בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • האזינו
לחץ להקדשת שיעור זה

שירת האזינו – עבר הווה ועתיד

undefined

תשרי התשע"ה
17 דק' קריאה

כתבו לכם את השירה


פרשת האזינו נקראת "שירה", שנאמר:"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". ומהי אותה שירה?מבאר רש"י[1]:"את השירה הזאת - 'האזינו השמים' עד 'וכפר אדמתו עמו'".


אם כן השירה הזו שאנו מדברים עליה היאבעצם 'שירת האזינו'. ישנו ציווי של תורה לכתוב את השירה הזו. אמנם חז"ל לומדיםמפסוקנו שיש מצוה מיוחדת לכתוב את כל התורה[2],אבל הראשונים[3]מפלפלים בזה ואומרים: לא יעלה על הדעת שהציווי הוא לכתוב פרשה זו לבדה, כיוון שכל פרשהשלא פסקה משה רבנו אנן לא פסקינן[4], אי אפשר לכתוב רק חלק מהתורה,על כרחנו הציווי הוא לכתוב את כל התורה כולה, ומה שכתוב "את השירה",הכוונה היא התורה שיש בה את השירה. זה פלפול יפה, אבל הוא דורש הבנה. אם אכן כוונתהתורה לצוות על כתיבת התורה כולה, מדוע לא נאמר: 'ועתה כתבו לכם את התורה הזאת'?


מרן הרב חרל"פ[5] מבאר שהכינוי "שירה"מכוון ליסודה של תורה. בשירה יש דבר מיוחד, היא מחברת את כל התווים. כדי לייצר שירחייב המשורר להגיע לשלמות השיר. מי שהוא בעל אוזן טובה, כשהוא שומע עליה זעירה שאינהבמקומה, הוא מיד מזהה שיש כאן זיוף! כך היא התורה, כל סטייה זעירה בדבר ה' היא זיוף.וזו לשון קדשו של מרן הרב חרל"פ:


"ההויה היאשירה שלמה שכולה אומרת כבוד לה', 'השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע יוםליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בכל הארץיצא קום' (תהלים יט, ב-ה). כל הנמצא בהויה הוא מתווי הנגינה והזמרה העליונה, ואםיחסר דבר אחד מן העולם, חסר תו אחד, והתורה שהיא עקרא ושרשא דכל עלמין, קודשא בריךהוא אסתכל בה וברא בה עלמין, היא נקראת שירה 'כתבו לכם את השירה הזאת', ואם חסראות אחת פסולה, ורק היודע מנגינת העולם ומנגינת ההויה כולה מרגיש את החסרון אף אםלא חסר אלא תו אחד".


"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ,עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי"[6], תורת ה' היא תמימה. רבנו הרב צבייהודה היה מלמד אותנו שוב ושוב, שכשתורת ה' היא 'תמימה' - היא 'משיבת נפש', אבל כשתורתה' איננה תמימה, כשאדם תופס את התורה באופן חלקי, "צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָוקַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם"[7], ויש חיסרון בהגדרת התמימות, אזהתורה שלו לא יכולה להיות 'משיבת נפש'. עיקרה של התורה, הוא בהיותה מקיפה את כל סדריהחיים, ומי שאינו מבין שצריך ללמוד את כל התורה כולה, פרטיה כלליה ודקדוקיה, תורתואיננה שלמה ואיננה משיבת נפש.


ההבנה היסודית הזו היא הבסיס להבנת הכינויהמיוחד הזה שאנו פוגשים בפרשתנו "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָההַזֹּאת".


 


עבר הווה ועתיד


חז"ל בספרי[8] מעמידים אותנו על מעלתה שלהשירה באמרם:


"גדולה שירה שישבה עכשיו ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הזה ויש בה לעולם הבא".


יש כאן הגדרה נפלאה. השירה מקיפה את סדרי החייםשל האומה - יש בה עבר, הווה ועתיד, וממילא יש בה גם עולם הזה ועולם הבא. השירה היאבעצם שרשרת המחברת את הדורות כולם - את כל הסדר של העבר מאז בריאת העולם, ואולי אףיותר מזה, את כל הפרוגרמה האלקית של מה שהקב"ה חשב לברוא בעולם, את כל המחשבותהאלקיות של איך העולם צריך היה להיראות, כל זה נכנס בתוך ההגדרה של "שירה".


ה'עבר' הוא בעצם היסודות, התוכניות האלקיותשבהן הקב"ה יסד את עולמו. בהקשר של פרשת הבריאה אנו פוגשים פעמים רבות את הביטוי'בתחילה עלה במחשבה להבראות'[9]. מה משמעות הביטוי הזה? באופןפשוט משמעותו היא שהקב"ה חשב לברוא כך, אבל לבסוף העולם לא נברא כך, "בתחלהעלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין"[10].


אבל אז נשאלת השאלה: הלוא כל הנסתרות הואיתברך יודע, ומה ראה להעלות במחשבה תחילה דבר שאין בו תועלת באותה שעה? תשובהלשאלה זו יכולים אנו ללמוד מדברי חז"ל במקום אחר[11]:


"אמר רבי אלעזר:אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון - אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכלהקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים - עמד וגנזו מהן, שנאמר:'וימנע מרשעים אורם' (איוב לח, טו). ולמי גנזו - לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: 'וירא אלקיםאת האור כי טוב' (בראשית א, ד), ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: 'אמרו צדיק כי טוב'(ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר: 'אור צדיקים ישמח' (משלייג, ט)".


הקב"ה ברא את האור ביום הראשון, ומה עשההקב"ה עם האור? גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. גם כאן מתבקשת השאלה: אם גנזוהקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא, לשם מה היה צריך לברוא אותו? מדוע לא המתין עמולצדיקים שיבואו בבא העת? על כרחנו יש כאן עומק גדול יותר.


שירת העבר


כשהקב"ה ברא את עולמו הוא טבע בו את הפרוגרמהשל הסדר האלקי האידיאלי, את אותן שאיפות העומדות ביסודו של עולם ומורות לאן כל העולםצריך להתקדם. הקב"ה ברא את האור על אף שהעולם עדיין איננו מסוגל לו, כדילהורות להיכן העולם צריך לצעוד. ובעצם ה'מחשבה תחילה' של רבונו של עולם היא זושעתידה להיות נחלתנו לעתיד לבוא. זהו מרכיב ה'עבר' שבשירת התורה.


שירת ההווה


ישנו מרכיב נוסף בשירת התורה - ה'הווה'. ההווההוא מורכב, הוא מלא סיבוכים וקשיים, פעמים רבות הוא עומד בסתירה מוחלטת לאותו סדראלקי אידיאלי. אדם מסתכל על המציאות ולא פעם הוא מתייאש, הוא מביט על האידיאלהגדול ולאחר מכן על התהום הפעורה בין האידיאל הגדול הזה ובין ההווה, והוא מביןשעוד נכונה לו דרך ארוכה ומפותלת.


אבל חז"ל אומרים לנו דבר מרתק, השירההיא לא רק על האידיאל הגדול, השירה שייכת גם להווה, האדם נדרש להתבונן בהווה ולהגידשירה, לא רק להתרפק על מה שהיה בעבר אלא לנסות להבין את הסדר האלקי האידיאליהמתגלה בחיים עכשיו ולהגיד על זה שירה, לא מתוך ספקות אלא מתוך בהירות גדולה, לראותאת כל מה שקורה עכשיו בעיניים פקוחות ולומר על זה שירה.


שירת העתיד


המרכיב השלישי בשירה, הוא שירה ל'עתיד'. השירהלעתיד כוללת בתוכה את השאיפות, את הציפייה והכיסופים ל"מתי יגיעו מעשיי למעשהאברהם יצחק ויעקב"[12]. אנו חפצים לראות כיצד אותה פרוגרמהאלקית מגיעה למימושה, כיצד הנקודה האחרונה של מה שהקב"ה תובע מאתנו מופיעהבתוככי המציאות. זו היא 'שירת האזינו'.


 


משה רבנו לעומתישעיה הנביא


'שירת האזינו' פותחת במילים: "הַאֲזִינוּהַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". חז"ל עומדיםעל ההבדל שבין האזנה לשמיעה ומבחינים בין הנאמר כאן לנאמר אצל ישעיה הנביא, וכךאומר הספרי[13]:


"לפי שהיה משהקרוב לשמים, לפיכך אמר 'האזינו השמים', ולפי שהיה רחוק מן הארץ, אמר 'ותשמע הארץ אמריפי', בא ישעיה (ישעיה א, ב) וסמך לדבר 'שמעו שמים', שהיה רחוק מן השמים, ו'האזיני ארץ',שהיה קרוב לארץ".


משה רבנו קרוב לשמים וישעיה הנביא קרוב לארץ,לכן משה רבנו פונה אל השמים בביטוי המלמד על קירבה "האזינו השמים", אבל כשמשהרבנו פונה כלפי מטה, הוא צריך להתאמץ כדי שהארץ תשמע "ותשמע הארץ".


לעומתו עומד ישעיה הנביא, מגדולי הנביאים,"למה ישעיה דומה - לבן כרך שראה את המלך"[14], הלוא כל ספרי נביאים ראשוניםמתחילים מישעיה הנביא, הוא יסוד הנביאים. כל מי שקורא את נבואותיו מבין שיש כאןגדלות מופלאה ביותר. והנה, אומרים חז"ל, שישעיה הנביא היה קרוב לארץ, ולכן אמר"שמעו שמים", הוא היה צריך לזעוק כדי שהשמים ישמעו, לעומת זאת בפנותו אלהארץ, הסתפק ב"האזיני ארץ".


הגאון מוילנא בספרו "אדרתאליהו"[15]אומר דבר נפלא:


"מה שאמרבילקוט[16] לפי שהיה משה קרוב לשמיםוכו', העניין הוא כי האדם נחלק לשתים, הגוף אשר בארץ יסודו והנפש אשר בשמים ממעל,כנגדם שני חלקי התורה, תורה אשר בשמים והמצוות אשר בארץ. האדם, בקיימו התורהוהמצוות, מחבר שמים וארץ. זה שאמרו בחזית 'יונתי תמתי', אמר הקב"ה לכנסתישראל: לא אני גדול ממך ולא את גדול ממני, והוא שדרשו 'תמתי' מלשון תאומתי (אמרנכדו המסדר, על כרחך היינו טעמיה דעל עצם התורה אמרו חז"ל (שבת קה ע"א) 'אנכי'אנא נפשי כתבית יהבית), ומפרש 'לא אני', היינו התורהשממני גדול מהמצוות שממך, ולא המצוות שממך גדולים מהתורה שממני, והנה משה רבנועליו השלום נתן התורה, זה שאמרו שהיה קרוב לשמים, וישעיהו בא להוכיחם על שלא קיימוהמצוות, אמרו עליו שהיה קרוב לארץ".


כלומר יש תורה ויש מצוות, ישנו המפעל האלקי,התורה הבאה משמים לארץ, וישנו המפעל האנושי, המפעל של האומה הישראלית. השאלה הנשאלתהיא: מי גדול ממי, השמים שנותנים את התורה או הארץ שעליה מקיימים ישראל את המצוות?


את הויכוח הזה אנו פוגשים גם בגמרא[17]: "וכבר היה רבי טרפון וזקניםמסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול?".התווכחו החכמים ביניהם עד שנענו כולם ואמרו: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".


המהר"ל מפראג מבאר[18] שכל בריאתו יתברך מורכבת מעילהועלול, סובב ומסובב. הקב"ה הוא העילה וממנו נמשכות כל העילות, הוא הסיבה וממנומסובבות כל הסיבות. התורה, אם אין ישראל עוסקים בה או מקיימים אותה, אפשר להשאיר אותהבשמים, ומצד שני, עם ישראל לא יכול לקיים תורה אם אינו עוסק בה. אם כן מה יותר גדול?אומר המהר"ל: השלמות, היא הדבר הגדול, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".זה נכון שיש לנו שורש עליון אלקי, אבל השורש העליון הזה לא יכול לבוא לידי ביטוי אםהוא לא מחובר למציאות, לכן "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אבל תלמוד שלאמביא לידי מעשה, הוא חסר. זה היסוד.


אדם צריך להיות מסוגל להפוך את האידיאל האלקי,את תורת השמים, להיות משהו ממשי. מדברי חז"ל עולה שמשה רבנו היה גדול מישעיה,שהרי היה קרוב לשמים, "האזינו השמים ואדברה", וישעיה הנביא, לעומת זאת,היה קטן ממנו, שהרי היה קרוב לארץ ואמר: "האזיני ארץ". על כן אומרהגאון: לא כך יש להבין את דברי חז"ל. מה שחז"ל אומרים לנו כאן, זה שיששתי שירות, האחת מתחילה מן השמים ויורדת עד תחתיות ארץ, והשניה עולה ובוקעת מןהארץ ומגיעה עד גבהי מרומים, ואין האחת גדולה מן השניה, אלא השלמות היא הדברהגדול, שירה גדולה המצליחה לחבר שמים וארץ.


 


תורה שבכתב ותורהשבעל פה


עם יסוד זה אנו נפגשים גם בבאנו לעמוד עלהיחס שבין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה. תורה שבכתב ותורה שבעל פה - מי גדול ממי?תורה שבכתב היא יותר אלקית ותורה שבעל פה היא יותר אנושית. אז מה גדול יותר, תורה שבכתבאו תורה שבעל פה? מרן הרב קוק דן בשאלה זו בראש ספרו "אורות התורה"[19] ומבאר שיש כאן שתי בחינות: מהצדהאלקי ודאי שתורה שבכתב גדולה יותר, אבל אם לא נצליח לתרגם את התורה ל"חיי עולםנטע בתוכנו", אם לא תהיה תורה שבעל פה שתחדיר את מצוות התורה לכל אורחות חייושל האדם ולכל מערכות החיים שלנו כעם, אז איזה ערך נשאר לתורה?!


נראה את הדברים בפנים:


"תורה שבכתבאנו מקבלים על ידי הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקרבה אתהבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום. דאים אנו על ידה למעלה מכל הגיוןושכל, חשים אנו רוח אלקים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינוממעל להם ומזרחת אותם באורה. האור מבהיק, נוצץ וחודר בכול, 'תחת כל השמים ישרהו'(איוב לז, ג). לא רוח האומה חוללה אור גדול זה, רוח אלקים יוצר כל יצרה, תורת חייםזאת יסוד יצירת כל העולמים כולם.


בתורה שבעל פה אנויורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצינור השני שבנשמה,בצינור המתקרב לחיי המעשה. אנו חשים, שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורתאמת, היא גרמה באפיה המיוחד, שתורה שבעל פה נוצרה בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היאתורת האדם הזאת בתורת ה'[20], תורת ה' היא גם היא. העיןהפקוחה של צופה באספקלריה המאירה[21], הנאמן בכל בית ה'[22], לא אפשר שממנה תהיה נעלמתשפעת חיים זאת לכל פתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני[23].


ושני אורים הללועושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו".


אם כן צריך להבין שאין כאן שאלה של מי גדולממי, יש כאן הרמוניה, דבר ה' מופיע בשלמות בתוך המציאות. הייתי מעז פני ואומר שכשםשאנחנו זקוקים לקב"ה ולתורתו, כך הקב"ה זקוק לנו, "וּמְשׂוֹשׂ חָתָןעַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ"[24], יש כאן חתן וכלה. כשהקב"המבקש להגדיר את היחס הנכון בינו ובינינו הוא קורא לנו חתן, אנחנו כביכול החתן והקב"ההוא הכלה, ולפעמים יש מדרגה עליונה יותר, הקב"ה קורא לנו "'יונתי תמתי'- אל תקרי 'תמתי' אלא תאומתי"[25], אנחנו תאומים של הקב"ה.זה מבהיל! תאום, משמעותו שמדובר באותה לידה, באותו רחם ובאותם הורים. שניהם יוצאיםיחד ושניהם זהים לחלוטין, אותם גֵנים, אותו צבע עיניים, אותו הכול!


כשהקב"ה אומר "אל תקרי 'תמתי' אלאתאומתי", זאת אומרת שכל המגמה של הבריאה בכלל וכל היצירה של "עַם זוּ יָצַרְתִּילִי"[26]בפרט, אינה אלא כדי להביא את ישראל להיות בבחינת תאום לקב"ה. על האומההישראלית לקחת את כל העולם הערכי המוסרי והרוחני שלה ולהתאים אותו למגמה האלקית, "'ואנוהו'- הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום"[27].


המדרש[28] משתמש בביטוי חריף "לאאני גדול ממך ולא את גדול ממני", אנחנו ביחד, יש לנו מגמה אחת, שלמות אחת.


 


הצור תמים פעלו


שירה זה דבר מסובך. הספרי[29] אומר על הפסוק "הַצּוּר תָּמִיםפָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁרהוּא":


"הצייר שהוא צראת העולם תחלה ויצר בו את האדם שנאמר: 'וייצר ה' אלקים את האדם' (בראשית ב, ז), 'תמיםפעלו', פעולתו שלימה עם כל באי העולם ואין להרהר אחר מעשיו אפילו עילה של כלום ואיןאחד מהם שיסתכל ויאמר: אילו היו לי שלש עינים, ואילו היו לי שלש ידיים, ואילו היו לישלש רגלים, ואילו הייתי מהלך על ראשי, ואילו היו פני הפוכות לאחורי, כמה היה נאה לי".


הקב"ה צייר כל אחד מאתנו בציורמיוחד, אין אדם דומה לחברו, וגם אם יש דמיון גדול, לעולם יימצא הבדל כזה או אחר. לכלאדם יש סדר ותכלית, ישנה תביעה אלקית השייכת לו באופן אישי, הציור שלו הוא ציור יחידבעולם, אין עוד ציור כזה בכל העולם, אין עוד יצירה כזו, אם היה מדובר ביצירת אומנות,זו היתה יצירת אומנות מיוחדת במינה, יצירה שאין שווה לה ואין דומה לה. זה מבהיל! בעצםכל אחד מאתנו יכול להכריז בוודאות מוחלטת: 'אין כמוני, אין כמוני בכל העולם!'. נכון,צריך להזהר, לא להתלהב מזה יותר מידי, לא להיות בעלי גאוה, אבל יש כאן דבר מופלא"פעולתו שלימה על כל באי עולם", כשהקב"ה ברא כל אחד ואחד מאתנו הואברא אותו שלם. ואם לפעמים זה לא נראה לנו, ממשיך המדרש ואומר:


"תלמוד לומר: 'כיכל דבריו משפט', יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שהוא ראוי לו".


הקב"ה יושב בדין עם כל אדם ואדם ונותןלו מה שראוי לו עד הפרט האחרון. זה תכנון מקורי, לא דומה לפלוני או לאלמוני, כלאחד ותכונותיו, כל אחד והגֵנים שלו, הכול חדש, הכול מדוד ושקול לפי מה שראוי לו.


זה היסוד של "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ".ומה עושים עם כל זה? מכל הפרטים האלה אנחנו נדרשים לייצר שירה אחת גדולה עם הרבה מאודתווים - יש תווים למעלה, יש תווים למטה ויש תווים באמצע, יש ניקוד ויש צורת אותיות,יש אין סוף של צורות ומילים, פעלים והטיות, ועלינו לנסות לחבר את האין סוף הזה ולייצרניגון.


 


הגמרא[30] מספרת על מיתתו של רבי חנינאבן תרדיון:


"אתיוהו לרבי חנינאבן תרדיון, אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? אמר להו: כאשר צוני ה' אלהי. מיד גזרועליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות".


רבי חנינא בן תרדיון אשתו ובתו, כל אחד מהםמקבל עונש, ה' ירחם. הגמרא מבארת מדוע נענש רבי חנינא בשלושה דברים אלו:


"עליו לשריפה,שהיה הוגה את השם באותיותיו. והיכי עביד הכי? והתנן, אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומראין תורה מן השמים, ואין תחיית המתים מן התורה; אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו!להתלמד עבד, כדתניא: 'לא תלמד לעשות' (דברים יח, ט) - אבל אתה למד להבין ולהורות. אלאמאי טעמא אענש? משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי].


ועל אשתו להריגה, דלאמיחה ביה. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - נענש עליו.


ועל בתו לישב בקובהשל זונות, דאמר רבי יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאותפסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב:'עון עקבי יסבני' (תהלים מט, ו)? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה - מסובין לו ליוםהדין. בשעה שיצאו שלשתן - צדקו עליהם את הדין, הוא אמר: 'הצור תמים פעלו' [וגו'], ואשתואמרה: 'אל אמונה ואין עול', בתו אמרה: 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות עלכל דרכי' וגו' (ירמיה לב, יט). אמר רבי: [כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלשמקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין".


אנו נפגשים כאן עם אדם ענק, אדם קדוש, רביחנינא בן תרדיון, כל חייו מלאים תורה מצוות ומעשים טובים, כל עניינו זה אמונה בעולם,קדושה בעולם, כל חייו קודש קדשים. הטעות היחידה שיש לו זה שהגה את השם באותיותיו, לאח"ו כדי להגות, אלא כדי להתלמד, דבר המותר על פי דין, אבל הוא עשה את זה בפרהסיה,ועל זה הוא נתפס. נראה כאילו יש כאן עיוות של הדין, אבל רבי חנינא בן תרדיון מצדיקעליו את הדין ואומר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט".זה מסובך, זה קשה, ואף על פי כן רבי חנינא אשתו ובתו הולכים לקבל את עונשם ומצדיקיםעליהם את הדין.


רבי, בהתייחסו לצידוק הדין שליוה את משפחתרבי חנינא, משתמש בביטוי מיוחד: "[כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראותשל צדוק הדין בשעת צדוק הדין". כמה גדולים אנשים אלו 'שנזדמנו להם', שהאינסטינקטהטבעי שלהם, המקום הנפשי הפנימי שלהם התפרץ החוצה והתגלה בטהרתו. זה לא סתם הזדמן להם,זה גם לא משהו שבא מתוך חשבונות ומחשבות, זהו עומק עולמם הפנימי של רבי חנינאומשפחתו. הם כל כך חדורים באמונתם עד שבשעה הקשה ביותר, האינסטינקט הטבעי שלהם, הואצידוק הדין, אין להם שום הרהור, "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיומִשְׁפָּט".


לעמוד ולדרוש בהלכה ואגדה דרשות של צידוק הדין,זה נפלא ביותר, אבל כאן מדובר על מדרגה אחרת לגמרי, מדרגה בה הנקודה הכי פנימית שלהאדם מלאה בצידוק הדין. רק מי שמגיע למדרגה המופלאה הזו מסוגל 'לשלוף' פסוקים שלצידוק הדין בשעות כה קשות.


 


אסתירה פני מהם


נקרא כעת את מילות השירה, ונראה שהמדרגההמופלאה הזו של רבי חנינא ומשפחתו אינה שייכת רק להנהגה הפרטית של האדם, אלא גם להנהגההכללית ציבורית. אומרת התורה[31]


"שִׁחֵת לוֹ לֹאבָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹאחָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. זְכֹר יְמוֹת עוֹלָםבִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּרבְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץמִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹןעֵינוֹ... וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹתהֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם".


'שירת האזינו' זו שירה שבדרך כלל אנחנו קוראיםסמוך לתשעה באב. אצל חלק מהספרדים בפסוקי דזמרה של תשעה באב קוראים שירת האזינו במקוםשירת הים[32].מי שמתבונן בפסוקי השירה חש מהר מאוד שהשירה הזו איננה מלבבת במיוחד. זו שירהשבעיקרה היא קשה, היא מדברת על "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁוּפְתַלְתֹּל... עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" וגו'. זו ביקורת, זו תוכחה. "יִמְצָאֵהוּבְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן... וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּעָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. יַקְנִאֻהוּבְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ. יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹקַּ אֱלֹקִים לֹאיְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁיוַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ. וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו".הפסוקים כאן הם קשים.


בפסוקים אלו ישנה בעצם סקירה היסטורית שלתולדות האומה הישראלית, ובאמת, מי שמתבונן על עם ישראל רואה, שכמעט כל ההיסטוריה שלעם ישראל מלווה ב"אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם"[33]. במשך אלפיים שנה לא היינו בארצנו,היו מסעי צלב, היו רדיפות שונות, אין יהודי אחד שישב בשקט ובשלווה מתוך תחושת ביטחון.ב"ה היום אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ב"ה יש לנו מדינה וצבא, ועם כל זה עדייןהמציאות מסובכת. מאז קום המדינה אנחנו נמצאים כל הזמן באיזה מרדף, בניסיון מתמשך לביסוסהעמדה הישראלית. אנחנו נמצאים היום למעלה מארבעים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, ועדייןיש כאלה שעסוקים בשאלת 'שתי מדינות לשני עמים', עדיין לא התבססה ההכרעה הנפשית הלאומיתשלנו שארץ ישראל שייכת לקב"ה והוא נתנה לנו, זה עדיין לא ברור, ומזה נובעות כלהצרות. עלינו לדעת שהמחשבה על 'שתי מדינות לשני עמים' היא מחשבת כפירה. המציאותהזו שיש דיבורים מהסוג הזה ברמה הציבורית, כולל מנהיגנו, היא חלק מאותו הסתר פנים.על אחת כמה וכמה כשמדברים על התקופה שבין חורבן בית ראשון לבנין בית שני, ולאחר מכןעל התקופה בה עמד הבית השני על תילו. כאמור רוב ההיסטוריה של האומה הישראלית מלווהבהסתר פנים, "אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם", אבל יש המשך לפסוק "אֶרְאֶהמָה אַחֲרִיתָם".


 


בין כך ובין כךקרויים בנים


במסכת קידושין[34] ישנה מחלוקת יסודית בין רבי מאירלרבי יהודה אם בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים. לפי רבי יהודה, בזמןשעושים רצונו של מקום נקראים בנים, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום אין נקראים בנים.ולפי רבי מאיר, בין עושים רצונו של מקום בין אין עושים נקראים בנים, שנאמר: "בָּנִיםסְכָלִים הֵמָּה"[35], "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם"[36], "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִיםמַשְׁחִיתִים"[37], "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁריֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי"[38]. בסופו של דבר, עם כל המומים שישלנו, עדיין אנחנו בנים של הקב"ה. הרשב"א בתשובה[39] פוסק הלכה כדעת רבי מאירשישראל נקראים בנים גם כשאינם עושים רצונו של מקום. הגאון מוילנא[40] אומר על כך דבר נפלא, בכל המחלוקותשל רבי מאיר ורבי יהודה בש"ס, רבי מאיר מופיע ראשון ואחריו רבי יהודה, ורקאצלנו מופיע רבי יהודה תחילה ואחריו רבי מאיר. מכאן ראיה, אומר הגאון, שהלכה נפסקהכרבי מאיר, שגם כשאין עושים רצונו של מקום נקראים בנים.


מחלוקת זו מובאת גם בספרי[41], אבל שם מופיעה לשון קצת שונה:


"'שחת לו לא בניומומם' - אף על פי שהם מלאים מומים קרויים בנים, דברי רבי מאיר, שנאמר: 'בניו מומם'.רבי יהודה אומר: אין בהם מומים, שנאמר: 'לא בניו מומם', וכן הוא אומר: 'זרע מרעים בניםמשחיתים', אם כשמשחיתים קרויים בנים, אילו לא היו משחיתים על אחת כמה וכמה".


לפי נוסח דברי חז"ל בספרי רבי יהודה אינוסובר שבנים משחיתים אינם נקראים בנים, אלא רק אומר שמדרגתם של בנים משחיתים פחותהיותר, מכל מקום גם הם קרויים בנים. אם כן לפעמים איננו נראים בנים של הקב"ה, ישהסתר פנים מוחלט, ואף על פי כן, אומרים חז"ל, יש כאן בנים, "אֶרְאֶה מָהאַחֲרִיתָם".


 


מכות גדולות קטנות


בתנא דבי אליהו[42], מלמדים אותנו חז"ל מהי התכליתהעומדת ביסוד הגלויות והייסורים שהקב"ה מביא על ישראל:


"משלו משל למההדבר דומה, לשר שכעס על בנו, ותפסו בידו והכניסו לבית רבו, וקובל לרבו על בנו, ועמדרבו והכהו מכות גדולות לפני אביו, ואמר לו רבו: בני, אף על פי שהכיתיך מכות גדולות,אינן אלא קטנות לפניך, לפי מעשיך".


האמת היא שהייתי צריך להכות אותך מכותנמרצות יותר, אתה יודע מה עשית? אתה בכלל לא מבין מה עשית!


"והמכות האלה הםלטובתך כדי שתיטיב מעשיך וייטיב לך אביך אחר כך על מעשיך הטובים. כך ישראל מתייסריםבייסורים גדולים על מעשיהם הרעים ואינן אלא ייסורים קלים לפי מעשיהם"[43].


אנו מסתכלים על כל מיני פרקים בהיסטוריה שלנוומבינים שאין מדובר אלא בייסורים קלים לפי מעשיהם של ישראל. זה מבהיל!


"ולא עוד אלא שהםמקבלין שכר על הייסורין שלהם, לכך נאמר: 'ושלמתי לכם את השנים וגו' ולא יבושו עמי לעולם'(יואל ב, כה-כו)".


"אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי"[44], זו היא השירה. יש אדם שמקבל ייסוריםומיד בועט בכול ותוהה על הראשונות, עולמו חרֵב עליו. ולעומתו יש אנשים, כמו רבי חנינאבן תרדיון, שהאינסטינקט הטבעי שלהם מבין שנקודת השבר הפוקדת אותם כעת, היא בעצם חלקמשירה גדולה של "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". כדילהבין את היסוד החשוב הזה צריך לדעת לחבר עבר הווה ועתיד, עולם הזה ועולם הבא, לראותאת המהלך ולזהות היכן אנו ממוקמים בתוך השירה הגדולה של כל העולמים.


 


שירה בקול אחד


במסכת סנהדרין[45] יש סוגיה שמדברת הרבה על חיבוריםועל שירה. הגמרא מביאה תחילה מימרא של רבי יהושע בן לוי:


"כל האומר שירהבעולם הזה זוכה ואומרה בעולם הבא, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה' (תהליםפד, ה)".


כלומר אם בשעה שהוא יושב בביתו, כאן בעולםהזה, הוא אומר שירה, הריהו זוכה ב"עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" - הוא יזכהלומר שירה גם לעתיד לבוא. ממשיכה הגמרא ואומרת:


"אמר רבי חייאבר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר: 'קול צופיך נשאו קול יחדיוירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון' (ישעיה יב, ח) - ריננו לא נאמר אלא 'ירננו',מכאן לתחיית המתים מן התורה. ואמר רבי חייא בא אבא אמר רבי יוחנן: עתידין כל הנביאיםכולן אומרים שירה בקול אחד, שנאמר: 'קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו'".


חז"ל מלמדים אותנו כאן לימוד גדול, אמנם"אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד"[46], כל נביא יש לו מבט משלו, ואפילוכשהוא מתנבא על אותו עניין יש לו את זווית הראיה הפרטית שלו, הוא יכול לתפוס אחרת לגמריאת המציאות. ועם כל זה יש לדעת שיש כאן סדר אלקי אחד, "עתידין כל הנביאים כולןאומרים שירה בקול אחד". בעולם הזה נראה לנו שמדובר בנבואות שונות ובסגנונותשונים, אבל לעתיד לבא יתברר פתאום שנבואותיהם של ישעיה, ירמיה, יחזקאל, וכל ה'תרי עשר',הכול בעצם נבואה אחת, הכול שייך לאותה מגמה אלקית, לאותו סדר אלקי. "קוֹל צֹפַיִךְנָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ", כל הצופים, כל הנביאים שצפו את העתידומסרו לישראל את דבר ה', כולם נשאו את אותו הקול. הקול האחד הזה השוזר בתוכו אתנבואות כל הנביאים לאורך הדורות הוא חלק מאותה שירה שדיברנו עליה קודם, שירת העבר ההווהוהעתיד. ישנן נבואות קשות ביותר, מלאות בהסתר פנים, "אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם",אבל כשמתבוננים על כל המכלול, מגיעים להמשך הפסוק "אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם".


 


סדר התקיעות שלראש השנה


אנו נמצאים ימים ספורים לפני ראש השנה.ניתן לומר שהיסוד החשוב הזה שלמדנו כעת, רמוז בסדר התקיעות של ראש השנה. סדר התקיעותשל ראש השנה בנוי משלושה חלקים: תקיעה, שברים תרועה ותקיעה.


'תקיעה' היא יסוד גדול. חז"ל[47] מלמדים אותנו שכל תרועה צריכהתקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. התקיעה נקראת בלשוןחז"ל 'פשוטה', תקיעה פשוטה היא תקיעה ארוכה ורצופה, ללא שבר וללא קטיעה.


'תרועה' מזכירה את ה'רעם'. ישנה התלבטותלגבי אופי התרועה: "מספקא ליה אי גנוחי גנח או ילולי יליל"[48]. מה זו התרועה הזו, גניחה או יללה?הדמיון הזה בין 'תרועה' לגניחה ויללה מעמיד אותנו על עניינו של יום, התורה מצווה"יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם"[49], והמשמעות היא יום יבבה אוגניחה יהיה לכם. נאמר בספר תהלים: "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל"[50], הרעם יוצר עולם של התנגשויותוסיבוכים, וכשדוד המלך בא בדברי תוכחה אל הגויים המבקשים לפרוק מעליהם את עול ה',הוא מתאר להם מה יהיה סופם אם ימשיכו בדרך זו, הם יהיו שבורים ורצוצים. כשאדם שבורורצוץ הוא עלול להגיע לידי תרעומת, הוא מתרעם ח"ו על הקב"ה.


המציאות כולה נבראה פשוטה, ישרה, אבל בתווךפעמים רבות ישנה מציאות של "אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם", יש יללות וגניחות,וקל מאוד להתבלבל ולשקוע, לשכוח את התקיעה הפשוטה וארוכה שהיתה בתחילת הדרך ויחדעמה לשכוח שישנה תקווה, 'פשוטה שלאחריה', שישנו חזון אלקי שעוד צריך להתממש. יש לעבוראת כל התרועה שבאמצע מתוך ידיעה שבסוף, אחרי כל השברים והתרועות, אנחנו עתידים לחזוראל התקיעה הישרה והפשוטה. זו היא שירת העבר ההווה והעתיד – "ה' מֶלֶך, ה' מָלָך,ה' ימלוך לעולם ועד". זה יהיה השיר שלעתיד לבוא, "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"[51], "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹבַּיּוֹם הַהוּא"[52] ו"וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַלכָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"[53].


 







[1] דברים לא, יט.



[2] סנהדרין כא ע"ב.



[3] ראה רמב"ם הלכות תלמוד תורה ז, ב ודברי בעלתורה תמימה דברים לא, יט אות כו.



[4] ראה תענית כז ע"ב; מגילה כב ע"א.



[5] מי מרום ח"ג עמ' ל, לחם אבירים פרק י.



[6] תהלים יט, ח.



[7] ישעיה כח, י.



[8] ספרי פרשת האזינו שלג.



[9] ראה ברכות סא ע"א; כתובות ח ע"א ועוד.



[10] רש"י בראשית א, א ד"ה ברא אלהים. מקורובמדרש בראשית רבה יב, טו.



[11] חגיגה יב ע"א.



[12] תנא דבי אליהו רבה כג.



[13] ספרי האזינו שו.



[14] חגיגה יג ע"ב.



[15] ריש פרשת האזינו.



[16] ילקוט שמעוני לפרשת האזינו רמז תתקמב.



[17] קידושין מ ע"ב.



[18] באר הגולה דרוש על המצות ד"ה ועל זה העירו;נתיבות עולם נתיב התורה פרק א ד"ה ובפ"ק דקידושין.



[19] פרק א, פסקא א.



[20] עיין תפארת ישראל למהר"ל מפראג (פרקים נטו-סח), של"ה סוף מסכת פסחים בענין ל"ג בעומר "התורה תורת אמתונקראת תורת ה' ונקראת תורת האדם". ושם פרשת בראשית ופרשת וזאת הברכה.



[21] ראה יבמות מט ע"ב.



[22] במדבר יב, ז.



[23] ראה מגילה יט ע"ב.



[24] ישעיה סב, ה.



[25] זוהר ח"ג פרשת האזינו רצו ע"א.



[26] ישעיה מג, כא.



[27] שבת קלג ע"ב.



[28] כמובא בדברי הגר"א הנזכרים למעלה.



[29] ספרי האזינו שז.



[30] עבודה זרה יז ע"ב.



[31] דברים לב, ה-כ.



[32] ראה כף החיים או"ח סימן תקנט, לב.



[33] דברים לב, כ.



[34] קידושין לו ע"א.



[35] ירמיה ד, כב.



[36] דברים לב, כ.



[37] ישעיה א, ד.



[38] הושע ב, א.



[39] שו"ת הרשב"א ח"א סימן קצד ורמב.



[40] ביאור הגר"א יו"ד סימן קנט, ג.



[41] ספרי פרשת האזינו שח.



[42] תנא דבי אליהו רבא פרק כ.



[43] המשך דברי התנא דבי אליהו רבא שם.



[44] ישעיה יב, א.



[45] סנהדרין צא ע"ב.



[46] סנהדרין פט ע"ב.



[47] ראש השנה לג ע"ב, לד ע"א.



[48] שם לד ע"א.



[49] במדבר כט, א.



[50] תהלים ב, ט.



[51] דברים ד, לה.



[52] ישעיה ב, יא.



[53] זכריה יד, ט.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il