ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

'אמת ואמונה' בית מדרש לאמונה לע"נ שמשון יונגסטר

התשובה ובחירה חופשית

התשובה האמיתית היא כשהאדם מוציא מתוכו את ההרגלים וקונה תכונות חיוביות בבחירה חופשית אמיתית.
מוקדש לרפואת
יוסף בן מזל
לחץ להקדשת שיעור זה

הגמרא במסכת יומא העוסקת בענייני יום הכיפורים מביאה סיפור 1 :
לאמורא רב היה סכסוך עם איזה קצב ובעקבותיו רב חיכה שהקצב יבוא לבקש ממנו מחילה, אך כנראה הקצב לא חשב שזה מה שעליו לעשות. רב חיכה וחיכה, וכבר הגיע ערב יום הכיפורים. אמר רב לעצמו: איך יתכן שייכנס אדם ליום הכיפורים מבלי לבקש מחילה, הרי לא ימחלו לו בשמיים, ומי שמתנהג בצורה אכזרית שכזאת, משיבים לו מידה כנגד מידה. אמר רב: אם הוא לא הגיע אלי - אני אגיע אליו, ומיד כשיראה אותי ייבהל מאוד ויבקש את מחילתי. יצא רב מביתו בערב יום הכיפורים, והלך לחפש בשווקים את החנות של הקצב. בדרך פגש אותו רב הונא ושאל אותו: מה מעשיך רב בשוק בערב יום הכיפורים? מסתמא הייתי חושב שתעסוק בסדר העבודה של הכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, בחשבון נפש, בדיני וידוי או בשעיר המשתלח. מה לך רב בשוק בערב יום הכיפורים? סיפר לו רב את הסיפור, ובתגובה השיב רב הונא לרב: תשמע רב, אתה הולך להרוג נפש מישראל בערב יום כיפור. אף פעם זה לא נעים, בטח ובטח שלא בערב יום הכיפורים. רב לא כל כך הבין מה רב הונא רוצה ממנו, מטרתו כלל לא הייתה להרוג את הקצב אלא רק לסגור עניינים, לגמור את הסכסוך. רב נכנס לחנותו של הקצב, עמד בפתח, וברגע שהקצב שם לב שרב נכנס, החל לצעוק על רב בשיא החוצפה: 'לך מפה, אין לי עסק איתך'. הוא עוד לא גמר את המשפט, כאשר הוא נתן מכה בראשה של הבהמה שבה עסק, ובאותו רגע יצאה עצם מהבהמה שפגעה בטבח במקום רגיש והרגה אותו במקום. התברר שרב הונא צדק.
השאלה המתבקשת בעקבות הסיפור היא מדוע נענש הקצב בחומרה כל כך רבה על שלא ביקש מחילה מרב? בנוסף יש לשאול, מהיכן רב הונא ידע שכך עתיד להיות דינו של הקצב? רב הונא אינו נביא (שהרי הוא חי זמן רב אחרי סוף תקופת הנביאים) אלא אומר את דבריו על פי השכל הישר, ופשוט לו שאם רב הולך בערב יום הכיפורים להסדיר עניינים עם הקצב התוצאה תהיה מרה. מנין לו זאת? הרי רב לא ראה כל חשש בכך, והמשיך בדרכו לקצב גם אחרי דבריו של רב הונא.
כדי להסביר את הנקודה בסיפור זה אני נוהג לספר סיפור אחר, סיפור חצי חסידי, חצי לא:
מספרים, שכאשר היה רבי עקיבא איגר זקן מופלג, ישב לילה אחד בתקופת חודש אלול בחדרו ולמד. לפתע, בשתיים לפנות בוקר, רגע לפני שעלה על משכבו נשמעו דפיקות בדלת. בנו רבי שלמה איגר רץ לראות מיהו הדופק בשעה כשזאת, כשלהפתעתו מצא שתי נשים בוכיות שמבקשות לראות את הרב בדחיפות. אמר להן רבי שלמה איגר: תשמעו, הרב כבר תשוש ועייף, אולי תבואו אליו מחר לאחר התפילה? ענו לו שתי הנשים: בשום פנים ואופן לא. זה ממש פיקוח נפש. כאן ועכשיו. טוב, נכנסו פנימה, והתחילו לספר לרב שהבעל של אחת מהן הסתבך קשות עם הפריץ כתוצאה מחוב גדול של כסף שהריבית בו הלכה וגדלה ובתגובה לכך הפריץ הכריז שהוא הולך להרוג אותו בתוך עשרים וארבע שעות אם הכסף הדרוש לא יגיע אליו. הן התחננו לרב: אנחנו מבקשות מכבוד הרב להציל את המצב, זה ממש פיקוח נפש! אם היהודי הזה ימות, יהיו עשרה יתומים קטנים בבית שלא יהיה להם מה לאכול.
הרב שמע את הקטסטרופה, הבין שמדובר ממש בפיקוח נפש, ושאל את הנשים מהו סכום הכסף אותו צריך להעביר לפריץ. כששמע את הסכום, כמעט התעלף, ואמר לנשים: זה לא סכום בשביל שעות כה מאוחרות בלילה. חכו בבקשה שבוע-שבועיים, אני אעבור בין עשירי פוזנן ואגייס את הכסף. ענו לו הנשים: הרב, אתה לא מבין. יש רק עשרים וארבע שעות לגייס את הכסף, אחרת הפריץ יהרוג אותו. הרב הבין שזה ממש פיקוח נפש, ומיד לקח את בגדי הרבנות שלו, והחל להסתובב בחוצות פוזנן.
רבי עקיבא איגר הלך אנה ואנה, עד שלבסוף הגיע למקום אפלולי, בו היו כמה מועדונים, ואחר חיפוש קצר מצא את ה"מועדון של היהודים". עלה ר' עקיבא איגר במדרגות והקיש בדלת. אחד מהחבר'ה שמע דפיקות, הסתכל דרך העינית, ולא האמין. רבי עקיבא איגר בכבודו ובעצמו! מיד אמר לחבר'ה מאחורה: אתם יודעים מי נמצא פה בדלת? הרב של העיר. הכניסו את הרב בכבוד פנימה, וחיכו לשמוע מה רצונו בשעה כל כך מאוחרת בלילה. הרב סיפר להם את הסיפור הטראומתי של הנשים וביקש את עזרתם. למרבה השמחה תשובתם הייתה: כבוד הרב הכסף עלינו. בתוך מספר דקות נארגן את הסכום. ואכן, תוך דקות ספורות נאסף כל הסכום האגדי. הרב ביקש לספור את הכסף, שכן, אם יש דולר אחד מיותר אינו רשאי להשתמש בו. הכסף נספר, ולמרבה ההפתעה התרומות היו זהות לסכום שהיה הרב צריך.
עכשיו, חשבו אנשי המועדון, בעיתוי מושלם של הימים הנוראים יברך אותם רבי עקיבא איגר בכל הברכות שבעולם, שהרי כיצד הרב היה משיג סכום כסף אגדי שכזה תוך דקות בשעה כה מאוחרת בלילה אילולא נדיבותם. להפתעתם, הרב עמד עם השקית של הכסף ודמם, לא הוציא מילה מפיו. חיכו וחיכו, והרב לא פצה את פיו. שאל אחד מהחבר'ה את הרב: הרב, מה פשר השתיקה? אין לרב מה לומר? ברגע שהרב שמע את השאלה, הוא נהיה אדום כולו, רותח מבפנים, ואמר: שתקתי כי אתם לא תרצו לשמוע את מה שברצוני לומר לכם. אני רוצה לומר לכם שאתם פושעי ישראל! עבריינים גמורים! וממשיך הרב ושופך עליהם גופרית ואש. הם לא מבינים מאיפה כאלו 'ברכות' באו עליהם. הרי הם עשו חסד עצום, מה פתאום הרב מתחיל לקלל אותם? התחילה שם מהומה גדולה, ואחד החבר'ה אף שאל את הרב: למה לא אמרת לנו את כל ה'מוסר' הזה עוד לפני שנתנו לך את הכסף? וכמעט שהתחילו לפגוע פיזית ברב. הרב ראה את ההתקממות הגדולה, והחל לפרוץ בבכי. לראות את ר' עקיבא איגר בוכה, אלו לא מעשים שבכל יום. נהיה שקט. ואז אמר הרב: תשמעו חבר'ה, אני הרב של פוזנן. אני דואג לאנשים בעיר, לתורה, לכשרויות, ולעוד דברים בעירנו. בעיר המופלאה שלי, יש נקודה אחת בעייתית. כמה חבר'ה שנמצאים פה במועדון הזה יומם ולילה ופשוט מבזבזים ומכלים את זמנם. חבר'ה כל כך טובים, עם פוטנציאל כל כך טוב, מאבדים את החיים שלהם. תדעו לכם שאני כבר כמה פעמים הייתי בדרך לדבר אתכם, להוציא אתכם מהכיליון הזה, ובכל פעם אני אומר לעצמי שאין לי עם מי לדבר כאן, שהרי כל באי המועדון טבועים כל כך בתוך כל המשחקים והשטויות הללו.
אבל הפעם, הייתי מוכרח להגיע. נכנסתי וראיתי אתכם, הבנתי היכן אתם נמצאים, והחלטתי שזו ההזדמנות שלי לדבר אתכם. בעיקר אחרי שראיתי שכאשר ביקשתי מכם צדקה כולכם התגייסתם מיד ונתתם מממונכם. ברגע שנתתם הבנתי שמשהו בלב שלכם נפתח, ואם כך, כנראה אפשר לדבר איתכם. כעת אתם ברי שיח – משהו נפתח...
עוד לפני שנחזור לסיפורו של הקצב, ניגע בנקודה נוספת שתבהיר את הסיפור בצורה טובה יותר.
כתוב בגמרא 2 ובמדרש שכאשר עם ישראל מגיע לארץ עליו לבצע שלוש פעולות כדי לכונן ממלכה מתוקנת: להכרית את זרעו של עמלק, להעמיד להם מלך ולבנות להם בית הבחירה. כך מתנהלת ממלכה יהודית מתוקנת. קודם כל מסלקים את האויבים, אחר כך מקימים ממשלה, שלטון, ובהמשך בונים את לב האומה – בית המקדש.
אני רוצה לקחת את השלבים הללו לכיוון של התשובה, לתהליך של מהפכה פנימית.
ראשית, אדם נדרש לעשות פעולה שנקראת להכרית זרעו של עמלק. מיהו אותו עמלק? אומר הנצי"ב 3 : אין לנו עמלק היום. אפילו יבוא אדם ויטען שהוא צאצא של עמלק, כנראה שהוא משקר, מכיוון שאין בימינו בעולם כולו אומה שנשארה ושמרה על אופיה, מלבד עם ישראל. ממלכת אשור בלבלה את כל אומות העולם, העמים התפזרו והתערבו ביניהם, אך עם ישראל נשאר ונשמר בזכות שמירת המסורת. ממילא יוצא שאין היום עמלק. אם כן, מהו הציווי " מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק 4 " עבורנו? אומר הנצי"ב: זהו לא עמלק פיזי, אלא עמלק שנמצא אצל כל אחד ואחד, בתוכנו. זה עמלק שבכל פעם שאנחנו מתלהבים בעבודת ה' הוא בא ולוחש לנו את מה שלוחש ומוריד למטה את ההתלהבות. "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ 5 ". כשאנחנו רוצים קצת יותר להתעלות, רוצים להתפלל קצת יותר בדביקות והתלהבות, בא איזה חבר ואומר: "מה אתה עושה הצגות? נהיית דוס?". הקרירות הזאת, היא ביטוי של עמלק. תפקידו הוא להנמיך את תפקידו ותיפקודו הרוחני של האדם. אספר לכם סיפור אישי:
כשלמדתי בישיבת נחלים, שלחו אותנו בתור קבוצה לשבו"ש בישיבה חרדית בצפון הארץ, לא אזכיר את שמה. במנחה, המשגיח של הישיבה אמר קדיש. עד היום, אני יכול לספר לכם איזו התלהבות הייתה לי מהקדיש, באיזו כוונה הקדיש נאמר, בכל מילה ומילה, זה עשה לי חום פנימי כזה שגרם להתלהבות והתרוממות הרוח. באתי לחדר אוכל לארוחת צהרים, ישבתי עם החבר'ה של הישיבה, ואמרתי ככה לפי תומי: איזה קדיש. מרומם. ואז אמר לי אחד החבר'ה מהישיבה: "עזוב, בחייך, הכל הצגות!". זה שבר אותי לרסיסים. קמתי, הלכתי, ומאז לא חזרתי למקום ההוא. מה אכפת לך? הבחור מתלהב. ככה לשבור בן אדם ולהגיד לו שזה סתם והכל הצגות, זהו העמלק האמיתי. השלב הראשון עבור אדם שרוצה להתעלות, הוא לתת לעצמו לפרוץ, כמו איזו לבה רותחת מעמקי נשמתו. זוהי מחיית זכר עמלק.
השלב השני שאדם צריך לבצע הוא להמליך על עצמו מלך. משמעותו של המלך היא שליטה עצמית מלאה. זה ממש לא דבר קל. השליטה אמורה להיות על כל האיברים שלנו. למשל, יש צורך בשליטה מה אנחנו מוציאים מהפה ומה לא, זה מצריך המון כוחות, שכן ברוב הזמן אנחנו מדברים באופן חופשי לגמרי, אפילו באינסטינקטיביות. פשוט פולטים דברים. תנסו לקחת שעה ולשלוט בה באופן מוחלט על כל הדיבורים. כמה פעמים תצטרכו לנשום עמוק ולהוציא אוויר מהפה וגם מהאף, כדי להרגיע ולחסום את מה שרציתם לומר. לזה יש צורך בכוח של שליטה.
המשמעות של מלך, אומר המהר"ל, היא שאתה בעל הבית על כוחותיך. הם לא מתפרצים לך, אתה לא מאבד שליטה, אלא אתה בעצמך יודע לכוון את כוחותיך. ביטוי נפלא של העניין, אומר המהר"ל, מופיע בסיפור של בלעם. בלעם רצה לקלל את ישראל, והזמן המוקצב שהיה יכול לבצע זאת היה הזמן בו הקדוש ברוך הוא כועס, ככתוב: "אל זועם בכל יום" 6 . כמה זמן הקב"ה זועם בכל יום? שואלת הגמרא ומשיבה: "מימרא כרגע", אמירה של רגע, של שנייה. שואלים התוספות: איזו קללה יכול בלעם להוציא מפיו בזמן מועט כזה? ותשובתם: באפשרותו לומר מילה אחת: 'כָּלֵם'. מה עשה הקב"ה? הפך לנו את הקללה לברכה, את האותיות של 'כָּלֵם' הפך הקב"ה ל'מלך'. מסביר המהר"ל: המילה 'כָּלֵם' היא ראשי תיבות של כבד, לב ומוח, ו'מלך' זה בדיוק ההפך- מוח, לב וכבד. כלומר, אין צורך להרוג את עם ישראל באופן פיזי, אלא המצב של 'כָּלֵם' - בו האיברים ה"פחות רוחניים" והתאוות ממלאים את כל עולמו ומהותו של האדם - ממילא מעביר את שלטון התאוות אל הלב ואחר כך גם אל המוח. זוהי הקללה הגדולה ביותר למה שעם ישראל מייצג.
כיצד אדם עולה למדרגה גבוהה? ראשית, הוא שולט דרך המוח. דרך המחשבה שלו, הוא מבין שיש אלוה ממעל, מבין שמשימת השליטה מוטלת עליו. בהמשך, העברת המסר של השליטה העצמית עוברת דרך הלב, והכבד בעצם משועבד לכל המערכת שמופעלת על ידי המוח.
אלו הן שתי דרכים הופכיות. יכולים להיות שני אנשים, אפילו שניהם בעלי כיפה על הראש, כאשר ראשו של אחד עסוק כל הזמן בענייני הכבד, בענייני החומר: איך הבית שלו נראה, איך המכונית שלו נראית וכו', והוא מתפלל, כי אין ברירה, לא נעים לו, הוא בכל אופן נמצא בחברה דתית, אבל הראש שלו מונח בחומר וממילא גם החלקים הרוחניים שלו הם לא באמת רוחניים, הם מהווים בדרך כלשהי נגררת לחלקים החומריים. לעומתו, אדם שהחיים שלו הם חיים רוחניים יכול לעבוד, לאכול ולחיות את החיים הרגילים ואין שום בעייה עם זה, אבל הוא עובד בצורה ערכית, חייו הם חיים רוחניים, הוא יודע מה טפל ומה עיקר בחיים, איך ממלאים יום של יהודי והכל אצלו מתוך הבנה שאין סתירה בין הדברים.
זהו ההבדל בין "כלם" לבין "מלך". לאחר שאדם מחליט שהוא מבעיר בעצמו את ה'אש קודש' הוא צריך למנות על עצמו מלך, מלך פנימי שישלוט, ולא יגרום לכוחותיו ומידותיו פשוט לגלוש מבלי משים ומבלי שליטה.
השלב האחרון הוא קריטי. אחרי שאדם מתעלה הוא צריך לבנות לעצמו בית הבחירה. בהקשר שלנו אפשר לומר שהכוונה היא בניית בית הבחירה הפנימי. מתי אני יודע שבאמת אני שולט בעצמי? רק כאשר אני בר בחירה חופשית להחליט בכל תחום שהוא, כולל עבודת ה'. כאשר אני לא עובד על אוטומט, כאשר אני לא מבצע פעולות רק כי כך התרגלתי לעשות. בדרך לכאן ראיתי מדבקה על איזו מכונית: "חברת אשכר - הבחירה האוטומטית". זוהי הסתירה הכי גדולה שיכולה להיות! או שאתה בוחר או שאתה על אוטומט. באוטומט אתה כבר לא בוחר. אם אתה על אוטומט, מה שקורה הוא שבבוקר מיד כשהתעוררת מלמלת 'מודה אני', ישר רצת ליטול ידיים, הנחת תפילין, שלוש צעדים קדימה, שלוש צעדים אחורה, ופתאום מצאת את עצמך בתשע בבוקר באמת מתעורר. הכל עד אז היה על אוטומט. עד אז עשית את מה שעשית כי כך עושים, לא כתוצאה ממחשבה אם לעשות או לא, אלא פשוט באוטומט. כשאדם בוחר - הכל נראה אחרת. כאשר קמת בבוקר ובחרת להגיד 'מודה אני' כי אתה מבין את משמעות העניין - זה נראה אחרת. אם אתה מתלבט אם להתפלל או לא, ובחרת להתפלל – התפילה מקבלת אופי אחר, כי בחרת, כי לקחתָ את הדברים לידיים שלך. לצערנו, חלק מהאופי שלנו כולל הרגלים שאנחנו לא שולטים עליהם. אין לנו את היכולת המלאה של הבחירה החופשית. לעניות דעתי זה הדבר הכי חמור שיכול להיות.
זו עובדה מעניינת מאוד שבהלכות תשובה, לאחר שעוסק הרמב"ם בכל סוגי התשובה ודרכיה, בשעיר המשתלח ובעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, עושה הרמב"ם 7 תפנית חדה וכותב: "רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". תמהתי לעצמי: מה פתאום עובר הרמב"ם בעיצומם של הלכות תשובה לנושא הבחירה חופשית? כמו כן, מה הכוונה במילים: "רשות ביד בני האדם"? נראה שהרמב"ם אומר: כולנו בימי הדין ממלמלים תשובה, ביום הכיפורים אנחנו אומרים וידוי עשר פעמים, אך אם נשאל את עצמנו למחרת יום הכיפורים, לאחר כל הוידויים, האם קיימת בנו יכולת של בחירה חופשית אחרי שהתרגלנו לדברים השליליים (ואפילו החיוביים)? יום כיפור הוא יום משמעותי מאוד, אבל המבחן האמיתי הוא ההרגל. האם יש לנו את היכולת לבחור, ולהגיד לא להרגלים הרעים שהורגלנו בהם, או שמא ההרגלים כבר נהיו טבע, נהיו חלק מאישיותנו, ואוטומטית אנחנו כבר שקועים בהם. התשובה היא חשובה מאוד, אבל מבחן התשובה האמיתי הוא היכולות לחזור למצב שבו אנחנו יכולים לבחור.
לאנשים מבוגרים קשה יותר להגיע למימוש יכולת הבחירה. כאשר אדם מדבר לשון הרע או רגיל לצחוק על החבר'ה - הוא לפעמים כל כך כבול בהרגליו הרעים עד שמאוד קשה לו לשנות אותם. הצעירים הם עדיין ברי שליטה גדולה יותר, הם יכולים להפוך עולמות פנימיים ובאמת לשלוט על הכל. בכל יום שעובר, אם אדם לא בוחר מה הוא יעשה ומה לא יעשה, במה הוא יגע ובמה לא יגע, הוא מתחיל לאבד שליטה על מעשיו. המשמעות של איבוד שליטה היא בעצם צמצום האפשרות להיות מי שאתה. אנחנו מאבדים את האישיות שלנו בכך שאנחנו קונים לנו הרגלים בהמתיים באישיותינו החיובית. הרי בהמה אינה בעלת החלטה ובחירה במעשיה, היא עושה הכל בצורה אינסטינקטיבית לחלוטין. המעלה המיוחדת של האדם וההבדל העקרוני בינו ובין הבהמה טעון ביכולת לרצות או לא לרצות, להחליט או לא להחליט, ובמילים אחרות – לשלוט בעצמו בצורה הכי חיובית שיכולה להיות.
כעת נחזור לסיפור שבו פתחנו. רב מחליט ללכת לקצב. מדוע הוא מחליט ללכת, זה שאלה בפני עצמה, הוא לא חייב בכך אבל זו היא החלטתו. רב הונא פוגש אותו בדרך, ומזהיר אותו: אתה הולך להרוג את הנפש. חד וחלק. רב מופתע, מה זאת אומרת, אני רק הולך להתפייס, ודאי שלא להרוג את הנפש.
בפסוק בספר במשלי נאמר: " הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ 8 ". כאשר אדם הולך את חכמים, אפילו לא עם חכמים 9 הוא משכיל. אך אם הוא נמצא עם הכסילים בסוף הוא יהיה כמותם, האווירה משפיעה.
הקצב עובד כל הזמן עם בהמות, ויש לכך השפעה עליו באופן כזה או אחר. אומר רב הונא לרב: אם עד יום הכיפורים לא היו לקצב כוחות להתעלות על עצמו ולבוא לבקש ממך סליחה, זה מעיד שהוא נהיה חלק מהבהמה. מה שאתה רב הולך לעשות זה לגלות לו את זהותו האמיתית שכן הוא קנה לעצמו הרגליים בהמתיים, וברגע בו תגלה לו זאת באופן חזותי, כמו שאומר רש"י 10 , לא תישאר לו זכות קיום. כל עוד הקב"ה חושב שיש לו אפשרות של בחירה חופשית - חייו חיים הם, אך ברגע שאדם איבד את יכולת השליטה העצמית, באיזה שהוא מקום הוא איבד את הזכות לחיים. בערב יום הכיפורים, שבו נפתחים הספרים, כאשר מזהים אדם שאיבד את יכולת הבחירה החופשית הוא נכתב לאלתר למיתה. אתה רב הולך בערב יום הכיפורים לגלות את זהותו האמיתית של הקצב, אתה לא משאיר לו מקום לברוח אליו, שהרי לא תהיה לו היכולת להפוך את זה, ודינו יהיה מיתה כתוצאה מכך שהוא והבהמה נהיו אחד.
זהו המהלך של יום הכיפורים. חשבתי על כך שביום הכיפורים הכהן הגדול היה שוחט חמש עשרה בהמות. מדוע? כי זה כל עניינו של יום הכיפורים, לשחוט עוד בהמה ועוד בהמה, עוד הרגל ועוד הרגל. בואו ננסה להתנתק מהשעיר שנושא את כל עוונותיהם של עם ישראל, מכל ההרגלים הנוראיים שרכשנו השנה. גם אם לא נצליח בכך, לפחות נחליט שאנחנו מבצעים את ההרגלים הללו במודע ולא על אוטומט, זה עדיף בהרבה משמעשינו יבוצעו בתת-מודע. יכול להיות שניפול גם השנה באופן כזה או אחר, הלוואי ולא, אבל גם כשניפול, זה יהיה מתוך תודעה פנימית, מתוך שליטה וידיעה. את השעיר משלחים לעזאזל המדברה, זורקים אותו עד שהוא מתנפץ לרסיסים, עד שגופו נעשה איברים איברים, כדי באמת לפרק את כל ההרגלים שאנו תפוסים בהם ולא מסוגלים להשתחרר מהם.
אתם, הצעירים, נמצאים במצב האידיאלי ביותר. עוד לא קניתם הרבה הרגלים רעים, ואתם עדיין מסוגלים להפוך את עצמכם למקום חיובי ביותר. העולם ניתן לצעירים, וזה בשביל שתוכלו להפוך עולמות. לא צריך להפוך את כל העולמות, אלא הדרך היא להפוך את העולם הפנימי, לעשות אותו יותר אמיתי ויותר בעל בחירה חופשית. את השיחה הזאת אני לא יכול לתת לאנשים בני שישים ושבעים, באיזה שהוא שלב בחיים אדם חושב לעצמו שהוא כבר לא מסוגל להתנהל אחרת ממה שהורגל. אז תהפכו. תנצלו את החיים שלכם ותקדמו את כולנו.




^ 1.מסכת יומא, דף פ"ז, עמוד א'.
^ 2.מסכת סנהדרין, דף כ', עמוד ב'.
^ 3.העמק דבר, שמות, י"ז, י"ד, ד"ה "ושים באזני יהושע"
^ 4.שמות, י"ז, י"ד.
^ 5.דברים, כ"ה, י"ח.
^ 6.מסכת סנהדרין, דף ק"ה, עמוד ב'.
^ 7.משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ה'.
^ 8.משלי, י"ג, כ'.
^ 9."ואמר הולך את חכמים ורועה כסילים, שעם החכמים לא יהיה ריע להם תיכף רק ילך אחריהם, ועם הכסילים יהיה ריע תיכף, שהחכמה קשה ללמוד, לא כן הכסילות" (פירוש המלבי"ם שם)
^ 10.מסכת יומא, דף פ"ז, עמוד א. ד"ה "למקטל נפשיה".


עוד בנושא תשובה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il