בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

מחומש שמות לחומשים ויקרא-במדבר

היחס שבין ספר שמות לבין הספרים הבאים בעקבותיו. חנוכת המשכן

undefined

ניסן התשס"א
5 דק' קריאה
זה עתה נפרדנו מחומש שמות, ועומדים אנו בפתחו של חומש ויקרא.
בדברים הבאים נברר מהו היחס שבין ספר שמות לבין שני הספרים הבאים בעקבותיו - ספר ויקרא וספר דברים. כמו כן ננסה לומר דבר גם בהקשר למהות.
נפתח במעבר מספר שמות לספר ויקרא:
ספר ויקרא פותח בפסוק: "ויקרא אל משה וידבר יהוה אליו מ אהל מועד לאמר" (ויקרא א, א).
פסוק זה מהווה המשך ישיר לחתימתו של ספר שמות: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן... ויכס הענן את אהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן... ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד יהוה מלא את המשכן... כי ענן יהוה על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ, יז, לד-לח).

ספר שמות חותם בתיאור השלמת בניית המשכן, ובמעמד זה שוכן עליו הענן, ומשום כך "לא יכל משה לבוא אל אהל מועד". ספר ויקרא פותח בקריאת הקב"ה אל משה מאהל מועד.
מהו פשר המשכיות זו?
ננסה לענות על שאלה זו דרך ההתבוננות בפרשיית חנוכת המשכן.

חנוכת המשכן
חנוכת המשכן מתוארת פעמיים בתורה. פעם אחת בספר ויקרא, ופעם נוספת בספר במדבר, אלא שהתיאור בשני הפעמים אינו דומה.
בספר ויקרא התיאור הוא של שבעת ימי חניכתם של בני אהרון, כאשר באותם ימים ישנה עבודה מיוחדת במקדש הן במעשה הקרבנות והן בפעולות נוספות הקשורות לחניכתם של הכהנים לעבודתם. חיתומם של הימים הוא בהשראת השכינה במקדש:
"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד יהוה אל כל העם : ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט', כג - כד).
ביום השמיני יורדת אש מן השמים, כביטוי להשראת השכינה, ומיד לאחר מכן מתקדש המקדש במאורע הנורא שגם הוא קשור בירידתה של האש מן השמים:
"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני יהוה אש זרה אשר לא צוה אתם: ותצא אש מלפני יהוה ותאכל אותם וימתו לפני יהוה: ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר יהוה לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן" (ויקרא י, א - ג).

כפי שכבר אמרנו גם בספר במדבר מתוארת חנוכת המשכן, אלא שהפעם מנקודת זוית אחרת לגמרי:
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אתם: ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם הם נשיאי המטת הם העמדים על הפקדים : ויביאו את קרבנם לפני יהוה שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן... ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח ביום המשח אתו ויקריבו הנשיאם את קרבנם לפני המזבח" (במדבר ז, א - ג, י).

כאן ביטויה של חנוכת המשכן הוא בקורבנות שמביאים נשיאי העדה - נציג לכל שבט, וכביטוי לחשיבותו וייחודו של כל אחד מהם, טורחת התורה לתאר באופן מפורט את קרבנו של כל אחד ואחד במעמד זה:
"ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה: וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה... זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו מאת נשיאי ישראל קערת כסף שתים עשרה מזרקי כסף שנים עשר כפות זהב שתים עשרה" (ויקרא ז, יב - פד).

מהו היחס שבין שתי התיאורים? השוני הוא גדול כל כך עד אשר נראה כאילו מדובר על שני מאורעות שאינם קשורים זה לזה.
התשובה לשאלתנו גנוזה לכאורה ביחס שבין שני הספרים - ויקרא ובמדבר.

היחס שבין ספר ויקרא לבין ספר במדבר
עיקרו של ספר שמות הוא יצירת עם ישראל. עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. הקב"ה לוקח לו גוי מקרב גוי, מוציאו מטומאות מצרים, ומעבירו במנהרת זמן של אלפי שנות אור - עד למעמד הר סיני. "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט) - רש"י : "כאיש אחד בלב אחד".
השלב הבא בספר שמות הוא - "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". יצירת עם ישראל כוללת גם כן את יצירת האפשרות להשראת שכינה קבועה בתוכם. 1
המשכו של ספר שמות על פי חשבון התאריכים הוא בשני הספרים הבאים, החופפים זה את זה לפחות בהקשר לתקופה שסביב חנוכת המשכן.

ספר ויקרא מכונה בחז"ל "תורת כהנים". בספר זה העיסוק בדיני הכהנים תופש חלק משמעותי מאד, וכן העיסוק בהלכות מקדש וקודשיו. גם החלקים שאינם עוסקים באופן ישיר בהלכות הקשורות לעבודה במקדש קשורים הם לבחינה זו באופן עקיף.

בספר במדבר לא הכהנים הם העומדים במרכז כי אם מחנה ישראל - האומה כולה, וכן שלוחיהם של ישראל - הלווים. 2 הספר פותח בעשרה פרקים המתארים את מחנה ישראל, 3 וכן את מסע המחנות שהוא גם מסעה של השכינה. המשכו של הספר מרחיב גם בכישלונותיהם של ישראל.

המוקד ב ספר ויקרא הוא השראת שכינה במקדש, אלא שהשראת שכינה במקדש אין פירושה רק עבודת כהנים במקדש אלא משמעותית היא גם לחיים מחוץ למקדש, ולכן הספר עוסק גם בהלכות ובהנהגות שהן מחוץ למקדש.
לשם המחשה - פרשת בחוקותי היא פרשת התוכחה, והחורבן המתואר בה הוא כללי ורחב, אלא שגם שם ניתן לראות את מקומו המרכזי של המקדש בפרשה.
"אם בחוקותי תלכו" אזי ""ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא כ"ו, יא), ובפורענות "ונתתי את עריכם חרב, והשימותי את מקדשי ". ההליכה בחוקות ה' מובילה אותנו מעגלים מעגלים - בונה את הכלים דרך הגשמים, היבול, הדיש, הבציר, וגם שלום - אל המגמה, אל נשמת התהליך כולו - משכני אשר בתוככם, ואף החורבן בא מעגלים מעגלים עד לחרבנו של המקדש - ועד לגלותם של ישראל.

בחומש במדבר נפגשים אנו עם הציר הנוסף החשוב של השראת השכינה בעם ישראל - כאשר "הגיבורים של הספר" הם כל איש ואיש מישראל.
מבנה זה מביא אותנו ללמוד דבר על המושג שכינה בישראל, כאשר המשמעות היא ששתי מגמות הן - שני צירים.
ספר ויקרא מביא לידי ביטוי את ההתייחסות אל המציאות בראי המקדש, כאשר הציר המרכזי במקדש הוא בעבודת הכהנים, והכלי המרכזי הוא המזבח שבעבודתו עולים החיים לשורשם, ומאפשרים ירידת האש מן השמים, וכן את "ונתתי משכני בתוככם" אשר בחיתומו של הספר.
ספר במדבר לעומת זאת מתמקד בבניית העם, סדור הכוחות כולם, כל שבט וכל אדם מישראל במקומו ובתפקידו, ומלמד אותנו שמצבו של עם ישראל קשור בקשר של עבותות במצבה של השכינה, מסע ישראל הוא מסע השכינה. 4


^ 1 הרמב"ן בתחילת פר' תרומה מרחיב לבאר את משמעות המקדש כהמשך למעמד הר סיני.
^ 2 המקרא מדגיש חזור והדגש את היותם של הלווים שלוחיהם של ישראל: "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אתם... והקרבת את הלוים לפני יהוה וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים: והניף אהרן את הלוים תנופה לפני יהוה מאת בני ישראל והיו לעבד את עבדת יהוה... והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל והיו לי הלוים:... כי נתנים נתנים המה לי מתוך בני ישראל תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אתם לי... כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אתם לי... ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל: ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש: ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים ככל אשר צוה יהוה את משה ללוים כן עשו להם בני ישראל" (במדבר ח).
^ 3 סדר הפרשיות: שמות הנשיאים, מניין העם, הסידור של השבטים "איש על מחנהו ואיש על דגלו", הבכורות והלווים, מפקדם של הלווים, שלוח הטמאים אל מחוץ למחנה, אשם גזילות, סוטה, נזיר, ברכת כהנים, פסח ופסח שני, סדרי המסע בהקשר לעמוד האש ועמוד הענן, מסע המחנות בהקשר לחצוצרות, תיאור המסע, ועד "ויהי בנסע הארון".
ניתן לראות גם את הפרשיות שאינן עוסקות באופן ישיר במחנה ישראל כסניף לנושא זה. כך נאמר ביחס לשילוח הטמאים אל מחוץ למחנה, וכך גם ביחס לסוטה הפוגמת בקדושת המחנה. הנזיר הוא אדם מישראל הבונה לעצמו מעין מקדש פנימי, וחלות עליו הלכות החלות על הכהנים ואף על הכהן הגדול (איסור טומאה לקרובים כבכהן גדול, איסור שתיית יין כבכהן בשעת עבודה, וכן המושג "נזר אלוקיו על ראשו" מדמה אותו אל הכהן. הפסח מבטא את בחירתם של ישראל על ידי הקב"ה במצרים ועוד.
^ 4 התיאור של תחילת המסע הוא "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה יהוה ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך". עוד נציין שבניגוד למרכזיות עבודת המזבח בספר ויקרא, הכלי המרכזי בספר במדבר הוא ארון הברית - ואכמ"ל.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il