(ה: שליש עליון – ז. באמצע "אלא אצטריך")

תזכורת: בדף ג: למטה למדנו מאחות אשתו שאדם לא מייבם ערווה ("עליה").
ושאלנו, מה ההו"א שייבם? וענינו – כי עשה דוחה לא תעשה, והצענו: גם כשיש בו כרת.
כעת אנחנו מחפשים לזה מקור שאכן דוחה גם כרת.
למסקנה, לא נמצא מקור, ולכן נצטרך להציע הסברים אחרים מה ההו"א שיכול לייבם ערווה.

מקור לעשה דוחה לא תעשה בלאו שיש בו כרת

1. מילה, פסח ותמיד שדוחים שבת.

דחייה – א"א ללמוד משם כי יש בעשה חומרא מיוחדת:

בשלושתם – נאמרו לפני הדיבור (לפני מתן תורה),

מילה ופסח – כרת

פסח ותמיד – צורך גבוה (קרבן, בניגוד לייבום למשל)

תמיד – תדיר

מילה – 13 בריתות

            (ה: 7-)

1. מכיבוד אב ואם (ה: 7-), ומבניין בית המקדש (ו. שליש)

שבשניהם יש ברייתא לימוד שאינם דוחים שבת (כרת)

(ויקרא יט: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו (ג') , את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו (ל')),

מכאן שלולי הלימוד – עשה דוחה כרת.

דחייה– הפסוק עוסק בלאו רגיל (מחמר) ולא כרת,

ואכן אולי עשה לא דוחה כרת,

ועשה דוחה לאו רגיל (מציצית), אך כיבוד אב ובניין מקדש אינם דוחים לאו רגיל.

[ועכשיו קשה: תלמד מכיבוד הורים שעשה לא דוחה לאו![1]

תשובות – לא ניתן ללמוד משם כי:

1. שבת חמורה יותר (שקולה כנגד ע"ז),
   דחייה - יש ברייתא שלומדת מזה שכיבוד הורים לא דוחה שבת, שגם לא דוחה שאר איסורים (כמו לא יטמא של כהן ולא להתעלם מאבידה), כלומר לא מבדילים בין שבת לשאר איסורים.


2. כיבוד הורים ובניין מקדש "חלשים יותר",

כיון שבשעה שבה עובר על הלאו עדיין אינו מכבד בפועל או מקריב במקדש, אלא רק עוסק בהכשר מצווה (מבשל עכשיו כדי להאכיל לאביו אח"כ, אינו אוסף את האבידה כדי להביא לאביו משהו וכד', בונה את המקדש כדי להקריב בו אח"כ).

אך במצוות אחרות – עשה דוחה לא תעשה.

קשה – זה טוב לגבי כיבוד הורים, אך למה צריך לומר את זה שוב לגבי מקדש? (נאמר בכיבוד הורים)

1. לגבי מקדש – אכן הפסוק בברייתא רק אסמכתא,
   ובאמת הפסוק לא עוסק בעשה ולא תעשה,אלא נדרש בברייתא שמורא מקדש דומה למורא שבת – 1. לא יראים מהמקדש עצמו אלא ממי שהזהיר על המקדש. 2. שמירת מקדש נוהגת לעולם, גם אחרי החורבן].


2. תנא דברי"ש – יש לימוד שבי"ד לא ממיתים בשבת

(ו: שליש)

לגבי שבת - "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" (מושבותיכם לכאורה מיותר, שהרי זה גם בחו"ל),
ולגבי הריגת רוצח – "וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (במדבר לה),

ורי"ש לומד גזירה שווה שלא הורגים במיתת שריפה בשבת, וממילא גם לא שאר מיתות.

ומזה ששם צריך לימוד שלא דוחה, משמע שבשאר התורה עשה דוחה כרת.

            (ו: 3-)

דחיית רב שימי בר אשי – יתכן שבאמת ברור שעשה לא דוחה כרת,

            ולמה צריך לימוד שלא שורפים בשבת?

            כי שם יש לכאורה קל וחומר שכן שורפים בשבת:

                        המתת רוצח > עבודת המקדש > שבת

            (ו: 7-)

            [הערות על הברייתא:

1. A.לפי מי:


2. כשיטת ר' נתן שהבערה לחלק יצאת (ויש בה כרת).


3. גם לר' יוסי שהבערה זה רק לאו,
   הרי במיתת שריפה גם מתיכים עופרת (בישול), וזה כרת, ולולי הלימוד היינו אומרים שבי"ד מתיכים בשבת!


4. B.התלבטויות התנא –

(ז. 4+)

[1]אם הנושא זה כרת, אז הנחת היסוד היא שעשה לא דוחה כרת, וממילא אם יש לימוד שלא דוחה, כנראה שצריך לשנות את הנחת היסוד ולומר שבשאר התורה דוחה.
אך אם הנושא זה לאו, הנחת היסוד היא שדוחה (כמו בציצית), וממילא אם יש לימוד שלא דוחה, צריך לשאול מה לא ללמוד משם לשאר התורה שלא דוחה.