בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • חובת הלבבות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

ט' אלול תשע"ד

הביטחון חלק ג'

undefined

בשביל הנשמה

ט' אלול תשע"ד
4 דק' קריאה
בעל האלכימיה נמצא בפחד תמידי
וְהַחֲמִישִׁי, שֶׁבַּעַל הַכִּימִיָּה תַּחַת יִרְאָה וָפַחַד עַל מְלַאכְתּוֹ מִן הַגָּדוֹל וְעַד הַקָּטֹן שֶׁבָּעָם. וְהַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים יִירָאוּהוּ הַגְּדוֹלִים וְנִכְבְּדֵּי בְנֵי אָדָם, אַף הַחַיּוֹת וְהָאֲבָנִים מְבַקְשִׁים רְצוֹנוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִזְמוֹר "יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן" עַד אַחֲרִיתוֹ (תְּהִלִּים צא), וְאוֹמֵר (אִיּוֹב ה, יט): "בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע, בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת", עַד סוֹף הָעִנְיָן.
בעל האלכימיה אינו בטוח ממחלות
וְהַשִּׁשִּׁי, שֶׁבַּעַל הַכִּימִיָּה אֵינוֹ בָּטוּחַ מֵהֶחֳלָיִים וְהַמַּדְוִים, שֶׁמְּעַרְבְּבִין עָלָיו שִׂמְחָתוֹ בְעָשְׁרוֹ, וְאֵינָם מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֵהָנוֹת מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְלֹא לְהִתְעַנֵּג בְּמַה שֶּׁהִשִּׂיגָה יָדוֹ. וְהַבּוֹטֵחַ בַּיָי בָּטוּחַ מִן הַמַּדְוִים וְהֶחֳלָיִים, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ הַכַּפָּרָה אוֹ עַל דֶּרֶךְ הַתְּמוּרָה*, כְּמוֹ שֶּׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה מ, ל): "וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ", וְאָמַר (יְשַׁעְיָה מ, לא): "וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ", וְאָמַר (תְּהִלִּים לז, יז): "כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים תִּשָּׁבַרְנָה וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְיָ".
בעל האלכימיה אינו בטוח מפני רעב
וְהַשְּׁבִיעִי, שֶׁבַּעַל הַכִּימִיָּה אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַגִּיעַ אֶל מְזוֹנוֹ בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלוֹ מִן הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאֹכֶל נִמְצָא בְעִירוֹ בִּקְצָת הָעִתִּים, כְּמוֹ שֶּׁנֶּאֱמַר (יְחֶזְקֵאל ז, יט): "כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ", וְאָמַר (צְפַנְיָה א, יח): "גַּם כַּסְפָּם גַּם זְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם". וְהַבּוֹטֵחַ בַּיָי לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ מְזוֹנוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם עַד סוֹף יָמָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (אִיּוּב ה, כ): "בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת", וְאָמַר (תְּהִלִּים כג, א): "יְיָ רֹעִי לֹא אֶחְסָר", וְאָמַר (תְּהִלִּים לז, יט): "לֹא יֵבוֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ".
בעל האלכימיה אינו יכול להתעכב במקום אחד
וְהַשְּׁמִינִי, שֶׁבַּעַל הַכִּימִיָּה אֵינֶנּוּ מִתְעַכֵּב* בְּשׁוּם מָקוֹם, מִיִּרְאָתוֹ שֶׁמָּא יִתְגַּלֶּה סוֹדוֹ. וְהַבּוֹטֵחַ בֵּאלֹהִים בְּבִטְחָה בְּאַרְצוֹ, וּבִמְנוּחַת נֶפֶשׁ בִּמְקוֹמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים לז, ג): "בְּטַח בַּייָ וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה", וְאָמַר (תְּהִלִּים לז, כט): "צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ".
לבעל האלכימיה אין תועלת באחריתו
וְהַתְּשִׁיעִי, שֶׁבַּעַל הַכִּימִיָּה לֹא תְלַוֶּנּוּ הַכִּימִיָּה שֶׁלוֹ בְאַחֲרִיתוֹ, וְלֹא יַשִּׂיג בָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה זוּלַת הַבִּטָּחוֹן מִן הָרִישׁ* וְהַצֹּרֶךְ לִבְנֵי אָדָם. וְהַבּוֹטֵחַ בַּייָ יְלַוֶנּוּ גְמוּל* בִּטְחוֹנוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים לב, י): "וְהַבּוֹטֵחַ בַּיָי חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ", וְאָמַר (תְּהִלִּים לא, כ): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ".
בעל האלכימיה צריך לשמור הסוד
וְהָעֲשִׂירִי, שֶׁבַּעַל הַכִּימִיָּה , אִם יִוָּדַע עִנְיָנוֹ, תִּהְיֶה* סִבַּת מוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּה שֶּׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל וְטוֹרֵחַ בּוֹ הֶפֶךְ הַנְהָגַת הָעוֹלָם, וּמַנְהִיג הַכֹּל* יַשְׁלִיט עָלָיו מִי שֶׁיְּמִיתֵהוּ כְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַעֲלִים אֶת סוֹדוֹ. וְהַבּוֹטֵחַ בַּייָ , כַּאֲשֶׁר יִוָּדַע בִּטְחוֹנוֹ יִגְדַּל בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, וִיכַבְּדוּהוּ בְנֵי אָדָם, וְיִתְבָּרְכוּ בְקִרְבָתוֹ וּבִרְאִיָּתוֹ, וְיִהְיֶה גוֹרֵם לְתַקָּנַת עִירוֹ וְלִדְחוֹת הַפְּגָעִים מֵעַל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי י, כה): "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם", וּכְעִנְיַן לוֹט בְּצֹעַר.
___________________________________
הַתְּמוּרָה – לעיתים סובל ייסורים כדי להרבות שכרו לעתיד לבא. אֵינֶנּוּ מִתְעַכֵּב - איננו גר במקום אחד קבוע. הָרִישׁ - העוני. גְמוּל - השכר על הביטחון. תִּהְיֶה - מלאכתו. וּמַנְהִיג הַכֹּל - המלך.

ביאורים
ה'עימות' שבין הבוטח בה' לבין אנשי ה'אלכימיה' נמשך ודרכו הבירור מול השיטה המנסה 'להסתדר טוב' לבדה בעולם הזה, ללא השענות על הבורא. בדבריו להלן מוסיף רבנו בחיי למנות עוד שישה דברים שבהם עדיף הבוטח בה' על בעל ה'אלכימיה'.
ניתן לומר שההבדל המופיע כאן בין בעל ה'אלכימיה' ל'בוטח' מתבטא בחיים מאוזנים ונכונים, ביחסו של האדם כלפי עצמו וביחסו לסובבים אותו. ראשית, ביחס האדם כלפי עצמו : הבוטח בה' מאמין ללא פשרות בהשגחתו המלאה של הבורא. הוא מאמין שדרכו סלולה בידי הבורא, וממילא אינו חושש משיבוש בדרכו על ידי בני אדם או כל כוח חיצוני אחר. הבוטח בה' יודע שכל פעולותיו ועסקיו בעולם הזה, אינם המקור העצמי של פרנסתו, תזונתו ובריאותו, ולכן הוא לא צריך לחשוש ממחלות ושאר 'פגעים' שעלולים להשתלט עליו. עמדה נפשית זו מעניקה לאדם שמחה ואיזון מחשבתי.
הבדל נוסף הוא ביחס לבני אדם . בניגוד לבעל ה'אלכימיה', הבוטח בה' אינו ירא מבני אדם, אלא יש לו יחס נכון וטוב אליהם. מדוע דבר זה כה חשוב? על מנת שאדם יוכל להתקיים ולפעול בצורה מאוזנת, הוא חייב להיעזר בסביבה. הוא זקוק למפעלים ולפועלים המכינים לו מזון ולבוש, למדענים המפתחים רעיונות חדשים, לרופאים העוזרים לו לתחזק בצורה טובה את גופו ולעוד רבים אחרים. הבוטח בה' זוכה לדבוק בו, ומתוך כך לשמור על יחס בריא ומאוזן כלפי הסובבים אותו ולהשפיע טובה על בני האדם, מעין מה שאמרו חז"ל על העוסק בתורה לשמה – "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדָי הוא לו. נקרא: ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות" [אבות ו, א].
הרחבות
•ביטחון בניסים והשתדלות
וְהַבּוֹטֵחַ בַּיָי לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ מְזוֹנוֹ בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם עַד סוֹף יָמָיו.
הרב דסלר מבאר שההשתדלות האנושית תלויה במדרגתו של האדם. "המתחזק ברוחניות וברוב התלהבות והתפעלות ישליך כמעט כל השתדלות ממנו", אולם, אם אינו בעל המדרגה הראויה לביטחון כזה "הנה בזה סכנה לפניו, כי ההתפעלות עוברת חיש מהר ואם השם יתברך מנסה אותו ולא ישפיע לו את פרנסתו על ידי הסיבה הקטנה אשר הכין (ההשתדלות שעשה) אולי חס ושלום לא יעמוד בנסיון ויתחרט על מעשהו ועל אשר מיעט בהשתדלות". לכן "צריך האדם לשקול ארחותיו, למעט בהשתדלות. כפי ערך מדרגתו, כפי אשר יוכל שאת גם אם לא יזכה להצליח בגשמיות על פי ההשתדלות המעוטה שישתדל... והמשקל בזה דק מאד ותלוי בבחירת האדם" [מכתב מאליהו א, עמ' 187].
כמובן, רמת העיסוק בענייני החומר תלויה לא רק ביחס הביטחון וההשתדלות אלא גם בערך הכללי שאנו נותנים לחיים הגשמיים לעומת המרחב הרוחני בחיינו. על כך כתב רבנו בחיי : "כל זמן שהוסיפה הארץ ישוב, הוסיף השכל חורבן" [שער הפרישות ב]; כלומר, יש להשקיע ברוחניות ולא בצדדים הגשמיים של החיים. הרב קוק מעיר על דבריו: "אמנם באמת אין דבר זה לכלל מוחלט ואין זה תכלית השלמות, שאי אפשר לומר כלל שענין הגוף וישוב העולם יהיה בעצמו ענין רע, שהרי לעתיד לבא יעמוד הגוף בתחית המתים ואם היו עניני החומר חסרון מוחלט איך יהיה זה תכלית נכבד?" [חבש פאר עמ' מט], ולכן מבאר שכלל זה נכון בחו"ל במקום בו אין חיי החומר מתמזגים כראוי עם חיי הרוח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il