ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים ענינו של ראש השנה

ראש השנה תשע"ה

לחץ להקדשת שיעור זה
בתורה נקרא ראש השנה יום זיכרון, ובכך מדגישה התורה את הפן הזה של החג. בשמים זוכרים כל דבר וכל אדם. בני האדם זוכרים פחות. הזיכרון האנושי הוא סלקטיבי, שרירותי, ופעמים רבות, אם לא ברוב הפעמים, הוא לוקה בחסר ובוודאי לא לגמרי מדויק.
לא פעם אנשים אמרו לי שהם שמעו אותי בהרצאה כזאת או אחרת, ואני כלל לא זוכר שאמרתי משפט כל כך אווילי מול קהל. הזיכרון שלי לוקה בחסר לעתים תכופות ובוגד בי כשאני נזקק לו, אך גם השמיעה של המאזינים שלי לקויה לעתים קרובות. אנשים נוטים לשמוע את מה שהם רוצים לשמוע גם אם הדובר מעולם לא אמר את המילים.
כל זה חלק מהמצב האנושי, מהעובדה שאנחנו בני תמותה עם חולשות אנושיות. זאת באמת חוויה עצומה ומדהימה (כמה אני מתעב את המילה כפי שמשתמשים בה בימינו!) לעמוד בראש השנה מול הזיכרון המושלם שיש בשמים.
כל מעשינו ודברינו וכל מחשבותינו וכוונותינו נזכרים ועומדים לדין, ולא זו בלבד אלא שהם גם נזכרים באופן אובייקטיבי ואמיתי, בלי שום דעה קדומה או הטיה. ומסיבה זו ראש השנה הוא "יום זיכרון". יש בני אדם שנתברכו בכוחות זיכרון אדירים, אך אפילו הם עלולים לטעות. אפילו הרמב"ם, אחד מגאוני הזיכרון בכל הזמנים, הודה שפעם לא הצליח להיזכר במקור התלמודי שמצדיק את אחת הפסיקות שפסק ביצירתו האדירה "משנה תורה". אם הוא שכח, מי לא ישכח?! רק בשמים לא סובלים מבעיות זיכרון ושכחה.
זה מוביל אותנו לשאלת יסוד בנוגע לזיכרונות: מה אנחנו בוחרים לזכור ולאילו דברים אנחנו עושים סובלימציה ומחליטים לשכוח אותם? התורה מורה לנו שוב ושוב שלא לשכוח את עקרונות היסוד של החיים היהודיים – הקב"ה ומתן תורה בהר סיני, יציאת מצרים, חטא לשון הרע והרכילות, קדושת השבת, השנאה הנצחית של עמלק ושל רוב העולם הלא-יהודי כלפי עם ישראל, ולבסוף הנטייה של היהודים מדור המדבר עד ימינו לעורר את חרון אפו של הקב"ה בהתחמקות מהמחויבות שקיבלו על עצמם כשכרתו את הברית עמו.
בחרנו לזכור בחיים דברים אחרים, חשובים פחות - כמו אמירות טיפשיות ועלבונות לכאורה, נתונים חסרי חשיבות ודעות שגויות, פגיעה באגו וקנאה בהישגים של הזולת - והנחנו לזיכרונות היסוד שצריכים להנחות אותנו בחיינו, העקרונות שהזכרנו קודם, להעלות אבק בתהומות השכחה.
בראש השנה אנחנו נתבעים לתת דין וחשבון על הזיכרון והשכחה שלנו. הנביא ירמיהו אמר מזמן שעם ישראל איננו נאמן כי "עמי שכחוני". השכחה מולידה בורות ומונעת מהאדם להכיר את מורשתו, את אמונתו ואת עצמו, והבורות הזאת יוצרת אווירה של חטא, התבוללות, חילוניות, אלימות, תאוות בצע וחמדנות, אווירה שמסכנת את עצם קיומנו כעם וכמדינה. אבוי לאלה שכבר לא זוכרים עוד, מפני שבלי ידיעת העבר אין להם סיכוי לעתיד.
בתפילות מרוממות הרוח של ראש השנה אנחנו קוראים שיש בשמים, כביכול, ספר זיכרונות, ושלכל אחד ואחד מאתנו יש בספר הזה דף שמפרט את כל המעשים שעשה בחייו בעולם הזה. יותר מזה, גם החתימה והחותמת שלנו מופיעים בדף הזה ומעידים על אמיתות הדברים הכתובים בו. הדף הזה מזכיר לנו את מה ששכחנו ואם רצינו לשכוח את הדברים אם לאו.
בסופו של דבר, כשאנחנו עוזבים את העולם הזה, חוזרים לנשמתנו כוחות הזיכרון האמיתיים והמדויקים. וכפי שאנחנו אומרים בתפילה, הדף הזה מדבר בעד עצמו, פשוטו כמשמעו, ומכריז על האירועים והמעשים הרשומים בו. לכן יום הדין האחרון, כמו יום הדין של ראש השנה בעולם הזה, הוא יום של זיכרון והיזכרות.
ההיזכרות היא גורם חשוב שדוחף לחזרה בתשובה ולשיפור עצמי. אם נשתמש בלשון המדוברת המקובלת היום, ראש השנה צריך לשמש לנו מעין "סלפי" אולטימטיבי. הרצון הזה לזכור ולהנציח את עצמנו משקף את הרצון העצום שלנו ולהכיר את עצמנו באמת ולעומק. ביום שבו בשמים זוכרים הכול, אנחנו, על הארץ, צריכים להיזכר במחשבותינו ובמעשינו עד היום.
עוד בנושא ענינו של ראש השנה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il