בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נצבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

כי קרוב אליך הדבר מאד - התשובה

מהו כוחה של התשובה?

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"א
5 דק' קריאה
הקדמונים נתנו רמז לימים הנוראים " אריה שאג מי לא יירא ה'" (עמוס פרק ג) ראשי תיבות - אלול ריוה"כ הושענא רבה. הוסף לכך את קול השופר המעורר חרדה " אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (שם ). ומכאן ההרגשה האופפת כל יהודי מאמין בחודש אלול, פחד מפני יום הדין.

ואכן "לב יודע מרת נפשו" מה שעליו לתקן, וכמה קשה הדבר בדברים שכבר התרגלנו עליהם ונעשו לנו כהיתר, כפי שמובא בגמ' (יומא דף פו עמוד ב) "דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. - הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר". יתרה מזאת, בדברים שהתרגלנו עליהם מילדות, עליהם יש לנו דין "תינוק שנשבה", שנחשב לאנוס בדבר, ובאמת זה לא בגלל חסרון ידיעתו את ההלכה אלא בגלל שהתרגל אחרת וכך חונך, כמו שכתב רמב"ם הלכות ממרים פרק ג "אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה". ושמא כולנו יש לנו דין כזה כלפי כמה מן המצוות, ואיני אומר זאת לקולא, לפטור מן העונש, אלא להראות כמה קשה לחזור בתשובה מזה.

לפעמים נדמה לנו שאין לנו בחירה לחזור בתשובה, כך נבראנו וכך אנו מתנהגים, וכך חשב ר"מ כשראה את הקושי של רבו אלישע בר אבויה לחזור בתשובה. שבודאי הוא אינו אשם בכך כיון שכך נברא, ואינו יכול להתגבר על מידותיו. ענה לו "אחר" (חגיגה דף טו עמוד א):
"אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים - ברא רשעים, ברא גן עדן - ברא גיהינום. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהינום, זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע - נטל חלקו וחלק חברו בגיהינום".

היינו שהוא ידע את האמת שיש בחירה חופשית לכל אחד אם לזכות לגן עדן או חלילה לגיהינום. וכן מובא שם:
"שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב איוב כ"ח לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז - אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. - אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה".

אין ספק שר"מ האמין בכוחה של תשובה, אולם כשראה שרבו אינו חוזר בתשובה, התחיל מפקפק בדבר האם יש תקנה לפושעים. וכשראה שרבו מאמין יותר ממנו בכוחה של תשובה השקה לו:
"אמר לו: אף אתה חזור בך! - אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר. תנו רבנן: מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה: אף אתה חזור בך. - אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים - חוץ מאחר".

היינו, שכל הידיעה שהיתה לו לא נגעה אליו, בגלל שלא היה לו את כוחות הנפש לחזור בתשובה. אנו רואים מכל זה כמה קשה להשתנות ולחזור בתשובה.

לעומת זאת, מצאנו שהתורה מתייחסת לתשובה בדרך אחרת נאמר (דברים פרק ל):
"כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא: לא בשמים הוא לאמור מי יעלה לנו השמימה וייקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה: ולא מעבר לים הוא לאמור מי יעבר לנו אל עבר הים וייקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו:".

לפי הרמב"ן התורה מתכוונת כאן למצות התשובה, וא"כ משמע שהתשובה היא קלה ביותר וקרובה לנו לעשותה.

התשובה לסתירה הזאת בין המציאות הקשה לבין התאוריה הנזכרת בתורה, הוא בהבדל שנוצר בין חיצוניות האדם ופנימיותו, עד כדי יצירת מחיצה של ברזל המפרדת ביניהם. בפנימיות הלב הדבר קרוב ביותר, אלא ששיבוש של תקשורת, מפריעה לגלות את אותה הפנימיות. וזה פשר תחושת הלב כאילו הוא שומע בת קול "חוץ ממני", כמו ששמע אלישע בן אבויה "חוץ מאחר". אולם הסיבה לכך שאלישע שמע כן היתה בגלל שהוא הרגיש עצמו "אחר" מאלוקיו, ולכן שמע "חוץ מאחר".

עלינו קודם לשכנע את עצמנו שאין הדברים כן. נאמר בתורה "על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלו", מובא בספרים שהכוונה היא, לא על שאינו מאמין באלוקים חלילה, אלא על המחשבה שאין אלוקיו בקרבו, בזמן שחטא ונתרחק ממנו. ובהתעוררות זו שאלוקי בקרבי, תהיה התחלת התשובה. ואז בודאי שלא יקבל את הבת קול הנ"ל כפשוטה "חוץ מאחר", אלא כגירוי לתבוע את התשובה, שזהו רצונו הפנימי של אלוקים "לבל יידח ממנו נידח". שמכל הבריאה יצא כבוד שמים כאמור (ישעיהו פרק מג) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". וכל זמן שמרגיש עצמו כ"אחר" ומתנכר לאלוקים אין לו תשובה.

חז"ל דמו את השב בתשובה למי שבא במחתרת לפני כסא הכבוד, כך אמרו על תשובתו של מנשה (סנהדרין דף קג עמוד א):
"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב דברי הימים ב' ל"ג וישמע אליו ויחתר לו, ויעתר לו מיבעי ליה! - מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין".

נראה שהמחתרת אינה רק כלפי מעלה אלא גם בעומק לבו של מנשה שחש את אלוקיו בקרבו וכך שבר את מחיצת הברזל המפסקת והמעכבת את התשובה.

עניין התשובה מרומז באות ה', (מנחות דף כט עמוד ב):
"ומפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא; ומ"ט תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך! לא מסתייעא מילתא; כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: משלי ג' אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן? בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו. ומ"ט אית ליה תאגא? אמר הקב"ה: אם חוזר [בו] אני קושר לו קשר".

כדי לחזור בתשובה, יש להכנס בנקב הצר העליון מעל רגלו של האות ה', והרי זה דומה לבא במחתרת, כי השב צריך לחתור חתירה מיוחדת בתוך לבו כדי לשוב בתשובה.

וכך אפשר להבין את המשל של רבנו יונה על המתאחר בתשובה (שער א):
"ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב): משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?".

ולכאורה קשה, הרי המלך הכניסו לבית הסוהר, ומדוע הוא כועס עליו שנשאר שם, הרי עשה רצונו של מלך? אלא שאין זה פנימיות רצונו של מלך שישאר בבית הסוהר, אלא שישאף לצאת, ולשם זה עשה לו המלך מחתרת לצאת משם, ורק מי שחודר למסתרי מחשבתו של המלך, בחינת בא במחתרת אליו, מבין שרצונו בתשובתו.

וכך כתב שם רבנו יונה שער א "והתבאר בתורה, כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר (דברים ל, ב): "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". ואומר בגוף העניין (דברים ל, ו): "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" - להשיג אהבתו. והנביאים והכתובים דברו תמיד על דבר התשובה, עד כי באו עקרי התשובה כלם מפורשים בדבריהם כאשר יתבאר".

וזה כוחו של השופר לחדור לפנימיות הלב ולעורר את קול הנשמה המבקש את קרבת אלקים, ולכן אמרו בגמ' (ראש השנה דף כו עמוד א) שהשופר נחשב לעבודת פנים (כאילו תקע בקדש הקדשים), "כיון דלזכרון הוא - כבפנים דמי". היינו, שהוא בא במחתרת לפני כסא הכבוד לפני ולפנים, וזה מפני שקולו יוצא ממקום פנימי שבנפש.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il