ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש ר' עקיבא ויהושע

נכדו של ר' שמעון

מסופר שנכדו של ר' שמעון נהג בפריצות, והכניסוהו לישיבה ללמוד תורה לפני שבדקו אם נטש דרכו. זהו משל על אורח החיים שראוי לצאצאי ר' שמעון, ואף לשאר ישראל.
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
במסכת בבא מציעא (דף פה, א) מובאים מעשים בצאצאיהם של רשב"י ושל ר' טרפון, וז"ל המעשים בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:
"רַבִּי (רבי יהודה הנשיא) נקלע למקומו של רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר להם: יש לו בן לאותו צדיק? - אמרו לו: יש לו בן, וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה. הביאו, וסמך אותו להוראה והכתירו בשם 'רבי', ומסר אותו לר' שמעון בן איסי אחי אמו. בכל יום היה אומר: למקומי הקודם אני חוזר. אמר לו: 'חכם' שמלמד בישיבה עשו אותך, וגלימה של זהב פרסו עליך, ו'רבי' קוראים לך, ואתה אומר למקומי הקודם אני הולך?! אמר לו: בשבועה! עזובה דרכי הקודמת. כאשר גדל בתורה, בא וישב בישיבה של רַבִּי. שמע רַבִּי את קולו ואמר: קול זה דומה לקולו של ר' אלעזר ברבי שמעון. אמרו לו: בנו הוא. קרא עליו את הכתוב: 'פְּרִי־צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם'. 'פְּרִי־צַדִּיק עֵץ חַיִּים' – זה ר' יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון. 'וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם' - זה ר' שמעון בן איסי בן לקוניא ששידל אותו להישאר בישיבה ולימדו תורה...
רבי נקלע למקומו של ר' טרפון, אמר להם: יש לו בן לאותו צדיק שהיה מקפח את בניו? - אמרו לו: יש לו בן, וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה. הביאוהו לפניו. אמר לו: אם תחזור בך אתן לך את בתי לאשה. חזר בו. יש אומרים: נשאה אלא שאחר כך גירשה, ויש אומרים: לא נשאה כלל, כדי שלא יאמרו בשביל זו חזר. ולמה לו לרבי להשתדל כל כך?
שאמר רב יהודה אמר רב...: כל המלמד את בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (ירמיהו טו, יט) 'אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד', וכל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה - מבטלה בשבילו, שנאמר (שם) 'וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה'.

הרמב"ם כתב בהלכות תלמוד-תורה (א): "אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו". כיצד מבאר הרמב"ם מעשה זה, שאדם שנהג בדרך לא טובה הכניסוהו לבית המדרש ועיטרוהו בסמיכת חכמים וזאת בזמן שהוא הודיע בגלוי שברצונו לחזור למקומו הקודם; וכי ראוי שאדם שמרמז על רצונו לחזור למעשים לא טובים יעשה זאת כשהוא לבוש ב'איצטלא דרבנן' ועטור בסמיכת חכמים?!

רצף האגדות - תקציר
האגדה שמהללת את הדרך החינוכית שנהג ר' שמעון ברבי איסי (יוסי) בן לקוניא עם בנו של ר' אלעזר ברבי שמעון באה ברצף לאגדות קודמות, והבנת רמזי האגדות הקודמות היא הפתח למענה לשאלות דלעיל. במאמר הקודם "ר' אלעזר ובני מעיו" התבאר שהאגדות הקודמות דנות ברמזי מעשה שבירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ד) שמספר על מפגש בין ר' שמעון ברבי איסי (יוסי) בן לקוניא לבין ר' אלעזר ברבי שמעון עצמו, וז"ל הירושלמי בתרגום חופשי:
"ר' אלעזר בי ר' שמעון הלך אצל ר' שמעון בי ר' יוסי בן לקוניא חמיו 1 , היה מוזג לו כוס יין והוא שותה אותו בבת אחת, מוזג לו כוס יין נוסף והוא שותה אותו בבת אחת. אמר לו, האם לא שמעת מאביך בכמה פעמים צריך אדם צריך לגמוע מן הכוס. אמר לו כמות שהיא בגמיעה אחת, ואם מזוגה בצונן בשתי גמיעות, ואם מזוגה בחמין בשלש; אך לא שיערו חכמים לא ביינך שהוא נאה ולא בכוסך שהוא קטן ולא בכריסי שהיא רחבה. והיה רבי יהושע בן קרחה צווח לו 'חומץ בן יין'. אמר לו למה אתה צווח לי כן. אמר לו אצווח לך עד שתברח ותלך ללודקיא. אמר לו ולא קוצים כסוחים כיסחתי. אמר לו ולא היה לך לילך לסוף העולם להניח בעל הגינה שיקוץ את הקוצים."

ר' שמעון ברבי יוסי (איסי) בן לקוניא הוכיח את ר' אלעזר על שתיית היין התאוותנית שלו, אך הוא לא נכנע מפניו. ובהמשך בא גם ר' יהושע בן קרחה והוכיח אותו וקרא לו 'חומץ בן יין'. לכאורה הוא הוכיח אותו משום שהוא היה 'אכלן', אלא שמהמשך דבריו משמע שר' אלעזר התמנה 'להרוג' אנשים חוטאים. ולכאורה תמוה, שה'מינוי' שהוא מרכיב יסודי במעשה אינו מוזכר במפורש, וגם לא ברור הקשר שבין 'מינוי' זה להיותו 'אכלן'.
והתבאר שלפי מסורת חז"ל ר' יהושע בן קרחה הוא בנו של ר' עקיבא, ולדעת הרמב"ם מסורת זו אינה כפשוטה והיא מרמזת למחלוקת ששורשה בהדרכות שהדריך משה בתורה, והמשכה מרומז גם בספרי יהושע ושופטים. והתבאר, שב'קברות התאווה' משה חינך את בני ישראל להתייחס לאנשים בעלי 'תאוות האכילה' כאל אנשים שנחשבים ל'מתים' בחייהם, ושבאופן דומה יש להתייחס גם כלפי 'תאוות העושר'. אך בסופו של דבר, רמז משה שצריך שיהיו בעם ישראל גם אנשים שרודפים אחרי התאוות והעושר. והתבאר שבספר שופטים מרומז שעתניאל המשיך את הראיה הרוחנית הראשונה של משה שהתייחסה אל האנשים שרודפים אחרי התאוות והעושר כמו לאנשים מסוג ג' וכמו ל'הרוגים'. אך יהושע קיבל את מה שגילה משה בסוף ימיו, שגם הם צדיקים. ובמעשים שר' יהושע בן קרחה מוזכר בם, הוא מייצג בדרך כלל את הדעה שיהושע ביטל את דעתו וקיבל את שיטת עתניאל (שר' עקיבא היה ממשיך דרכו).

הירושלמי מספר שר' אלעזר אכל ושתה באופן תאוותני, והפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פיסקא יא, ויהי בשלח, כב) מוסיפה ומספרת שהוא היה בעל חברת הובלות. אורח חייו פיתה כמה מבני בית המדרש לחקותו; ולחדול מלהתנזר מתענוגות החיים, ולפרוש מבית המדרש ולהפוך לבעלי עסקים. ר' שמעון ברבי יוסי בן לקוניא ור' יהושע בן קרחה מייצגים במעשה זה את הראייה הראשונית של משה; ור' יהושע בן קרחה הוכיח את ר' אלעזר שהתנהגותו מושכת אחריה כמה מבני בית המדרש, ויציאתם לרדוף אחר התאוות והעושר נחשבת מבחינתו להפיכתם ל'גנבים' ול'הריגתם'. אך ר' אלעזר טען כלפיו, שאלו שהלכו בעקבותיו למדו תורה שלא-לשמה, והם גורמים לנזק ונחשבים ל'קוצים כסוחים' ועדיף שיצאו מבית המדרש וירדפו אחר העושר.
ובמאמר "העגל והחולדות של רבי" התבאר שכמה מן האגדות מרמזות שבפרק זמן מסוים בחייהם יצאו ר' אלעזר ברבי שמעון ורבי להתייסר ברדיפה אחר העושר במקום בני בית המדרש שלמדו שלא-לשמה. ובפסיקתא דרב כהנא (שהובאה לעיל) ובתנחומא (בובר, וירא לח) מסופר שר' אלעזר שכח אז את תורתו, עד שבסופו של דבר שכנעו אותו לחזור לבית המדרש ל'אומנות אבותיו'. והתבאר שכאשר הסכימו ר' אלעזר ורבי לחזור לבית המדרש, היה זה מכיוון שהסכימו לקבל 'חידוש' המובא בליקוטי מוהר"ן (קנט) ולפיו לימוד שלא-לשמה אינו מביא בהכרח ליציאת אנשים להתייסר ברדיפה אחר העושר, ומי שיצאו לרדוף אחר העושר הם האשמים במצבם.

ר' עקיבא ואשת טורנוסרופוס הרשע
האגדה הנוכחית מרמזת שפרק חיים זה של ר' אלעזר ברבי שמעון שבו הוא יצא לרדוף אחר המלאכות נתן את אותותיו גם בבנו, שגם הוא יצא מתחילה לרדוף אחר המלאכות והעושר וגם הוא שכח את תורתו. ולשם כך משתמשת האגדה בסמל מתורת ר' עקיבא, וכדלקמן.
במדרש משלי (בובר, פרשה ט) מסופר שר' עקיבא נקבר במקום מרכזי בשוק של קיסרי, ובמדרש אגדה (בובר, ויקרא כא) מסופר שבמערת הקבורה שלו שם היה מקום נוסף לאשתו של טורנוסרופוס הרשע. במאמר "ר' עקיבא וקברו שבקיסרי" התבאר שהדברים אינם כפשוטם, והם מרמזים שבתורתם של עתניאל ושל ר' עקיבא יש לכל אדם שתי 'נשים סמליות'. האחת מושכת אותו לעמול ב'תורה', וכשהוא מתחבר אליה הוא 'מוליד' 'חידושי תורה' וגם 'תלמידים' לתורתו. והשניה מושכת אותו לעמול בענייני העולם הזה ובמלאכה גשמית, וכשהוא מתחבר אליה הוא 'מוליד' 'חידושי מלאכות' וגם 'תלמידים' למלאכתו. והתבאר שלפי ההשקפה הרשמית של ר' עקיבא (השקפת ר' יהושע בן קרחה) לא ראוי לאדם מישראל להתחבר ל'אשה הסמלית' שמושכת לענייני העולם הזה ולעושר, והיא ראויה להיות 'אשתו של טורנוסרופוס הרשע', שהיה הנציב הרומאי באותה העת. ולפי השקפה זו מי שעזב את בית המדרש ויצא למקום השווקים והפך לבעל עסק, התחתן כביכול עם 'אשה רעה'. אך בסופו של דבר גילה ר' עקיבא שיש קדושה גם במסחר שבמקום השווקים והוא בחר להיות 'קבור בחייו' ב'תפקיד' של 'סוחר' בשוק המפורסם של קיסרי; ובקברו יש מקום ל'אשתו של טורנוסרופוס הרשע', והיינו לתפקיד של 'הפרנסה מן המלאכות והמסחר', משום שכאשר היא נעשית לשם שמים גם היא נחשבת ל'צדקת'.

צור עיר הסחר, ובנו של ר' אלעזר
האגדה מספרת על בנו של ר' אלעזר ש"כל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה". המציאות שמתארת האגדה שהזונות נתנו אתנן לבנו של ר' אלעזר היא נגד מנהגו של עולם כמבואר בדברי הנביא יחזקאל בתוכחתו לממלכת יהודה (טז, לג-לד): "לְכָל־זֹנוֹת יִתְּנוּ־נֵדֶה וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת־נְדָנַיִךְ לְכָל־מְאַהֲבַיִךְ... וַיְהִי־בָךְ הֵפֶךְ מִן־הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ...". אלא שתיאור לא מציאותי זה של האגדה הוא מכוון ונועד לרמז שאין מדובר ב'זונה' ממש, אלא במציאות רוחנית שהאגדה רוצה לגנות אותה ולכן היא מכנה אותה בשם 'זונה'.

הקב"ה ברא מציאות רוחנית של תפקיד 'עיסוק בסחר', ומציאות זו רוצה שמישהו יתחבר אליה וכביכול 'יישא אותה לאישה'. בנבואת ישעיה (כג, טז-יח) מצאנו יחס כפול לתפקיד זה:
" קְחִי כִנּוֹר סֹבִּי עִיר זוֹנָה נִשְׁכָּחָה... וְהָיָה מִקֵּץ שִׁבְעִים שָׁנָה יִפְקֹד ה' אֶת צֹר וְשָׁבָה לְאֶתְנַנָּה וְזָנְתָה אֶת כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ קֹדֶשׁ לַה' כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ה' יִהְיֶה סַחְרָהּ לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק:"

ישעיה מכנה את צור בתור 'זונה' ואת רווחיה ממסחרה בתור 'אתנן', ואם כך כיצד יתכן המשך דבריו שהם יהיו קודש לה'. אלא שישעיה ממשיל את העיסוק במסחר ל'זנות' כדי לגנות אותו בפני עמלי התורה, וכדי שימשיכו לעמול בתורה שהיא זו שמורידה את השפע לעולם. אך בהמשך דבריו הוא מרמז שמכיוון שבני בית המדרש (שהם היֹּשְׁבִים לִפְנֵי ה') הורידו את השפע הרוחני שגרם להצלחת המסחר, לכן הם הבעלים האמתיים של "סַחְרָהּ וְאֶתְנַנָּהּ" של צור. בכל אופן, מדובר ב'מציאות רוחנית' שהקב"ה חפץ שתהיה בעולם, וכן מצאנו שכאשר בא יעקב אבינו לשכם הוא תיקן להם שווקים (שבת דף לג, ב). אלא שישעיה מכנה את 'תפקיד העיסוק בסחר' בשם 'זונה' כדי לגנותו בפני בני בית המדרש.

האגדה משתמשת בדימוי זה של ישעיה ומרמזת ש'המציאות הרוחנית' של 'תפקיד העיסוק בסחר' רצתה שדווקא בנו של ר' אלעזר יתחבר אליה ויעסוק בה ויהיה 'סוחר'. והיא מתארת על דרך המשל, שהיו אנשים שהיו מוכנים לשלם 'שנים' כדי למלא תפקיד של 'סוחר', אך 'המציאות הרוחנית' היתה מוכנה לשלם 'שמונה' כדי שדווקא בנו של ר' אלעזר יעסוק בה.

היחס הכפול לבנו של ר' אלעזר
היחס הכפול שגילה ישעיה כלפי העיסוק של העיר צור במסחר, מתגלה גם ביחס הכפול של האגדה כלפי בנו של ר' אלעזר שעסק במסחר. מצד אחד מתארים זאת כאילו מדובר כביכול בעיסוק בזנות, אך מצד שני מטהרים את העיסוק הזה כאשר הוא מתחבר לקדושה. כאשר "החזירו בתשובה" את בנו של ר' אלעזר, לא היה צורך לבדוק שהוא פרש מהעיסוק בזנות ונוהג פרק זמן ארוך בדרך ישרה ורק אח"כ להכניסו לבית המדרש, מפני שהוא לא היה מחובר ל'זנות' אלא ל'עיסוק בסחר'. ולפיכך, גם כשהיה הבן מכריז על רצונו לחזור להרגליו הקודמים, לא פגם הדבר שהוא מכריז זאת תוך כדי שהוא לבוש ב'איצטלא דרבנן', שהרי חכמים רבים התפרנסו מעיסוק במסחר.
הצורך לגנות את ה'עיסוק בסחר' נוצר במיוחד כשמדובר בבנו של ר' אלעזר, שהוא צאצא של רשב"י שהיה ידוע כמי ש'תורתו אומנותו'. וכעין כך משמע במדרש תנחומא (בובר, וירא לח) שכאשר ר' אלעזר ברבי שמעון עסק במלאכות ולא בתורה פנה אליו התנא ר' יוסי בתמיהה: "אתה מ'שורש צדיקים' ואין אתה בן תורה?!". וכעין כך משמע בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, יא, ויהי בשלח, כב) שכאשר ר' אלעזר ניהל עסק של חברת הובלות, אליהו פעל פעולות מיוחדות כדי לשכנע אותו לחזור ל'אומנות אביו' שתורתו היתה אומנותו. אגדה זו מרמזת שאף על פי שיש שיטה ולפיה לימוד שלא-לשמה יביא ליציאת כמה מבני בית המדרש 'להתייסר במלאכות', אף על פי כן כאשר מדובר בבניהם של אלו ש'תורתם אומנותם' מותר לשדל אותם ללמוד שלא-לשמה ובלבד שהם יחזרו לבית המדרש.

במידה מסוימת, אגדה זו סוגרת את מעגל האגדות על ר' אלעזר ברבי שמעון ורבי. המעגל החל באגדת הירושלמי שם רצה ר' שמעון בן איסי בן לקוניא לשכנע את ר' אלעזר לנהוג כמו רשב"י אביו, והיינו שיתרחק מתאוות האכילה ותאוות העושר ויעסוק בתורה בלבד. לאחר מכן באו אגדות נוספות ורמזו שהיו תקופות שבהן ר' אלעזר ורבי לא הסכימו לקבל את שיטת ר' שמעון בן איסי בן לקוניא. ובאה האגדה ומסכמת שבסופו של דבר הכריעו ר' אלעזר ורבי כשיטה זו, והתירו לפעול בה 'הלכה למעשה' ביחס לצאצאיו של רשב"י והיינו ביחס לצאצאי אלו ש'תורתם אומנותם'. אולם תכף בסמוך מביאה הסוגיה אגדה המפתחת השקפה זו, וכדלהלן.

בנו של ר' טרפון
רבי הזכיר שלשונו של ר' טרפון היתה רגילה ל'קפח את בניו' וכן מצאנו בסוגיה בשבת (דף יז, א): "אקפח את בני שהלכה זו מקופחת". וכתב שם רש"י: "אקפח את בני - מצער היה על תורה המשתכחת, ומקלל את עצמו. אקפח - אקברם, לשון חיתוך וקיצור". והדברים תמוהים, וכי לא ידע רבי טרפון שאסור לאדם לפתוח פיו לשטן ולקלל את עצמו? ואם אף על פי כן הוא קילל, מדוע הוא לא קילל את עצמו אלא את בניו, וכי מה חטאו בניו?!
אלא שמה שנחשב בעיני אחרים כ'קללה' נחשב בעיני ר' טרפון כ'ברכה'. ר' טרפון היה עשיר גדול והוא היה סבור שאסור לאדם להתפרנס מעמלו בתורה. לעומתו, ר' עקיבא היה סבור שמותר לאדם להתפרנס מעמלו בתורה. המחלוקת ביניהם מרומזת בויקרא רבה (לד, טז) במעשה שר' טרפון נתן לר' עקיבא כסף כדי שיקנה להם נחלה שיתפרנסו ממנה ויוכלו לעמול בתורה, ואילו ר' עקיבא נטל את הכסף הזה וחילקו לעמלי תורה שמתפרנסים מתורתם. ר' עקיבא היה סבור שאלו שעמלים בתורה בכל שעות היום הם האנשים ה'חיים', ואילו השעות שבהן עמל אדם לפרנסתו הן שעות 'מתות'. אך מה שנחשב בעיני ר' עקיבא כשעות 'מתות' ו'מקופחות' היה נחשב בעיני ר' טרפון לשעות 'חיות'. לשיטתו, אסור לאדם להתפרנס מעמל תורתו, והוא רצה שבניו יתפרנסו מיגיע כפיהם ויהיו מאותם אלו שנחשבים 'מקופחים' בעיני ר' עקיבא.
אגדה זו במסכת בבא מציעא מרמזת שרבי טרפון הצליח בחינוכו, ובניו היו 'מקופחים'. והיינו, שהיו שעות שבהן הם עסקו לפרנסתם, ונהנו מיגיע כפיהם. האגדה משתמשת גם כאן בסמל הקודם, ומכנה את 'תפקיד העיסוק בסחר' בשם 'זונה' כדי לגנותו בפני בני בית המדרש. אלא שאגדה זו כביכול "מחזירה בתשובה" גם את אלו שרואים ביגיע הכפיים ערך נשגב ונעלה. והיא מכניסה לבית המדרש גם את בנו של ר' טרפון - שלא הייתה במשפחתו מסורת של 'תורתו אומנותו'. כאן למעשה נסגר ונחתם מעגל האגדות על ר' אלעזר ברבי שמעון ורבי. ולפי חתימה זו מה שנכון לגבי צאצאיו של ר' שמעון ש'תורתו אומנותו' - נכון לגבי כל אחד מישראל.
ואמנם חתימה הלכה למעשה בסוגיה סבוכה זו היא קשה ביותר. ולכן הסוגיה ממשיכה לרמז שם באגדות נוספות על המחלוקות שיש בענין זה, אלא שגיבורי אותן אגדות הם דמויות אחרות.




^ 1.'לקוניא' הוא שם המשפחה, ור' יוסי בן לקוניא שנקרא בזוהר בשם ר' יוסי ברבי שמעון בן לקוניא היה חמיו של ר' אלעזר ברבי שמעון. ובנו שנקרא בשם ר' שמעון ברבי איסי (יוסי) בן לקוניא היה אח של אשת ר' אלעזר ברבי שמעון, שהיתה אמו של הבן ר' יוסי שעליו מספר המעשה שבתלמוד הבבלי.
עוד בנושא ר' עקיבא ויהושע
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il