בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • יסודות בדיני ממונות
קטגוריה משנית
  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
22 דק' קריאה

בבא מציעא – הקדמה


כלל נקוט בידינו כי בדיון ממוני על חפץ שבו אחד מהצדדים תופס בו, ידו על העליונה (שתי משמעויות שונות לכלל זה, ונדון בהם להלן). לעומת זאת, שנינו בתחילת פרק חזקת הבתים (כח ע"א), כי "חזקת הבתים שלש שנים". יש לעמוד על יסודות המוחזקות ומתוך כך לברר מהו פשר ההבדל, מדוע היושב בקרקע אינו נחשב מוחזק לאלתר כמו במיטלטלין? לצורך כך נתבונן בתחילה מהי המשמעות של מוחזקות במיטלטלין, ומדוע היא מועילה לאלתר.


משמעות האחיזה בחפץ


מצאנו שתי משמעויות לאחיזה בחפץ. הראשונה – במקרה של ספק משאירים בידי האוחז מטעם המוציא מחברו עליו הראיה, וכפי שמנמקת הגמרא בב"ק (מו ע"ב): "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", כל עוד יש לפנינו ספק אנו נוקטים בשב ואל תעשה ומשאירים את החפץ ביד האוחז בו, אין בכח הספק להוציא מידו.


יש להדגיש שכלל זה אינו פועל מצד ראיה: גם במקרה שאין בהחזקה שום ראיה, אם יבוא אדם מהשוק ויטען שהחפץ שלו, וגם לו לא תהיה שום ראיה, לא נוציא מידי המוחזק. יתר על כן, כלל זה מועיל לא רק ביחס לאדם מן השוק, אלא גם כאשר יש לצד השני זיקה ממונית כלשהי לחפץ, כמו שמצאנו ביחס לספק בכור (ב"מ ו ע"ב) וביחס למחליף פרה בחמור ונולד ולד ברשות אחד מהם (ב"מ ק ע"א), שהצד השני הוא מרא קמא. למשמעות זו לאחיזה בחפץ נקרא בהמשך "תפיסה".


המשמעות השנייה היא ראיה. כאשר חפץ נמצא ביד אדם מוכח שהחפץ שלו. ראיה זו נזכרת בגמרא בבבא מציעא ג ע"א לגבי שניים אוחזין בטלית: "כיון דתפיס – אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא". הלשון השגורה באחרונים ומוזכרת כבר בראשונים (כגון ברמב"ן בכתובות יט ע"א ד"ה מה שהעלנו) לראיה זו היא: "חזקה מה שתחת יד אדם שלו". לשון זו אינה מופיע בש"ס. יש להעיר שדווקא לגבי מקרה זה של שניים אוחזין, שאינו אוחז לבדו אלא יחד עם חברו, לא פשוט כלל לומר שקיימת ראיה מכח אחיזת החפץ[1], אך נראה שבגלל שבדרך כלל אחיזה מהווה ראיה השתמשה הגמרא בנוסח זה גם לגבי מקרה זה אף אם במקרה זה האחיזה אינה מהווה ראיה, ובגוף הסוגיא שם אין צורך דווקא בראיה אלא די בכך שפסק ההלכה הוא שזוכה בחפץ מכח תפיסתו.


מדוע אחיזת החפץ מהווה ראיה לבעלות?


ניתן לבאר זאת על פי הגמרא בשבועות מו ע"ב העוסקת באדם שראינוהו יוצא מבית חברו כאשר חפצים מוטמנים תחת כנפיו, ואומרת הגמרא שאם יטען בעל הבית שהשאילם לו יהיה נאמן אך אם יטען שגנבם ממנו לא יהיה נאמן משום ש"אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן". לפי זה, לכל אוחז חפץ יש חזקה שהם שלו משום שחזקה שהוא כשר ולא גנבם. יש להבהיר שחזקה זו אינה מתייחסת לאיסור הגזילה, כלומר אין כוונת החזקה שסתם אדם בחזקת כשרות גמורה ולכן ודאי לא עבר על איסור לא תגזול, שהרי בכל מקרה שיש תובע ונתבע כל אחד מהצדדים עובר על איסור גזל לפי דברי חברו, אלא חזקה זו מתייחסת לפעולה הפיזית של גזילה, ומשמעותה היא שאדם אינו לוקח ממש בדרך של גזלנות מבית חברו. גם אם אדם לא כשר לגמרי מכל מקום עדיין יש בו מן הכשרות ואין בו עזות גדולה כל כך. לכן היא לא שייכת כשהתובע טוען שהשאיל לנתבע את הכלים[2]. ישנם מקרים נוספים בגמרא בהם מצאנו שלא משתמשים בחזקה זו, מאותה הסיבה:


א.      'גודרות' - צאן של ראובן נמצאות ברשותו של שמעון, ואומרת הגמרא ששמעון אינו נאמן לומר שקנאן, כיון שהן הולכות מעצמן (ב"ב לו ע"א).


ב.      המשנה (ב"ב מב ע"א) אומרת שאומנים ושותפים אין להם חזקה. הגמרא (מו ע"א) אף מרחיבה זאת לכל מקרה שהשאילו לאדם חפץ בפני עדים.


בכל המקרים הללו אין צורך להיכנס לרשות חברו כדי לגזול, אלא פשוט להשאירן ברשותו לאחר שנכנסו לשם מעצמם או בהסכמת הבעלים, ולכן לא שייך לומר בהם 'אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן".


אולם נראה באמת שהראיה הקיימת באחיזה בחפץ היא בסיסית ונרחבת יותר מאשר חזקת "אחזוקי בגנבי" הנזכרת בשבועות. מלשון הגמרא בבבא מציעא "אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא" וכן מהלשון השגורה "חזקה מה שתחת יד אדם שלו" משמע בפשטות שהראיה היא מעצם המציאות שהרוב המוחלט של החפצים שייכים לאדם שהם ברשותו. החזקה אינה דווקא מצד האדם וכשרותו כפי החזקה הנזכרת בשבועות אלא מצד המציאות בחפצים. אמנם המציאות נובעת גם מכך שרוב האנשים אינם גוזלים אך גם מסיבות נוספות, כגון שגם אצל הגזלנים רוב חפציהם אינם מגזילה. רוב זה הוא כל כך גדול עד שנעשה לחזקה. ואמנם גם בגודרות רוב הבהמות שביד אדם הם שלו אך שם הואיל ואפשר לקחת בקלות מן הרחוב אין כאן רוב מוחלט ברמה של חזקה.


הוכחה לדברינו יש להביא מכך שגם לגזלנים יש חזקה, ולכן אם יבוא מרא קמא ויטען כנגד גזלן ידוע שגזל ממנו חפצים שידוע לנו שהיו בעבר שלו נצריך את המרא קמא להביא ראיה וללא ראיה נקבל את טענת הגזלן שקנאם מהמרא קמא[3]. אילו הראיה הייתה רק מכך שאחזוקי בגנבי לא מחזקינן, ראיה זו ודאי אינה שייכת באדם שידוע שהוא גזלן, וכן מפורש ברי"ף (כח ע"א שער ח), ברמב"ם (גניבה ה, יב) וברא"ש בשבועות, שבמקרה שם מדובר דווקא כשלא הוחזק גזלן. הוכחה נוספת יש להביא מדברי הרמב"ן הנזכר שבו מופיעה הלשון השגורה "מה שתחת יד אדם שלו", שהרי ההלכה שביאר מכח חזקה זו היא ההלכה שכתב הרמב"ם שאם יש לאדם חוב ובאים להיפרע מן המיטלטלין שברשותו הוא לא נאמן לומר שאינם שלו אלא רק מופקדים בידו הואיל וחזקה שמה שתחת ידו שייך לו. כאן הוא לא טוען שגזלם אלא שהפקידו בידו, ובוודאי לא שייכת חזקת "אחזוקי בגנבי" ובכל זאת אינו נאמן.


לכאורה קשה, אם ישנה חזקה כזו והיא לא מטעם החזקה האמורה בשבועות, מדוע הגמרא בשבועות לא נקטה בחזקה זו. אך באמת אין כאן קושי, כי הגמרא שם עוסקת במקרה שראינו אדם שלוקח חפצים מבית חברו תחת כנפיו, ובמקרה כזה לא שייכת החזקה הרגילה שמסתמא כל מה שביד אדם שלו, ולפיכך נזקקנו לחזקה המיוחדת של "אחזוקי אינשי בגנבי", אך בכל מקרה רגיל ישנה גם את החזקה הבסיסית יותר של "מה שתחת יד אדם שלו".


לגבי שתי הדרכים יש לשאול, מדוע בגודרות, אומנים ושותפים לא נשאיר ביד המוחזק מצד "המוציא מחברו עליו הראיה"?


יש לחלק ולומר שהכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" מועיל רק במקרה שאין מרא קמא, אך במקרה שיש מרא קמא לא מועילה התפיסה. מהו טעם ההבדל? משמעות המוחזקות היא שכאשר אדם תופס בחפץ איננו מוציאים מידו מכח הספק, אלא נוקטים בשב ואל תעשה ומשאירים אצלו, אך עדיין יש לשאול מי נחשב המוציא ומי המוחזק. כשאין מרא קמא, אז אפילו אדם שתפוס בלבד נחשב המוחזק ושכנגדו המוציא, אבל כשיש מרא קמא הוא נחשב המוחזק, והתפוס נחשב המוציא[4].


ועדיין קשה. במשנה למדנו על המחליף פרה בחמור וספק אם נולד הולד לאחר המכירה או לפניה, הדין הוא שיחלוקו. הגמרא דנה בכך: "וניחזי ברשות דמאן קיימא, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה? דקיימא באגם. ונוקמא ברשות מרא קמא! הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקים". במקרה זה אין במוחזקות ראיה מצד "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" אלא תפיסה בלבד, ובכל זאת הגמרא שואלת קודם כל מדוע לא הולכים אחרי המוחזק, ורק אחרי שהיא אומרת שאין מוחזק היא שואלת מדוע לא הולכים אחרי המרא קמא, ומוכח מכאן שכאשר יש מוחזק פיזי הוא גובר על המרא קמא!


נראה שמקרה זה שונה, משום שיש בו 'דררא דממונא'. כוחו של מרא קמא הוא מצד שאין בטענות התובע יכולת ליצור ספיקות ולהוציא מהבעלות הידועה, אולם כאשר יש דררא דממונא הרי יש ספק הנמצא לפנינו, ואי אפשר להתעלם ממנו. הספק המציאותי מחליש[5] את כוחו של המרא קמא, וכוחו של התופס הפיזי העכשווי גדול יותר[6].


כלים העשויים להשאיל ולהשכיר


לאור כל זאת, נעיין במחלוקת רש"י ותוספות בשבועות (מו ע"ב). הגמרא אומרת "כלים העשויים להשאיל ולהשכיר ואמר הלה לקוחים הם בידי, אינו נאמן". לפי גירסת התוספות שם מבואר שכלל זה קיים תמיד, ולכן במקרה שידוע לנו שהכלים היו שייכים לפלוני וכעת אדם אחר אוחז בהם וטוען שקנאם ממנו, ולעומתו המרא קמא מכחיש וטוען שלא מכרם, המרא קמא יזכה בדין. שיטת התוספות, שבה נוקטים ראשונים רבים וכן פסק השו"ע (חו"מ קלג, ה), מתאימה למה שראינו עד כה, שכאשר אין את הראיה שבחזקה אלא רק את התפיסה, המרא קמא גובר. אולם לפי גירסת רש"י שם יוצא שכלל זה הוא רק במקרה חריג בו יש למוחזק ריעותא, שראוהו יוצא מבית המרא קמא וכלים טמונים תחת בגדיו, אך במקרה רגיל גם בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר זוכה המחזיק. ולכאורה דברי רש"י אינם תואמים למה שראינו לעיל בדין גודרות, אומן ושותפים שתפיסה לבדה אינה מספיקה נגד מרא קמא!


שאלה נוספת בסוגיא יש לשאול על דברי התוספות (ד"ה בטוענו): "דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן... ואפילו אומר בעל הבית גנובים הם". וקשה: בפשטות כל ההבדל בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לבין דברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר הוא, שבדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר יש לטובת המחזיק את החזקה 'אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן' או "חזקה מה שתחת יד אדם שלו", ואילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אין חזקה זו. אולם, הבדל זה קיים רק אם המרא קמא אכן טוען שהמחזיק שאל את הכלים; אם הוא עצמו טוען שהמחזיק גנבם – מה בין עשויים להשאיל ולהשכיר לשאינם עשויים[7]?


עוד יש לשאול, מדוע בנכנס לבית חברו ויוצא עם כלים טמונים תחת כנפיו אין המרא קמא נאמן לטעון גנובים הם, ואילו בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר נאמן לטעון גנובים הם.


הרמב"ם, הרא"ש, הריטב"א וראשונים נוספים[8] אכן חולקים על התוס' וסוברים שכאשר המרא קמא טוען שהמחזיק גנבם אינו נאמן, וכן פסק השו"ע (סימן קלד), ונימק הרא"ש את דבריו: "כיון דאמר גנובים איתרע לה חזקתו של כלים שהן עשוין להשאיל ולהשכיר כיון שהוא טוען שלא יצאו מתחת ידו בתורת שאלה ושכירות", מכל מקום עלינו להבין את דעת התוספות.


שתי רמות במוחזקות


כדי לענות על שאלות אלו, נראה לחדש שהמשמעות של תפיסה מתחלקת לשתי רמות. הרמה האחת היא רמה חזקה, העדיפה אף על מרא קמא, והרמה השניה היא חלשה יותר, שאמנם מועילה כנגד אדם מן השוק אך לא כנגד מרא קמא.


לעיל נכתב שמצאנו שני יסודות למוחזקות, הראשונה היא שעצם התפיסה מועילה מטעם "המוציא מחברו עליו הראיה" והשניה היא הראיה, ושם התבאר שהיסוד הראשון אינו מועיל כנגד מרא קמא אלא אם כן יש דררא דממונא ואילו היסוד השני מועיל אף כנגד מרא קמא. כעת בדעת התוס' נראה שישנן שתי רמות במוחזקות אך שתיהן אינן פועלות מצד ראיה אלא מצד "המוציא מחברו עליו הראיה", וכל המקרים שבהם ביארתי מקודם שזוכה אפילו כנגד מרא קמא בזכות הראיה, כעת יש לומר שזוכה בזכות הרמה החזקה שבמוחזקות העדיפה אף על מרא קמא, ואילו ראיית "אחזוקי אינשי" אינה מועילה לפי התוספות כפי שעוד יתבאר.


עתה נבאר שתי רמות אלו.


יש מצב שבו אדם אוחז חפץ, ובעיני העולם נראה פשוט שהחפץ שייך לו, באופן טבעי האחיזה מורה על בעלות ולא מתעורר אצל אף אחד ספק. במצב זה, תועיל המוחזקות אף כנגד מרא קמא. לאורך המאמר, נקרא לרמה זו 'מוחזקות'. לעומת זאת בחפצים כמו גודרות ההולכים מעצמם ממקום למקום, או כלים ביד אומן, לא נראה בצורה פשוטה שהחפץ שייך לו, כי ידוע שחפצים אלו יכולים להגיע אליו גם בדרך אחרת ומתעורר לפחות ספק, ואז התפוס הוא נחשב המוציא מהמרא קמא, ורק כשאין מרא קמא יזכה המוחזק כברירת מחדל. לרמה זו נקרא מעתה ואילך 'תפיסה'. יש להדגיש שלא מדובר כאן בהבדל בין שתי רמות של ראיות. שתי רמות אלו נובעות מהכלל היסודי 'המוציא מחבירו עליו הראיה', והיחס הטבעי של העולם הוא הקובע את רמת המוחזקות של האדם בחפץ[9], האם היא פועלת כזיקה טבעית של המחזיק כלפי החפץ או כברירת מחדל בלבד.


לאור זאת נוכל להבין את דברי התוספות. התוספות אמרו שבכלים העשויים להשאיל ולהשכיר המרא קמא נאמן אף כשטוען "גזולים הם בידך", והתקשינו בטעם הדבר, הרי כל החיסרון במוחזקות בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר הוא שאין בהם את ראיית "אחזוקי אינשי", ואם הטענה נגד האוחז בכלים היא שגזלם אז נגד טענה זו יש למחזיק ראיה. ועוד, מה החילוק מהיוצא מבית חברו כאשר כלים טמונים תחת כנפיו, שאין המרא קמא נאמן לטעון גנובים הם.


נראה שהאוחז בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר נחשב רק תפוס כמו האוחז בגודרות וכמו אומן או השואל חפץ בפני עדים, אמנם היוצא מבית חברו כאשר כלים תחת כנפיו אינו נחשב רק תפוס אלא מוחזק. מדוע? במה שונה משואל חפץ בפני עדים? במקרה של שאילה בפני עדים ראינו שהגעת החפץ לידיו נעשתה שלא במקח, ולכן זה פוגע ברמת המוחזקות, אי אפשר לומר שבאופן טבעי האחיזה מורה על בעלות, אולם במקרה של כלים תחת כנפיו לא ראינו בברור שהחפץ הגיע לידיו בתורת שאלה ויתכן שהבעלים היו בבית ומכרו לו, ואמנם יש רעותות צדדיות המהוות ראיות נגדו (הצנעת הכלים והידיעה שהבעלים אינו רגיל למכור כליו) והן מועילות להוציא מידו כאשר אין חזקה נגדית, אך אין הן פוגעות בעצם המוחזקות, מאחר שלא ראינו שלא הגיעו לידיו במקח. בשאר הדוגמאות שהבאנו: אומן, גודרות וכלים העשויים להשאיל ולהשכיר, אין מוחזקות אלא רק תפיסה למרות שלא ראינו כיצד הגיעו לידי האוחז בהן, משום שבכל המקרים הללו באופן קבוע הדרך היא שאין החפצים מגיעים לידיו בדרך מקח, ולכן אחיזת חפץ כזה אינה מורה באופן טבעי על בעלות, איננו חשים באופן טבעי שהחפץ שלו.


לאחר שחילקנו בין המקרים, נוסיף שלפי התוספות הראיה של "אחזוקי בגנבי" אינה מספיק חזקה כדי להוציא ממון ממרא קמא לתפוס[10], אלא היא מועילה רק להסיר או לעמוד כנגד ראיות שיש נגד אדם מוחזק, ואז משאירים את החפץ בידי המוחזק. לכן, בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר שהמוחזקות היא ברמה פחותה של תפיסה, גם כשהמרא קמא טוען שהכלים גנובים הוא יזכה, ואף על פי שיש כנגדו חזקת "אחזוקי אינשי", אין בכח חזקה זו להוציא ממרא קמא. אמנם בסיפור של כלים טמונים, אין המרא קמא נאמן לטעון שהכלים גנובים, כיוון שהאוחז בכלים הוא מוחזק אלא שיש ראיות נגדו, וכאשר טוען גנובים חזקת "אחזוקי אינשי" עומדת כנגד הראיות ומשאירים בידי המוחזק[11].


חיזוק לחידוש זה, שיש שתי רמות של מוחזקות והן נובעות מהנראה בעיני העולם, יש להביא מהתוס' בבבא מציעא (ק ע"א ד"ה וליחזי) בסוגיית המחליף פרה בחמור וכן מהריטב"א שם. הגמרא שם שואלת מדוע חולקים ולא הולכים אחר המוחזק ומתרצת שמדובר בעומדת באגם. שואלים התוס' מה ההו"א ללכת אחר המוחזק הרי אין לגודרות חזקה, ומתרצים בתחילה שדברי הגמרא מוסבים על עבד ובעבד תינוק שאינו יודע ללכת מעצמו יש חזקה, ולבסוף דוחים תירוץ זה והריטב"א נשאר עם תירוץ זה גם למסקנה. ולכאורה קושייתם תמוהה, הרי ההבדל בין גודרות לשאר חפצים הוא בכך שבגודרות אין את הראיה של "אחזוקי בגנבי", אמנם במחליף פרה בחמור שהספק הוא אימתי נולד העגל כלל לא שייכת ראיה זו, ולכאורה היה להם להקשות בלי קשר לגודרות, מדוע הגמרא רוצה שנלך אחר המוחזק הרי כאן שיש דררא דממונא אין למוחזק את ראיית "אחזוקי בגנבי". וכן קשה תירוצם שמדובר בעבד תינוק, הרי כאמור כאן לא שייכת כלל חזקת "אחזוקי בגנבי" גם בעבד קטן. אולם לפי האמור שיש שתי רמות של מוחזקות, ניתן לומר שמצאנו בגמרא דווקא לגבי גודרות וכד' שהאחיזה בהן אינה מועילה נגד מרא קמא, ויתכן שדווקא בכך משום שהמוחזקות חלשה, אולם בחפצים רגילים בהם המוחזקות בעיני העולם חזקה אולי מועיל נגד מרא קמא אפילו כשאין את הראיה של "אחזוקי בגנבי". לכן אילו מדובר בעבד קטן אפשר להבין את דברי הגמרא שיש ללכת אחר המוחזק, אולם אם מדובר בגודרות שגם אין להם את המוחזקות החזקה יש להקשות כדברי התוס'. וכן דן בשערי ישר (שער ה פרק טו), והקשה על התוס' כקושייתנו ונראה שאף בתירוצו כתב וחידש כפי שכתבנו.


שיטת התוס' בחזקת "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן"


אגב, אמרנו שלפי התוספות "אחזוקי אינשי" אינה ראיה מספיק חזקה על מנת להוציא ממון ממרא קמא. לאור הבנה זו, מתורצת גם קושייתו של הגרנ"ט על התוספות בפרק חזקת הבתים. רב זביד אומר שאדם שירד לשדה חברו ואכל מפירותיה ולכשתבעו טען שהוא היה אריסו והיה לו זכות בפירות נאמן משום שלא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה. שואלים התוספות (ב"ב לג ע"ב ד"ה ואי) למה נצרכה חזקה זו, הרי הוא נאמן ככל מוחזק במיטלטלין שנאמן לומר לקוחין הן בידי, ועונים שהחזקה נצרכה למקרה שלאחר שליקט הפירות הניחם מחוץ לרשותו. הגרנ"ט[12] מקשה, מה בכך שהניחם אחר כך ברשות אחרת, הרי סוף סוף מכיוון שבתחילה היו ברשותו יש לו את חזקת "אחזוקי אינשי" ומוכח שהפירות שלו! ועונה שכל מוחזקות מורכבת משני דברים: חזקת "אחזוקי אינשי" והתפיסה, וזקוקים לשניהם משום שחזקת "אחזוקי אינשי" אינה ראיה גמורה אלא רק הופכת את טענת התופס לטענה מתקבלת ואז משאירים ברשותו מכח התפיסה, כי לולא חזקה זו לא הייתה מתקבלת טענתו שהפירות שלו הואיל וידוע לנו שהשדה של חברו וראינוהו נכנס ולוקח. לכן כשהניחם אחר כך ברשות אחרת אינו זוכה שכן אינו תופס בהם. לפי דברינו, אין כלל קושי, משום שכל הכח של ראיית "אחזוקי אינשי" הוא רק לסייע למוחזק כנגד ראיה נגדית אך אין בכוחו להוציא ממוחזק.


יישוב רש"י בסוגיית כלים העשויים להשאיל ולהשכיר


עכשיו נוכל גם להבין את דברי רש"י. שאלנו כיצד אומר רש"י שבכלים העשויים להשאיל ולהשכיר זוכה המוחזק אם אין לו רעותא, הרי מרא קמא עדיף על מוחזק כשאין אחיזת המוחזק מהווה ראיה, כפי שרואים בדין גודרות ואומן. התשובה היא שגם כשאין את הראיה יש שתי רמות של מוחזקות: תפוס ומוחזק, ורש"י מודה שהרמה של תפיסה אינה מועילה נגד מרא קמא, אך לדעתו כלים העשויים להשאיל ולהשכיר אינם נזילים כל כך מיד ליד כמו כלי אומן או גודרות, ודרגת המוחזקות בהם היא דרגת מוחזקות, כלומר היחס הטבעי של העולם כשרואים כלים אלו ביד אדם הוא שהכלים שייכים לו. לכן אף על פי שאין לאוחז בהם את הראיה הריהו זוכה, הואיל והוא המוחזק.


חיזוק לדברים משיטת רבנו יונה


חיזוק נוסף לכך שיש דרגת מוחזקות החזקה יותר מתפיסה, ועניינה זיקה טבעית של האדם כלפי החפץ, ניתן למצוא בדברי רבנו יונה. רבנו יונה (ב"ב כח ע"ב) כותב שבשונה מחזקת קרקעות, המחזיק במיטלטלין יכול לשתוק ואינו זקוק לטעון טענה כלשהי כיצד הגיע החפץ לידו[13]. אם הסיבה שמשאירים בידי מוחזק הייתה ראיה, מסתבר שהיינו דורשים ממנו לנמק כיצד הגיע לידו על מנת לברר את העניין, אלא על כרחנו הבין רבנו יונה שהסיבה היא שהוא המוחזק ועל המוציא להביא ראיה[14].


ולכאורה יש להקשות על דבריו מגודרות ואומן ששם ראינו שתפיסה ללא ראיה אינה מועילה נגד מרא קמא? אמנם אם נסבירו על פי דברינו יובן הדבר, כי באחיזה במיטלטלין יש מעבר לתפיסה הטכנית גם מוחזקות עם זיקה טבעית, והיא כן מועילה נגד מרא קמא.


סיכום המשמעויות שבמוחזקות במיטלטלין


לסיכום, יוצא שישנם שלוש משמעויות לאחיזה בחפץ: תפיסה המשמשת כברירת מחדל, מוחזקות שיש בה הוראה על בעלות וזיקה טבעית של האדם כלפי החפץ, וראיה.


בדעת התוס', רש"י ורבנו יונה ראינו שאכן שלוש המשמעויות קיימות, אולם עדיין יש הבדל ביניהם – לדעת התוספות הראיה היא חלשה ומועילה רק לסייע למוחזק כנגד ראיה נגדית, ואילו לדעת רש"י ורבנו יונה לא מצאנו שהיא חלשה ולכן מסתבר שהיא חזקה ומועילה אף להוציא. בהמשך אף נוכיח שלרבנו יונה היא מועילה להוציא. לפי הרמב"ם, הריטב"א והשו"ע אין צורך לחדש שהמושג מוחזקות מתפצל לשניים, ולכן יתכן מאוד שלשיטתם יש רק תפיסה וראיה (וכן משמע קצת מהרמב"ם החולק על רבנו יונה וסובר שצריך טענה אף במיטלטלין, ראה הערה למעלה). לכו"ע תפיסה בלבד אינה מועילה נגד מרא קמא.


מדוע בקרקעות לא מועילה מוחזקות לאלתר?


כעת נעבור לדון בקרקע ונברר מדוע צריך ג' שנים ולא מועילה המוחזקות לאלתר כמו במיטלטלין. יש להתייחס לכל אחת משלש המשמעויות שבאחיזה בחפץ: תפיסה, מוחזקות וראיה.


המשנה האומרת שבקרקע צריך ג' שנים עוסקת במקרה שיש מרא קמא, ולכן התפיסה ודאי אינה מועילה, וכמו במיטלטלין שאין היא מועילה כנגד מרא קמא. נותר לנו לברר לפי התוספות מדוע היושב בקרקע אינו זוכה מטעם מוחזקות; לפי הרמב"ם והריטב"א מדוע אינו זוכה מכח הראיה; ולפי רש"י ורבנו יונה מדוע אינו זוכה לא מכח הראיה ולא מטעם המוחזקות.


והנה מצאנו התייחסויות מפורשות לכך ברבנו יונה ובריטב"א, והרי הן מתאימות לשיטותיהם לעיל.


הריטב"א (כח ע"א ד"ה מניין) כותב שהחילוק בין קרקע למיטלטלין הוא שבמיטלטלין התפיסה מהווה ראיה, אך בקרקע שאפשר להיכנס לתוכה [בקלות] לא. נראה שכוונתו היא לראיה של "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן"[15] או לחזקת מה שתחת יד אדם שלו, וכמו שאמרנו למעלה, חזקות אלו קיימות רק כשצריך ממש להיכנס לרשות חברו ולקחת, שלא כמו בגודרות שאפשר בקלות למושכם מרשות הרבים בשעה שבעליהם אינם רואים.


רבנו יונה (כח ע"ב ד"ה ופרקינן) כותב ש"מיטלטלין כבר יצאו מרשות הראשון שהרי זה תפש בהם, ועוד דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן". בהתאם לשיטתו הוא מנמק מדוע שני הדברים לא קיימים בקרקע. המוחזקות קיימת רק במיטלטלין כיוון שהם ממש תחת ידו מה שאין כן בקרקע, ולכן העולם לא רואה את הקרקע באופן טבעי כשלו. הראיה של "אחזוקי אינשי" גם אינה קיימת בקרקע כפי שכותב רבנו יונה, אולם כאן אין הוא מפרט מדוע, ובפשטות יש לבארו כדברי הריטב"א שבקרקע יכול להיכנס לתוכה בקלות[16].


למעלה כתבנו שמן הסתם רש"י ורבנו יונה חולקים על הבנת התוספות שראיית "אחזוקי אינשי" אינה מספיק חזקה להוציא ממון. ניתן להוכיח זאת מכך שרבנו יונה נזקק לכתוב גם את החילוק השני, בו מבאר שחזקה זו אינה קיימת בקרקע.


התוספות לפי הסברנו יחלק כחילוקו הראשון של רבנו יונה, שבקרקע אין את המוחזקות מאחר שאינם תחת ידו (אפשר גם לומר שאין את המוחזקות בגלל שאפשר להיכנס בקלות, ואם כן דמי לגודרות). ולפי הסבר הגרנ"ט ניתן לומר או שאין את התפיסה (כיוון שאינם ממש תחת ידו) ולכן אף על פי שיש את הראיה ונוצר ספק מכל מקום לא משאירים בידו משום שהוא לא המוחזק, או שאין את הראיה ומכיוון שלא נוצר ספק התפיסה לבדה אינה מועילה (לפי הגרנ"ט אין מושג של מוחזקות עם זיקה אלא או ראיה או תפיסה)[17].


סיכום


ראינו שלאחיזה במיטלטלין יש שתי משמעויות המקנות יתרון לאוחז בהם. הראשונה היא המוציא מחברו עליו הראיה, במקרה של ספק אנו נוקטים בשב ואל תעשה ומשאירים בידו. השניה היא ראיה שהחפץ שלו. המשמעות הראשונה מועילה רק כשלא ידוע לנו שבעל הדין שכנגדו היה מרא קמא, ולעומת זאת המשמעות השניה אינה קיימת במקרים בהם הייתה לאוחז אפשרות להגיע לחפץ בלי להיכנס לרשות חברו.


לאחר מכן הוכחנו שלפי שיטת רש"י, תוס' ורבנו יונה המשמעות הראשונה מתפצלת לשניים, אחיזה גרידא שאינה מראה כלל על בעלות והיא מועילה כברירת מחדל בלבד, ואחיזה שאמנם אין בה ראיה ממש על בעלות אך בעיני העולם נראה בצורה טבעית שהוא הבעלים. בזו האחרונה יש לו זיקה לחפץ והיא מועילה אף במקרה שיש כנגדו מרא קמא. עוד ראינו שלפי התוספות ראיית "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" אינה חזקה כל כך ואינה מועילה להוציא ממרא קמא אלא רק מסייעת למוחזק כנגד רעותות וראיות נגדיות. אמנם לפי רבנו יונה ובפשטות גם לשאר השיטות זו ראיה חזקה המועילה אף להוציא.


לבסוף ראינו את שיטות הראשונים שדנו בשאלה מדוע בקרקעות לא מועילה מוחזקות לאלתר. הדיון הוא על מקרה שיש מרא קמא, ולכן מובן מדוע המשמעות הראשונה של חזקה, תפיסה גרידא, אינה מועילה, שכן אף במיטלטלין אינה מועילה כשיש מרא קמא. נותר לדון בשתי המשמעויות הנוספות. הריטב"א הסובר שבמיטלטלין המשמעות הנוספת היא ראיה נימק שלקרקע ניתן להיכנס [בקלות] ולכן אין ראיה. ואילו רבנו יונה הסובר שבמיטלטלין יש גם משמעות של ראיה וגם של מוחזקות עם זיקה לחפץ נימק גם בכך שבקרקע אין ראיה וגם בכך שדווקא מיטלטלין יצאו מרשות הראשון כשהשני תפס בהם ולפיכך בעיני העולם הוא הבעלים, מה שאין כן בקרקעות. בדעת התוס' מספיק לומר רק את החילוק השני, שבקרקע אינו מוחזק בעיני העולם כבעלים[18].


 






[1] ראה על כך בסוגיית "אופני הכרעה בספיקות ממון".




[2] מטבע הדברים, בגדר המדוייק של הכלל ישנם שינויים קלים בין הדעות, וממילא נובעות מכך מחלוקות להלכה. לדוגמא, בשו"ע חו"מ סימן קלג סעיף ז לפי הבנת הש"ך נחלקו הרמב"ם והראב"ד ובעקבותיהם המחבר והרמ"א במקרה שביד הנתבע מצויים כלים העשויים להשאיל והוא טוען כי קנאם מפלוני, והתובע טוען שהשאיל כלים אלו לפלוני. דעת הרמב"ם והשו"ע שהנתבע נאמן, כיוון שלפי טענת התובע יוצא שפלוני גנבם בכך שמכר לנתבע את הכלים שקיבל בהשאלה, וכנגד טענה זו יש חזקה "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן", אולם דעת הראב"ד והרמ"א היא שהתובע נאמן והחזקה אינה קיימת במקרה זה. יש לברר מהו יסוד המחלוקת. נראה שלדעת הראב"ד והרמ"א חזקה זו מתייחסת דווקא לפעולה הפיזית של גזילה מבית הנגזל, למעט מקרה שבתחילה הגיע לידיו בהיתר ורק אחר כך החליט להשאירה בידו או למוכרה. אך דעת הרמב"ם והשו"ע שאף כנגד השואל כלים בהיתר ואחר כך מוכרם קיימת החזקה, ויש לשאול מה החילוק מכל נתבע הטוען שהחפץ שלו, ונראה שגם לדעתם החזקה מתייחסת דווקא לפעולה פיזית של גזילה, אלא שלדעתם לא מדובר דווקא על פעולת ההוצאה מבית הבעלים אלא אף על פעולה פיזית הנעשית לאחר שהגיע לידו בהיתר. לכן כנגד שואל הטוען שהחפץ שלו אין חזקה משום שאין פעולה פיזית של גזילה, ואילו כנגד שואל שמכר לאחר יש חזקה, כיוון שישנה פעולה פיזית של גזילה.




[3] הוכחה לכך ניתן להביא מב"ב מז ע"א, שהמשנה אומרת שאין לגזלנים חזקת ג' שנים בקרקע, ושואלת הגמ' כיצד מדובר ומשיב רבי יוחנן כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנות. מוכח שעל שאר השדות הוא עדיין נאמן, וכן מבואר ברשב"ם שם. עדיין אפשר לדחות ששם מדובר שידוע רק על שדה אחת שגזל, אך אולי אדם שהוחזק כגזלן פעמים רבות איבד את חזקת "מה שתחת יד אדם שלו" (ואמנם לגבי פסול לעדות ושבועה די בפעם אחת שנמצא גזלן, אך שמא לגבי חזקה זו יש הבדל בין פעם אחת לפעמים רבות). אולם בהמשך הגמרא רב חסדא מביא אופן נוסף לביאור גזלן שבמשנה – "כגון דבית פלוני, שהורגין נפשות על עסקי ממון". משמע שדווקא בגלל שהורגים איבדו את חזקת ג' שנים כי חזקה זו מבוססת על כך שהמרא קמא לא מיחה ובאנשים כאלו מפחדים למחות, אולם בגזלנים שאינם הורגים וכן לגבי חזקת מטלטלין שלא שייכת סברא זו עומדת להם החזקה.




[4] כעת מצאתי שכן כתב הקצות בסימן קפט ס"ק א. הגמרא בבבא מציעא דף קטז: שואלת מדוע בבית ועלייה שנפלו חולקים ולא זוכה מי שהאבנים בחצרו, ועונה ש"שותפים בכי האי גוונא לא קפדי אהדדי", כלומר הואיל והאבנים של שניהם מעורבות יחד ולא ידוע מה של מי הריהם כשותפים בהם ואין כל אחד מהם מקפיד שיונחו כל האבנים בחלקו. רש"י מבאר שכל אחד מפקיר את רשותו לגבי חברו להניח בו חפציו ולכן החצר אינה נחשבת של בעליה ואין השני נחשב מוציא ממנו. לכאורה יכול היה רש"י לבאר על פי המשנה בב"ב מב. האומרת שהשותפים אין להם חזקה, מטעם שרגילים לתת זה לזה, וכמו כלים העשויים להשאיל וגודרות. הקצות מסביר ששאלת הגמרא "וליחזי ברשות מאן קיימא" היא מצד תפיסה (ולא מצד "ראיה" או "מוחזקות" כפי שנבאר לפי התוספות בהמשך המאמר), ולכן לא מספיק לתרץ שלשותפים אין ראיה או מוחזקות כיוון שבכל אופן יש להם תפיסה, אלא צריך לתרץ שהחצרות מושאלות לשני ולכן אין להם אפילו תפיסה. ומבוארים יותר דברי הקצות בחידושי ר' שמואל (בבא בתרא סימן ב-ג) ובדבר יעקב (בבא מציעא קטז,ב), שכאשר יש מרא קמא צריך כנגדו דווקא מוחזקות, אך כאן בגלל שיש דררא דממונא מספיק תפיסה, וכן מוכח מהגמרא השואלת "וליחזי ברשות דמאן קיימא" אע"פ שודאי אין כאן את חזקת "כל מה שתחת יד אדם שלו" שהרי האבנים נפלו באופן אקראי לאו דווקא לבעליהם, וכן מדובר שאנו יודעים שבני רשות הרבים פינו את האבנים והניחוהו באקראי באחת החצרות. אגב, לגבי הגדרת המקרה כדררא דממונא, מצאנו בתוד"ה "לפיכך" (בבא בתרא דף ב.) שהגדיר כך כותל שנפל, אמנם הקצות עצמו התקשה בכך, שהרי הספק נולד כאן רק בגלל טענותיהם (סימן קנז ס"ק ג').




[5] אך אינו מבטלו לגמרי שהרי במקרה שאין תפוס הולכים אחר המרא קמא כדברי הגמרא שם.




[6] ראה הערה בפיסקה הקודמת שכן מבואר גם בחידושי ר' שמואל ובדבר יעקב.




[7] קשה ליישב את דעת התוס' שכאשר אומר גזולים נאמן במיגו שהיה יכול לומר שאולים, שאם כן גם במקרה של כלים הטמונים תחת בגדיו ואינם עשויים להשאיל ולהשכיר - עליו נאמר "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" – יהיה נאמן גם כשטוען גנובים הם במיגו שיכל לטעון שאולים, אך הגמרא שם אומרת שאינו נאמן! מלבד זאת, התוספות לא הזכירו בדבריהם מיגו. אמנם הרשב"א אכן הביא שיטה זו, שגם בטענת גנובים מוציאים מיד המחזיק, ושם מובא שהנימוק הוא מטעם מיגו, וכן המהרש"א שם הבין שנאמן מטעם מיגו, וכן בד"ה "וספרא" בהמשך העמוד דן התוס' מצד מיגו. ואולי כן נאמן מטעם מיגו ובכלים שאינם עשויים להשאיל זהו מיגו להוציא ולכן אינו נאמן, ואילו בכלים העשויים להשאיל אין זה נחשב להוציא. בכל אופן גם כדי לומר חילוק זה, זקוקים אנו ליסוד שיתבאר בהמשך, שישנה רמת מוחזקות (חזקה יותר מתפיסה) שאינה מבוססת על ראיה, ומכוחה אינו נחשב מוציא ולכן המיגו מועיל לו.


התוס' באותו עמוד בד"ה "וספרא" כתבו לגבי המקרה של הכיר כליו וספריו ביד אחר (בבא קמא קיד,ב) שלא שייכת שם חזקת "אחזוקי אינשי בגנבי" מכיוון שאינו טוען "אתה גנבתם" אלא "גנובים הם" וודאי שיש גנבים בעולם. לפי"ז אולי יש להסביר גם את דברי התוס' שהבאנו, שמדובר שטוען "גנובים הם" ולכן אין כנגדו את החזקה, אולם ראה מהרש"א שם שלא הבין כן, ויישב את הסתירה שהתוס' סוברים בעיקרון שנאמן גם כשטוען "אתה גנבתם" ודבריהם בד"ה "וספרא" הם רק לרווחא דמילתא.




[8] רמב"ן, רשב"א ורא"ש




[9] כתבתי 'קובע', אם כי יש לעיין בדבר: האם יחס העולם אכן קובע את יחס ההלכה, או שהוא אינו אלא מדד לכך.




[10] לדעתו מוחזקות מועילה רק מצד המוציא מחברו עליו הראיה ולא מצד ראיה.




[11] אולי אפשר ליישב בדרך נוספת ולומר שגם לפי התוס' המוחזקות מבוססת על הראיה שמה שתחת יד אדם שלו. ונחדש שראיה זו אינה ראיה מוחלטת ובכל זאת כיוון שהיא חזקה וברוב גדול מהמקרים היא נכונה ראו חז"ל לנכון לקבוע שחזקה זו תוציא ממון. לפי זה בכלים העשויים להשאיל, אף במקרה שטוען גנובים שאז נגיע לאותה רמת ראיה כמו כלים שאינם עשויים להשאיל, מכל מקום במקרה זה לא קבעו חז"ל שייחשב לחזקה המוציאה ממון. בסיס לסברא זו יש להביא מדברי הגר"י אריאל שליט"א בספרו "באהלה של תורה" (ח"א חו"מ סי' פד ס"ק ז). נראה שם שהוא מסופק אם אנו יכולים לקבוע חזקות מעצמנו או שאין לנו אלא את החזקות שקבעו חז"ל. אם כל חזקה הינה ראיה מוחלטת לכאורה אין סברא לומר שלא נוכל להסתמך על ראיות מוחלטות מדעת עצמנו. אפשר לסייע לכך גם מלשון התוס' בתחילת ב"מ (ד"ה ויחלוקו): "חשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא". לכאורה לשונם תמוהה, שהרי אם מדובר בראיה מדוע כותבים "כאילו", כיצד שייך לומר כאילו יש ראיה, אלא משמע שיש כאן תקנה להתייחס לכך כאילו יש ראיה מוחלטת אף שבאמת אינה מוחלטת.


ברשב"א בשבועות שם וכן בסמ"ע (צ ס"ק לד) מבואר טעמם של התוס' באופן שלישי. התובע נאמן כנגד החזקה משום שיש לטובתו מיגו שיכול היה לטעון שהשאיל.




[12] ב"ב סי' קסו




[13] אולי מהרמב"ם משמע קצת שצריך טענה גם במיטלטלין, וז"ל בהלכות טוען ונטען פרק ח' הלכה א': "כל המיטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו... כיצד... הנתבע אומר לא כי אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה", וכן נפסק בשו"ע סימן קל"ג סעיף א'. אולם כמובן אין הכרח לומר כך בשיטתם, ויתכן שכתבו את המקרה המצוי שהנתבע משיב, אך אינו מוכרח להשיב. ומכל מקום הקצות והנתיבות (קלג ס"ק א) כותבים שגם במטלטלין צריך טענה, ובמילואי חושן (הערות הרב דזימיטרובסקי על הקצות) כתב שכן משמע מהעיטור (ערך מודעה אות קסט) שכתב "ועבד קטן יש לו חזקה לאלתר, ודווקא עם טענה", אך תמה מדוע כתב כן דווקא לגבי עבד. וכן הביא משיעורי ר' שמואל (ב"ב כח) שהוכיח כן מהרמב"ן (ב"ב מא ע"ב), אך לבסוף כתב שיש מקום לדחות הראיה.




[14] וכן מוכח מחילוקו בין מיטלטלין לקרקעות שנביא לקמן, שכותב "מיטלטלין כבר יצאו מרשות הראשון [בניגוד לקרקע] ועוד דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן". החילוק השני מבאר למה אין ראיה והראשון למה אין מוחזקות המועילה מצד המע"ה, וודאי שאין הכוונה שמועילה מצד תפיסה בלבד שהרי זה לא מועיל נגד מרא קמא ובקרקעות יש מרא קמא ואין צורך למצוא חילוק, אלא על כרחנו כוונתו שמועילה מצד מוחזקות טבעית.




[15] אמנם לשון הריטב"א טעונה ברור, וזוהי לשונו: "מנין לחזקה שהיא שלש שנים. כלומר מהיכא נפקא לחזקה שתהא שלש שנים לא פחות ולא יותר, אם תפיסתן ראייה כמטלטלין שלא [היו] הבעלים שותקים תיהוי חזקתן לאלתר, ואם אין תפיסתן ראייה מפני שהוא דבר שאדם יכול להכנס לתוכו למה [יש] להם חזקה לעולם." מתחילת דבריו משמע שהראיה במיטלטלין היא שאין אדם רואה ושותק, אולם מתירוצו שחילק שבקרקעות אדם יכול להיכנס לתוכה, משמע שלא זו הראיה במיטלטלין כי אם כן אז מה בכך שאפשר להיכנס לקרקעות בקלות, סוף סוף לא היה לו לשתוק, ולכן ממסקנת דבריו נראה שבמיטלטלין הראיה היא מכך שאין אדם יכול להיכנס בקלות ללא שיראה כגזלן, וכנגד זה יש חזקת "אחזוקי אינשי". ולא נראה שכוונתו שבמיטלטלין האחיזה מורה על בעלות והעולם רואים באופן טבעי את החפץ כשלו, שכן הריטב"א נקט לשון ראיה.




[16] בברכת אברהם (בתחילת פרק חזקת הבתים) הבין שאלו שני תירוצים שונים שכל אחד עומד לבדו, אך אי אפשר לומר כן, שהרי ראינו שלרבנו יונה החזקה במיטלטלין מועילה אף ללא ראיה, ואם כן התירוץ השני ודאי אינו מספיק לבדו.




[17] לפני שאסיים רק אציין שיתכן שישנה עוד שיטה לגבי החילוק בין קרקע למיטלטלין והיא דעת הרשב"ם.


הרשב"ם (ב"ב דף מב. ד"ה אין להם חזקה) כותב: "וחזקת שלוש שנים לא נאמרה אלא במיקרקעי אבל במיטלטלי מי שהוא מוחזק אפילו שעה אחת... נאמן לומר לקוח הוא בידי, דסתם לוקח מיטלטלין מחברו בלא עדים ובלא שטר". משמע בפשטות שעקרונית גם בקרקע יש מוחזקות לאלתר אלא שעד שלוש שנים יש רעותא של אחוי שטרך.


אמנם ישנם כמה קשיים על כך מדברים שכתב הרשב"ם במקומות אחרים, ולמשל מכך שגורס שגם לגודרות יש חזקה לאחר שלוש שנים, אף על פי שבגודרות אין שטר. ואולי אין כוונת הרשב"ם שזה החילוק בין קרקע למיטלטלין אלא רק בא לומר שבמיטלטלין בנוסף לכך שיש מוחזקות לאלתר גם אין רעותא של אחוי שטרך (אחרת היה צריך ג' שנים למרות המוחזקות), ומידי דוחק בלשונו לא יצאנו.




[18] ראינו עד כה שיש רמת מוחזקות של תפיסה המועילה רק כשאין מרא קמא או כשיש מרא קמא אך יש דררא דממונא המסירה את צד העדיפות של המרא קמא ויש רמת מוחזקות גדולה העדיפה ממרא קמא. ר' עמיחי סולימן העיר שגם ברמת התפיסה מצאנו שתי דרגות. בכתובות כ ע"א נפסק לגבי בר שטיא שהיה עתים שוטה ועתים חלים ולא ידוע אם בזמן המכר היה שוטה או שפוי שיש להעמיד את הקרקע בחזקת המרא קמא. במקרה זה יש דררא דממונא וספק אמיתי לפנינו ואם כן אין למרא קמא שום עדיפות מבחינת הראיה ובכל זאת מעמידים בידו, בשונה ממטלטלין שכפי שראינו במקרה כזה התפוס עדיף ממרא קמא. מה הסברא בכך? היה אפשר לומר שבקרקע כלל אין מושג של תפוס, אך מהרי"ף בב"ב (טו ע"א לגבי שכוני גואי) מוכח שכשאין מרא קמא עדיף התפוס מאשר מערער שאינו תפוס (לשון הרי"ף: "האי מעשה ליכא לאוקומי אלא כגון דהאי מערער לית ליה סהדי דידעי דהאי ארעא דיליה הות אלא האי לוקח הוא דאמר דיליה היה והוא אמר מיניה זבינתה והוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר". מכך שהווי הפה שאסר מוכח שכשאינו מודה שקנה מהמערער הוא זוכה ואפילו אינו צריך לטעון כנגד המערער), ואם כן יש משמעות גם לתפיסה בקרקעות, אלא שמרא קמא עדיף ממנו, וחזרה השאלה מהי הסברא בכך. ותירץ ר' עמיחי על פי התוס' בב"מ קג ע"א (ד"ה פרדיסי) שלגבי הדין – שבספק אם שכר מרחץ גם לחודש הנוסף בשנה מעוברת מעמידים בחזקת המרא קמא – כותבים: "דוקא קרקע שאין יכול להצניע לשמטו מיד בעלה אזלינן בתר חזקה קמא". צריך לומר שהסברא בכך היא כעין הסברנו בתוס' שעלינו לברר מי בעיני העולם נחשב המוחזק, אולם לפי דרך זו איננו שואלים מי בעיני העולם הבעלים אלא מי בעיני העולם תפוס "פיזית" בחפץ, ברשות מי החפץ. לגבי קרקעות המרא קמא נחשב לתפוס יותר ממי שכעת נמצא בקרקע, כי למי שנמצא כעת אין שום שליטה בקרקע ולכן אינה נחשבת ברשותו, למרות שביחס למערער שאינו מרא קמא ודאי הוא תפוס יותר, אך במטלטלין שיכול להצניעם ויש לו שליטה בחפץ הוא נחשב לתפוס ואילו המרא קמא נחשב למוציא מחברו. למעלה הקשינו מדוע לתוס' בכלים העשויים להשאיל מעדיפים את המרא קמא גם בטענת גנובים ותירצנו שבכלים כאלו בעיני העולם המרא קמא הוא הבעלים. לפי ההבנה כאן יהיה קשה לקבל תירוץ זה, כי אם המבחן של תפוס תלוי בעיני העולם מי תפוס יותר פיזית ולא מי הבעלים, קשה לומר שיש גם מדד מי בעיני העולם הבעלים, ולכן נראה שלדרך זו יש לתרץ את התוס' כפי המובא ברשב"א שהמרא קמא נאמן מטעם מיגו, ולפי זה רמת המוחזקות הגדולה אינה תלויה בעיני העולם כלל אלא בראיה, כלומר, רק חזקה המהווה ראיה מוציאה ממרא קמא.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il