ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מיהו תלמיד חכם?

דף הבית בית מדרש תורה ולימודה רב ותלמיד Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשע"ה

מיהו תלמיד חכם?


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

שאלת "מיהו תלמיד חכם?" העסיקה רבות את סבי מורי זצ"ל, ובהזדמנויות שונות היה שב ומעורר שאלה זו בפני בני המשפחה. מתוך כך ניגש אני בעניי להעלות על הכתב את התמונה המצטיירת מתוך המקורות השונים ברחבי הש"ס והפוסקים.
מבוא
חלק א' - הגדרות בש"ס
א. ההגדרה האובייקטיבית
ב. צדיק, ידען ושקדן
מס שמירה, ארנונה ומסי המלך
הרואה טרפה לעצמו
ג. רמות שונות של ידענות
ד. תלמיד חכם לעניין מסוים
ה. מאפייני תלמיד חכם והנהגותיו

חלק ב' - הגדרות בפוסקים
ו. מדד קבוע או יחסי לדור
פטור מתשלום מסים ודין המבייש תלמיד חכם
קדימה בדין והיפוך בזכותו
חכם המנדה לכבודו
שבועה חמורה של תלמיד חכם
הספד תלמיד חכם בחנוכה ובפורים
לישא בת תלמיד חכם
סיכום

מבוא
המושג "תלמיד חכם" מופיע בש"ס ובפוסקים פעמים רבות. ישנן הלכות שונות המיוחדות לתלמידי חכמים והפוסקים דנים מהו הגדר של תלמיד חכם והאם קיים היום אדם העונה לגדר זה. המעיין בסוגיות השונות יגלה הגדרות שונות העונות על השאלה "מיהו תלמיד חכם?". המרחק בין ההגדרות השונות הוא רב (החל בכינויו של טבי, עבדו של רבן גמליאל, "תלמיד חכם", בזכות ידיעתו הלכה אחת ויחידה, שהישן בסוכה תחת המיטה לא יצא ידי מצוות ישיבה בסוכה, וכלה בדרישה לדעת לפסוק הלכה בכל תחום שיישאל), על כן מתבקש לערוך בירור בסוגיה זו ובמסגרתו לעמוד על היחס בין ההגדרות השונות. האם ההגדרות השונות עולות לגדר אחד? האם נאמרו על ידי אמוראים שונים ונחלקו הדעות בדבר? או שמא מחולקות ההגדרות לפי כל ענין וענין.


חלק א' - הגדרות בש"ס
ההגדרה האובייקטיבית
בדרך כלל כשבאים לברר מהי ההגדרה המדויקת של מושג כלשהו נוהגים להשתמש בביטוי "נפקא מינה לקידושי אשה", כלומר כאשר אדם מקדש אשה על תנאי שומה עלינו לברר מהי ההגדרה המדויקת של התנאי כדי לדעת אם הקידושין תפסו. והנה הגמרא בקידושין מט ע"ב עוסקת באדם שקידש אשה על מנת שהוא "חכם" או "תלמיד", ודנה מהו הגדר שצריך להיות לאדם זה כדי שהקידושין יתפסו. הגמרא שם מחלקת בין הגדרת "חכם" להגדרת "תלמיד":
"על מנת שאני 'תלמיד' - אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא, אלא כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו, ואפילו במסכתא דכלה. על מנת שאני 'חכם' - אין אומרים כחכמי יבנה, כרבי עקיבא וחבריו, אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה".
אמנם בסוגיה זו לא נידונה הגדרתו של "תלמיד חכם" אלא ניתנה הגדרה ל"חכם" והגדרה נפרדת ל"תלמיד", ה"חכם" הוא "כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה" וה"תלמיד" הוא "כל ששואלין אותו בכל מקום דבר אחד בלימודו ואומרו" 1 , אך יתכן לומר שהמושג "תלמיד חכם" חופף לאחת משתי ההגדרות הללו. וכך אכן נראה מדברי הגמרא בשבת קיד ע"א , שם אמר רבי יוחנן:
"איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור - זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה".
הגדרה זו דומה מאוד להגדרה שניתנה ל"תלמיד" במסכת קידושין 2 , אם כן נראה שמצאנו את מבוקשנו והגענו להגדרתו המדויקת של "תלמיד חכם".

צדיק, ידען ושקדן
דא עקא שלמעשה הגמרא בשבת שם מגדירה הגדרות שונות לעניינים שונים, ומבואר שם שאין הגדרה אובייקטיבית אחת העונה על שאלת "מיהו תלמיד חכם?", אלא בכל ענין צריך לדון לגופו. זו לשון הגמרא:
"אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין - זה המקפיד על חלוקו להופכו.
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור - זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה.
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו - זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים, והני מילי - למיטרח בריפתיה.
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם - כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. למאי נפקא מינה - למנוייה פרנס על הציבור. אי בחדא מסכתא - באתריה, אי בכוליה תנויה - בריש מתיבתא".
יחד עם זאת, לגבי השבת אבידה בטביעות עין מצינו הגדרה שונה במסכת בבא מציעא כג ע"ב :
"אמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא. מאי נפקא מינה? - אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא".
אם כן ההגדרות הן סובייקטיביות ותלויות בכל ענין לגופו. ננסה להבחין בין ההגדרות השונות ולעמוד על טיבן:
השבת אבידה על פי טביעות עין : מעלתו של התלמיד חכם על פני שאר אנשים במקרה זה, היא שאפשר לסמוך עליו שאינו משקר ולכן ניתן לוותר לו על הצורך בנתינת סימנים על אבידתו. מכאן נגזרת ההגדרה "שאינו משנה בדיבורו". היום אנו רגילים לכנות אדם כזה בתואר "צדיק".
לכאורה יש לתמוה מדוע לשם השבת אבידה על פי טביעות עין אנו זקוקים למעלה כה רמה של תלמיד חכם, כהגדרת הגמרא, או של צדיק, כפי הגדרתנו, הלוא די באדם אמין שהאמת נר לרגליו. נראה שלעתים ישנם מצבים בהם אדם יודע שאיבד חפץ זהה, ואף שאינו בטוח שזהו החפץ שבידי המוצא, הוא מורה היתר לעצמו ומניח שמדובר בחפץ שלו, אף שיתכן כי לאדם נוסף אבד חפץ דומה. לפיכך, כדי להחזיר אבידה על פי טביעות עין לא די באדם אמין "מן השורה", אלא יש צורך באדם בעל רמה גבוהה מאוד של יושר, רמה המצויה בדרך כלל רק אצל אנשים שעבדו עבודה כללית על מידותיהם וראויים לתואר "צדיק".
לגבי התנאי המובא במסכת שבת, ש"מקפיד על חלוקו להופכו", יש לעמוד על טיבו ולהבין מדוע הוא נוגע לתלמיד חכם בכלל ולהשבת אבידה בפרט. המהר"ל מתייחס לשאלה זו בחידושי אגדות שלו למסכת, ומבאר שסימן זה אינו מהווה מדד לנאמנות, אלא שאם אינו מקפיד על חלוקו כנראה גם אינו מדקדק לראות צורת כלי שאבד לו. בשפתנו היינו שואלים עד כמה הוא "מחובר" למציאות ומה מידת תשומת ליבו לפרטים. אם כן, הגדרה זו אינה שייכת להגדרת תלמיד חכם אלא מהווה תנאי נוסף הנדרש לדין של השבת אבידה, ויש מקום לעיין אם זהו תנאי השייך להגדרת "תלמיד חכם", כלומר, שקומתו של תלמיד חכם צריכה להשפיע גם על תחום זה של שימת לב לפרטים, או שזהו תנאי חיצוני נוסף הנדרש להשבת אבידה. בפשטות מרצף הדיון בגמרא המביאה הגדרות שונות של תלמיד חכם לעניינים שונים נראה שאכן תנאי זה הוא חלק מהגדרת "תלמיד חכם", אך אין הדברים מוכרחים. להלכה, נחלקו הפוסקים אם תנאי זה נצרך, וראה על כך בהערה 3 .
מינוי אדם כפרנס על הציבור: לשם תפקיד תורני ציבורי דרוש אדם שיכול להורות הלכה לקהל, ולכן ההגדרה היא שיכול להשיב תשובה הלכתית בכל תחום שנשאל עליו.
תלמיד חכם שהציבור צריך לדאוג לפרנסתו: כאן ההגדרה אינה תלויה ברמת ידיעותיו אלא בגודל שקידתו בתורה ואי עיסוקו בפרנסה, שכן מאלו נגזר הצורך בדאגה לפרנסתו.
אם כן יוצא, שהתואר "תלמיד חכם" כולל שלושה סוגי אנשים: צדיק, ידען ושקדן.

מס שמירה, ארנונה ומסי המלך
הגדרה זו מוצאים אנו במקום נוסף בקשר לדיני מסים. הגמרא בבבא בתרא ז ע"ב אומרת: "רבנן לא צריכי נטירותא", כלומר אינם זקוקים לשמירה הואיל והתורה משמרתם ולפיכך פטורים הם ממס המשולם לצרכי שמירה. אמנם שם מדובר על "רבנן" ולא על "תלמיד חכם", אך מוכרחים אנו לומר שהכינוי "רבנן" מקביל ל"תלמיד חכם", שכן רבי יוחנן שם בבקשו למצוא מקור לפטור ממס שמירה, דורש:
"אני חומה ושדי כמגדלות', 'אני חומה' - זו תורה, 'ושדי כמגדלות' - אלו תלמידי חכמים ".
בהמשך הגמרא מובא שתלמידי חכמים פטורים גם מארנונה ומסי המלך. ה רא"ש שם 4 בשם הר"י מיגש עומד על הגדרת תלמיד חכם לענין זה, וכותב:
"ודוקא תלמידי חכמים שתורתן אומנותן... ונראה שתלמיד חכם שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד דברי תורה, הוא הנקרא תורתו אומנותו".
גם כאן, בדומה לסוגיה הקודמת 5 המגדירה מיהו תלמיד חכם שיש לסייע בפרנסתו, הטעם לפטור ממסים נובע מכך שאנו רוצים לאפשר לתלמידי החכמים להתמיד בלימודם 6 , לכן גם כאן אנו מוצאים את אותו הגדר, שתורתו אומנותו. הגדרה זו תלויה בעיסוקו של האדם ולא ברמת ידיעותיו, ויש בכך נפקא מינה לשני הכיוונים, שכן יתכן אדם שכל עיסוקו בתורה אך רמת ידיעותיו אינה גבוהה במיוחד, והוא יהא פטור ממסים ועם זאת לא יוכל לכהן כפרנס, ויתכן גם להפך, אדם שרמת ידיעותיו גבוהה אך הוא עסוק גם בהתעשרות, על כן יוכל לכהן כפרנס אך לא יהא פטור ממסים, כמצויין בדברי הרא"ש.
יש לסייג ולומר, שאף שעיקר ההגדרה לענין מסים תלויה בעיסוקו של האדם, מבואר בפוסקים שחובה שתהיה לו גם רמת ידיעות מסוימת, וכך כתב הרמ"א 7 על-פי תרומת הדשן:
"מוחזק לתלמיד חכם בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו".
והש"ך 8 הוסיף מדד לגבי ידיעותיו וכתב שהדבר תלוי באופן יחסי לבני עירו.

הרואה טרפה לעצמו
בגמרא בחולין מד ע"ב אנו מוצאים הגדרה נוספת:
"אמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם - זה הרואה טרפה לעצמו".
ומפרש רש"י, שמדובר באדם שכאשר ישנה חתיכה מסופקת הוא יכול להכריע אם מדובר בטרפה ואינו מקל עקב נגיעתו בדבר. הגמרא לא מבארת באיזה הקשר נאמרת הגדרה זו, ותמוה מה עניינה, אולם התוספות במקום מסבירים שהגדרה זו מוסבת על הדין האמור במסכת בבא מציעא, כמובא למעלה, שמשיבים לתלמיד חכם אבידה על-פי טביעות עין. מכיוון שהגדרה זו עוסקת במידת נאמנותו של האדם, הבינו תוספות שזהו מדד נוסף לגבי השבה בטביעות עין ומקביל למדד המובא בבבא מציעא, שידוע שאינו משנה בדיבורו.
ה חתם סופר בחידושיו שם פירש את הגמרא באופן אחר והבין שההגדרה אינה נוגעת למידת צדיקותו ונאמנותו של האדם אלא לרמת ידיעותיו. הוא מפרש שמדובר באדם שיכול להכריע לקולא בחתיכה מסופקת ולאוכלה בעצמו. אדם יכול לבטוח בפסיקתו רק אם למד היטב עד שהוא משוכנע בפסיקתו ברמה כזו שאין בלבו חשש שהכרעתו מוטית לקולא בעקבות נגיעתו. לדבריו, מסתבר שהגדרת תלמיד חכם הרואה טרפה לעצמו זהה עם הגדרת תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס.

רמות שונות של ידענות
יש להעיר, שגם בתוך ההגדרה של "ידען" אנו מוצאים רמות שונות, ואין קו אחד מפריד בין עם הארץ לתלמיד חכם. הלוא במימרא האחרונה חילק רבי יוחנן בנוגע למינוי פרנס בין היודע להשיב במסכת אחת, שראוי למנותו רק כמרא דאתרא, ובין היודע להשיב בכל המסכתות, שראוי להושיבו כראש ישיבה. וכן מצאנו במסכת חולין ט ע"א :
"אמר רב יהודה אמר רב: תלמיד חכם צריך שילמוד שלושה דברים: כתב, שחיטה, ומילה".
ולכאורה קשה, אם לגבי "ידען" ההגדרה היא שיודע להשיב בכל מקום, מה הרבותא בכך שעליו ללמוד כתב, שחיטה ומילה?! אלא שלענין "ידען" ישנן כמה דרגות, ואולי הדרכה זו נאמרה לגבי היודע להשיב במסכת אחת שניתן למנותו כמרא דאתרא, ועל כך מסייגים שמכל מקום מעבר לידיעת מסכת אחת על בוריה חייב לדעת גם כתב, שחיטה ומילה, שאלו הם צרכים בסיסיים של קהילה, ועל כן חייב הרב לדעתם.

תלמיד חכם לעניין מסוים
לעתים הגמרא משתמשת במושג "תלמיד חכם" בנוגע לאדם שאינו עונה על ההגדרה של תלמיד חכם אך הוא בקיא בענין מסוים או אף בהלכה מסוימת. כך מוצאים אנו בגמרא בשבועות יח ע"א , המנסה לבאר את דברי האמוראים, שאם היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד, נחשב כשוגג ולא כאנוס, גם על הכניסה וגם על היציאה וחייב שתיים. הגמרא מסיקה שמדובר ב"תלמיד חכם לזו ואין תלמיד חכם לזו". כלומר, שיודע את הדין שיש לפרוש סמוך לוסת, אך אינו יודע את הדין שאם ראתה, עליו לפרוש באיבר מת.
בדומה לזה, ב משנה בסוכה 9 מוצאים אנו את רבן גמליאל מכנה את טבי עבדו בתואר "תלמיד חכם":
"ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה, לפיכך ישן הוא תחת המטה".
כמובן, לא יעלה על הדעת, שידיעת הלכה זו לבדה מספיקה כדי לזכות את עבדו הנאמן בתואר המכובד "תלמיד חכם". וכי יכול הוא לפסוק הלכה בכל מקום שישאל, כפי שהגדירה הגמרא במסכת קידושין ובמסכת שבת?! לאור דברי הגמרא במסכת שבועות הדברים מובנים, שכן כאמור לעתים משתמשים במושג תלמיד חכם גם כלפי אדם הבקיא בענין מסוים או אף בהלכה מסוימת. כך ניתן לומר גם ביחס לטבי העבד, רבן גמליאל השתמש במושג "תלמיד חכם" באופן מושאל כדי להורות על גודל בקיאותו של העבד בהלכות אלו.
אלא שהגמרא במסכת יומא פז ע"א 10 מספרת לנו ש"הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אלא שחובת אביהם גרמה להן". נמצאנו למדים שטבי אכן היה תלמיד חכם הראוי לסמיכה, ולא ידיעת הלכה אחת בלבד זיכתה אותו בתואר תלמיד חכם, להיפך, חכמתו הגדולה גרמה לו לידע הלכה זו.

מאפייני תלמיד חכם והנהגותיו
במסכת יומא עב ע"ב נאמר:
"אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו - אינו תלמיד חכם".
האם זו הגדרה נוספת לתלמיד חכם? ודאי שלא. לא נאמר כאן "איזהו תלמיד חכם?", שכן מקור זה אינו עוסק בהגדרתו של תלמיד חכם, אלא בתיאור האופי הראוי לתלמיד חכם. אופי זה, אמנם הוא מהווה תנאי בסיסי שבלעדיו אי אפשר לזכות בתואר "תלמיד חכם", מכל מקום לא כל העונה על תנאי זה ל"תלמיד חכם" יחשב, כיוון שסוף סוף אין זו 'הגדרה' אלא 'תנאי'.
ישנם מקורות נוספים העוסקים באופי ובהתנהגות הראויים לתלמיד חכם, אך אלו אינם מהווים אפילו תנאי, אלא נאמרו כהדרכה ראויה בלבד. דוגמא מובהקת לכך מובאת במסכת יומא כב ע"ב :
"כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם".
המאירי שם מבאר שאמנם על העלובים ואינם עולבים נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", מכל מקום תלמיד חכם ומלך, אף על פי שאינם משתדלים בנקימה, ראוי להם שלא למחול מכל וכל, אלא יהא הדבר שמור בלבם לכבוד תורתם ומעלתם ויניחו הענין לריבונו של עולם שאינו מקפח שכר כל בריאה עד שיהא העולב נענש על מעשהו, וכשיזדמן לו עונשו לא יהא התלמיד החכם מוחה בדבר, אלא יבין שמאת ה' ומהשגחתו ארע העונש לעולב.
כעין זה אנו מוצאים במסכת תענית ד ע"א :
"אמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל - אינו תלמיד חכם".
ומבאר רש"י שאינו קפדן ומקפיד כברזל.
וכן מצאנו במסכת סוטה ה ע"א :
"אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו [גסות רוח] אחד משמונה בשמינית" 11 .
גם כאן יסוד הדברים הוא שמירה על כבודו, כמבואר במאירי:
"מדה אחרת שלישית נקראת יקרת רוח והיא ראויה לתלמיד חכם עצמו שלא להיותו מרמס להדיוטות לידמות להם כקיתון של חרס".
נסיים חלק זה בדברי הרמב"ם 12 :
"כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".
עניינים אלו נובעים ממצוות קידוש השם ומאיסור חילול השם, לפיכך כאן ההגדרה תהא - אדם שלפי גודל חכמתו ירננו אחריו אם יעשה מעשים אלו, וכמובן הגדרה זו סובייקטיבית ומשתנה ממעשה למעשה ומאדם לאדם, וכך מבואר ברמב"ם 13 :
"ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'".
הנהגות אלו מלוקטות ממרחבי הש"ס, וביניהם דבריו המפליאים של רבי יוחנן במסכת יומא פו ע"א , שהתייחס לשאלת הגמרא "היכי דמי חילול השם?", והשיב:
"כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין".
וכן תשובת רב שם:
"כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר".
בגמרא זו מפורש שההנהגה הראויה משתנה בהתאם למעשה ובהתאם לגדולתו של החכם. כך נראה באופן פשוט, אולם תוספות במסכת סוטה כא ע"א 14 העמידו את דברי רבי יוחנן כדרך הנהגת תלמיד חכם מן השורה, וכתבו:
"סתם תלמיד חכם תורתו אומנתו ועוסק בה ומהרהר כל שעה ואינו הולך ד' אמות בלא תורה".
מכל מקום נראה שגם הם לא התכוונו לומר שיש כאן הגדרה או על-כל-פנים תנאי בהגדרת תלמיד חכם, אלא רק התייחסו לדברי הגמרא שתלמיד חכם "דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא" ניצול מכולן, והקשו התוספות מדוע ניצל מיצר הרע, הרי הגמרא שם אמרה שהעוסק בתורה ניצל רק בזמן שעסוק בה, ועל כך השיבו שסתם תלמיד חכם מהרהר בה בכל שעה. אם כן, אין זה תנאי אלא מציאות, כך היא הנהגת סתם תלמיד חכם. על כל פנים ודאי מעידים דברי תוספות אלו על גדלותם של תלמידי החכמים בדורות קודמים.

חלק ב' - הגדרות בפוסקים
מדד קבוע או יחסי לדור
ישנם דינים רבים בהם יש חילוק בהלכה בין אדם רגיל לתלמיד חכם. בחלק מהם דנו הפוסקים בשאלה מהו הגדר ההלכתי של תלמיד חכם השייך לכל הלכה והלכה, וכן דנו אם יש בדורנו מי שעונה לגדר זה. הדיון האחרון תלוי בעיקר בשאלה אם המדדים להגדרת תלמיד חכם הינם קבועים או שמא יחסיים לדור.

פטור מתשלום מסים ודין המבייש תלמיד חכם
לגבי פטור מתשלום מסים הגדיר ה שולחן ערוך 15 שתורתו אומנותו, ואף אם עוסק מעט לפרנסתו "בכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר", כמובא למעלה. ה רמ"א הוסיף על-פי תרומת הדשן, שיהא "מוחזק לתלמיד חכם בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו". וב ש"ך סייג שיש לבודקו ביחס לבני עירו, ולכן אף אם אינו תלמיד חכם ביחס לבני ערים אחרות אך ביחס לבני עירו הוא תלמיד חכם יש לפוטרו ממס.
עוד כתב ה רמ"א בשם תרומת הדשן, שאף על גב שאין בדורנו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו, מכל מקום לענין לפוטרו ממס מקילין להם בזה. כוונתו לדין המובא ב ירושלמי 16 , שהמבייש תלמיד חכם קונסים אותו וחייב זהב במשקל ליטרא.
אמנם הש"ך 17 מביא תשובת מהרי"ט הדוחה את דברי בעל תרומת הדשן בשתי ידיים וסובר שאף היום יש דין תלמיד חכם לענין ליטרא דדהבא.

קדימה בדין והיפוך בזכותו
בהלכות דיינים ב שולחן ערוך 18 נפסקו שני דינים ביחס לתלמיד חכם:
"צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה, אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף; וכן מצוה עליו להפך בזכותו מה שיכול".
נאמרו כאן שני דינים מיוחדים בתלמיד חכם: הראשון, שיש להקדים דינו אף לפני מי שבא לפניו, והטעם לכך הוא שיש מצוות עשה לכבד תלמיד חכם ועשה זה דוחה את העשה לקבל תחילה את הראשון שבא לדין משום שעשה דכבוד תורה עדיף. והשני, שיש להפך בזכותו משום שחזקה שסברותיו נכונות (לגבי האמינות יש להתייחס לשני הצדדים כשווים).
מסתימת השולחן ערוך משמע שגם היום יש תלמיד חכם לעניינים אלו. ולגבי הדין להקדימו, הדבר מוסכם בפוסקים, אמנם נחלקו לגבי הדין להפך בזכותו. ה סמ"ע שם כותב שאין היום תלמיד חכם לכך, ולמד זאת מדברי הרמב"ם לענין דיין יחידי, ואילו ה כנסת יחזקאל 19 כתב שהרמב"ם כתב כן דווקא לענין ההלכה שדיין לא ידון יחידי, אלא אם כן היה מומחה לרבים.
הלכה זו, שלא לדון יחידי, אינה שייכת לסוגייתנו, שכן כדי לדון יחידי אין מספיק להיות תלמיד חכם צריך להיות מומחה. מכל מקום לדעת הסמ"ע נמצא שיש חילוק בין דין הקדמת דינו של תלמיד חכם לדין היפוך בזכותו, ובפשטות הסברא לחלק ביניהם היא, שכבוד תלמיד חכם זה ענין חינוכי של בניית היחס הראוי לתורה וללומדיה, לפיכך המדד אינו אובייקטיבי ואינו נמדד לפי גודל החכמה, אלא נמדד באופן יחסי ביחס לאותו הדור, כעין מה שכתב הש"ך לגבי פטור ממסים, ואילו לגבי דין היפוך בזכותו של תלמיד חכם, המדד צריך להיות אובייקטיבי, אם אכן רמת חכמתו היא כזו שחזקה עליו שסברותיו וטיעוניו נכונים, וכיון שישנה ירידת הדורות, יש מקום לומר שחזקה זו אינה קיימת היום, שהרי כבר כתב השולחן ערוך 20 : "צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה", ומקורו בירושלמי 21 שם מסופר על רבי יוסי בר חלפתא שלא הסכים שיקבלו אותו לדין תורה אלא רק לכל דין שיפסוק, ונימק "אני איני יודע דין תורה" 22 .

חכם המנדה לכבודו
מקור נוסף העוסק בכבוד תלמיד חכם מצאנו בדין חכם המנדה לכבודו, כלומר עם הארץ שהתייחס לתלמיד חכם בדרך בזיון, רשאי התלמיד החכם להטיל עליו נידוי, וכך כותב השולחן ערוך 23 :
"החכם עצמו היה מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו".
הרמ"א מביא מחלוקת אם דין זה נוהג בזמן הזה. לדעת המהרי"ק ותרומת הדשן - אינו נוהג, ואילו לדעת הריב"ש - נוהג.
לכאורה תרומת הדשן סובר כך בהתאם לשיטתו לגבי ליטרא זהב, וכשם שלגבי ליטרא זהב אין דין תלמיד חכם נוהג היום כך גם כאן לגבי דין חכם המנדה לכבודו.
כמו כן השולחן ערוך שמסתימת לשונו כאן משמע שדין חכם המנדה לכבודו נוהג היום, נאמן לשיטתו לגבי הקדמת דינו של תלמיד חכם, שגם מסתימתו שם משמע שנוהג בזמן הזה. לגבי חכם המנדה לכבודו מפורשים הדברים בספרו שו"ת אבקת רוכל 24 , שם מביא את דברי התשב"ץ 25 שגדר חכם לענין נידוי הוא כגדר ה"ראוי למנותו פרנס על הצבור ולמד כל התלמוד בדברים הנהוגים ושיהא התלמוד שגור בפיו שיודע להוציא ממנו דין על קו היושר", וכתב על כך האבקת רוכל שדוקא לבני דורו הצריך מעלה כה גבוהה של תלמיד לכם, "אבל בדורות אלו לא ימצא מי שלמד כל התלמוד כי אם אחד מעיר", ולכן בדורנו די בפחות מכך. מה גם ששאר הפוסקים חלקו על הגדרתו המחמירה של התשב"ץ.
מכל מקום קשה על דעת הרמ"א, מדוע לגבי נידוי הביא שתי דעות, לגבי ליטרא זהב פסק כתרומת הדשן, ולגבי הקדמת דינו של תלמיד חכם לא השיג על השולחן ערוך שסובר שנוהג גם בזמן הזה. ונראה לומר שיש חילוק בין הדינים השייכים לכבוד תלמיד חכם, ולא בחדא מחתא מחתינהו. כך מצאנו כבר בתרומת הדשן וברמ"א עצמם לגבי מסים, כמובא למעלה, שכתבו שאף שלא נוהג היום דין ליטרא זהב, מכל מקום נהגו לפטור ממסים. לכן, דין הקדמת תלמיד חכם בדין, שהוא דין בסיסי בכבודו, נוהג לדעת כולם ולא הביא בכך הרמ"א אף חולק. לגבי קנס, שהוא ענישה חמורה שיש בה הוצאת ממון, הביא הרמ"א רק את הדעה האוסרת. ולגבי נידוי, שענישתו קלה יותר 26 , הביא מחלוקת.

שבועה חמורה של תלמיד חכם
הלכה נוספת הקשורה לסדרי המשפט בבית הדין מובאת ב שולחן ערוך 27 . כאשר נשבעים שבועה חמורה יש לאחוז ביד ספר תורה, אך כאשר הנשבע הוא תלמיד חכם רשאי הוא לכתחילה להסתפק באחיזת תפילין. הש"ך מביא את דברי רב האי גאון 28 העוסק בהגדרת תלמיד חכם לענין הלכה זו, וכך כותב:
"גבול תלמיד חכם אף על פי שיש לרבותינו ז"ל דברים הרבה בזה, אבל גבול הנוהג הנה הוא דבריהם (ברכות מז ע"ב) איזהו תלמיד חכם כל שמניח תפילין".
יש להעיר, שלשון הגמרא שם הוא "איזהו עם הארץ - כל שאינו מניח תפילין". גם כאן מדובר בהגדרה מיוחדת להלכה זו, וטעמה הוא שאם רגיל להניח תפילין, ודאי מתייחס אליהם בקדושה, ומספיקים הם כדי ליצור אצלו את אימת השבועה. הש"ך מוסיף, שלפי זה בימינו אין חילוק בין תלמיד חכם לאחר. בהקשר זה נאמרה שם הלכה נוספת, שתלמיד חכם לכתחילה יכול להישבע כשהוא יושב. מסמיכות הדינים בגמרא מסתבר שלענין שניהם קיימת אותה הגדרה.
בהלכות אבילות כותב השולחן ערוך 29 :
"על חכם ועל תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, קורעין עליו אפילו לאחר קבורה, ביום שמועה, אם הוא תוך ל' יום".
מקור הדין הוא במסכת מועד קטן כה ע"א שם אומרת הגמרא שחכם, הכל כקרוביו. וב ירושלמי 30 נאמר:
"כשם שקורעים על החכמים כך קורעים על תלמידיהם איזהו תלמיד חכם אמר חזקיה כל ששונה הלכות ועד תורה א"ל רב אסי הדא דתימא בראשונה עכשיו אפילו הלכות".
מכאן מקורו של השולחן ערוך שהוסיף תלמיד חכם לדין זה. כבר בירושלמי רואים שגם כאן המדד הוא יחסי לדור, ולכן היום מספיק ששונה הלכות בניגוד לעבר שהיה צריך לשנות מהלכות ועד תורה, ודברים אלו מובנים על פי הנאמר למעלה שבהלכות הנובעות מכבוד תלמיד חכם המדד צריך להיות יחסי לדור.
השולחן ערוך הבין שההגדרה בירושלמי מקבילה להגדרה בבבלי, וכפי שראינו קודם לענין מינוי פרנס וקידושין, לפיכך נקט כלשון הבבלי, ששואלים אותו בכל מקום ויודע. הרמ"א חולק וכותב שנהגו כמהר"ם שאין קורעין על חכם, אלא אם כן הוא רבו או שיודעין משמועותיו שחידש, כלומר, לדעתם אין זה דין בכבוד חכם אלא דוקא ברבו. הש"ך שם תמה שהיום לא נוהגים לקרוע אפילו על חכם שיודעים משמועותיו, ויישב המנהג שאולי סוברים שלא נקרא תלמיד חכם אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפילו במסכת כלה כמבואר בש"ס, ועתה בעוונותינו אין תלמיד חכם שיודע אפילו במסכת כלה, אמנם הש"ך נשאר ב'צריך עיון', ונטייתו שאין לנוהגים כן על מה שיסמכו, ויתכן לומר שטעמו כפי שביארנו, שבכבוד תלמיד חכם המדד צריך להיות יחסי לדור.

הספד תלמיד חכם בחנוכה ובפורים
הלכה נוספת נפסקה ב שולחן ערוך 31 , והיא, שאף-על-פי שאין לקונן על המת בחול המועד, בראשי חודשים ובחנוכה ופורים, כאשר הנפטר הוא תלמיד חכם מקוננים בפניו. וכן בהלכות חנוכה כתב השולחן ערוך 32 שאין מספידין בחנוכה אלא לתלמיד חכם בפניו.
מקור הלכה זו במסכת מועד קטן כז ע"ב , שם אומרת הגמרא שאין מועד בפני תלמיד חכם. השולחן ערוך הביא להלכה דין זה ובכך הוא נאמן לשיטתו בכל מקום שיש היום דין תלמיד חכם, אולם המגן אברהם בהלכות חול המועד 33 כתב שהגדרת תלמיד חכם בדין זה היא ששואלים אותו הלכה בכל מקום ויודע, ואין היום תלמיד חכם כזה. וכך פסק המשנה ברורה 34 . לכאורה גם הלכה זו נובעת מהצורך לכבד תלמיד חכם, וקשה אם כן מדוע המדד אינו יחסי לדור. אך יש ליישב, שודאי כאשר יש הלכה של כבוד תלמיד חכם שאינה מתנגשת עם הלכה אחרת, חובה לכבד בכל דור לפי חכמיו, אולם כאן כיון שהלכה זו מתנגשת עם כבוד המועד, יש סף אובייקטיבי שחייב להתקיים כדי שכבודו ידחה את כבוד המועד. ועדיין צריך עיון.
אגב, בספר "מקראי קודש" על הלכות חנוכה מעיר הרב משה הררי 35 שמה שהמשנה ברורה טרח לסייג שאין היום דין תלמיד חכם, זה רק בהלכות חול המועד שעיקרן מדאורייתא ולא בהלכות חנוכה, ויתכן מאוד שבחנוכה יודה שמותר להספיד תלמיד חכם גם בזמן הזה, וכתב שכך הורו לו לדינא הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל והגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל, וכך נהגו למעשה בהספד מרן הרצי"ה קוק והגאון הרב משה פינשטיין זצ"ל, שהספידום בעת לוויתם בפורים.

לישא בת תלמיד חכם
בהלכות פריה ורביה כותב ה שולחן ערוך 36 :
"לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גדולי הדור, לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ".
מקור דבריו במסכת פסחים מט ע"ב , וגם כאן יש לברר מהי ההגדרה של תלמיד חכם ואם לענין זה יש היום תלמיד חכם. לצורך כך יש להבין מהו השורש לדין זה. בפשטות נראה שהטעם הוא כדי להידבק בתורה ובקדוש ברוך הוא, וכדברי הגמרא בכתובות קיא ע"ב :
"ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום - וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב: כי ה' אלקיך אש אוכלה! אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה".
אם כן כמו בהלכות הנובעות ממצוות כבוד תלמיד חכם גם כאן המדד צריך להיות יחסי לדור, וכן מוכח מדברי הגמרא והשולחן ערוך שהביאו מדרג בסדר העדיפויות וכתבו שיש להשתדל לישא בת תלמיד חכם ואם לא מצא ישא בת גדולי הדור וכו', כלומר, צריך למצוא את המיטב מבין האפשרויות הקיימות אפילו אם שתיהן אינן בנות תלמיד חכם, משום שאין זה דין דווקא בתלמיד חכם אלא שיהיה כמה שיותר קרוב לתורה וחסד, והכי קרוב והכי מעולה הוא כמובן תלמיד חכם. וראה ברכי יוסף, המובא בפתחי תשובה שם, שאף לסוברים שאין היום דין תלמיד חכם, לענין זה ודאי יש היום תלמיד חכם, משום שאף שתלמידי החכמים היום אינם כתלמידי החכמים בעבר מכל מקום גם הבעלי בתים היום אינם כבעבר, וחזר הדין שתלמיד חכם מובחר יותר. הברכי יוסף מוסיף ומבאר מהי ההגדרה של תלמיד חכם לענין דין זה וכותב:
"לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה, שהתלמיד חכם יהיה רשום ביראת חטא כחכמי דורו החשובים והכל לשם שמים".
כנראה סברתו היא שעיקר הדבקות בשכינה מושגת על ידי יראת שמים, ואם כן ההגדרה כאן קשורה בעיקר לפן של צדיקות כפי שמצאנו לגבי השבת אבדה, ולא לפן של ידענות או שקדנות.

סיכום
לסיכום, ראינו שלמושג תלמיד חכם פנים רבות, וכולל הוא שלושה תחומים שונים: חכמה, צדיקות ושקדנות. עוד ראינו, שהמדד לפעמים משתנה בין הלכה להלכה. ישנן הלכות בהן המדד נשאר קבוע ויש שמשתנה ביחס לדור, כמו שמצאנו בדרך כלל בהלכות הנובעות ממצוות כיבוד חכמים. נושא זה רחב מני ים ויש עוד הרבה להרחיב ולהעמיק בפרטי הלכותיו, טעמיו והגדרותיו. השתדלתי במאמר זה ללבן את עיקרי הדברים ולהתבונן בתמונה הכללית, ואידך זיל גמור.
אסיים במאמרו של רבי חנינא 37 : "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך'".




^ 1.מבואר בדברי רש"י שם (ד"ה בן עזאי ובן זומא) ש"תלמיד" הוא מי שעדיין לא הגיע לסמיכה.
^ 2.לגבי שניהם נראה שמדובר בשאלה על דבר הלכה וכן בשניהם נאמרה הרבותא "ואפילו במסכת כלה". לגבי הגדרת חכם בה נאמר ששואלים אותו "דבר חכמה" מבאר רש"י "מילתא דתליא בסברא", כלומר אין מדובר כאן על ידיעה וזיכרון בהלכה אלא ביכולת לחדש הלכה או פירושים מתוך חריפות וסברא.
^ 3.השולחן ערוך (חושן משפט רסב, כא) הביא את ארבעת התנאים (תלמיד חכם שמשיבים לו אבידה בטביעות עין הוא זה שמשנה במסכת, בפוריא ובאושפיזא וכן מקפיד על חלוקו להופכו), ואילו הסמ"ע כתב שהסוגיות חלוקות ולכן הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא הזכירו את התנאי המובא במסכת שבת, אך הש"ך כתב כי דבריו מגומגמים.
^ 4.סימן כו.
^ 5.שבת קיד ע"א.
^ 6.הראני אבי מורי שליט"א, שכך מפורש בדברי ה"חזון איש" (בבא בתרא סימן ה סקי"ח) שנימק: "כיון שאינם משתדלים על השגת הממון בשביל עסקם בתורה". לגבי מסי שמירה משמע מפשט הגמרא שהטעם הוא שתלמידי חכמים אינם זקוקים לשמירה, אך בדברי ה"חזון איש" שם מבואר שטעם זה אינו עומד לבדו, שהרי גם תלמידי החכמים אינם רשאים לסמוך על הנס ומחוייבים לדאוג לשמירה, על כרחנו גם פטור זה מבוסס בעיקרו על הטעם הקודם, שרוצים לסייע להם להתמיד בלימודם.
בהמשך דבריו, כותב ה"חזון איש", שבעיר בה נמצאים תלמידי חכמים רבים לא ניתן להטיל את כל העומס על האנשים הנותרים, ומסקנתו שקרוב הדבר שאין הנותרים צריכים לתת יותר מחומש מנכסיהם, כפי הגדר שמצאנו לגבי קיום מצוות עשה, שאין חובה להוציא יותר מחומש.
מסקנתו זו מובנת מאוד לפי הנחתו הראשונה, שעיקר הטעם של הפטור הוא כדי לסייע לתלמידי החכמים לשקוד על תלמודם, אך אילו הטעם שתלמידי חכמים אינם זקוקים כלל לשמירה כי התורה משמרתם היה סיבה מספיקה העומדת בפני עצמה, היה צריך לפוטרם מעיקר הדין בכל מקרה.
^ 7.שולחן ערוך יורה דעה רמג, ב.
^ 8.שם.
^ 9.סוכה פ"ב, מ"א.
^ 10.האיר עיני בכך הרב חזקי פוקס שי'.
^ 11.בהקשר זה היה רגיל סבי מורי זצ"ל לצטט באוזנינו את דברי הגר"א בעניין זה, שכוונת המאמר לרמוז לפסוק השמיני שבפרשה השמינית בתורה, הלא הוא "קטנתי מכל החסדים...". ומוסיף היה בשם "מהר"ץ חיות" שמידה זו (1/64) היא כדי שחלקו בגאוה של תלמיד חכם יתבטל בששים. (ראה "ברכת אשר" לספר בראשית לב, יא).
^ 12.הלכות דעות פ"ה, ה"א.
^ 13.הלכות יסודי התורה פ"ה, הי"א.
^ 14.ד"ה זה
^ 15.שולחן ערוך יורה דעה רמג, ב.
^ 16.ירושלמי בבא קמא פ"ח, ה"ו.
^ 17.שולחן ערוך חושן משפט א, סקי"ט.
^ 18.שולחן ערוך חושן משפט טו, א.
^ 19.הובאו דבריו בפתחי תשובה שולחן ערוך יורה דעה רמג, סק"ג.
^ 20.חושן משפט יב, כ.
^ 21.ירושלמי סנהדרין פ"א, ה"א.
^ 22.חילוק זה מתאים לדברי המהרי"ט והש"ך המובאים למעלה לגבי ליטרא זהב, שגם היום יש תלמידי חכמים לענין זה, שהרי גם שם הדין נובע מהחובה לכבד תלמיד חכם, אך כאמור, תרומת הדשן והרמ"א שם חלוקים וסוברים שאין.
^ 23.שולחן ערוך יורה דעה רמג, ח.
^ 24.סוף סימן רב.
^ 25.ראה שו"ת התשב"ץ א, לג.
^ 26.ראה שולחן ערוך (חושן משפט יא, א. ומקורו בבבא קמא קיב ע"ב) ששליח בית דין נאמן לומר שבעל הדין ביזהו ועל סמך דבריו מנדים את בעל הדין, אך אין סומכים על דבריו לכתוב שטר סרבנות, משום שהדבר יגרום להוצאות ממוניות של בעל הדין שיצטרך לשלם את עלות כתיבת השטר.
^ 27.שולחן ערוך הלכות טוען ונטען פז, טו.
^ 28.משפטי שבועות חלק ב שער כ.
^ 29.שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבלות שמ, ז.
^ 30.ירושלמי מועד קטן פ"ג, ה"ז.
^ 31.שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבלות יורה דעה תא, ה.
^ 32.שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה תרע, ג.
^ 33.אורח חיים תקמז סק"ח.
^ 34.שם סקי"ב.
^ 35. מהדורה שלישית תשס"ג פרק א הערה ד. שם דן מעט בהגדרות השונות שמצאנו לתלמיד חכם ובדין תלמיד חכם בזמן הזה.
^ 36.שולחן ערוך הלכות פריה ורביה אבן העזר ו, ב.
^ 37.ברכות סד ע"א.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il