- שבת ומועדים
- עשרת ימי תשובה
| תְּשׁוּבָה - חזרה, שיבת האדם למהותו, הן למעשה טוב הן לדעה נכונה. |
מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת, וְהִיא שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא מֵחֶטְאוֹ לִפְנֵי יי וְיִתְוַדֶּה. וּבֵאוּר מִצְוָה זוֹ וְעִקָּרִים הַנִּגְרָרִים עִמָּהּ בִּגְלָלָהּ בִּפְרָקִים אֵלּוּ. | מניין המצוות: לִפְנֵי יי - ולא רק בין האדם לעצמו. וְעִקָּרִים - יסודות האמונה. הַנִּגְרָרִים עִמָּהּ - הנספחים לה. בִּגְלָלָהּ - עקרון הבחירה מאפשר את התשובה, ובעקבות התשובה השכר בא. ותכלית עבודת ה' אינה השכר אלא אהבת ה'. |
פֶּרֶק רִאשׁוֹן הווידוי והכפרה
|
|
חובת הווידוי בתשובה א כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עֲשֵׂה בֵּין לֹא תַעֲשֶׂה - אִם עָבַר אָדָם עַל אַחַת מֵהֶן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיי וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא, וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה,ו-ז) - זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. וּוִדּוּי זֶה - מִצְוַת עֲשֵׂה. | א1) שְׁגָגָה - אי ידיעת המציאות לאשורה, כגון שהיום שבת, או אי ידיעת האיסור לעשות מלאכה מסוימת בשבת, או אי ידיעת העונש, כגון אם הוא כרת או סקילה (שגגות ז,ב-ג). כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּב מֵחֶטְאוֹ חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת - התשובה היא ההתנתקות מן החטא (מו"נ ג,לו), והרעיון היסודי והכללי הוא שלא לעשות עוד עברות. הביטוי המעשי והפרטי לרעיון הכללי הזה הוא המצוה להתוודות. לְהִתְוַדּוֹת - להודות על עשיית העברה ולהתנתק ממנה (מו"נ ג,מג). לִמְעֹל - לבגוד. וִדּוּי דְּבָרִים - וידוי בדיבור. ומרכיבי התשובה הם: עזיבת החטא, וידוי עליו, חרטה על העבר וקבלה לעתיד (להלן ב,ב). לולי מציאות התשובה בעולם, האדם היה מתייאש ואף חוטא יותר. התשובה מתקנת את האדם ומעלה אותו למקום גבוה יותר מן המקום שהיה בו לפני שחטא (מו"נ ג,לו). |
כֵּיצַד מִתְוַדֶּה? אוֹמֵר 'אָנָּא יי, חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ, וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ, וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי, וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה'. זֶה הוּא עִקָּרוֹ שֶׁלַּוִּדּוּי, וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְוַדּוֹת וּלְהַאֲרִיךְ בְּעִנְיָן זֶה - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. | א2) חָטָאתִי - בשוגג. ומתחיל למנות את העברות מן הקלות אל החמורות (פה"מ כיפורים ד,ב). עָוִיתִי - במזיד. פָּשַׁעְתִּי - בכפירה ובמרד בה', "כפשעים הגדולים שנקרא עושיהם פורק עול, כחילול שבת ועבודה זרה" (שם). נִחַמְתִּי - אני מתחרט. בֹּשְׁתִּי - אני מתבייש על שחטאתי. |
וְכֵן בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, בְּעֵת שֶׁמְּבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עַל שִׁגְגָתָן אוֹ עַל זְדוֹנָן - אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּקָרְבָּנָן עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ וִדּוּי דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ" (ויקרא ה,ה). | א3) בַּעֲלֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת - החייבים להביא קרבן חטאת או אשם על העברה שעשו. |
וְכֵן כָּל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין וּמְחֻיְּבֵי מַלְקוּת - אֵין מִתְכַּפֵּר לָהֶן בְּמִיתָתָן אוֹ בִּלְקִיָּתָן עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְוַדּוּ. וְכֵן הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הַמַּזִּיק מָמוֹנוֹ - אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ, אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב מִלַּעֲשׂוֹת כָּזֶה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם" (במדבר ה,ו). | א4) מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין - מי שנידון למוות על חטאו, "אומרין לו: התוודה! שכן דרך כל המומתין מתודין. וכל המתוודה - יש לו חלק לעולם הבא. אם אינו יודע להתוודות - אומרין לו: אמור 'תהיה מיתתי כפרה על כל עוונותי'. אפילו ידע בעצמו ששקר העידו עליו [שדנו אותו למוות בגלל עדות עדי שקר] - כך הוא מתוודה" (סנהדרין יג,א5). וּמְחֻיְּבֵי מַלְקוּת - מי שנידון ללקות מלקות ארבעים. בִּלְקִיָּתָן - בקבלת המלקות. חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ - מכה את חברו או פוצע אותו. עַד שֶׁיִּתְוַדֶּה וְיָשׁוּב - מפני שפגיעתו בחברו יש בה גם חטא כלפי שמים. מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם - עברות שבינו לבין אדם אחר (במדבר רבה ח,ה). |
שעיר המשתלח ב שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ - לְפִי שֶׁהוּא כַּפָּרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְוַדֶּה עָלָיו עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,כא). | ב1) שָׂעִיר - הזכר בעזים כשהוא בשנתו השנייה (מעשה הקרבנות א,יד). הַמִּשְׁתַּלֵּחַ - לעזאזל, למדבר, ביום הכיפורים (ויקרא טז,י). ואין הכוונה שהחטאים עוברים אל השעיר, אלא שהמעשה מעורר לתשובה ולהרחקת החטאים (מו"נ ג,מו; לתיאור שילוחו ראה עבודת יום הכיפורים ג,ז; ולטעם הדבר ראה ביאורינו שם ג,א; ג,ז3). עַל לְשׁוֹן כָּל יִשְׂרָאֵל - בלשון כללית. "וכך הוא אומר: 'אנא ה', חטאו ועוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל'" (שם ד,ב6). |
שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת. בֵּין שֶׁעָבַר בְּזָדוֹן בֵּין שֶׁעָבַר בִּשְׁגָגָה, בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ בֵּין שֶׁלֹּא הוֹדַע לוֹ - הַכֹּל מִתְכַּפֵּר בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ; וְהוּא שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה - אֵין הַשָּׂעִיר מְכַפֵּר לוֹ אֶלָּא עַל הַקַּלּוֹת. | ב2) בֵּין שֶׁהוֹדַע לוֹ - בין שנודע לו שעבר עברה. |
וּמַה הֵן הַקַּלּוֹת וּמַה הֵן הַחֲמוּרוֹת? הַחֲמוּרוֹת הֵן הָעֲבֵרוֹת שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִיתוֹת בֵּית דִּין אוֹ כָּרֵת; וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וָשֶׁקֶר - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת, הֲרֵי הִיא מִן הַחֲמוּרוֹת. וּשְׁאָר מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה וּמִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת - הֵן הַקַּלּוֹת. | ב3) כָּרֵת - ראה להלן ח,א. שְׁבוּעַת שָׁוְא - שבועת הבל, כגון שבועה מיותרת או שבועה שאינו מסוגל לקיימה (שבועות א,ד-ז). הֲרֵי הִיא מִן הַחֲמוּרוֹת - מפני שעוון זה "יש בו חילול השם המקודש, שהוא גדול מכל העוונות" (שם יב,ב). |
כפרת עברות ג בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה - אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשַׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה - אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שֵׁם רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ" (יחזקאל לג,יב). וְעַצְמוֹ שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא טז,ל). | ג) אֵין שָׁם - אין. המילה שם היא מילת קישור שתורגמה מן הסגנון הערבי, ואינה ציון מקום. בָּאַחֲרוֹנָה - בסוף ימיו. |
ד אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל הַכֹּל, וְעַצְמוֹ שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר - יֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִין בִּשְׁעָתָן, וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁאֵין מִתְכַּפְּרִין אֶלָּא לְאַחַר זְמַן. כֵּיצַד? עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה - אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ מִיָּד. וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם" (ירמיה ג,כב; ושם: אֶרְפָּה). | ד1) בִּשְׁעָתָן - מיד. מְשׁוּבֹתֵיכֶם - חטאיכם (ראה ירמיהו ה,ו).
|
עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה - תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (ויקרא טז,ל). | ד2) תּוֹלָה - מתן העונש מתעכב, תלוי ועומד. |
עָבַר עַל כָּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה - תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין הַבָּאִין עָלָיו גּוֹמְרִין לוֹ הַכַּפָּרָה. וּלְעוֹלָם אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו יִסּוּרִין. וּבְאֵלּוּ נֶאֱמַר: "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם, וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" (תהילים פט,לג). | ד3) שֵׁבֶט - מקל. נְגָעִים - חוליים. |
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁלֹּא חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם בְּעֵת שֶׁעָבַר. אֲבָל הַמְּחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם - אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, וְהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים וְהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ, וּבָאוּ עָלָיו יִסּוּרִין, אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ כַּפָּרָה גְּמוּרָה עַד שֶׁיָּמוּת; אֶלָּא תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיִסּוּרִין - שְׁלָשְׁתָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְכַפֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִגְלָה בְאָזְנָי יי צְבָאוֹת, אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" (ישעיה כב,יד). | ד4) הַמְּחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם - העובר עבירות מתוך מרד וזלזול או גדול בתורה העושה במזיד מעשים הפוגעים בכבוד ה' (ראה יסודי התורה ה,י-יא; פה"מ אבות ד,ה). וְנִגְלָה בְאָזְנָי יי - ה' גילה לי בנבואה שאין העוון הזה מתכפר אלא במיתה. |
פֶּרֶק שֵׁנִי התשובה ופיוס החבר
|
|
התשובה ומרכיביה א אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָשָׂה, מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה, לֹא מִיִּרְאָה וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, וּלְאַחַר זְמַן נִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְהוּא עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ בָּהּ, וּבְכֹחַ גּוּפוֹ, וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ, וּפֵרֵשׁ וְלֹא עָבַר - זֶה הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" (קהלת יב,א). | א1) תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה - אין צריך לעשות כך, אלא שמצב זה מעיד על ההתנתקות המוחלטת מן החטא. וּפֵרֵשׁ - נמנע. מִיִּרְאָה - מפחד בני אדם. כִּשְׁלוֹן כֹּחַ - חולשת הגוף. שֶׁבָּא עַל אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה - קיים יחסי אישות עם אישה האסורה לו. נִתְיַחֵד עִמָּהּ - שהה עמה במקום שאין אחרים נמצאים עמהם, ויכלו לקיים בו יחסי אישות. וּבַמְּדִינָה שֶׁעָבַר בָּהּ - באותה עיר שנעברה בה העברה. בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ - בצעירותך, בעוד כוחך במותניך. |
וְאִם לֹא שָׁב אֶלָּא בִּימֵי זִקְנוּתוֹ וּבְעֵת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה - אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּשׁוּבָה מְעֻלָּה, מוֹעֶלֶת הִיא לוֹ, וּבַעַל תְּשׁוּבָה הוּא. אֲפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ, וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ - כָּל עֲווֹנוֹתָיו נִמְחָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ" (שם יב,ב), שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה; מִכְּלַל שֶׁאִם זָכַר בּוֹרְאוֹ וְשָׁב קֹדֶם שֶׁיָּמוּת - נִסְלַח לוֹ. |
|
ב וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה? הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ, וִיסִירֶנּוּ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ, וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו" (ישעיה נה,ז). | ב1) וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ - ויחליט במחשבתו. שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ [מעשיו] וְאִישׁ אָוֶן [רֶשע] מַחְשְׁבֹתָיו [תפיסותיו הרעות], וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ". |
וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ" (ירמיה לא,יח). וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד,ד). וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו, וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ. | ב2) יִתְנַחֵם - יתחרט. שֶׁנֶּאֱמַר: "הֲשִׁבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי [התחרטתי על מעשיי הקודמים] וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ [אחר שנודעה לי טעותי, הכיתי בידי על ירכיי כביטוי לצערי], בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי". וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת וכו' - אפשר שמשמע הדברים שיקבל עליו החוזר בתשובה את ה' כעד לחזרתו הכנה, שהרי הוא יודע תעלומות לב. ואפשר שמשמעם עמוק יותר, שה' המשגיח על כל אדם, "שלא ייעלם ממנו נעלם... כי עיניו על דרכי איש", יעיד עליו שהתנתק מעברותיו באמת (ראה איוב לד,כא; מו"נ ג,יז; ג,כג). וזו "תשובה גמורה", ומכל מקום אפילו הרהור תשובה בלבד כוחו עצום עד שיחשיב רשע גמור כצדיק (אישות ח,ה4). שֶׁנֶּאֱמַר - "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', אִמְרוּ אֵלָיו... [הצהרת החוזרים בתשובה:] וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ [ביסודה, כל עברה נעשית כשהאדם חדל להכיר בעובדה שה' מנהל את העולם, וסובר שהוא עצמו מנהל את מסלול חייו בעולם], אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם [והרי אנו כיתומים, וה' משגיח ודואג לנו]. [ותשובת ה':] אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה, כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ". |
ג כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב - הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח,יג). וְצָרִיךְ לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב,לא). | ג) לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ - הנוגע בשרץ מת, כגון חולד או עכבר (ויקרא יא,כט-ל), יכול להיטהר רק בטבילה, אלא שאם הוא אוחז בשרץ, אין הטבילה מועילה לו, והוא נשאר טמא כשהיה. לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא - לומר את החטא המסוים שנכשל בו. |
מדרכי התשובה ד מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי יי בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים, וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּחוֹ, וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ, וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים, וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָווֹן, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ. | ד) מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וכו' - תשובתו של האדם שלמה יותר אם היא כוללת טיפול מערכתי בדרך שהוא חי בה וחושב. צוֹעֵק - מתפלל (ראה ת"א לשמות טו,כה). כְּפִי כֹּחוֹ - כפי יכולתו, עד חמישית מנכסיו (מתנות עניים ז,ה). וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ - נודד ממקום מגוריו למקום אחר. |
ה וְשֶׁבַח גָּדוֹל לַשָּׁב שֶׁיִּתְוַדֶּה בָּרַבִּים וְיוֹדִיעַ פְּשָׁעָיו לָהֶם, וּמְגַלֶּה עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ לַאֲחֵרִים, וְאוֹמֵר לָהֶם 'אָמְנָם חָטָאתִי לִפְלוֹנִי וְעָשִׂיתִי לוֹ כָּךְ וְכָךְ, וַהֲרֵינִי הַיּוֹם שָׁב וְנִחָם'. וְכָל הַמִּתְגָּאֶה וְאֵינוֹ מוֹדִיעַ, אֶלָּא מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו - אֵין תְּשׁוּבָתוֹ גְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ" (משלי כח,יג). |
|
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם - אֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְסֵם עַצְמוֹ, וְעַזּוּת פָּנִים הִיא לוֹ אִם גִּלָּם. אֶלָּא שָׁב לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא, וּפוֹרֵט חֲטָאָיו לְפָנָיו, וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי רַבִּים סְתָם, וְטוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲווֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תהילים לב,א). | ה2) בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וכו' - נראה שעברות שבין אדם לחברו נתפסות בכל חברה כדבר שלילי, כפשע ונזק, ולכן חשיפתן ברבים אינה מביאה בני אדם לזלזל בהן, שהרי תוקפן וטעמן ברור לכל. לעומת זאת, עברות המכונות "עברות שבין אדם למקום" נתפסות לעתים רבות כגזרות שהנזק בהן אינו ניכר וטעמן אינו ברור, שהרי לפי הרמב"ם, טעמן "לאדם עצמו להביאו לשלמות" (מו"נ ג,לה), ולכן חשיפתן עלולה להחליש את תוקפן ולעודד עוברי עברה לומר שאין להן סיבה, ואיני היחיד שחושב כן (לסוגי העברות ראה פה"מ, הקדמה לאבות, פרק ו). עַזּוּת פָּנִים - חוצפה. סְתָם - מבלי לפרט. שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה [אשרי מי שנושא את פשעו ומכסה אותו]. אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן". |
מעלת עשרת הימים ו אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לְעוֹלָם - בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר, וּמִיָּד הִיא מִתְקַבֶּלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "דִּרְשׁוּ יי בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיה נה,ו). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּחִיד. אֲבָל בַּצִּבּוּר - כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד,ז). | ו) לְעוֹלָם - תמיד. בַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים - שהם ימי הדין לכל יצור (להלן ג,ג2), ובהם האדם מקבל על עצמו את מלכות ה' ובזמן זה ה' קרוב אליו (ראה מו"נ א,נד). כָּל זְמַן... הֵן נַעֲנִין - על כוח תפילת הרבים כתב רבנו: "תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפלו היו בהן חַטָּאִים [הרגילים לחטוא], אין הקדוש ברוך הוא מואס תפילתן שלרבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל בציבור" (תפילה ח,א). שֶׁנֶּאֱמַר - ביחס הישיר שבין ה' לבין עם ישראל: "כִּי מִי גוֹי [עם] גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". |
ז יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיַּתְחִיל מֵעֶרֶב הַיּוֹם קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל, שֶׁמָּא יֵחָנֵק בַּסְּעוּדָה קֹדֶם שֶׁיִּתְוַדֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְוַדָּה קֹדֶם שֶׁאָכַל, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עַרְבִית, וְחוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף וּבַמִּנְחָה וּבַנְּעִילָה. וְהֵיכָן מִתְוַדֶּה? יָחִיד - אַחַר תְּפִלָּתוֹ; וּשְׁלִיחַ צִבּוּר - בְּאֶמְצַע תְּפִלָּתוֹ, בִּבְרָכָה רְבִיעִית. | ז) וְלָרַבִּים - שהרי אחת ממטרות התורה היא תיקון "הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל אנשיה" (מו"נ ג,כז). קֵץ - סוף תהליך. קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל - את הסעודה המפסקת שלפני הצום. |
ח הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל: "אֲבָל חָטָאנוּ..." - וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה - חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה). | ח) וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד - אני מודע לחטא שחטאתי והוא רובץ לפתחי כל הזמן, ומתוך כך אני נזהר וממשיך להתרחק ממנו. |
פיוס ומחילה ט אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ. | ט1) לַמָּקוֹם - 'המקום' הוא כינוי לקב"ה, שהוא מקיים את העולם (רס"ג, ספר יצירה ב,ג). אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ וכו' - יש חריג אחד, והוא מי שמזיק את ממונו של חברו, ש"כיוון ששילם לחברו מה שהוא חייב לו, נתכפר לו" (חובל ומזיק ה,ט). וההסבר לכך הוא: תשלום הנזק בנזקי ממון הוא בגדר פיצוי וריצוי של הניזק, ואילו בנזקי הגוף, התשלום אינו יכול להיות פיצוי וריצוי על עגמת הנפש והצער שנגרמו לניזק. וגם החזרת גזלה אינה בגדר ריצוי הנגזל, כיוון שבגזלה יש גם צער אישי. אבל כיוון שיש בכל עברה ממונית גם ממד של עברה למקום, האדם צריך להתוודות על חטאו ולעשות תשובה (לעיל א,א). |
אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ - צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים - צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. | ט2) לִשְׁאֹל - לבקש. הִקְנִיט - ציער. וְלִפְגֹּעַ בּוֹ - לפגוש אותו ולהפציר בו. |
לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחֹל לוֹ - מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁלִּשְׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו, וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן - מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה - מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ - הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. | ט3) מֵרֵעָיו - רעיו, חבריו. |
י אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַכְזָרִי וְלֹא יִתְפַּיֵּס, אֶלָּא יִהְיֶה נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס. וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹטֵא לִמְחֹל - מוֹחֵל בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה. וַאֲפִלּוּ הֵצֵר לוֹ הַרְבֵּה וְחָטָא לוֹ הַרְבֵּה - לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר. וְזֶה הוּא דַּרְכָּם שֶׁלְּזֶרַע יִשְׂרָאֵל וְלִבָּם הַנָּכוֹן. אֲבָל הַגּוֹיִים עַרְלֵי הַלֵּב אֵינָן כֵּן, אֶלָּא "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח" (עמוס א,יא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר עַל הַגִּבְעוֹנִים, לְפִי שֶׁלֹּא מָחֲלוּ וְלֹא נִתְפַּיְּסוּ: "וְהַגִּבְעֹנִים - לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שמואל ב כא,ב). | י) נוֹחַ לִרְצוֹת וְקָשֶׁה לִכְעֹס - מתפייס בקלות וכועס בקושי. לֹא יִקֹּם וְלֹא יִטֹּר - לא ינקום על מה שעשה לו חברו. וגם לא ישמור בלבו טינה עליו ויזכיר לו זאת, מפני שאם הוא עושה כן, הרי הוא חוטא בעצמו (דעות ז,ז-ח). וְזֶה הוּא דַּרְכָּם שֶׁלְּזֶרַע יִשְׂרָאֵל - שהם "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים" (איסורי ביאה יט,יז3). עַרְלֵי לֵב - שלבם אטום והם חסרי רחמים. וְעֶבְרָתוֹ - כעסו. הַגִּבְעוֹנִים - שהיו אכזריים וביקשו לנקום בבניו של שאול (שם יב,כד). |
יא הַחוֹטֵא לַחֲבֵרוֹ, וּמֵת חֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה - מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ, וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם 'חָטָאתִי לַיי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה שֶׁעָשִׂיתִי לוֹ כָּךְ וְכָךְ'. וְאִם הָיָה חַיָּב לוֹ מָמוֹן - יַחֲזִירוֹ לְיוֹרְשָׁיו. לֹא הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ יוֹרֵשׁ - יַנִּיחֶנּוּ בְּבֵית דִּין, וְיִתְוַדֶּה. | יא) עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ - כדי לפרסם את הדבר ולעורר את עומק תשובתו לנוכח המוות (כמו בתעניות ד,יח). חָטָאתִי לַיי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי - שכל חטא הוא גם כלפי ה'. יַנִּיחֶנּוּ בְּבֵית דִּין - והם יעשו בו מה שירצו (פה"מ ב"ק ט,ה). |
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי מאזןהזכויות והחלק לעוה"ב
|
|
צדיק בינוני ורשע א כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם יֵשׁ לוֹ זְכֻיּוֹת וַעֲווֹנוֹת: מִי שֶׁזְּכֻיּוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל עֲווֹנוֹתָיו - צַדִּיק; וּמִי שֶׁעֲווֹנוֹתָיו יְתֵרוֹת עַל זְכֻיּוֹתָיו - רָשָׁע; מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - בֵּינוֹנִי. |
|
וְכֵן הַמְּדִינָה: אִם הָיוּ זְכֻיּוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ מְרֻבּוֹת עַל עֲווֹנוֹתֵיהֶם - הֲרֵי זוֹ צַדֶּקֶת; וְאִם הָיוּ עֲווֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין - הֲרֵי זוֹ רְשָׁעָה. וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. | א2) זְכֻיוֹת כָּל יוֹשְׁבֶיהָ - אפילו רובם רשעים, אך יש בעיר מעט צדיקים שזכויותיהם רבות, הן מטות את דינה לכף זכות. |
ב אָדָם שֶׁעֲווֹנוֹתָיו מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו - מִיָּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל רֹב עֲוֹנֵךְ" (ירמיה ל,יד; שם ל,טו; הושע ט,ז). וְכֵן מְדִינָה שֶׁעֲווֹנוֹתֶיהָ מְרֻבִּין - מִיָּד הִיא אוֹבֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה" (בראשית יח,כ). וְכֵן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ: אִם הָיוּ עֲווֹנוֹתֵיהֶם מְרֻבִּין - מִיָּד הֵן נִשְׁחָתִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא יי כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם" (שם ו,ה). | ב1) מִיָּד הוּא מֵת בְּרִשְׁעוֹ - נגזר דינו למוות ונחשב מת, ואף על פי שהוא אוכל ומרגיש (ראה סה"מ ל"ת לח; מו"נ א,מב), כעין "אותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם הזה" (להלן ח,ב. וראה ביאורנו שם). מִיָּד הִיא אוֹבֶדֶת - העיר נידונה להיחרב כסדום ועמורה, ותושביה הצדיקים ניצולים (ק'). מִיָּד הֵן נִשְׁחָתִין - האנשים הרשעים שבעולם, אך העולם עצמו נשאר קיים, כמו במבול (ק'). |
וְשִׁקּוּל זֶה אֵינוֹ לְפִי מִנְיַן הַזְּכֻיּוֹת וְהָעֲווֹנוֹת אֶלָּא לְפִי גָּדְלָן: יֵשׁ זְכוּת שֶׁהִיא כְּנֶגֶד כַּמָּה עֲווֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב" (מלכים א יד,יג), וְיֵשׁ עָווֹן שֶׁהוּא כְּנֶגֶד כַּמָּה זְכֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה" (קהלת ט,יח). וְאֵין שׁוֹקְלִין אֶלָּא בְּדַעְתּוֹ שֶׁלְּאֵל דֵּעוֹת, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ עוֹרְכִין הַזְּכֻיּוֹת כְּנֶגֶד הָעֲווֹנוֹת. | ב2) שֶׁנֶּאֱמַר - בדברי אחיה הנביא אודות אביה, בנו של ירבעם המלך: "וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתו כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר, יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם". ולעולם אין המצוות נמחקות בגלל העברות, ואין העברות נמחקות בגלל המצוות (פה"מ אבות ד,כח; איגרת השמד, חלק ג). |
ג כָּל מִי שֶׁנִּחַם עַל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה, וְתָהָה עַל הַזְּכֻיּוֹת, וְאָמַר בְּלִבּוֹ 'וּמַה הוֹעַלְתִּי בַּעֲשִׂיָּתָן? אוּלַי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָן!' - הֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת כֻּלָּן, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ שֵׁם זְכוּת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "(ו)צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ" (יחזקאל לג,יב; ושם: פִּשְׁעוֹ) - אֵין זֶה אֶלָּא בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. | ג1) תָּהָה - התחרט. אוּלַי - הלוואי. שֶׁנֶּאֱמַר - "אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". והעברות נמחקות רק בגלל תשובה, והמצוות נמחקות רק כשהאדם מתחרט עליהן. |
כְּשֵׁם שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת אָדָם וּזְכֻיּוֹתָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, כָּךְ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי הָעוֹלָם עִם זְכֻיּוֹתָיו בְּיוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק - נֶחְתָּם לְחַיִּים; וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע - נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי - תּוֹלִין לוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים: אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה - נֶחְתָּם לְחַיִּים; וְאִם לָאו - נֶחְתָּם לְמִיתָה. | ג2) נֶחְתָּם לְחַיִּים וכו' - וכן נידון האדם לבריאות ולמחלה וכדומה (פה"מ ר"ה א,ב). וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה - מפני שנוסף לו עוון על שלא חזר בתשובה (לח"מ). |
השופר בראש השנה ותודעת התשובה ד אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ, כְּלוֹמַר: עוּרוּ עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם, וְהָקִיצוּ נִרְדָּמִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם, וְחַפְּשׂוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם, וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם; אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנָתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל, הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם, וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה. | ד1) רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ - כשם שבעבר, תקיעת השופר באה להעיר את העם לקראת אויב הקרב ובא לעיר, כך השופר בא להעיר את הבריות מתרדמת הזמן. עוּרוּ עוּרוּ - קריאה לבני האדם 'הישנים את חייהם'. בְּהַבְלֵי הַזְּמַן - בצורכי השעה ובדבקות בחומר. שׁוֹגִים - דבקים, שאין מחשבתם פנויה לדבר אחר. |
לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, וְכֵן כָּל הָעוֹלָם - חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. חָטָא חֵטְא אֶחָד - הֲרֵי הִכְרִיעַ עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, וְגָרַם לָהֶן הַשְׁחָתָה. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְהִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת, וְגָרַם לָהֶן תְּשׁוּעָה וְהַצָּלָה. זֶה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י,כה) - זֶה שֶׁצִּדֵּק עַצְמוֹ הִכְרִיעַ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְהִצִּילוֹ. | ד2) לְפִיכָךְ צָרִיךְ כָּל אָדָם וכו' - דרך שיחיה בה האדם כל השנה כשהוא מודע לחשיבות מעשיו, ולא יחכה לשופר הבא אחת בשנה שיעיר אותו. |
וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְווֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יָתֵר מִכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְדִבְרֵי כִּבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם. | ד3) וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה - שראש השנה הוא יום הדין ובידי האדם להכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות (ק'). מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה... בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים - אחרי ראש השנה, מפני שביום טוב אסור לומר דברי תחנונים. "וכמו שהתפילה היא עבודה נכבדה מאד... העבודה היותר נכבדה, והוא שיהיו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה, ולא לעשותם ימי צום ובכי וצעקה" (שו"ת רח; ק'; ראה שבת ל,יב). כיום דברי התחנונים קרויים 'סליחות', והם נמשכים מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים (בעדות המזרח ותימן) או מן השבוע שלפני ראש השנה ועד יום הכיפורים (בעדות אשכנז). וְדִבְרֵי כִּבּוּשִׁין - דברי תוכחה ומוסר הכובשים את הלב ומעוררים את האדם לשוב בתשובה (רש"י תענית טו,א). |
מעביר ראשון ראשון ה בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת אָדָם עִם זְכֻיּוֹתָיו - אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו תְּחִלַּת עָווֹן שֶׁחָטָא בּוֹ, וְלֹא שֵׁנִי, אֶלָּא מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ. אִם נִמְצְאוּ עֲווֹנוֹתָיו מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו - אוֹתָן שְׁנֵי הָעֲווֹנוֹת מִצְטָרְפִין, וְדָנִין אוֹתוֹ עַל הַכֹּל. | ה1) אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו תְּחִלַּת עָווֹן שֶׁחָטָא בּוֹ - אין הכוונה לוויתור על העונש על העוון (ראה לעיל, ביאור ב2), אלא רק לצורך חישוב המאזן הכללי. לצורך זה, העוונות הראשוניים עדיין לא נשתרשו כמו מעוון שלישי ואילך. |
וְאִם נִמְצְאוּ זְכֻיּוֹתָיו כְּנֶגֶד עֲווֹנוֹתָיו אֲשֶׁר מֵעָווֹן שְׁלִישִׁי וְאֵילָךְ - מַעֲבִירִים כָּל עֲווֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן; לְפִי שֶׁהַשְּׁלִישִׁי נֶחֱשָׁב רִאשׁוֹן, שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ הַשְּׁנַיִם, וְכֵן הָרְבִיעִי הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן, שֶׁכְּבָר נִמְחַל הַשְּׁלִישִׁי, וְכֵן עַד סוֹפָן. | ה2) כְּנֶגֶד - שווים ל-. מַעֲבִירִים כָּל עֲווֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וכו' - וכך התהליך בא להדגיש את האופן שהתמודדות של מאזן המצוות עם עברה אחת גוררת התמודדות מוצלחת אחרת. |
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּיָּחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל, פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר" (איוב לג,כט). אֲבָל הַצִּבּוּר - תּוֹלִין לָהֶן עָווֹן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ" (עמוס ב,ו). וּכְשֶׁמְּחַשְּׁבִין לָהֶם עַל דֶּרֶךְ זוֹ - מְחַשְּׁבִין לָהֶן מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ. |
|
חלק לעולם הבא הַבֵּינוֹנִיִּים - אִם הָיָה בִּכְלַל מֶחֱצָה עֲווֹנוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁלֹּא הִנִּיחַ תְּפִלִּין מֵעוֹלָם, דָּנִין אוֹתוֹ כְּפִי חֲטָאָיו, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁעֲווֹנוֹתֵיהֶן מְרֻבִּין - דָּנִין אוֹתָן כְּפִי חַטֹּאותֵיהֶן, וְיֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אַף עַל פִּי שֶׁחָטְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ" (ישעיה ס,כא); "אֶרֶץ" זוֹ - מָשָׁל, כְּלוֹמַר: אֶרֶץ הַחַיִּים, וְהִיא הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם - יֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. | ה4) דָּנִין אוֹתוֹ כְּפִי חֲטָאָיו - למרות שזכויותיו ועוונותיו הם מחצה על מחצה, עוונותיו אינם נמחלים בזה אחר זה אלא הוא נידון עליהם כרשע. עוֹלָם הַבָּא - עולם הנצח לנפשו של האדם לאחר מיתתו. הָרְשָׁעִים שֶׁעֲווֹנוֹתֵיהֶן מְרֻבִּין... וְיֵשׁ לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא - "וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו, וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העברות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו, ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל" (פה"מ סנהדרין י,א. ראה למשל גזלה ואבדה יא,ב). חֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם - גויים המקבלים עליהם לקיים שבע מצוות בני נח, מפני שכך ציווה להם ה' ביד משה (מלכים ח,יא). |
הכרת לרשעים גדולים ו וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא נִכְרָתִין וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים: הַמִּינִים, וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים, וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה, וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְהַכּוֹפְרִים בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל, וְהַמְּשֻׁמָּדִים, וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים, וְהַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי צִבּוּר, וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים, וְהַמּוֹסְרִין, וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים, וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע, וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ. | ו) נִכְרָתִין - משכר העולם הבא, ונענשים לנצח. וכמעט כולם מפורטים להלן. בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים - עיקר מיסודי האמונה. ותחיית המתים היא לגופות, ותחזור נשמת כל צדיק לגופו, ויאכל וישתה וימות לאחר אריכות ימים גדולה (ראה מאמר תחיית המתים של הרמב"ם); והעולם הבא לנשמות (ראה פרק ח). ולא האריך רבנו בביאור האמונה בתחיית המתים, מפני שהיא מעל להיגיון (מאמר תחיית המתים נכתב כתגובה לשאלה זו). בְּבִיאַת גּוֹאֵל - המשיח. שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו (מלכים יא,א2). בְּיָד רָמָה - בפרהסיה ובפרסום (פה"מ אבות ג,יא). כִּיהוֹיָקִים - מלך יהודה, שהתלמוד מספר עליו שהרשיע יותר מכל המלכים שהיו לפניו (בבלי סנהדרין קג,ב). הַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ - מושך את עור אברו במזיד כדי שיכסה את העטרה וייראה ערל. ובמקום אחר הכליל רבנו בו גם את מי שלא נימול בילדותו, ואינו מל את עצמו במזיד כשהוא גדול (מילה ג,ח.). |
ז חֲמִשָּׁה הֵן הַנִּקְרָאִים מִינִים: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ וְאֵין לָעוֹלָם מַנְהִיג, וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַנְהִיג אֲבָל הֵם שְׁנַיִם אוֹ יָתֵר, וְהָאוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ שָׁם רִבּוֹן אֶחָד אֶלָּא שֶׁהוּא גּוּף וּבַעַל תְּמוּנָה, וְכֵן הָאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ לְבַדּוֹ רִאשׁוֹן וְצוּר לַכֹּל, וְכֵן הָעוֹבֵד אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת מֵלִיץ בֵּינוֹ וּבֵין רִבּוֹן הָעוֹלָמִים - כָּל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ, מִין. | ז) הָאוֹמֵר - לא סתם אמירה אלא קביעה במחשבה. ואין ללמד זכות על המאמין שה' גוף, אף אם נתחנך כך (מו"נ א,לו). תְּמוּנָה - תבנית הנראית בחושים (מו"נ א,ג). צוּר - מקור (מו"נ א,טז). מֵלִיץ - מתווך. מִין - עיקר הוראתו היא: מי שכפירתו במושגי ה'. |
ח שְׁלשָׁה הֵן הַנִּקְרָאִין אֶפִּיקוֹרוֹסִין: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין שָׁם נְבוּאָה כְּלָל וְאֵין שָׁם מַדָּע שֶׁמַּגִּיעַ מֵהַבּוֹרֵא לְלֵב בְּנֵי הָאָדָם, וְהַמַּכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וְהָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם - כָּל אֶחָד מִשְּׁלשָׁה אֵלּוּ, אֶפִּיקוֹרוֹס. | ח1) אֶפִּיקוֹרוֹסִין - מי שכופר בנבואה ובהשגחת ה'. מַדָּע - ידע. |
שְׁלשָׁה הֵן הַכּוֹפְרִין בַּתּוֹרָה: הָאוֹמֵר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מֵעִם יי - אֲפִלּוּ פָּסוּק אֶחָד, אֲפִלּוּ תֵּבָה אַחַת, אִם אָמַר 'מֹשֶׁה אֲמָרוֹ מִפִּי עַצְמוֹ', הֲרֵי זֶה כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה; וְכֵן הַכּוֹפֵר בְּפֵרוּשָׁהּ, וְהִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְהִכְחִישׁ מַגִּידֶיהָ, כְּגוֹן צָדוֹק וּבַיְתוֹס; וְהָאוֹמֵר שֶׁהַבּוֹרֵא הֶחֱלִיף מִצְוָה זוֹ בְּמִצְוָה אַחֶרֶת, וּכְבָר בָּטְלָה תּוֹרָה זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא הָיְתָה מֵעִם יי, כְּגוֹן הַנּוֹצְרִים וְהַהַגְרִיִּים - כָּל אֶחָד מִשְּׁלשָׁה אֵלּוּ, כּוֹפֵר בַּתּוֹרָה. | ח2) תֵּבָה - מילה. מַגִּידֶיהָ - החכמים. צָדוֹק וּבַיְתוֹס - אבות הכפירה בתורה שבעל פה. וְהַהַגְרִים - בני הגר, המוסלמים. |
ט שְׁנַיִם הֵם הַמְּשֻׁמָּדִים: הַמְּשֻׁמָּד לַעֲבֵרָה אַחַת, וְהַמְּשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. הַמְּשֻׁמָּד לַעֲבֵרָה אַחַת - זֶה שֶׁהֶחֱזִיק עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ עֲבֵרָה בְּזָדוֹן, וְנִתְפַּרְסֵם בָּהּ וְהֻרְגַּל, אֲפִלּוּ הָיְתָה מִן הַקַּלּוֹת, כְּגוֹן שֶׁהֻחֲזַק תָּמִיד לִלְבֹּשׁ שַׁעַטְנֵז אוֹ לְהַקִּיף פֵּאָה, וְנִמְצָא כְּאִלּוּ בָּטְלָה מִצְוָה זוֹ מִן הָעוֹלָם אֶצְלוֹ - הֲרֵי זֶה מְשֻׁמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר; וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה לְהַכְעִיס. וְהַמְּשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה - כְּגוֹן הַחוֹזֵר לְדָתֵי הַגּוֹיִים בְּשָׁעָה שֶׁגּוֹזְרִין שְׁמָד, וְיִדְבַּק בָּהֶן וְיֹאמַר: וּמַה בֶּצַע לִי לְהִדָּבֵק בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵן שְׁפָלִים וְנִרְדָּפִים? טוֹב לוֹ שֶׁיִּדְבַּק בְּאֵלּוּ, שֶׁיָּדָן תַּקִּיפָה - הֲרֵי זֶה מְשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. | ט) שַׁעַטְנֵז - לבוש ארוג מצמר ופשתים יחדיו. לְהַקִּיף פֵּאָה - לגלח את פאת ראשו (עבודה זרה יב,א). לְהַכְעִיס - לא מתוך הנאה חומרית. שְׁמָד - גזרת השלטון לבטל את התורה או אפילו מצוה אחת בלבד (יסודי התורה ה,ג). |
י מַחֲטִיאֵי הָרַבִּים - אֶחָד שֶׁהֶחֱטִיא בְּדָבָר גָּדוֹל, כְּיָרָבְעָם וְצָדוֹק וּבַיְתוֹס, וְאֶחָד שֶׁהֶחֱטִיא בְּדָבָר קַל, אֲפִלּוּ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְאֶחָד הָאוֹנֵס אֲחֵרִים עַד שֶׁיֶּחֶטְאוּ, כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה הוֹרֵג יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיַּעַבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ שֶׁהִטְעָה אֲחֵרִים וְהִדִּיחָם, כְּיֵשׁוּעַ. | י) כְּיָרָבְעָם - שעשה עגלי זהב (מלכים-ב יז,כא). כִּמְנַשֶּׁה - ראה מלכים-ב כא,טז. כְּיֵשׁוּעַ - ישו הנוצרי. ומפני הצרות הרבות שאין להן קץ שסבל עמנו בשם האמונה בו, נהגו לעוות את שמו ולכנותו דרך גנאי יש"ו, שם רשעים ירקב. |
יא הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר - אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת, אֶלָּא נִבְדַּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְווֹת בִּכְלָלָן, וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן, אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ, וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. | יא1) וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן - צרות הציבור אינן נוגעות לו. |
הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים - בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא 'מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה', מִפְּנֵי שֶׁהֵעֵז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָּנָיו, וְלֹא בּוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. |
|
יב שְׁנַיִם הֵם הַמּוֹסְרִין: הַמּוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּיַד גּוֹיִים לְהָרְגוֹ אוֹ לְהַכּוֹתוֹ, וְהַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיַד גּוֹיִים, אוֹ בְּיָד אַנָּס שֶׁהוּא כְּגוֹי - שְׁנֵיהֶן אֵין לָהֶן חֵלֶק. | יב) אַנָּס - איש אלים (לפירוט הדברים, ראה חובל ומזיק פרק ח). |
יג מַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם - זֶה הָרוֹדֶה צִבּוּר בְּחָזְקָה וְהֵן יְרֵאִין וּפוֹחֲדִין מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וְכַוָּנָתוֹ לִכְבוֹד עַצְמוֹ וּלְכָל חֲפָצָיו, לֹא לִכְבוֹד שָׁמַיִם, כְּגוֹן מַלְכֵי הַגּוֹיִים. | יג) הָרוֹדֶה - השולט. חֲפָצָיו - רצונותיו (ראה בהרחבה סנהדררין כה,א). |
יד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ - אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יִשְׂרָאֵל, אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי* לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר מֵהֶן. | יד1) וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ... אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא - "לפי שלא יבוא מעשה מן המעשים האלו, ואף על פי שהם קלים לפי מחשבת החושב, כי אם מנפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראויה לחיי העולם הבא" (פה"מ סנהדרין י,א). כְּדֵי* - כי"א: כְּדַי הֵן. והיינו שכדאי וראוי להתרחק מהן משום חומרתן. |
וְאֵלּוּ הֵן: הַמְּכַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, וְהַמְּבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים. | יד2) הַמְּכַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ - הממציא לחברו כינוי של גנאי. הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ - בכינוי של גנאי שהמציאו לו אחרים. וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ - מבייש אותו עד שפניו מלבינות (בעניין זה ראה דעות ו,ח; חובל ומזיק ג,ז). וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ - משווה את מעשיו וחכמתו נגד מעשיו וחכמתו של חברו ומכבד את עצמו ומבייש את חברו (להלן ד,ד). וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת - שאינו מכבד את המועדים, את הימים הטובים ואת חול המועד, באכילה ובשתייה ובמלבושים נאים ובעסק התורה (ק'). וְהַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים - שאינו נוהג בהם כבוד (ק'). |
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא? בְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ, וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה - הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ כָּפַר בָּעִקָּר כָּל יָמָיו, וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב - יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב, אָמַר יי, וּרְפָאתִיו" (ישעיה נז,יט). |
|
כָּל הָרְשָׁעִים וְהַפּוֹשְׁעִים וְהַמְּשֻׁמָּדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, בֵּין בְּגָלוּי בֵּין שֶׁחָזְרוּ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת - מְקַבְּלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיה ג,יד; ג,כב): אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן שׁוֹבָב הוּא, שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר בִּלְבַד חָזַר וְלֹא בְּגָלוּי - מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. | יד4) בְּמַטְמוֹנִיּוֹת - בסתר. מְקַבְּלִין אוֹתָן - הדברים אמורים ביחס לה', שהוא יודע תעלומות לבם ומקבל אותם, אבל כלפי הציבור: "המינים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם" (עבודה זרה ב,ה), מחשש שצדקתם מן הפה ולחוץ (וכך השיב רבנו בעניין היחס בין שתי ההלכות הללו. ראה שו"ת רסד). |
פֶּרֶק רְבִיעִי מעכבי התשובה
|
|
אין מספיקין בידו לעשות תשובה א עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה: אַרְבָּעָה מֵהֶן עָווֹן גָּדוֹל, וְהָעוֹשֶׂה אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן - אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְפִּיק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה לְפִי גֹּדֶל חֶטְאוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: א) הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים; וּבִכְלַל עָווֹן זֶה, הַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. ב) וְהַמַּטֶּה חֲבֵרוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה, כְּגוֹן מֵסִית וּמַדִּיחַ. ג) הָרוֹאֶה בְּנוֹ בְּתַרְבּוּת רָעָה וְאֵינוֹ מְמַחֶה בְּיָדוֹ; הוֹאִיל וּבְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ - אִלּוּ מִחָה בּוֹ הָיָה פּוֹרֵשׁ, וְנִמְצָא כְּמַחֲטִיא אוֹתוֹ. וּבִכְלַל עָווֹן זֶה - כָּל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לְמַחוֹת בָּאֲחֵרִים, בֵּין רַבִּים בֵּין יְחִידִים, וְלֹא מִחָה בָּהֶן, אֶלָּא הִנִּיחַ אוֹתָן בְּכִשְׁלוֹנָן. ד) וְהָאוֹמֵר 'אֶחֱטָא וְאָשׁוּב'; וּבִכְלַל זֶה הָאוֹמֵר 'אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר'. | א) מְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה - מקשים על התשובה (ראה להלן ו). מַסְפִּיק - מסייע (פה"מ כיפורים ח,ז). ב] מֵסִית וּמַדִּיחַ - המפתים לעבוד עבודה זרה. המסית את היחיד והמדיח את הרבים. ג] מְמַחֶה - מוכיח. ד] אֶחֱטָא וְאָשׁוּב - ואחזור בתשובה, ונמצא שניצל את התשובה כדי לחטוא. |
הנועלין דרכי התשובה ב וּמֵהֶן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַנּוֹעֲלִין דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה בִּפְנֵי עוֹשֵׂיהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: א) הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר; לְפִי שֶׁבִּזְמַן שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה לֹא יִהְיֶה עִמָּהֶן, וְאֵינוֹ זוֹכֶה עִמָּהֶן בִּזְכֻיּוֹת שֶׁעוֹשִׂין. ב) וְהַחוֹלֵק עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים; לְפִי שֶׁמַּחֲלֻקְתּוֹ גּוֹרֶמֶת לוֹ לִפְרֹשׁ מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. ג) וְהַמַּלְעִיג עַל הַמִּצְווֹת; שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְבַּזּוּ בְּעֵינָיו אֵינוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶן וְלֹא עוֹשָׂן, וְאִם לֹא יַעֲשֶׂה - בַּמֶּה יִזְכֶּה? ד) וְהַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו; שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לָהֶן לְדָחְפוֹ וּלְטָרְדוֹ כְּיֵשׁוּעַ וּכְגֵיחֲזִי, וּבִזְמַן שֶׁנִּטְרָד לֹא יִמְצָא מְלַמֵּד וּמוֹרֶה לוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. ה) וְהַשּׂוֹנֵא אֶת הַתּוֹכָחוֹת; שֶׁהֲרֵי לֹא הִנִּיחַ לוֹ דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה, שֶׁהַתּוֹכָחָה גּוֹרֶמֶת לִתְשׁוּבָה, שֶׁבִּזְמַן שֶׁמּוֹדִיעִין לוֹ לָאָדָם חֲטָאָיו וּמַכְלִימִין אוֹתוֹ - חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח..." (דברים ט,ז), "מַמְרִים הֱיִיתֶם..." (שם; שם ט,כד; לא,כז), "וְלֹא נָתַן יי לָכֶם לֵב..." (שם כט,ג), "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (שם לב,ו). וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ הוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמַר: "הוֹי גּוֹי חֹטֵא..." (ישעיה א,ד), "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ..." (שם א,ג), "מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה..." (שם מח,ד). וְכֵן צִוָּהוּ הָאֵל לְהוֹכִיחַ לַחַטָּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ" (שם נח,א). וְכֵן כָּל הַנְּבִיאִים הוֹכִיחוּ לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַעֲמִיד בְּכָל קָהָל וְקָהָל מִיִּשְׂרָאֵל חָכָם גָּדוֹל וְזָקֵן וִירֵא שָׁמַיִם מִנְּעוּרָיו וְאוֹהֵב לָהֶן, שֶׁיְּהֵא מוֹכִיחַ לָרַבִּים וּמַחֲזִירָן בִּתְשׁוּבָה. וְזֶה שֶׁשּׂוֹנֵא אֶת הַתּוֹכָחוֹת - אֵינוֹ בָּא לַמּוֹכִיחַ וְלֹא שׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו; לְפִיכָךְ יַעֲמֹד בְּחַטֹּאותָיו, שֶׁהֵם בְּעֵינָיו טוֹבִים. | ב) א] הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר - "והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארם, ואינן נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות וכיבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם בני חורין לעצמן כשאר האומות" (אבל א,י; לעיל ג,יא). ד] לְדָחְפוֹ וּלְטָרְדוֹ - לסלק אותו. כְּגֵיחֲזִי - שקרא לרבו בשמו מבלי להזכירו דרך כבוד (מלכים‑ב ח,ה; תלמוד תורה ה,ה). ה] "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'". וְלֹא נָתַן יי לָכֶם לֵב - שכל להבין את כל מה שעשה למענכם. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ - אפילו השור מכיר את בעליו, ואילו אתם אינכם מכירים את הקב"ה. "מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה, וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה" - מאחר שידעתי שאתה, ישראל, עיקש המסרב לקבל תוכחה, ועורפך קשה כגוש ברזל, שקשה לכופף אותו, ואתה מסרב לשוב מדרכך הרעה, ומצחך מבריק כנחושת ואינו מחוויר מן הבושה. אַל תַּחְשֹׂךְ - אל תימנע מלזעוק. |
החסרים פיוס ומחילה ג וּמֵהֶם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים - הָעוֹשֶׂה אוֹתָן אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיָּשׁוּב תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה, לְפִי שֶׁהֵן עֲווֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ אוֹ יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: א) הַמְּקַלֵּל אֶת הָרַבִּים - לֹא קִלֵּל אָדָם יָדוּעַ כְּדֵי שֶׁיִּשְׁאַל מִמֶּנּוּ כַּפָּרָה. ב) וְהַחוֹלֵק עִם הַגַּנָּב, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ גְּנֵבָה זוֹ שֶׁלְּמִי הִיא, אֶלָּא הַגַּנָּב גּוֹנֵב רַבִּים וּמֵבִיא לוֹ, וְהוּא לוֹקֵחַ. וְעוֹד, שֶׁהוּא מְחַזֵּק יַד הַגַּנָּב וּמַחֲטִיא אוֹתוֹ. ג) וְהַמּוֹצֵא אֲבֵדָה וְאֵינוֹ מַכְרִיז עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּחֲזִירָהּ לִבְעָלֶיהָ; לְאַחַר זְמַן, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה - אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי יַחֲזִיר. ד) וְהָאוֹכֵל שֹׁד עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת; אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם אֲמֵלָלִין הֵן, וְאֵינָן יְדוּעִין וּמְפֻרְסָמִין, וְגוֹלִין מֵעִיר לְעִיר וְאֵין לָהֶם מַכִּיר כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שֹׁד זֶה שֶׁלְּמִי הוּא וְיַחֲזִירֶנּוּ לוֹ. ה) וְהַמְּקַבֵּל שֹׁחַד לְהַטּוֹת דִּין - אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַד הֵיכָן הִגִּיעָה הַטָּיָה זוֹ וְכַמָּה הוּא כֹּחָהּ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיר, שֶׁהַדָּבָר יֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם. וְעוֹד, שֶׁהוּא מְחַזֵּק יַד זֶה וּמַחֲטִיא אוֹתוֹ. | ג) ב] הַחוֹלֵק עִם הַגַּנָּב - הקונה ממנו את החפצים הגנובים (גנבה ה,א). שֶׁהוּא מְחַזֵּק יַד הַגַּנָּב וּמַחֲטִיא אוֹתוֹ - וגורם לו לגנוב עוד, ועובר על "ולפני עִור לא תתן מכשול" (גנבה ה,א; גזלה ואבדה ה,א). ד] שֹׁד עֲנִיִּים - גזלת נכסי עניים. אֲמֵלָלִין - אומללים. ה] לְהַטּוֹת דִּין - לשנות את הדין במשפט לטובת מי שנותן שוחד. כַּמָּה הוּא כֹּחָהּ - להטות את לבו עד שאינו יכול לראות את האמת. שֶׁהַדָּבָר יֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם - השפעת השוחד ארוכת טווח (פה"מ נזירות ט,ב). |
הנראים כאין בהם חטא ד וּמֵהֶן חֲמִשָּׁה - הָעוֹשֶׂה אוֹתָן אֵין חֶזְקָתוֹ לָשׁוּב מֵהֶן, לְפִי שֶׁהֵן דְּבָרִים קַלִּים בְּעֵינֵי רֹב הָאָדָם, וְנִמְצָא חוֹטֵא, וְהוּא יְדַמֶּה שֶׁאֵין זֶה חֵטְא, וְאֵלּוּ הֵן: א) הָאוֹכֵל מִסְּעוּדָה שֶׁאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ, שֶׁזֶּה אֲבַק גָּזֵל, וְהוּא מְדַמֶּה שֶׁלֹּא חָטָא, וְיֹאמַר: כְּלוּם אָכַלְתִּי אֶלָּא בִּרְשׁוּתָן? ב) וְהַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבוֹטוֹ שֶׁלֶּעָנִי, שֶׁהָעֲבוֹט שֶׁלֶּעָנִי אֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹן קַרְדֹּם וּמַחֲרֵשָׁה, וְיֹאמַר בְּלִבּוֹ: אֵינָן חֲסֵרִים, וַהֲרֵי לֹא גָּזַלְתִּי אוֹתוֹ. ג) וְהַמִּסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת, מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהוּא אוֹמֵר: וְכִי בָּעַלְתִּי אוֹ קָרַבְתִּי? וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁרְאִיַּת הָעֵינַיִם עָווֹן גָּדוֹל, שֶׁהִיא גּוֹרֶמֶת לְגוּפָן שֶׁלָּעֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו,לט). ד) וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, אוֹמֵר בְּלִבּוֹ שֶׁאֵינוֹ חֵטְא, לְפִי שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ עוֹמֵד, וְלֹא הִגִּיעָה לוֹ בֹּשֶׁת וְלֹא בִּיְּשׁוֹ, אֶלָּא עָרַךְ מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים וְחָכְמָתוֹ לְמוּל מַעֲשֵׂה חֲבֵרוֹ אוֹ חָכְמָתוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מִכְּלָלָן שֶׁהוּא מְכֻבָּד וַחֲבֵרוֹ בָּזוּי. ה) וְהַחוֹשֵׁד כְּשֵׁרִים, אוֹמֵר בְּלִבּוֹ שֶׁאֵינוֹ חֵטְא, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: מֶה עָשִׂיתִי לוֹ, וְכִי יֵשׁ שָׁם אֶלָּא חֲשָׁד שֶׁמָּא עָשָׂה אוֹ לֹא עָשָׂה? וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה עָווֹן, שֶׁמֵּשִׂים אָדָם כָּשֵׁר בְּדַעְתּוֹ כְּבַעַל עֲבֵרוֹת. | ד) א] מִסְּעוּדָה שֶׁאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ - שהעני מזמינו לאכול מתוך בושה, והארוחה אינה מספיקה אף לעני. אֲבַק גָּזֵל - שאין העני רוצה לתת ממאכלו, ורק נאלץ לעשות כן. ב] הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבוֹטוֹ שֶׁלֶּעָנִי - חינם. שמשתמש לצרכיו במשכון ("עבוט") שנטל מן הלווה כעירבון לפירעון חובו (ראה מלווה ולווה ג,ח). קַרְדֹּם - גרזן. ג] וְהַמִּסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת - מתבונן בנשים שאסור לו לשאת אותן. ד] עוֹמֵד - נוכח. |
דעות רעות - פרישתן קשה ה וּמֵהֶן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים - הָעוֹשֶׂה אוֹתָן יִמָּשֵׁךְ אַחֲרֵיהֶן תָּמִיד, וְהֵן קָשִׁין לִפְרֹשׁ מֵהֶן, לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר מֵהֶן שֶׁמָּא יִדְבַּק בָּהֶן, וְהֵן כֻּלָּן דֵּעוֹת רָעוֹת עַד מְאֹד, וְאֵלּוּ הֵן: רְכִילוּת, וְלָשׁוֹן הָרַע, וּבַעַל חֵמָה, וּבַעַל מַחֲשָׁבָה רָעָה, וְהַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָמֵד מִמַּעֲשָׂיו וְהֵם נִרְשָׁמִין בְּלִבּוֹ; הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה: "וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ" (משלי יג,כ). וּכְבָר חִבַּרְנוּ בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ כָּל אָדָם לִנְהֹג בָּהֶן תָּמִיד, קַל וָחֹמֶר לְבַעַל תְּשׁוּבָה. | ה) דֵּעוֹת רָעוֹת - הרגלים רעים הבאים מתפיסות רעות. רְכִילוּת - "זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר: 'כך וכך אמר פלוני', 'כך וכך שמעתי על פלוני' " (דעות ז,ב וראה ביאורנו שם). וְלָשׁוֹן הָרַע - המספר בגנות חברו (שם). וּבַעַל חֵמָה - כעסן. וּבַעַל מַחֲשָׁבָה רָעָה - של חטא, והיא עברה בדבר הנכבד ביותר באדם, מהותו ומחשבתו (ראה מו"נ ג,ח "הרהורי עברה קשים מעברה"). וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ - המתרועע עם הטיפשים נעשה רע. |
ו כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - אַף עַל פִּי שֶׁמְּעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה, אֵינָן מוֹנְעִין אֶת הַתְּשׁוּבָה; אֶלָּא אִם עָשָׂה אָדָם תְּשׁוּבָה מֵהֶן - הֲרֵי זֶה בַּעַל תְּשׁוּבָה, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. |
|
פֶּרֶק חֲמִישִׁי הבחירה והאחריות
|
|
חירות בחירת האדם ואחריותו א רְשׁוּת כָּל אָדָם נְתוּנָה לוֹ: אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ג,כב). כְּלוֹמַר: הֵן מִין זֶה שֶׁלָּאָדָם הָיָה אֶחָד בָּעוֹלָם, וְאֵין לוֹ מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן, שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהָרַע, וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ, וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּעַכֵּב עַל יָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב אוֹ הָרַע. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא - "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ..." (שם). | א) הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ - לאדם יש יכולת לבחור את מעשיו. שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה - בטעם לגירוש האדם מגן עדן: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד [מיוחד] מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם [יתפרץ ויאכל מעץ החיים במחשבה שכך יחיה לנצח]" (בפרקים רבים במו"נ מתבארים אט אט המשל והחידה). וְאֵין לוֹ מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ - ואף בעלי חיים מפותחים, כגון הכלב, מאולפים לעשות דברים, אך אינם בעלי בחירה. |
ב אַל יַעֲבֹר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ דָּבָר זֶה שֶׁאוֹמְרִים טִפְּשֵׁי הָאֻמּוֹת וְרֹב גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע. אֵין הַדָּבָר כֵּן; אֶלָּא כָּל אָדָם וְאָדָם רָאוּי לִהְיוֹת צַדִּיק כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ אוֹ רָשָׁע כְּיָרָבְעָם, אוֹ חָכָם אוֹ סָכָל, אוֹ רַחֲמָן אוֹ אַכְזָרִי, אוֹ כֵּלַי אוֹ שׁוֹעַ, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת. | ב1) גָּלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - גולם הוא האדם שיש בו מעלות הגיוניות ומידותיות, אך אינן מושלמות ואינן מסודרות כראוי, אלא יש בהן בלבול וערבוב ומשהו מן החסרון (פה"מ אבות ה,ו). גּוֹזֵר - מחליט. בְּרִיָּתוֹ - בריאתו. רָאוּי לִהְיוֹת - מסוגל להיות. צַדִּיק כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ - במידותיו, אך בכוחותיו השכליים ("חכם"), אין כל אדם יכול להיות כמשה רבנו. כְּיָרָבְעָם - שהחטיא את ישראל בעבודה זרה (מלכים-א יב,כח). רָאוּי לִהְיוֹת... חָכָם - כל אדם יכול להיות חכם, יש במעט מאמץ ויש במאמץ רב. סָכָל - טיפש. כִּילַי - קמצן. שׁוֹעַ - נדיב. דֵּעוֹת - בשני מובנים: מידות, דפוסי התנהגות, תכונות אופי של האדם (דעות א,א); ותובנות חיים שכליות (ראה מו"נ א,נ). שני המובנים האלה אחוזים זה בזה, ותפיסות החיים הופכות לתכונות אופי ולהפך, במודע או שלא במודע. |
וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו, וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים, אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵי זֶה דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג,לח), כְּלוֹמַר: אֵין הַבּוֹרֵא גּוֹזֵר עַל הָאָדָם, לֹא לִהְיוֹת טוֹב וְלֹא לִהְיוֹת רַע. | ב2) וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ - כאן הכוונה היא למשיכה בהכרח, "לדבר שאי אפשר לו לזוז ממנו" (להלן ד). לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים - הדרך הטובה והדרך הרעה. יש דברים המושכים את האדם לדרך מסוימת, כגון חברים או תאוות או תכונות אופי, אך הוא יכול להתגבר על המשיכה הזו ולבחור ללכת בדרך הטובה. |
וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, נִמְצָא זֶה הַחוֹטֵא הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ, וּלְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לִבְכּוֹת וּלְקוֹנֵן עַל מַה שֶּׁעָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וּגְמָלָהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו: "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי? גֶּבֶר עַל חֲטָאָו!" (שם ג,לט). וְחָזַר וְאָמַר: הוֹאִיל וּרְשׁוּתֵנוּ בְּיָדֵנוּ, וּמִדַּעְתֵּנוּ עָשִׂינוּ כָּל הָרָעוֹת - רָאוּי לָנוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַעֲזֹב רִשְׁעֵנוּ, שֶׁהָרְשׁוּת עַתָּה בְּיָדֵינוּ. הוּא שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד יי" (שם ג,מ). | ב3) לְקוֹנֵן - לומר מילות צער. מַה יִּתְאוֹנֵן [יצטער] אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל חֲטָאָו - האדם צריך להצטער רק על דברים התלויים בו, והם מעשיו הרעים, כיוון שצערו עשוי לזרזו להיות אדם טוב יותר. אבל ודאי שאין האדם יכול להצטער על מבנה גופו, כגון על שאינו גבוה דיו וכיוצא בזה. |
ג וְעִקָּר זֶה - עִקָּר גָּדוֹל הוּא, וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל,טו), וְכָתוּב: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (שם יא,כו), כְּלוֹמַר שֶׁהָרְשׁוּת בְּיֶדְכֶם, וְכָל שֶׁיַּחְפֹּץ הָאָדָם לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂה בְּנֵי הָאָדָם - עוֹשֶׂה, בֵּין טוֹבִים בֵּין רָעִים. וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן נֶאֱמַר: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם" (שם ה,כה), כְּלוֹמַר שֶׁאֵין הַבּוֹרֵא כּוֹפֶה בְּנֵי הָאָדָם וְלֹא גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה, אֶלָּא לִבָּם מָסוּר לָהֶם. | ג) לִבָּם - רצונם. |
משפט צדק מה' ד אִלּוּ הָיָה הָאֵל גּוֹזֵר עַל הָאָדָם לִהְיוֹת צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, אוֹ אִלּוּ הָיָה שָׁם דָּבָר שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֶת הָאָדָם בְּעִקַּר תּוֹלַדְתּוֹ לְדֶרֶךְ מִן הַדְּרָכִים, אוֹ לְמַדָּע מִן הַמַּדָּעוֹת, אוֹ לְדֵעָה מִן הַדֵּעוֹת, אוֹ לְמַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים, כְּמוֹ שֶׁבּוֹדִים מִלִּבָּם הַטִּפְּשִׁים הוֹבְרֵי שָׁמַיִם - הֵיאַךְ הָיָה מְצַוֶּה לָנוּ עַל יְדֵי הַנְּבִיאִים 'עֲשֵׂה כָּךְ', וְ'אַל תַּעֲשֶׂה כָּךְ', 'הֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם', וְ'אַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי רִשְׁעֲכֶם', וְהוּא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ כְּבָר נִגְזַר עָלָיו, אוֹ תּוֹלַדְתּוֹ תִּמְשֹׁךְ אוֹתוֹ לְדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָזוּז מִמֶּנּוּ? וּמַה מָּקוֹם הָיָה לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ? וּבְאֵי זֶה דִּין וְאֵי זֶה מִשְׁפָּט נִפְרָע מִן הָרָשָׁע אוֹ מְשַׁלֵּם שָׂכָר לַצַּדִּיק? "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח,כה). | ד1) הָיָה שָׁם - היה. המילה 'שם' על פי הערבית. שֶׁמּוֹשֵׁךְ - שמוביל בכפייה. בְּעִקַּר תּוֹלַדְתּוֹ - מטבעו המוּלד. מַדָּע - ידיעה. דֵּעָה - כמבואר לעיל ב1. בּוֹדִים - ממציאים דברי שקר. הוֹבְרֵי שָׁמַיִם - אסטרולוגים, הסבורים שמצב הכוכבים קובע את מהלך חייו של האדם (ליחסו של רבנו לאסטרולוגיה ראה עבודה זרה, סוף פרק יא). |
וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר: הֵיאַךְ יִהְיֶה הָאָדָם עוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁיַּחְפֹּץ, וְיִהְיוּ מַעֲשָׂיו מְסוּרִים לוֹ? וְכִי יֵעָשֶׂה בָּעוֹלָם דָּבָר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת קוֹנוֹ וּבְלֹא חֶפְצוֹ, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: "כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ יי עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (תהילים קלה,ו)? - דַּע שֶׁהַכֹּל בְּחֶפְצוֹ יֵעָשֶׂה, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ מְסוּרִין לָנוּ. | ד2) חֶפְצוֹ - רצונו. |
כֵּיצַד? כְּשֵׁם שֶׁחָפֵץ הַיּוֹצֵר לִהְיוֹת הָאֵשׁ וְהָרוּחַ עוֹלִין לְמַעְלָה, וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ יוֹרְדִין לְמַטָּה, וְהַגַּלְגַּל סוֹבֵב בְּעִגּוּל, וְכֵן שְׁאָר בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם לִהְיוֹת כְּמִנְהָגָן שֶׁחָפֵץ בּוֹ - כָּכָה חָפֵץ לִהְיוֹת הָאָדָם רְשׁוּתוֹ בְּיָדוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו מְסוּרִין לוֹ, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ לֹא כּוֹפֶה וְלֹא מוֹשֵׁךְ, אֶלָּא הוּא מֵעַצְמוֹ וּבְדַעְתּוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֵל עוֹשֶׂה כָּל שֶׁהָאָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת. | ד3) הַיּוֹצֵר - הקב"ה. וְהַגַּלְגַּל - לפי מושגי האסטרונומיה העתיקה, גרם שמימי שקוף המניע את מערכת השמים (ראה יסודי התורה ג,א). |
לְפִיכָךְ דָּנִין אוֹתוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו: אִם עָשָׂה טוֹבָה - מְטִיבִין לוֹ; וְאִם עָשָׂה רָעָה - מְרֵעִין לוֹ. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר: "מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת לָכֶם" (מלאכי א,ט; ושם בלא 'לָכֶם'), "גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם" (ישעיה סו,ג). וּבְעִנְיָן זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ... וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" (קהלת יא,ט), כְּלוֹמַר: דַּע שֶׁיֵּשׁ בְּיָדְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת, וְעָתִיד אַתָּה לִתֵּן אֶת הַדִּין. |
|
ידיעת ה' ה שֶׁמָּא תֹּאמַר: וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה קֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה; יָדַע שֶׁזֶּה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, אוֹ לֹא יָדַע? אִם יָדַע שֶׁהוּא יִהְיֶה צַדִּיק - אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַדִּיק; וְאִם תֹּאמַר שֶׁיָּדַע שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע - הֲרֵי לֹא יָדַע הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ! | ה1) עַל בֻּרְיוֹ - לאמתו, בשלמותו. |
דַּע שֶׁתְּשׁוּבַת שְׁאֵלָה זוֹ "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא,ט), וְכַמָּה עִקָּרִים גְּדוֹלִים וַהֲרָרִים רָמִים תְּלוּיִים בָּהּ. אֲבָל צָרִיךְ אַתָּה לֵידַע וּלְהָבִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר. |
|
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה (הלכה י) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּדֵעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ, כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵן וְדַעְתָּן שְׁנַיִם, אֶלָּא הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְדַעְתּוֹ - אֶחָד, וְאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁלָּאָדָם יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג,כ), כָּךְ אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ שֶׁלַּבּוֹרֵא. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם יי" (ישעיה נה,ח). וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא - אֵין בָּנוּ כֹּחַ לֵידַע הֵיאַךְ יֵדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַבְּרוּאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם. | ה3) כְּבָר בֵּאַרְנוּ - הרמב"ם עוקר את השאלה מיסודה ואומר ששאלות בני האדם יסודן בבורות במושגי האלוהות. בני אדם שואלים על ידיעת ה' מתוך השוואה לידיעת האדם, אבל מושג זה אינו קיים בקשר לה'. מרכיביו המציאותיים של התיאור 'האדם יודע' הם שניים, האדם והידיעה, ואילו ה' הוא אחד, ונמצא שידיעתו היא חלק ממנו. לכן, כשם שאין האדם מבין את ה' לאמתו, הוא אינו מסוגל להבין את אופן ידיעתו. אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא - מהותו. |
אֲבָל נֵדַע בְּלֹא סָפֵק שֶׁמַּעֲשֵׂה הָאָדָם בְּיַד הָאָדָם, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשְׁכוֹ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו, לֹא לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְלֹא שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כָּךְ. וְלֹא מִפְּנֵי קַבָּלַת הַדָּת בִּלְבַד נֵדַע דָּבָר זֶה, אֶלָּא בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת מִדִּבְרֵי הַחָכְמָה. וּמִפְּנֵי זֶה נֶאֱמַר בַּנְּבוּאָה שֶׁדָּנִין אֶת הָאָדָם עַל כָּל מַעֲשָׂיו כְּפִי מַעֲשָׂיו, אִם טוֹב וְאִם רַע. וְזֶה הָעִקָּר שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה תְּלוּיִין בּוֹ. | ה4) קַבָּלַת הַדָּת - המסורת. |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר המדע.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il/| [email protected] | 077-4167004
מהדיר מבאר ועורך ראשי: יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.

על שבת ותשובה
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל | שבת שובה תשי"ז
מהי תשובה שלימה
לקראת שבת שובה
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל | ד' תשרי תשס"ו

ברכות - מלכויות זכרונות ושופרות
הרב אביחי קצין | כ"ח אלול תשס"ח

הלכות תשובה לרמב"ם - פרקים ו' - י'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר המדע
מפעל משנה תורה | תשרי תשע"ה

מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל. (c) כל הזכויות שמורות.

הלכות מילה ב'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
מהדורה מעודכנת לתשרי תשע"ד

הלכות ברכות ו'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
מהדורה מעודכנת לתשרי תשע"ד

הלכות דעות ז'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
מהדורה מעודכנת לתשרי תשע"ד

הלכות תלמוד תורה ז'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
מהדורה מעודכנת לתשרי תשע"ד
ראיית המבט השלם
מה ההבדל בין עם ישראל לשאר העמים?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
לקום מהתחתית של התחתית
איך עושים קידוש?
הלכות שטיפת כלים בשבת
איסור בשר וחלב
מה הייעוד של תורת הבנים?
איך ללמוד גמרא?
למה ללמוד גמרא?
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?

מצבים מיוחדים בטבילה – חלק א
באדיבות מכון התורה והארץ
רבנים שונים | תשע"ד

הלכות פדיון שבויים
הרב שמואל אליהו | סיון תשס"ח

מצבים מיוחדים בטבילה – חלק א
באדיבות מכון התורה והארץ
רבנים שונים | תשע"ד
