התשובה והוידוי כחידוש ברית חורב | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תשובה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

10 דק' קריאה

נושא התשובה העסיק הרבה את בעלי המחשבה בישראל, שהרחיבו בדבריהם לבארה בדרך הקבלה החסידות והמוסר. אבל יסודה בעולם ההלכה, אמנם לא נקבע לה סימן בשו"ע , אבל זכינו שהרמב"ם סדר את הלכותיה ב"הלכות תשובה". השאלה הראשונה שיש לשאול בעניין זה, האם יש חיוב של מצות עשה על החוטא לחזור בתשובה, או שמא חיוב אין כאן, אלא זכות שהתורה נתנה בידי האדם לתקן את העבר ע"י תשובה.

לכאורה מצאנו מחלוקת ראשונים בדבר:
הרמב"ן סובר שהתשובה מצות עשה וכך כתב בפירושו לתורה (דברים לא, יא):

"וטעם ,כי המצווה הזאת'... על התשובה הנזכרת, כי ,והשיבות אל לבביך', ,ושבת עד ה' אלקיך' - מצווה שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון בינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן וכו'", ומסיים שם "וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו- שיתודו את עוונם ואת עון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה' ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות וכו'".

באר לנו הרמב"ן שאין התשובה רק הבטחה לעתיד, כמו שנראה מלשון הכתוב, אלא היא מצות עשה, והוסיף שביחד עם מצות התשובה שהיא בלב יש להתוודות בפה על עוונם.

לעומת זאת הרמב"ם לא מנה את התשובה כמצות עשה אלא את מצות הוידוי (בסהמ"צ מ"ע ע"ג) וז"ל:

"היא שצונו להתוודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני הא-ל, ולאמר אותם עם התשובה, וזהו הוידוי וכונתו שיאמר: אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך ויאריך המאמר לפי צחות לשונו וכו'".

היינו שהמצווה היא להתוודות כאשר עושה תשובה. וכך כתב בפירוש יותר בהלכות תשובה פ"א ה"א:

"כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא שנאמר: איש או אשה כי יעשו והתוודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה וכו'".

חזר הרמב"ם והדגיש שהמ"ע היא הוידוי, וחיוב זה כשיעשה תשובה.

ה" מנחת חנוך " מצווה שס"ד רצה בתחילה לומר שזו מצווה קיומית, היינו כמו שהחיוב להטיל ציצית חל עליו רק כאשר ילבש בגד של ד' כנפות, וכך גם מצות וידוי חלה על האדם רק כאשר חוזר בתשובה. אלא שהתקשה בכך בסברא, דאם כן יוצא שמי שאינו חוזר בתשובה פטור ממ"ע של וידוי, ורק מי שחוזר בתשובה ואינו מתודה מבטל עשה, ואין הגיון בדבר, ולכן מגיע למסקנא שגם הוידוי אינו מ"ע אלא למוד דין כיצד יזכה לכפרה, כפי שכתב הרמב"ם שם: "אין מתכפר להם בקרבן עד שיעשו תשובה והתוודו", והרי זה דין מדיני התורה כמו גרושין, שנמנה במניין תרי"ג מצוות אע"פ שאינו מצות עשה אלא דרך היתר של הנישואין, כך התשובה והוידוי הם דרך להשגת הכפרה, שרק בדרך זו זיכנו הבורא להתכפר.

לכאורה דבריו קשים להולמם ברמב"ם שכתב בפירוש "וידוי זה מצות עשה", משמע שאין זה רק דין למבקש כפרה, אלא מ"ע המוטלת עליו. ובקשר לקושית המנ"ח שאין זה הגיוני לחייב בוידוי רק את מי ששב כבר, הרי זה לפי תפישתו ברמב"ם, שמצות הוידוי חלה על האדם רק אחרי שעשה תשובה, אבל נראה לומר שלא כדבריו אלא שהוידוי הוא מצות חיובית, שכל אדם חוטא חייב בה מיד אחרי שחטא, שהרי המקור למ"ע של וידוי הוא מהוידוי על הקרבן, והרי את הקרבן חייב החוטא להביא, ואף כופין אותו על כך עד שיאמר רוצה אני, וחז"ל למדו מן הפסוקים שחובת וידוי היא גם כאשר אינו מביא קרבן, ולכן כמו שחייב להביא קרבן ולהתוודות כך בודאי שחייב להתוודות תמיד גם בלא קרבן, אלא שתנאי לוידוי הוא התשובה, וזה כוונת הרמב"ם "כשישוב בתשובה חייב להתוודות", שאם לא ישוב בתשובה הרי הוא כטובל ושרץ בידו (כמו שכתב הרמב"ם הל' תשובה פ"ב הל' ג').

לעומת הפירוש של המנחת חינוך, ומה שכתבנו, שהמצווה היא להתוודות, יש הוכחה מהרמב"ם שגם התשובה היא מ"ע : ממניין המצוות שכתב בראש הפרק הלכות תשובה " מ"ע אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה", משמע שהמצווה היא גם לשוב בתשובה וגם להתוודות. ולכאורה הדברים סותרים את דיוק לשון הרמב"ם שהזכרנו "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא", משמע שהמצווה היא רק להתוודות והתשובה היא רק תנאי לוידוי.

נראה שהתשובה לכך נעוצה בהבנת תוכן הוידוי לפי הרמב"ם. וכך כתב (שם א,א):

"כיצד מתודין: אומר אנא השם חטאתי עוויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עקרו של וידוי, וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה הרי זה משובח".

משמע שהוידוי הוא אמירת התשובה בפה. וכך כתב בפ"ב הלכה ב' "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר וכו'". כתב בפירוש שהוידוי הוא אמירה של כל מה שגמר בלבו. ולפ"ז מובן שהתשובה והוידוי הם היינו הך, והמצווה היא לשוב ולהתוודות אלא שסדר הדברים הוא " כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני ה '" כלומר שתקדם החלטת התשובה לקיום מצוותה שהוא אמירתה בפה.

ועדין יש לדייק מהו דיוק דבריו "שישוב החוטא מחטאו לפני ה'", בטוי שלא נכתב במצווה אחרת בתורה, ובודאי כל מעשה האדם לפני ה' הוא, ומה מיוחד במ"ע זו? נראה לומר שכל מהותו של הוידוי הוא דבור אל ה' ואמירה המכוונת אליו, וכך מבאר הרב יוסף דוב סולוביצ'יק ( בספרו "על התשובה") את הנוסח של הוידוי שפותח ב"אנא השם" , ולמדו זאת מגזה"כ , משמעות הדבר פניה אל ה' שיאזין אליו בהתוודו לפניו. (ויש להעיר שהשופר שמסמל את ההתעוררות לתשובה כדברי הרמב"ם "רמז יש בו עורו ישנים משנתכם וכו'", ואמרו בגמ' ר"ה ששופר של פרה פסול מפני שאין קטגור נעשה סנגור, דבר שנוהג רק בעבודה הנעשית לפני ולפנים, לפני ה', ואמרו שם מפני שהשופר כלפני ולפנים הוא. ולפי דברינו לעיל שהתשובה צריכה להיות לפני ה', מובן מדוע השופר הוא כלפני ולפנים.)

וכך אפשר להסביר את הדרישה המופלאה של הרמב"ם "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם ". והקושי גדול, איך יעיד עליו הקב"ה הלא אז לא תהיה לו בחירה חופשית? ועוד קשה מתי ידע השב שהקב"ה העיד עליו? ומתרץ ה"לחם משנה" שצריך להעמיד את הקב"ה לעד על תשובתו ע"ד "ואעידה בם את השמים ואת הארץ, וזה באור הפסוק שהזכיר הרמב"ם " קחו עמכם דברים"- זהו וידוי, ואמרו אליו... ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו ", היינו קבלה לעתיד. ובמילים אחרות זהו וידוי לפני ה'.

אלא שקשה מדוע הרמב"ם כתב במ"ע (מצווה ע"ג) וז"ל " וזה הוידוי וכונתו שיאמר אנא השם חטאתי עוויתי פשעתי ועשיתי כך וכך ויאריך המאמר ויבקש מחילה בזה העניין לפי צחות לשונו ". משמע שהמצות הוידוי היא רק להזכיר חטאו ולבקש מחילה וכפרה, ולא הזכיר שיש להתוודות ולומר את כל עניני התשובה בפה? נראה ששם דיבר הרמב"ם בוידוי שנאמר על הקרבן, שהוא בד"כ אחרי שכבר חזר בתשובה, שלא יהיה חלילה "זבח רשעים תועבה", וממילא אינו צריך לחזור בתשובה פעם נוספת, רק להתוודות וידוי של כפרה שהוא הזכרת החטא ובקשת המחילה והכפרה. וכך משמע ממה שכתב הרמב"ם בהל' ח' " הוידוי שנהגו בו כל ישראל: אבל אנחנו חטאנו, והוא עיקר הוידוי" . נראה שכאן מדבר על וידוי בזמן התפילה אחרי שכבר חזר בתשובה, ולכן די בוידוי של כפרה.

וכן מיושב מדוע אפשרי הדבר שהכה"ג יתוודה, והמנ"ח רצה ללמוד מכאן שאפשר לשלוח שליח שיתוודה בעבורו, והתקשה הא מילי לא מימסרי לשליח!? ויותר קשה מה שייך וידוי ע"י שליח הרי זו מצווה שבגופו, וחלק מהליך התשובה? אלא שכאן מדובר בוידוי של כפרה, אחרי שכל אחד ואחד כבר חזר בתשובה ואת זה עושה הכה"ג בשעת עבודתו לכפר על העם, עבודה שמוטלת עליו, כשלוחא דידן להתוודות ולבקש כפרה.

[על שאלת המנ"ח מהגמ' שבועות יב: בכפרת שעיר המשתלח על מצות עשה, ואמרה הגמ' ה"ד אי דעשה תשובה אינו זז עד שמוחלים לו, ואם לא עשה תשובה הא "זבח רשעים תועבה"? והקשה המנ"ח למה לא תרצה הגמ' שחזר בתשובה ומעתה הוא צדיק, ואע"פ שלא קיים דין וידוי, אינו קובע את מדרגתו, ונחשב לצדיק ועדין צריך כפרה כיון שלא התודה ועל זה מכפר עליו הקרבן? ולפי דברנו שהוידוי הוא מצות עשה, אם אינו מתודה הרי הוא מבטל עשה, ומכח זה נחשב לרשע ונכון שואלת הגמ' "זבח רשעים תועבה"].

ולפ"ז מובן הנוסח בתפילה " אבינו מלכינו החזירנו בתשובה שלימה לפניך ", מהי ההדגשה "לפניך", שכל עניין התשובה צריך להאמר לפני ה', ואנו מבקשים שיקרבנו אליו וישמע את תשובתנו.

נמצא לפי כל זה שהמחלוקת בין הרמב"ן לרמב"ם צומצמה, שלפי שניהם יש מצווה לחזור בתשובה ולהתוודות, אלא שלפי הרמב"ן התשובה נעשת בלב, והוידוי בפה, וצ"ע בכוונת הרמב"ן בעניין הוידוי, האם הוידוי הוא רק הודאת החטא, או שגם לדעת הרמב"ן הוידוי כול כל עניני התשובה כהרמב"ם, ואין ביניהם מחלוקת אלא משמעות דורשין אם כל זה ממצות התשובה, או ממצות וידוי. ואם נאמר כן יתורץ מדוע לא השיג הרמב"ן על הרמב"ם בספר המצוות מדוע לא מנה מצוות התשובה, והיה לו להוסיף במניין המצוות שלא מנה הרמב"ם מפני שאין מחלוקת ביניהם, אלא אם לקרא למצחוה תשובה או וידוי.

לפי הרמב"ם מצוות הוידוי היא היא מצות התשובה, שיש לאומרה בפה לפני ה'. ומבואר מדוע לא מנה הרמב"ם את התשובה כמ"ע , כיון שמצות התשובה מתקיימת ע"י הוידוי בפה, לכן לא מנה הרמב"ם את התשובה בפני עצמה. אמנם נראה שגם לפי הרמב"ם אם חזר בתשובה בלבו ה"ז צדיק גמור מצד מעלת נפשו, כמו שמשמע מהגמ' בקדושין מט: שהמקדש אשה ע"מ שאני צדיק גמור, אע"פ שהיה רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, משמע שדי בהרהור תשובה כדי להיות צדיק גמור.

זאת ועוד, עניין הצורך בתשובה אינו חידוש שראוי להחשב כמ"ע, שכן זו מצווה כוללת כמו "ובחרת בחיים", דאין ספק שמי שחטא כבר אין לו היתר לחזור ולחטוא, ד"מי שאכל שום יחזור ויאכל שום", והחידוש שיכול לחשוןב כמצווה בפני עצמה שאינה כלולה בשאר מצוות התורה, הוא הוידי בפה.

אחרי שבררנו את שיטת הרמב"ם והרמב"ן שהתשובה מצות עשה, יש לעיין מבחינה מחשבתית מדוע צוותה התורה על מצות התשובה, הלא זה פשיטא שאסור להמשיך לחטוא, והרי זה כאילו נכתבה מצווה כללית לשמור את התור "ובחרת בחיים" שדעת הרמב"ם בשורש הרביעי (ספר המצוות) שאין למנות מצווה כללית במניין המצוות כמ"ע. אמנם אפשר לתרץ זאת לפי שיטת הרמב"ם שהתורה חידשה כאן את הצורך להתוודות על שחטאנו בפה, ועדין צריך להבין את המשמעות של הוידוי לפני ה'.

באופן פשוט בודאי יש ערך לאמירת הדברים בפה, שזה גורם שתתחזק החלטת התשובה בלבו של אדם, ויצא מכלל דברים שבלב שאינם דברים. במיוחד לפי מה שדייקנו שאותו וידוי צריך להיות לפני ה', שזה עצמו גורם מחייב ביותר. ולפ"ז בודאי שעיקר התשובה היא בלב אלא שהאמירה של וידוי התשובה בפה רק מחזקת זאת. (נפ"מ שאם לא יתכון בלבו כנות לחזור בתשובה לא נאמר כאן דברים שבלב אינם דברים, כפי שמבואר ברמב"ם עצמו שאז הוא כ"טובל ושרץ בידו") והתורה רצתה לזכותנו וצוותה אותנו להתוודות על חטאנו כדי שנעמוד בהבטחתנו לשוב אל ה'.

אמנם אם נאמר שמצות התשובה היא הקבלה בלב שלא ישוב עוד לכסלה, אינו מובן מדוע למנות מצווה זו, שכן היא מצווה כללית לבחור בחיים ולשמור את כל דברי התורה?
לכן נראה לומר שהתורה חדשה במ"ע זו של תשובה ווידוי, שיש לקבל תורה מחדש! וכאילו להכנס לברית מחדש, אחרי שהיפר את הברית שנכרתה בסיני. ולכאורה אין צורך בכך , שכן אחרי שכבר קבלנו תורה בסיני ומושבע ועומד מהר סיני, ואין בכוחנו ובטל חיוב ישן זה. והקב"ה מצידו בחרנו להיות לו לעם, ושוב לא ימיר אותנו לעולמים באומה אחרת, וישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ולשם מה צריך לקבל המצוות מחדש?ונראה להוכיח זאת ממה שמובא בתנחומא נצבים (ורשא) פרשת נצבים סימן ג:

"לעברך בברית ה' אלוקיך וגו' שלש כריתות כרת הקב"ה כשיצאו ממצרים, אחת כשעמדו לפני הר סיני, ואחת בחורב, ואחת כאן, ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עמהן כאן מפני שאותו הברית שכרת עמהן בסיני בטלוה ואמרו אלה אלוקיך לפיכך חזר וכרת עמהן בחורב וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו, ואין לשון לעברך אלא כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה, וכן אתה מוצא כשהכעיסו ישראל והלכו בגלות מה דניאל אומר וכל ישראל עברו את תורתך ותתך עלינו האלה והשבועה (דניאל ט), ואין אלה אלא לשון קללה שנאמר (במדבר ה) והיתה האשה לאלה, ללמדך כשם שמשביעים את הסוטה כך הקב"ה השביע את ישראל, ושמא תאמר כל הטורח הזה למה, לא מפני שאני צריך לכם אלא מה אעשה לכם שכבר נשבעתי לאבותיכם שלא אשנה בכם ובניכם עד עולם לכך נאמר למען הקים אותך היום לו לעם והא יהיה לך לאלוקים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך, ואמר (שיר השירים ז) מלך אסור ברהטים, ואין אסור אלא שבועה שנאמר (במדבר ל) ואסרה אסר על נפשה, לפיכך אינו יכול לעבור שבועתו, וכן אתה מוצא כשבקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל מה כתיב שם (יחזקאל כ) באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה', א"ל בן כהן הקונה את העבד מהו שאוכל בתרומה, א"ל אוכל, א"ל אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו, א"ל הן, א"ל אף אנו כבר יצאנו מרשותו, נהיה ככל האומות, א"ל יחזקאל לישראל והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו' ואומ' חי אני נאם אדני ה' אם לא ביד חזקה וגו' (שם יחזקאל כ'), א"ל כל זמן שלא מכרו ברשותו הוא ואתם לא נמכרתם בדמים שנאמר (ישעיה נב) כי כה אמר ה' חנם נמכרתם וגו', למען הקים אותך וגו' שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם".

משמע שאחרי שהפרו ברית צריך לקבל אותה מחדש. וזה ע"ד מה שאמר שמואל לישראל אחרי שפקפקו במלכות שאול " לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם את המלוכה ", ועוד אמרו חז"ל שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ובארו הראשונים: מפני שיש חיוב להמליכו מחדש שנאמר "שום תשים עליך מלך". נראה לבאר זאת ע"פ הרמב"ן בחדושיו לשבת פח. מובא בגמ' שם:

"שמות יט ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב אסתר ט קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר".

והקשה הרמב"ן אם הייתה כאן מודעא רבה לאורייתא למה נענשו בחורבן בית ראשון וכן נענשו בימי אחשורוש?

ומתרץ שם שבאמת קבלת התורה בסיני חייבה אותם, אלא אחרי שגלו מארצם באו בטענה שעל דעת כן לא קבלו עליהם את המצוות, וכיון שהם טענו שקבלה זו אינה מחייבת אותם בזמן הגלות, ולכן היו צריכים לקבלה מחדש, וזהו אמרם במגילה "קיימו וקבלו היהודים" בחינת "נעשה ונשמע" מחדש, ודרשו חכמים וזהו "קיימו מה שקבלו כבר", שקיימו וחזקו את הברית שנתערערה בעקבות דבריהם ומעשיהם, ואמרו בגמ' שמגילת אסתר מסיני היא, שילפינן גזירה שווה, כתיב: "וזכרם לא יסוף מזרעם" ובסיני כתיב: "קול גדול ולא יסף", כלומר בקבלת פורים זכו לשמוע קול שופר של סיני.

ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל בכל מצב שנתחדש עלינו שיש לו ל"בעל דבר" לטעון ולומר שלא על דעת זה קבלנו עלינו את התורה (כספור הכפרי ששבר חביות יין בחודש טבת, ואמר שהתורה נתנה בו' בסיון שאז ימי קיץ בלא שלגים.) ויש צורך בקבלת תורה מחדש, שיהיה אפשר לומר עליה, "קול גדול ולא יסף" שהיא נמשכת מקבלת התורה בסיני.

דין דומה לכך מצאנו בגמ' (בכורות ל:) שאם נחשד שאינו מפריש תרו"מ צריך לקבל על עצמו חברות מחדש בפני שלושה, וכעין זה מי שחטא צריך לשוב ולהתוודות לפני ה' ולקבל חברות בכלל ישראל מחדש. עוד מצאנו הלכה לעשות כעין מעשה גרות לבעל תשובה, כפי שמובא בשו"ע יו"ד רס"ט סי"ב ברמ"א: "ישראל מומר שעשה תשובה אין צריך לטבול אלא מדרבנן, ויש לו לטבול ולקבל עליו דברי חברות בפני ג' (נמוק"י פר' החולץ)".

ולפי זה אולי אפשר להבין גם את ר' יהודה שאומר שיוה"כ מכפר בלא תשובה פרט למפר ברית. מיהו האיש הזה שאינו מפר ברית ואינו חוזר בתשובה. נראה שזה אדם שבא ביוה"כ לביה"כ ועומד בתפילה, אבל אין לו את הכח המספק לקבל עליו תשובה לעתיד. מכיון שמתייצב ביוה"כ בתפילה לפני ה', הרי הוא מחדש את הברית עם אלוקיו, היינו שבגלוי הוא שייך ללגיונו של מלך, ואע"פ שאת לבו עדין לא תקן, יש תקוה שמכח מעשיו הגלויים ימשך לבו וסופו שיחזור למוטב. ויש בכך ג"כ התחלתה של תשובה. וע"ז אפשר לומר"הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו" , אלא שאין הלכה כר"י ועליו לקבל תשובה כדי שיוה"כ יכפר.

תשובה