ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה

שיחה לפני סליחות לקראת ר"ה התשע"ה

שיחה לפני סליחות

השנה - אחדות יותר מבמלחמת ששת הימים * עצות ליום הדין: אחדות, להקדים התשובה, להעביר על מידותיו, תורה וגמ"ח * להמשיך ולהתקדם
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
השנה - אחדות יותר מבמלחמת ששת הימים

הגענו למוצאי השבת שבו גם האשכנזים מתחילים לומר את הסליחות, ארבעה ימים לפני ראש השנה. נתבונן בשנה הקודמת שעברנו כדי לראות מה נקבע בראש השנה בשנה שעברה: עברנו שנה מיוחדת, בתחילת השנה היינו מבחינה ציבורית בתהליך של משא ומתן על גורלם של חלקי ארץ ישראל. נמשך משא ומתן מאוד מדאיג ולא ידענו מה יהיו התוצאות שלו. הגיעו ימי אדר-ניסן, ימים שנעשו בהם ניסים לישראל והמשא ומתן התפוצץ, לרווחתם של כל הדואגים. בימי החורף היה גם משא ומתן בתוך מדינת ישראל, בממשלה ובכנסת על ה"שיוויון בנטל" וגיוס בחורי הישיבות, דבר שגרם לקרע עמוק בין חלקי הציבור, קרע שעדיין לא התאחה לגמרי. אחר כך הגיעו ימי הקיץ, ושלושה נערים בני ישיבה נחטפו. כל הארץ חרדה לגורלם, רחוקים וקרובים התפללו, והייתה אחדות מיוחדת במינה. ההורים של שלושת הנערים התנהגו בגדלות מיוחדת במינה שרוממה את כל הציבור כולו. אז פרצה המלחמה, התקפת המחבלים באמצעות טילים, פצמ"רים ורקטות, ושוב עם ישראל מתגייס והעם כולו מאוחד כמו שלא היה מאז מלחמת ששת הימים, בדאגה לגורלם של אנשי הדרום, הקיבוצים בעוטף עזה, החיילים שנפצעים ומשפחות הנפגעים. עטפו אותם באהבה כל כך גדולה וברצון גדול לתרום. כולנו מכירים דוגמאות יוצאות מן הכלל: בזמן המלחמה הנכד שלי, ילד קטן, נפצע והיה צריך לתפור לו את החתך ולקחו אותו לבלינסון. בית החולים היה מלא בקרובים ואנשים שבאו לבקר את הפצועים והביאו להם ולילדים שלהם מתנות, כל כך הרבה ממתקים וחטיפים הובאו שאפילו הוא חזר הביתה עם סלים גדולים מאוד... כל בית החולים היה מלא אנשים שרק רצו לעזור! כך היה בכל מקום. דבר שכזה אנחנו לא זוכרים, גם במלחמת ששת הימים לא הגענו למדרגה כזאת של דאגה אחד לשני ואחדות.
וגם התעוררות רוחנית - אמונית. אני לא מדבר על החיילים בקרב, שלא היה אחד שלא התפלל ולא היה אחד שהתמרמר על הדרשות האמוניות לפני הקרב, בין אם אלו היו רחוקים או קרובים, רחוקים מאוד ורחוקים מאוד מאוד - בכל מקום אנחנו ראינו רוח של התקרבות.
אך מאידך גיסא, עברנו התקפה של חוקים שפוגעים בדמותה היהודית של המדינה. זו מציאות מאוד מורכבת. עברנו שנה שאור וחושך משמשים בה בערבוביה. הרבה אור, אבל גם הרבה קשיים ובעיות... כל המזרח התיכון כולו נמצא באי יציבות שאי אפשר לדעת מה ילד יום ובוודאי שאי אפשר לדעת מה תלד השנה.
כל מה שראינו במהלך השנה נקבע בראש השנה בשנה שעברה. וכעת אנחנו עומדים לפני ראש השנה, לפני היום הגדול שבו הקב"ה דן את העולם לקראת השנה הבאה, ואני יודעים שגזר הדין לנו לארצנו ולעולם כולו, נקבע לפי התנהגותנו. כמו שאמרו חכמנו זכרונם לברכה (קידושין מ, ב), אדם צריך לראות את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וגם שכל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב - עשה מצווה אחת, הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות. כל מצווה שאנחנו נעשה עכשיו, כל זכות שאנחנו נוסיף - יכול להיות שהיא תכריע את העולם כולו לכף זכות.

עצות ליום הדין: אחדות, להקדים התשובה, להעביר על מידותיו, תורה וגמ"ח
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט, ט), אומר בעל ה"תולדות" שכאשר אתם 'כולכם' אז אתם ניצבים, היחד מאפשר את ההתייצבות, מה שאין כן כשיש פירוד, כשכל אחד אומר: "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי" (שם יח), אז: "וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה" (שם כ), לכן אומר בעל ה"תולדות" שהעצה היעוצה היא להיות מאוחדים . מוסיף בעל ה"תולדות" ואומר שהעצה היא להיות מאוחדים - אבל בסדר הנכון, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם", לפי הסדר, כשכולם יודעים שהראשים צריכים להיות הראשים, אחר כך "שִׁבְטֵיכֶם", "זִקְנֵיכֶם", ורק אחר כך "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". אבל אם כל אחד חושב שהוא צריך להיות בראש, אז אי אפשר להיות ניצבים. אם כל אחד אומר: "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ", אני שקול כמו ראש השבט וכו' - זה לא טוב. צריכה להיות האחדות המדורגת , שכל אחד מכיר את מקומו.
"דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה, ו), אמרו חז"ל שאלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים (ר"ה יח, א). ההמשך של הפרק הוא: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" (שם ז), "וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ", ה' זו מידת הרחמים, "וְאֶל אֱלֹהֵינוּ" זו מידת הדין. אם האדם ישוב אל ה' לפני יום הדין, אז הוא זוכה למידת הרחמים. אבל כשמגיע יום הדין צריך להרבות בסליחה, "וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ", כי כאן כבר פועלת מידת הדין. אם כן, אחרי העצה להיות מאוחדים, העצה השניה היא להקדים ולבוא לריבונו של עולם לפני יום הדין, לבקש את רחמיו ולהתוודות לפניו. כמו שהזוהר מרחיב את הדיבור על כך שכשהאדם מתוודה לפני ריבונו של עולם עוד לפני יום הדין – ביום הדין בתי הדין דנים כל אחד ואחד לפני מעשיו - אבל אותו הם לא דנים כי הוא כביכול כבר נידון לפני ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו. מי שנידון לפני ריבונו של עולם כשהוא מודה על חטאיו, הקב"ה מרחם עליו וסולח לו.
ועצה נוספת, "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נשא עון ועבר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע" (ר"ה יז, א). יש שתי מדרגות במי שמעביר על מידותיו: יש אדם שפגעו בו ואף על פי כן הוא לא מחזיר במעשה, ועם זאת בליבו הוא שומר את הכעס, הוא לא סילק את הביקורת והתרעומת מלבו. הקב"ה נוהג עם אדם כזה במידה כנגד מידה, הוא לא עושה לו דבר אבל שומר בלב. אבל אם אדם מעביר על מידותיו באופן היותר מלא, זאת אומרת שהוא מלמד זכות על השני - שהשני היה עצבני, במתח, ובכלל צריך לרחם עליו, ולא לכעוס עליו, והופך את ההסתכלות לגמרי, הקב"ה נוהג עמו במידה כנגד מידה. המעביר על מידותיו זו עצה גדולה מאוד לפני יום הדין. פעם דיברתי לפני מורים רבים, ואמרתי להם שלמורים יש הזדמנות נפלאה לפני ראש השנה להיכנס ליום הדין במחילה מוחלטת. הרי יש לכם בכיתות ילדים לא קלים ולא פשוטים, ויש לכם על הילדים האלה כעס וטרוניה כי הם מפריעים ומציקים, אך אתם גם עומדים לפני ריבונו של עולם ומבקשים ממנו שיסלח לכם כי לא התכוונתם למה שעשיתם ולא באמת רציתם לעשות רע, יש המון תירוצים כלפי שמיא - את אותם התירוצים שאתם אומרים לשמים תיישמו בכיתה כלפי התלמידים, ובאמת תמחלו ותסלחו להם, אז ריבונו של עולם יסלח לכם באותה מידה. כך הסדר, מידה כנגד מידה. זה יכול להיות כלפי מורים ותלמידים, זה יכול להיות כלפי אחים בתוך המשפחה, הורים לילדים, חברים - המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. לפני יום הדין אפשר לעקוף את הדין על ידי כך שהאדם ינהג לפנים משורת הדין, ואז גם ריבונו של עולם ינהג איתו כך.
עוד אומרת לנו הגמרא במסכת ראש השנה, שיש דבר מיוחד במינו. כוח שמכפר אפילו על גזר דין, ואפילו על גזר דין שיש בו שבועה. לכאורה, גזר דין שיש בו שבועה הוא דבר שאין כפרה עליו, אבל בכל זאת יש כפרה. "אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם" (שמואל א ג, יד), בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים (ר"ה יח, א). כוח מיוחד של ביטול הגזרה על ידי שקידת התורה וגמילות חסדים.

כוחן של י"ג המידות
אומרת הגמרא: "אמר רב יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם" (שם יז, ב). על זה יש לנו שאלה: הרי אנחנו אומרים הרבה פעמים את שלוש עשרה המידות, מתפללים לגאולה, מתפללים על תיקון העולם הרבה פעמים – אז איך כתוב שהם אינן חוזרות ריקם?! לפי תירוץ אחד צריך לומר את י"ג המידות בכוונה, ואם אומרים אותן בלא כוונה הן לא פועלות. אבל על כך נשאל: הרי יש כאלה שגם אומרים וגם מכוונים?! אז יש שמסבירים שהכוונה היא שי"ג המידות לא חוזרות ריקם היא שלא רק צריך להגיד את י"ג המידות, אלא צריך לנהוג בי"ג המידות בפועל, "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון" (מסכת סופרים, ג, יז), אתה אומר את המידות וגם פועל על פי המידות.
אני רוצה להגיד תירוץ חדש. אני אומר, שבאמת הקב"ה מטיב לנו בגלל י"ג המידות שאנחנו אומרים. אנחנו לא צריכים לצפות למשהו בשמים, הקב"ה כבר עכשיו מטיב איתנו מאוד מאוד בגלל י"ג המידות. מטיב עמנו בכל המובנים - במובנים הרוחניים ובמובנים הגשמיים. אנחנו עומדים לפני יום הדין ואנחנו צריכים לדעת להודות לריבונו של עולם על כל הטוב שהוא באמת מטיב איתנו כל הזמן. משפר את החיים, מעשיר את המדינה - יש לה היום אוצרות למשל של גז, ובכל המובנים ההתקדמות היא עצומה. בגלל מה זה? בגלל י"ג המידות, זה לא בא בחינם. אנשים הולכים למקווה וכל שבת נשארים שם "אוצרות" של בגדים ומגבות, כשלאנשים היה בגד אחד הם לא היו שוכחים אותו... יש בהלכה דיון מה יעשה אדם שיש לו רק בגד אחד לעניין כביסה בתשעת הימים, הייתה מציאות כזאת פעם. כל הזמן יש לנו בעיות עם האבידות בישיבה, אנשים שוכחים מעילים,חולצות, ספרים וכו' וכל זה נובע מכך שיש שפע שהקב"ה מיטיב אתנו. בדור שלנו בגיל עשרים ושתים אדם עוד לא יודע מה הוא יעשה ובמה יעבוד. פעם בגיל שלוש עשרה אדם כבר היה חייב לעבוד כדי לעזור למשפחה לחיות, ולכן כבר בגיל אחד עשרה הוא ידע בדיוק מה הוא צריך ללמוד ולעשות כדי להתפרנס. היום בגיל עשרים ושתים אנשים מתלבטים ועוד לא יודעים במה לבחור. זאת לא הטבה שהקב"ה היטיב איתנו? כמובן שצריכים לדעת להשתמש בה בצורה נכונה, אבל הטוב הזה בא בגלל י"ג המידות שאינם חוזרות ריקם. לקראת ראש השנה לא לשכוח להודות לריבונו של עולם ולא רק לבקש, לא רק להגיד 'הב, הב'... אם נדע להודות על כל הטוב זה עושה רצון וחשק לתת לנו עוד...

להמשיך להתקדם
רבותינו אמרו, שעם צדיקים מדקדקים כחוט השערה (יבמות קכא, ב), זאת אומרת שככל שמתקדמים יש יותר דקדוק. זה צודק, זה לא מין חוסר צדק שמוותרים לאנשים שלא התקדמו ודורשים הרבה מאלה שהתקדמו - צדיקים באמת צריכים להיות ברמה גבוהה. ברוך ה', כל תלמידי הישיבה רוצים לעבוד את ה', כולנו רוצים להיות טהורים וזכים, משתדלים לעשות וגם מצליחים לעשות הרבה מאוד מאוד, אנחנו באמת בדרגה רוחנית גבוהה. כל אדם צריך לשאול את עצמו במה אני צריך ויכול להתקדם עוד. אמנם מה שאני יכול לעשות אני כבר עושה, אם כי לא בשלמות גמורה כי בסופו של דבר אני אדם ולא מלאך, והתורה לא ניתנה למלאכי השרת - אבל עדיין צריך לעלות עוד מדרגה. לא הרבה, כל אחד צריך לעלות עוד מדרגה אחת. לשאוף להרבה, אבל בפועל להגיד אני יכול להתקדם עוד צעד קטן. את הצעד הזה אנחנו צריכים לקבל על עצמנו לקראת הימים הנוראים.
אנחנו מקבלים על עצמנו לעלות מדרגה, מקווים לסייעתא דשמיא. והקב"ה יסייע בידינו שבעזרת ה' בשנה הבאה עלינו לטובה נכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום, כולנו בספרם של צדיקים. ונתפלל שמדינת ישראל ועם ישראל כולו יכתב לטובה ולברכה, ושנזכה במהרה לגאולה שלמה.


עוד בנושא סליחות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il