ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- תפילה
- כיצד מתפללים?
- הלכה מחשבה ומוסר
- תפילה ובית כנסת
- תפילה בציבור ובבית הכנסת
החזן
מי ראוי להיות שליח ציבור? חזנות לשם שמים ולא לשם כבוד ותהילה; התנאים לבחירת שליח הציבור.
א - הראוי להיות שליח ציבור
החזן מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה והקהל עונה אחריו אמן, כבחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים. לפיכך צריך שיהיה החזן הגון, בעל שם טוב, עניו, רצוי לחביריו, קולו נעים ורגיל לקרוא בתורה, בנביאים ובכתובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד).
במיוחד יש להקפיד על כך בימים נוראים ובימי תענית, שאז אנו מתפללים ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, ואם יהיה פגם בחזן, תפילת הציבור לא תעלה יפה (רמ"א או"ח תקפא, א).
בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם תפילות וברכות שתיקנו חכמים - אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז תפקידו של החזן היה חשוב מאוד, מפני שהוא היה צריך לזכור את כל התפילה על פה ולאומרה בקול רם, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. והיו בוחרים חזן קבוע לתפקיד נכבד זה, וכל מה שאמרו לגבי החזן בתעניות שייך גם לגבי החזן הקבוע. ולכתחילה היה צריך שכל אחד ואחד מן הציבור יסכים למינוי החזן, מפני שהוא היה מוציאו ידי חובתו. אולם כיום, שלכולם יש סידורים והם מתפללים מתוכם, תפקידו של החזן פחות חשוב, ואין נוהגים לבחור חזן קבוע לכל השנה, אלא בכל יום אדם אחר עובר לפני התיבה, ולכן פחות מדקדקים בבחירת החזן (שו"ע נג, יט, מ"ב נג, נג).
ואף על פי כן צריכים הגבאים להשתדל שהחזנים העולים לפני התיבה יהיו הגונים, שומרי תורה ומצוות, ושהציבור יסכים שיהיו שלוחיו, מפני שהם אומרים בשליחותו את חזרת הש"ץ והקדישים (עי' כה"ח נג, פו). בתפילות שבת ויום טוב, שבהם נוהגים שהחזנים שרים ומזמרים חלקים מהתפילה, צריכים להשתדל שהחזנים יהיו בעלי כשרון מוזיקלי וקול ערב.
ב - חזנות לשם שמים
החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמים, לא יאריך יותר מדי, כדי שלא יטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע נג, יא).
אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתיקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, בדיעבד אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (ועיין באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).
אין למנות לחזן קבוע או לחזן בימים נוראים זמר שרגיל לשיר שירים שתוכנם מכוער (רמ"א או"ח נג, כה).
נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מכוערים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המכוער אינן מוכרות לקהל - אפשר להקל, ויעשו במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו יזכרו בנושא המכוער של השיר וכוונת המתפללים עלולה להיפגם. 1
ג - מינוי החזן
החזן הוא שליח הציבור, לפיכך אסור לאדם לתפוס את החזנות בלא שהציבור, או הגבאי שהוא נציגו, יבקש זאת ממנו. ומי שעשה עצמו חזן בניגוד לרצון הציבור - אין עונים אחריו אמן (רמ"א נג, כב).
כשיבוא הגבאי לבקש מאחד המתפללים לעבור לפני התיבה, מן הנימוס שיסרב תחילה, כדי שלא יראה כמי שרוצה להתגאות בחזנותו. וכשימשיך הגבאי לבקש, יכין את עצמו כמי שמוכן לעלות אלא שעדיין ממתין שמא ימצאו ראוי ממנו. וכשיבקש בשלישית, יתרצה ויתחיל להתפלל. ואם המבקש הוא אדם גדול - יעלה מיד, שאין ראוי לסרב לגדול (ברכות לד, א; שו"ע נג, טז). ונראה שמי שסרב לגבאי באחת התפילות הקודמות, כשיבוא הגבאי לבקש ממנו שוב בתפילה הבאה, יחשיב את עצמו כמי שפונים אליו עתה בפעם השנייה, ויכין את עצמו לעמוד אלא שימתין לראות אם יש שם ראוי ממנו, ואם יבקש ממנו שוב, יעמוד מיד.
ואם הוא יכול להתפלל ומסרב יותר ממה שאמרו חכמים, הרי הוא פוגע בכבוד התפילה ובכבוד שמים. וכן מי שחננו ה' בכשרון שירה וקול ערב, לא יהיה סרבן בשבתות ובימים טובים, שבהם התפילות מעוטרות בשירה וזמרה. ואם הוא מסרב להתפלל מתוך עקשות או עצלות, ואינו משבח לה' בקולו, ראוי לו שלא בא לעולם (ספר חסידים תשס"ח). ואמרו חכמים על נבות היזרעאלי שהיה קולו ערב ונאה, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת לא עלה מפני שרצה לשמור על כרמו, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כ"ה).
ד - הלבוש הראוי לתפילה, פוחח ושנתמלא זקנו
אמרו חכמים (מגילה כד, א) שפוחח, שהוא מי שמלבושיו אינם מכסים את גופו באופן מכובד, לא יקרא בתורה ולא יעבור לפני התיבה. לפיכך, אין למנות לחזן מי שלבוש בחולצה ללא שרוולים, או במכנסיים קצרים.
אבל מי שיש לו חולצה עם שרוולים קצרים המגיעים עד קרוב למרפק - יכול להיות חזן. ואם השרוולים שלו קצרים מאוד ואינם מגיעים עד קרוב למרפק, יכסה את זרועותיו עד המרפק בטלית. 2
למנהג אשכנזים, לכתחילה החזן צריך להתעטף בטלית לכבוד התפילה, וכן נוהגים גם בתפילת ערבית (מ"א יח, ב). ולמנהג ספרדים, החזן אינו צריך להתעטף בטלית. אמנם כאשר החזן אינו לבוש בלבוש מכובד, כגון שאין לו חליפה, נכון שיתעטף בטלית (הרב אליהו). אם התפילה בלילה, החזן שמתעטף בטלית אינו מברך עליה, משום שלדעת הרא"ש צריך לברך על טלית בלילה, ולדעת הרמב"ם אין מברכים, וספק ברכות להקל. ויש מדקדקים להתעטף בטלית של חבר, תוך שהם מכוונים שלא לקנותה, וכיוון שטלית שאולה פטורה מציצית, לכל הדעות אין מברכים עליה (ט"ז תקפא, ב).
עוד אמרו חכמים שאין למנות לחזן קבוע מי שעדיין לא נתמלא זקנו, שאין זה כבוד הציבור וכבוד התפילה שמי שעדיין לא גמר להתבגר יהיה חזן קבוע, אבל בדרך ארעי גם נער שעדיין לא התחיל להצמיח זקן רשאי לירד לפני התיבה. ואם הגיע לגיל שמונה עשרה וכבר התחיל לצמוח לו קצת זקן, יכול להתמנות לחזן קבוע, וכן מי שהגיע לגיל עשרים, למרות שלא צמח לו זקן, מותר למנותו לחזן קבוע, שהואיל וברור לכל שהוא גדול, אין בכך גנאי לציבור ולתפילה (שו"ע נג, ו-ח).
לפי זה כתבו כמה אחרונים (פמ"ג ובאו"ה), שנער צעיר שאחד מהוריו נפטר, אם לא נתמלא זקנו, לא יהיה חזן קבוע בתפילת שחרית ומנחה, אלא יסתפק באמירת קדיש. אבל בתפילת ערבית, שאין בה חזרת הש"ץ, יוכל להתפלל באופן קבוע. 3
^ 1.. ביבי"א ח"ו או"ח ז, סיכם שלדעת מעשה רוקח והגר"ח פלאג'י בכף החיים, אסור להשתמש בניגון של נוכרים לצורך התפילה. אבל למהר"ם לונזאנו, וברכי יוסף סי' תקס, מותר, וכן נהגו רבים מגדולי ישראל. וכן פסק ביבי"א למעשה, ובציץ אליעזר יג, יב, החמיר. ולגבי מנגינות שחוברו לשם עבודה זרה, רוב הפוסקים מחמירים, וכ"כ בספר חסידים רלח, ושו"ת הב"ח הישנות קכז. ואמנם בשו"ת כרך של רומי מיקל ומספר שהיו גדולים שהקשיבו לניגוני הנוצרים בתיפלותם והביאום לתפילות ימים נוראים. ועיין בציץ אליעזר שם, שיצא כנגד דבריו בחריפות. לסיכום, דעת רוה"פ, שאם שירי החול המכוערים אינם מוכרים, אין איסור להשתמש במנגינותיהם. ובמנגינות של שירי חול הגונים ומוכרים - מותר להשתמש.
^ 2.. רש"י פירש פוחח שכרעיו נראים. מכאן שהרגליים צריכות להיות מכוסות לפחות עד הברך. ולא חילקתי בין מעל הברך למתחתיו, מפני שכיום רוב האנשים אינם רגילים לילך לפני אנשים חשובים במכנסיים שעד הברך, ולכן אסור לחזן ללבוש מכנסיים כאלה. אמנם בקיבוצים או בחברות נוער שבהם הכל רגילים ללבוש מכנסיים קצרים, וכך באים לפני אנשים נכבדים, מותר לחזן ללבוש מכנסיים שמגיעות עד הברך.
לגבי הזרועות : הרי"ף והרמב"ם והטור סוברים שפוחח הוא מי שכתפיו מגולות, לפיכך אם יש לו חולצה עם שרוולים קצרים מאוד, יכול להיות חזן. וכן פסק במ"ב נג, לט. אמנם בשו"ע נג, יג, פסק עפ"י העיטור, שגם אם זרועותיו מגולות הוא פוחח, וכ"כ ב"ח. לפי זה החזן צריך להיות עם שרוולים עד המרפק. אמנם יתכן שגם לפי שו"ע אין צריך לדקדק וגם עד קרוב למרפק נחשב כעד המרפק. ויש מחמירים שהחזן יהיה עם שרוול ארוך, וכ"כ בישכיל עבדי ח"ז עמ' שכ"ט, שכך צנוע ומקובל ללכת בפני אנשים חשובים. וכיוון שהרי"ף והרמב"ם ורוה"פ מקילים לגמרי בזרועות, אפשר להקל בשרוולים שמגיעים עד קרוב למרפק. והמהדרים מכסים את כל היד בשרוול ארוך. וכך נהג מו"ר הרצי"ה לדקדק שיהיו החזנים עם שרוולים ארוכים.
^ 3.. בחולין כד, ב: "תנו רבנן: נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה". ושאל התוס' הרי במגילה כד, א, למדנו שבן שלוש עשרה יכול לרדת לפני התיבה. ותרץ, שבדרך ארעי יכול להיות חזן, אבל לא בקביעות או בתעניות. וכך דעת רוב הראשונים. אמנם הרמב"ן והר"ן סוברים שמי שלא נתמלא זקנו, אף בדרך ארעי לא יהיה חזן, ורק כשאין שם מי שיתפלל יכולים למנות לחזן בן שלוש עשרה. ואף שגם המתגלח נקרא שנתמלא זקנו, מו"ר הרצי"ה נהג להדר שיהיה החזן בעל זקן ממש. ואולי גם התכוון לעודד בכך את בני הישיבה לגדל זקן.
נער צעיר שאבל על אחד מהוריו, לפמ"ג ובאו"ה נג, ו, 'יוכל', לא יהיה חזן קבוע. ובשו"ת שיבת ציון י"ח, כתב, שהמנהג אצלנו שלא לדקדק בזה אלא מניחים לנערים האבלים לעבור לפני התיבה כל השנה, שהציבור מוחל להם. ע"כ. אלא שצריך לדעת שאכן לרמב"ם הציבור יכול למחול על כבודו, אבל לרא"ש אין הציבור יכול לוותר בזה (מפני שיש בזה גם כבוד שמים). ועוד דנו לגבי ישיבה של צעירים, שכתב בבית ברוך כט, מה, שכיוון שכולם צעירים, ודאי מוחלים על כבודם. ושוב, דבריו יצדקו אליבא דהרמב"ם בלבד. ועוד שאם יש שם בני חמש עשרה ושש עשרה, כמעט תמיד יש ביניהם שנתמלאו זקנם. וכיוון שהדבר בספק, יחליט הרב לפי העניין. ←
כתבו מ"א ומ"ב נג, כה, שאין צריך שיעידו על בן שלוש עשרה שהביא שתי שערות, שסומכים על החזקה. אמנם בפמ"ג כתב שלרמב"ם הסובר שתפילה מהתורה - צריך עדות. אולם נראה שהואיל ואין החזן מוציא ידי חובת תפילה, לכו"ע אין צריך עדות.
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
