בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה
סוכה דף כח

מצוות חינוך

מקור המצווה מהתורה או מדרבנן? מאיזה גיל חייבים בחינוך ומה הטעם בחומרת בית שמאי? האם החיוב על האב או על הבן? האם אפשר לתת לילד לימון במקום אתרוג?

undefined

תשרי תשע"ה
12 דק' קריאה
חיוב מהתורה או מדרבנן
מובא במשנתנו שקטן פטור מן הסוכה אמנם אם אינו צריך לאמו חייב בסוכה, והגמרא מבארת שחיובו מדרבנן מדין חינוך. וכן בתחילת חגיגה מובא במשנה שקטן פטור מראייה אמנם אם יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות לירושלים חייב, וגם שם מבארת הגמרא (ד ע"א) שחיובו מדרבנן מדין חינוך. בשתי סוגיות אלו מפורש בעליל שמצוות חינוך הינה מדרבנן.
המנחת אשר (בראשית סי' כא) מביא מספר מקורות מהם עולה לכאורה שהמצווה היא מדאורייתא. המשנה במכות ח ע"א אומרת שרק מי שהכה חברו לדבר הרשות ומת בשוגג חייב לגלות ולא אם הכהו לצורך מצווה כגון שליח בית דין או אב המכה את בנו. אם המצווה הייתה רק מדרבנן הרי שמהתורה נחשב מעשה זה לרשות ואם כן היה חייב לגלות.
הרמב"ם בהלכות תשובה (ד, א) מונה עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה ומחלק אותם לקבוצות. הקבוצה הראשונה היא עבירות שמשום גודל עוונם מתעכבת תשובתם, ושם בעבירה השלישית מונה "הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בידו הואיל ובנו ברשותו אילו מיחה בו היה פורש ונמצא כמחטיאו. ובכלל עון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים בין יחיד בין רבים ולא מיחה".
רבי זירא בפסחים (פח ע"א) אומר שאם שני אפוטרופסים מינו את אותו הקטן על קרבנם רשאי לאכול ממי שירצה, אפילו לשיטות שאין ברירה משום שהלימוד "שה לבית אבות" הוא רק מדרבנן (כך מבארים התוס', ונרחיב בכך בהמשך). מקשים התוס' (ד"ה שה) כיצד ניתן להאכיל לקטן הרי יש איסור להאכיל למי שאינו מנוי ואם כן נמצא שמאכילים אותו איסור ועוברים על "לא תאכילום" (איסור ספייה), ועונים שבגלל שיש מצוות חינוך שיתחנך לאכול קרבן פסח אין בכך איסור ספייה. לגבי איסור ספייה סבור המבי"ט (קרית ספר מאכלות אסורות פרק יז) שזהו איסור דרבנן אולם רוב הפוסקים סוברים כפשט הגמרא שזהו לימוד גמור ואסור מהתורה וכן כתב בפשיטות המשנה ברורה (שמג ס"ק ג), ולפי זה קשה כיצד משום מצוות חינוך שהיא מדרבנן לא עוברים על איסור ספייה מהתורה, ומשמע שגם מצוות חינוך היא מהתורה.
יישב המנחת אשר והוכיח ממקורות אלו שעצם המצווה לחנך היא ודאי מהתורה, וכפי שרואים בתורה שכך הוא רצון ה', כמבואר בדברי ה' לאברהם אבינו "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט), אלא שמהתורה מצווה זו מסורה לאב לחנך לפי דעתו והבנתו ומתקנת חכמים יש גדר ברור ומחוייב, שמשעה שהקטן יודע לבצע המצווה הריהו מחוייב מדרבנן בדיוק באופן שבו הגדול מחוייב מדאורייתא.
אמנם נראה שאפשר לדחות את הראיות הנזכרות 1 , שאמנם ודאי רואים שכך הוא רצון התורה ויש בכך עניין אך רצון זה כלל לא הוגדר על ידי התורה כמצווה. לגבי דין גלות המובא במשנה במכות, ניתן לומר שהתורה חייבה רק על מעשה רשות ומיעטה כל דבר שאינו רשות, ואם כן אף שאין זה מעשה מצווה מהתורה מכל מקום לאחר שחכמים ציוו אין זה מעשה רשות, ובפרט שהתורה ציוותה לשמוע לחכמים ואם כן אין זה מעשה רשות 2 . לגבי הרמב"ם בהלכות תשובה ניתן לומר שעוסק בבנים גדולים שהגיעו לגיל מצוות, שהרי בהמשך אותו המשפט כולל בכך גם מי שאינו מוחה באחרים, ושם ודאי מדובר על בני מצווה.
לגבי הגמרא בפסחים (מעבר לכך שניתן ליישב ע"פ המבי"ט שלדעת התוס' גם איסור ספייה הוא רק מדרבנן), לכאורה הדבר תלוי במחלוקת אחרונים בהבנת התוס' שם. יש שהבינו שדברי רבי זירא שהדין של "שה לבית אבות" הוא מדרבנן פירושם שאין חובה מהתורה למנות על הפסח גם את הילדים ולתת להם לאכול ממנו, ומקשים התוס' שאף שאין חיוב למנותם ולתת להם מכל מקום לכאורה אם לא מינו אותם יש איסור להאכילם מהתורה הואיל ואינם מנויים, ומתרצים שאין איסור ספייה במקום שיש מצוות חינוך. לפי זה אכן מוכח שיש מצווה מהתורה. אולם יש שהבינו בתוס', שהואיל ו"שה לבית אבות" מדרבנן ואין חיוב למנותם גם אין איסור לתת להם לאכול, וקושיית התוס' היא שמכל מקום הואיל ומדרבנן יש חיוב למנותם יש איסור ספייה לתת להם לאכול, ועל כך עונים שהואיל ומדרבנן יש מצוות חינוך לא יהיה כאן איסור ספייה באיסור שהוא רק מדרבנן.

גיל החינוך וחומרת שמאי
במשנה בתחילת חגיגה נחלקו שמאי והלל בגיל החינוך למצוות ראייה. שמאי סוברים שמחוייב משעה שיכול אביו להושיבו על כתפיו ולעלות עימו לירושלים, ואילו הלל סוברים שמשעה שיכול לאחוז ביד אביו וללכת ברגליו לירושלים. וכן במשנתנו נאמר שגיל החינוך למצוות סוכה הוא משעה שאינו צריך לאמו ואילו על שמאי מסופר שהיה מחמיר וכשילדה כלתו פיחת המעזיבה וסיכך מעל מיטת הקטן. התוס' (כח ע"ב ד"ה כאן) מעירים על כך שאין גיל קבוע המתאים לכל המצוות אלא הוא משתנה בכל מצווה לפי עניינה, ומביא גם את דברי הגמרא שבלולב הגיל הוא משיודע לנענע ובטלית משיודע להתעטף ובלימוד תורה משיודע לדבר.
משמע שגיל חינוך אינו משעה שהילד מבין את עניין המצווה ואפילו אינו צריך להבין שזו מצווה בכלל, אלא מספיק שיודע לבצע באופן מעשי את המצווה 3 , שכן הגדר שהוזכר במשנה לגבי ראייה הוא משעה שיכול ללכת ולא הוזכר כלל שמבין למה עולים, והרי יש פער גדול בין גיל תחילת ההליכה לגיל הבנת המשמעות, וכן לגבי לימוד יש פער גדול בין גיל הידיעה לדבר לבין גיל ההבנה שיש מצווה ללמוד תורה (וכן מוכח מכך ששמאי הכניס לסוכה אפילו תינוק, וכפי שביארו הר"ן שיובא בהמשך, ומשמע מהר"ן שאף הלל מודים עקרונית ששייך חינוך אף בתינוק בן יומו). ומשום כך מובן מאוד מדוע הגיל משתנה כל כך בין מצווה למצווה, שכן לגבי הבנת המשמעות הגיל פחות או יותר זהה לגבי כל המצוות. משמעות גדר זה היא שיש עניין בעצם החינוך המעשי אף ללא ההבנה, כדי שהקטן יורגל בצד המעשי ויקנהו לטבע, וכדברי ספר החינוך המפורסמים, שלבסוף אחר המעשים נמשכים הלבבות.
יש להבין במה נחלקו הלל ושמאי וכן מהו ההיגיון בדעת שמאי לחנך תינוק קטן. לכאורה היה נראה שנחלקו לשיטתם בשני המקומות ומחלוקתם היא אם נצרך שהילד יוכל לבצע את מעשה המצווה באופן עצמאי. לדעת הלל רק אם הילד יכול ללכת ברגליו או לשבת בסוכה באופן עצמאי ללא אמו הריהו מחוייב, ואילו לשמאי אף אם אביו יכול לנושאו על כתפיו מחוייב כי סוף סוף יש אפשרות לגרום לו שיבצע המצווה, וכן לגבי שינה בסוכה הואיל ואפשר להכניסו לסוכה והוא יקיים בכך המצווה הריהו מחוייב. ומכל מקום גם לדעת הלל לא נצרכת עצמאות גמורה, שהרי לגבי ראייה הקטן לא יודע את הדרך לבית המקדש לבדו וודאי נזקק לליווי של אביו, אולם מספיק שעל ידי הכוונה מצליח לקיים את גוף המעשה בגופו. וכן לגבי לימוד תורה, הקטן לא יודע ללמוד לבד אך את עצם מעשה המצווה לדבר הוא יכול. לגבי ישיבה בסוכה, צריך לומר שאם זקוק לאמו נחשב שאינו יכול כלל לבצע את הצד המעשי משום שהמצווה היא להעביר דירתו או לשבת בסוכה שבעה ימים ולקטן הזקוק לאמו אין יכולת לעשות זאת, הוא לא מסוגל להישאר בסוכה ולקיים בגופו אורח חיים של מדורים כאלו ללא עזרה מעשית.
אמנם נראה לדחות הבנה זו במחלוקתם, שכן הלל מנמק במפורש במשנה שם שנאמר "שלש רגלים", ומבאר רש"י שהתורה חייבה רק גדול הראוי לעלות ברגליו, וכיוון שגדול במצב כזה אינו מחוייב גם קטן אינו בר חינוך. לפי זה גם לדעת הלל באופן עקרוני יש חיוב חינוך גם במקרה שהילד אינו יכול לקיים באופן עצמאי אלא שבאופן מקומי במצוות ראייה אין חיוב על מי שאינו יכול ללכת ברגליו.
לפי זה צריך לבאר מדוע לגבי סוכה פוטר קטן הצריך לאמו. הר"ן כאן כותב שאין בו מצוות חינוך הואיל והאם פטורה ממצוות סוכה. לכאורה טעם זה יובן דווקא לפי השיטה בגמרא שמצוות חינוך מוטלת רק על האב ולא על האם, אך אם מוטלת על האם לכאורה כמו שעליה לטרוח לדאוג שתהיה לו ציצית כך צריכה לטרוח וללכת עמו לסוכה, ושמא יש לחלק מציצית ששם האם דואגת לו לפני קיום המצווה אמנם כאן הוא זקוק לה במשך קיום המצווה עצמה.
עוד יש לומר שקטן הצריך לאמו פטור משום שהוא מצטער, וכן הבין התשובות והנהגות (לגר"מ שטרנבוך, חלק ה או"ח סי' רז). גם לדרך זו צריך לומר שהואיל והאמא פטורה מן הסוכה לא הטריחו אותה חז"ל להיות עימו בסוכה כדי לדאוג למציאות בה לא יהיה מצטער.
אולם יש לעיין כיצד שייך בכלל חינוך בתינוק קטן. הר"ן וכן הריטב"א בפירושו השני (עליו כתב שהוא העיקרי) כותבים על פי היסוד שנתבאר למעלה שגיל החינוך נקבע לפי היכולת המעשית של קיום המצווה, ואם כן הואיל ובמצוות סוכה עצם ההימצאות בסוכה היא קיום המצווה גם קטן בן יומו יכול לקיימה ומחוייב בכך. יתירה מזאת, הר"ן כותב שחכמים חולקים משום שקטן זקוק לאמו ואם כן נחשב שאינו יכול עדיין לקיים המצווה, כי אמו פטורה מן הסוכה. עולה מדבריו, שאף חכמים מודים שעקרונית שייך חינוך אף בקטן בן יומו אלא שכאן לגבי סוכה אינו נחשב שיכול לקיים המצווה.
ולכאורה דבריהם מחודשים ביותר, כי אף לפי המבואר שלשמאי החיוב מתחיל כשיש יכולת לגרום לקטן לקיים ואפילו אם אינו יכול לקיים עצמאית, מכל מקום הלב נותן שחינוך שייך רק משעה שהקטן מבין מה הוא עושה, ואף אם אינו מבין שזו מצווה בכל אופן הוא מבין שהוא עושה פעולה זו כמו למשל שהוא מנענע לולב, אך מה הטעם בתינוק שאינו מודע כלל לכך שהוא נמצא בסוכה, וכי הדבר ישפיע להרגילו בקיום מצווה זו לכשיגדל, והרי כל עניינה של המצווה הוא חינוך, ומה חינוך יש בכך?!
אכן, כבר תמה על כך הפני יהושע (כח ע"ב), ומכח תמיהה רבתי זו המהרש"ל (חכמת שלמה יבמות טו ע"א) אף דוחק במשנה ומפרש שהיה לכלתו של שמאי בן נוסף בן חמש ובשבילו פיחת שמאי את המעזיבה וסיכך.
אך עדיין שומה עלינו ליישב את הר"ן. ואולי יש לחדש שמצוות חינוך אינה מצד הרגלת הילד לכשיהיה גדול אלא מצד עצם העניין שגם ילד יזכה בקיום המצוות, ובפרט יובן הצורך בכך אם נאמר שמהתורה דין ילד כדין אשה במצוות שהזמן גרמא, שאף אם אינו מחוייב מכל מקום אם עשה קיים בכך מצווה. ולשון חינוך היא כדברי רש"י על הפסוק "וירק חניכיו" (בראשית יד, יד): "חניכיו - ...הוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חנוך לנער". אמנם יש להקשות על כך מהמשנה ביומא פב ע"א: "התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילין במצות". המשנה לא נימקה שיש עניין בעצם הצום כשהם קטנים אלא כל העניין בחינוכם הוא להרגילם לכשיהיו גדולים.
אך נראה עיקר שחז"ל הבינו שגם קיום מצווה באופן מעשי בלי הבנה שכלית של עניינה מרגיל את הילד לקיים את המצווה, משום שקל יותר לאדם לעשות דברים שהוא מורגל בהם, וכך הרגל זה ישפיע עליו לכשיגדל ויסייע לכך שימשיך ללכת בדרך הישרה ולקיים את המצוות. לכן הגדר שנקבע אינו גיל ההבנה אלא גיל היכולת המעשית לקיים. עדיין תמוה מה העניין לנהוג כך גם בתינוק בן יומו. ושמא יש להתבונן במבט 'חסידי' ולומר שאף אם מבחינה מעשית אין בכך הרגל לתינוק, מכל מקום קדושת המצווה מקדשת את התינוק ודביקה בו וממילא יש בקדושה שדביקה בו כדי להשפיע על נפשו ולמושכו לקיום המצווה אף לכשיגדיל, אך זהו כבר חידוש גדול.
הריטב"א בפירושו הראשון הלך בדרך אחרת וביאר שזהו דין המיוחד דווקא למצוות סוכה וכלל אינו קשור למצוות חינוך, אלא הוא נובע מהנאמר "כעין תדורו" ודרך דירתו של אדם היא יחד עם ילדיו, ולפיכך מחוייב להושיב גם את ילדיו בסוכה. בפני יהושע אף נקט כן למסקנה. ומבואר שם שלגבי האשה נפסק בגמרא שלא אומרים כן, שמחוייב להושיבה בסוכה כדי לקיים כעין תדורו, משום שהיא עומדת בפני עצמה ואין רשות אחרים עליה, שהרי גם במשך השנה אינו רשאי לכופה לצאת מדירת קבע לדירת עראי. יש להעיר על דרך זו, שבפשטות משמע מהמשנה שרק התינוק ישן תחת המעזיבה ואילו אביו ישב בסוכה אחרת, ולכאורה באופן זה כלל לא מתקיים "כעין תדורו". וכנראה הריטב"א הבין שגם אביו ישב שם, ודוחק משום שכתוב במשנה שפיחת המעזיבה מעל המיטה, משמע שרק מעליה.
מלשון הגמרא "שמאי מחמיר" היה מקום ליישב ששמאי לא סברו שכך חייבים לעשות מעיקר הדין אלא עשו כן רק משום חיבוב מצווה על דרך המעלה, כדי שהתינוק יספוג מקדושת הסוכה, אולם מדברי הראשונים שהוזכרו מבואר שלא נקטו כך.

החיוב על האב או על הבן?
בברכות מח ע"א מסופר על רבי שמעון בן שטח ששתה יין והוציא ידי חובה בברכת המזון את ינאי המלך. ואומרת הגמרא שכולם חולקים על כך הואיל ולא אכל כזית דגן, ומשמע שאם היה אוכל היה יכול להוציא אף שינאי אכל ושבע והיה מחוייב מדאורייתא ואילו רבי שמעון בן שטח היה מחוייב רק מדרבנן, ולמד מכך רש"י (ד"ה עד) שאף המחוייב מדרבנן יכול להוציא מי שמחוייב מדאורייתא, והקשה אם כן מדוע נאמר בברכות כ ע"ב שקטן לא יכול להוציא גדול בברכת המזון, ותירץ שחיוב קטן הוא מדין חינוך, וחיוב זה מוטל על האב ולא על הבן.
התוס' (ד"ה עד) מקשים שבברכות כ ע"ב נאמר שאם אביו אכל פחות מכדי שביעה יכול הקטן להוציאו הואיל ושניהם מחוייבים רק מדרבנן, משמע שהחיוב כן מוטל על הקטן. ולכן חולקים וסוברים שוודאי מוטל על הקטן אלא שבכל זאת אינו יכול להוציא אדם המחוייב מהתורה הואיל ומהתורה אינו בכלל החיוב, ושונה מכך אדם גדול שאכל פחות מכדי שביעה שהואיל ועקרונית הוא בכלל החיוב אף כשכעת אכל מעט ומחוייב רק מדרבנן יכול להוציא את המחוייב מהתורה.
במחלוקת זו נחלקו גם הרמב"ן והר"ן. הרמב"ן (קידושין לא ע"א ד"ה מאן) סובר כרש"י, ואת הגמרא בברכות כ ע"א מעמיד בבן גדול, ואכן בן קטן אינו יכול להוציא אביו אף כשאביו אכל פחות מכדי שביעה, ואילו הר"ן (מגילה ו ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה רבי יהודה) חולק וסובר כתוס'. רש"י עצמו כן גרס שמדובר בדף כ ע"ב בקטן, ולכאורה הבין שאף שאינו מחוייב כלל מכל מקום כשהאב מחוייב רק מדרבנן יש אפשרות לבן להוציאו, וצריך עיון מדוע.
המנחת אשר (בראשית סי' כא) מקשה כיצד שייך לומר שחכמים הטילו את החיוב על הבן, הרי התורה לא רצתה להטיל עליו הואיל ואינו מספיק בר דעת ואחראי באופן שניתן להטיל עליו חיובים, וכיצד חכמים כן מטילים עליו. ולפיכך מבאר שוודאי אפילו לשיטת התוס' החיוב מוטל על האב, אלא שחכמים הגדירו את הבן שנחשב כבר חיובא לעניין שיוכל להוציא אחרים.
הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מובא בספר "חינוך הבנים למצוות" לגר"י נויבירט, סע' ג הערה ז) מקשה על שיטת התוס', כיצד יכולים חכמים להטיל חיוב על הבן הרי מקור החיוב לשמוע לדברי חכמים הוא מהמצווה "לא תסור", והואיל והקטן גם אינו מצווה במצוות לא תסור ממילא אינו חייב לשמוע בקול חכמים. ועונה שהחיוב לשמוע לדברי חכמים אינו רק משום שבכל פעם שאינו שומע עובר על מצוות לא תסור, אלא שהפסוק "לא תסור" מסר סמכות לחכמים, והואיל ויש בידם סמכות ממילא יש בידם כח לחייב גם את הקטנים.
מדבריו רואים שלא הבין כמנחת אשר את שיטת התוס', אלא הבינה כפשוטה שהחיוב הוטל ממש על הקטנים, ונראה שכמו שחכמים הטילו סייגים ועשו משמרת לתורה בכל העבירות, כך גם גדר חינוך הוא כמשמרת והרחקה למען לא ייכשל בדאורייתא לכשיגדל. אולם יש לשאול כשאלת המנחת אשר כיצד ניתן להטיל אחריות על מי שהתורה סברה שאינו בר קבלת אחריות וחיובים. ומתיישב על הלב לחדש מכח כך, שחכמים רק חייבו את הקטן לכתחילה שיתחיל להתרגל הואיל ויש באפשרותו להתחיל להתרגל, אולם באמת אם לא יקיים לא ייענש כי אין יכולת להטיל עליו אחריות.

חינוך באופן שגדול אינו יוצא ידי חובה
הגמרא בדף ב ע"ב מספרת שהילני המלכה הייתה יושבת עם שבעת ילדיה בסוכה הגבוה למעלה מעשרים אמה, והוכיח מכך רבי יהודה שסוכה כזו כשירה. ומבארת הגמרא שאמנם נשים פטורות אך הואיל והיו לה שבעה ילדים ודאי שחלקם כבר היו בגיל שאינם זקוקים לאמם וחייבים כבר בסוכה מדין חינוך. הריטב"א מוכיח מכך שאף כשקטן מקיים מצווה מדין חינוך צריך לקיימה בהכשר כגדול, ומסיים הריטב"א "והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה".
לכאורה מ התוס' בפסחים (פח ע"א ד"ה שה) שהובא למעלה, מוכח שחולק על הריטב"א. התוס' כתבו שאף שאסור להאכיל קטן איסורים בידיים מותר לתת לו קרבן פסח שאינו מנוי עליו משום שיש מצוות חינוך לחנכו בקרבן פסח, ובמקום שיש מצוות חינוך אין איסור ספייה. משמע שלמרות שלגדול אסור לאכול קרבן זה וודאי שאינו יוצא בו ידי חובה, ניתן לחנך קטן באכילתו. לפי האחרונים המפרשים בתוס' שבקטן הואיל ואין כלל מצווה למנותו גם אין איסור לאכול כשאינו מנוי, ניתן אולי לחלק ששם הואיל ואילו גדול היה במצב כזה – שלא היה עליו חיוב להיות מנוי ואיסור לאכול כשאינו מנוי והיה יוצא בכך ידי חובה – גם קטן יכול לצאת בכך ידי חובה.
דברי הריטב"א מובנים יותר אם נאמר כשיטת התוס' והר"ן שחיוב חינוך מוטל על הבן, משום שאז הטילו עליו לקיים כל מצווה ומצווה כפי שגדול מחוייב. אולם לפי שיטת הרמב"ן שהחיוב הוא על האב, האב לא מקיים בכך גופה של כל מצווה ומצווה (כגון מצוות סוכה, מצוות לולב) אלא הוא מקיים מצוות חינוך, ולפי זה החיוב על האב הוא לדאוג שהבן יתרגל בקיום מעשי של המצוות כדי שיקיימם לכשיגדל, ואם כן אם הבן לא מבדיל בין לימון לאתרוג, מה אכפת לי כיצד מקיים. אולם גם לפי צד זה יש לומר שחכמים לא רצו שכל אב יעשה דין לעצמו ויחליט כיצד לחנך ולכן הטילו חיוב מוגדר וזהה בכל משפחות ישראל וקבעו שאופן החינוך יהיה על ידי קיום מדוייק של המצוות כפי שעושים הגדולים (ובשונה מדין התורה לדברי המנחת אשר, שהאב מחוייב לנהוג על פי שיקול דעתו כיצד בנו יחונך). וכמו שפשוט גם לפי צד זה, שהאב לא יצא ידי חובה על ידי שלדוגמא יראה לבנו תמונות כיצד יש ליטול ארבעה מינים, כך אינו יוצא כשאינו דואג שיקיים במדוייק כגדול.




^ 1.הערת ר' שלמה בורנשטיין
^ 2.לכאורה דבר זה תלוי במחלוקת אם העובר על "לפני עיוור" וגורם לחברו לעבור על איסור דרבנן עובר בכך על "לפני עיוור" מהתורה.
^ 3.וכן כתב הרב קרליץ (חוט שני שבת ח"ד סי' שמג פרק צה ס"ק ב ד"ה במצות), אולם לכאורה לא משמע כן במשנה ברורה (שמג ס"ק ג) שכתב: "ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו כגון היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית וכנ"ל בסימן י"ז וכן כל כיו"ב בין במ"ע של תורה בין בשל ד"ס אבל החינוך בל"ת בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו". ומשמע שהחילוק בין לא תעשה לעשה הוא שבעשה צריך לחנך רק כשמבין המשמעות ואילו בלא תעשה מספיק שמבין שאסור לאכול (ולא יבוא לאכול כשהוריו לא נמצאים) אף שאינו מבין שזוהי מצווה מהבורא, וצריך עיון. והרב קרליץ (שם ד"ה אבל) כתב בדיוק להפך, שדווקא הגיל למצוות לא תעשה מאוחר יותר ובכך צריך שיבין שאסור מאת הבורא ולא מספיק אם מבין שאסור אך חושב שאביו הוא מקור האיסור.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il