוה בכמה אתר, אלא דוד מלכא אמר: דא כד אסתכל וחמא במלי דמסכנא, ואסתכל ביה. כד הוה אזיל וערק מקמי חמוי, אמר: דא תפלה לעני, דא היא צלותא דבעי מסכנא קמי קב"ה, ודא צלותא דאקדימת לכל צלותהון דעלמא.
כתיב הכא 'תפלה לעני', וכתיב התם 'תפלה למשה איש האלקים' (תהלים צ, א). מה בין האי להאי?
אלא דא תפלה של יד ודא תפלה של ראש ולית לאפרשא בין האי 'תפלה לעני' ובין 'תפלה למשה איש האלקים', ותרווייהו שקילין כחד'" 21 .
נמצאנו למדים שאין כל הבדל בין תפילתו של משה רבנו, רבן של ישראל, לבין תפילתו של הישראלי הפשוט, העני.
לאור דבריו הנפלאים של "אור החיים" הקדוש, הייתי מעיז פניי ואומר, שגם המשיח צועק ומתפלל, "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" 22 , הוא מתפלל כי גם הוא רוצה להיגאל מהייסורים שלו, גם הוא רוצה להיגאל מהאביונות שבו, להפסיק להיות 'תאב' ולהפוך להיות 'מלך' - להשפיע, להיטיב ולתת.
לאור דברי רבותינו, הראשונים והאחרונים, אנו מבינים כעת יותר מדוע מצוות הצדקה הכרחית כל כך לגאולתם של ישראל, "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" 23 . אי אפשר לכונן את עם ישראל ולכונן משיח וגאולה בלי שיש מעשה צדקה שמלווה את כל התהליך, "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי" 24 .




^ 1.ויקרא כה, ו.
^ 2.ויקרא כה, כא.
^ 3.דברים טו, ז-יא.
^ 4.שבת קנא ע"ב.
^ 5.פנים יפות דברים טו, י.
^ 6. רבי פינחס הלוי הורוויץ (טשורטקוב שבפולין), תצ"א-תקס"ה - בצעירותו למד תורה מפי אביו שהיה אב"ד בטשורטקוב, ומפי אחיו הגדולים רבי נחום, לימים אב"ד בעיר פרסקרוב, ורבי שמואל שמלקא, לימים רבה של העיר ניקלשבורג. מאוחר יותר התקרבו האחים רבי פינחס ורבי שמואל לרבי דב בער ממזריטש, תלמיד הבעש"ט. בהמשך שימש רבי פינחס ברבנות בערים שונות, ובשנת תקל"ב מונה למלא את מקומו של רבי אברהם אביש כרבה של פרנקפורט דמיין. בתפקיד זה שימש במשך שלושים ושלוש שנים, עד מותו. בתקופה זו היה בקשרים הדוקים עם רבי יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה", רבי נתן אדלר רבו המובהק של רבי משה סופר בעל ה"חתם סופר", ועם כמה מגדולי החסידות. בסוף ימיו החלה לפרוח תנועת ההשכלה, ורבי פינחס נאבק בה בכל כוחו. הוא העמיד תלמידים רבים, המפורסם שבהם הוא ה"חתם סופר". ספרו הידוע ביותר הוא ספר ה"הפלאה", הכולל בתוכו שלושה ספרים: ספר 'כתובה' על מסכת כתובות, ספר 'המקנה' על מסכת קידושין, וספר 'פנים יפות' - דרשות על התורה ועל חמש מגילות. חידושיו על מסכתות נוספות פוסמו תחת השם 'הפלאה'.
^ 7.דברים טו, יא.
^ 8.בעל הטורים שמות ל, יב.
^ 9.שבת קיט ע"א.
^ 10.יבמות עט ע"א.
^ 11.רבנו בחיי דברים טו, י.
^ 12.ביצה לב ע"ב.
^ 13.ראה רמב"ם מתנות עניים ט, יג.
^ 14.רמב"ם מתנות עניים י, ז.
^ 15.חובות הלבבות - השער השלישי, שער עבודת האלקים, פרק י.
רבנו בחיי ב"ר יוסף אבן פקודה (סרגוסה שבספרד), חי סביב שנת דתת"ך - מגדולי ישראל בספרד. התפרסם בעיקר בגלל ספרו הגדול "חובות הלבבות" - ספר מוסר ומחשבה עמוק ומקיף, שנמנה בין ספרי היסוד של המחשה היהודית לדורותיה. הספר מחולק לשערים לפי נושאים, ובראשו 'שער הייחוד' שעוסק בעיקר בהוכחות שיכליות למציאות הבורא (יש לציין כי רבנו בחיי ב"ר אשר אבן חלוה, בעל פירוש רבנו החיי על התורה, חי כמאה וחמשים שנה אחריו).
^ 16. רבי מרדכי הכהן (צפת-ארם צובא) - תלמידם של רבי יוסף קארו, רבי ישראל די קוריאל ורבי משה מטראני. התגורר בצפת ומאוחר יותר גורש ונדד לארם צובא. ספרו "שפתי כהן", הוא פירוש לתורה על דרך הרמז והסוד. ספרו נדפס לראשונה בשנת שס"ה, עוד בחייו.
^ 17.שפתי כהן דברים טו, ט.
^ 18.אור החיים דברים טו, ז.
^ 19.ראה הסברים שונים בביאור "ישמח משה" על "אור החיים" הקדוש שם הערה טו.
^ 20.זוהר ח"א קסח ע"ב.
^ 21.ביאור: רבי יוסי פתח ואמר: "תפלה לעני כי יעטוף" וגו'. מקרא זה בארוהו בכמה מקומות. אלא דוד המלך אמר זה כשהסתכל וראה בהליכות העני, והסתכל בו בשעה שהיה הולך ובורח מפני חמיו (שאול המלך), אז אמר "תפלה לעני". זו היא תפילה שהעני מתפלל לפני הקב"ה, וזו היא תפילה המקדימה להתקבל לפני כל תפילות העולם.
כתוב כאן "תפלה לעני" וכתוב שם "תפלה למשה איש האלקים". מה בין זו לזו? אלא זו, ה"תפלה לעני", היא תפילה של יד, וזו, ה"תפלה למשה", היא תפילה של ראש, ואין להפריד בין "תפלה לעני" ל"תפלה למשה", כי שניהם שקולים כאחד וצריכים תמיד להיות בזוג.
^ 22.תהלים קב, א.
^ 23.ישעיה א, כז.
^ 24.ישעיה נד, יד.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il