בפרשת משפטים אנו מוצאים כמה וכמה פסוקים המצווים אותנו לדאוג לכך שמבית הדין יצא משפט צדק. חובה זו מוטלת על בעלי הדין כמו באיסור נתינת שוחד, על העדים המצווים להימנע לא רק מאמירת שקר אלא גם מהצטרפות עם עד חמס וגם על הדיינים כמפורט בפסוקים הבאים: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כ"ג ב). בשיעורים הבאים ננסה בעה"י לברר מה המשמעות ומה היחס בין שלשת הציוויים המופיעים בפסוק.

מהרישא של הפסוק נלמדת ההלכה הבאה:

כלומר אי אפשר לחייב אדם בדיני נפשות, בבית דין של עשרים ושלשה ברוב של דיין אחד כגון אחד עשר מזכין ושניים עשר מחייבין, אלא זקוקים לרוב של לפחות שני דיינים שמחייבים על מנת לגזור עונש מות על הנידון. לעומת זה רוב של אחד מספיק כדי להציל נידון מעונש מוות ולזכות אותו כגון שיש שניים עשר מזכים ואחד עשר מחייבים. מהמשך הפסוק לומדת התוספתא הלכה נוספת הנוגעת לדיינים, בדרך הטבע בכל הרכב ישנו דיין ותיק המכהן כאב בית הדין ולצדו שני דיינים צעירים ופחות מנוסים ממנו. לכן מזהירה התורה:

כאן מזהירה התורה את הדיינים להביע את דעתם גם בפני רבם עמו הם יושבים בדין, זו זכותם וחובתם כחברי בית הדין. בעניין זה מצינו הלכה נוספת הקובעת את סדרי הדיון "דיני ממונות, הטמאות והטהרות - מתחילין מן הגדול, דיני נפשות - מתחילין מן הצד" (סנהדרין דף לב עמוד א), לכאורה יש כאן אוקימתא של ההלכה בתוספתא המגבילה אותה רק לדיני נפשות והדבר צריך עיון, כיצד יביעו הדיינים האחרים את דעתם לאחר שהגדול כבר הביע את דעתו והיא לכאורה זו המחייבת.

בשיעור הבא נשתדל להבין יותר את פשר ההלכות הללו.