- פרשת שבוע ותנ"ך
- כי תבוא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
5468
"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כוהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה 1 . מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כוהנים, אטו עצרת ראש השנה היא? - אין, עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן".
יש לעיין, מדוע תקן עזרא דווקא את קריאת התוכחה של פר' בחוקותיי שבתורת כוהנים לפני עצרת, ואת התוכחה של פר' כי תבא שבמשנה תורה לפני ר"ה? ותחילה יש להבין מדוע עצרת נחשב לר"ה? אמנם הגמ' ענתה מפני שבעצרת נידונים על פירות האילן, אולם עדין אינו מיושב מדוע אין פסח נחשב לר"ה שבו נידונים על התבואה? נראה שיש למצוא את הצד השווה בין מועד ר"ה לעצרת. והוא שבשניהם היה מתן תורה, בעצרת זמן מתן תורה בסיני, וביום הכפורים (שמשלים את ר"ה כימים הנוראים, וביניהם עשרת ימי תשובה), זמן מתן לוחות שניות. ולכן שניהם נחשבים ליום הדין של העולם, שקיומו תלוי בקבלת התורה 2 .
והנה לוחות ראשונות היו אבן שמיימית מעשה אלוקים וכתב אלוקי, כפי שנאמר (שמות פרק לב) "והלחת מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלחת". לעומת זאת הלוחות השניים עשאם משה מאבן שמצא בתוך אהלו. ומשמעות הדבר, שלוחות שניות מסמלות תורה שבאה בעמל אנושי, והיא יותר תורה שבעל פה. ולכן מצאנו שאמרו חז"ל (שמות רבה (וילנא) פרשה מו):
"התחיל מצטער על שבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד (איוב יא) ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה".
עתה נעיין בהבדל בין שתי התוכחות. הרמב"ן (ויקרא פרק כו פסוק טז) מדייק כיצד שתי הגלויות רמוזות בתוכחה, וז"ל: "ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון , כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו". ומביא לכך כמה הוכחות 3 :
נראה שבית ראשון הוא כנגד לוחות ראשונות, מפני שהיו בו ה' ניסים, נבואה, הארון ובו הלוחות היה בקודש הקדשים, כל זה מראה על גלוי אלוקי של קדושה, כלוחות ראשונות שהיו מעשה אלוקים וכמו שהלוחות נשברו בגלל חטא ע"ז כך בית ראשון חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובית שני הוא כנגד לוחות שניות, שלא היו בו הניסים של בית ראשון, ולא היו בו נביאים, הארון לא היה בקדש הקדשים, ומאידך גיסא היו בו חכמים והתפתחות גדולה של תורה שבע"פ, ויצירת המשנה. ונחרב בגלל שנאת חנם. (ר' צדוק זצ"ל אומר שתורה שבע"פ בנויה על מחלוקת בין חכמים, וכשהיא מחלוקת שלא לשם שמים, נעשת שנאת חנם).
ולפי זה מובן מדוע התוכחה של תורת כוהנים נאמרת לפני עצרת, מפני שהיא מכוונת כנגד לוחות ראשונות. ושל משנה תורה לפני ר"ה ויוה"כ, מפני שהיא מכוונת כנגד לוחות שניות. משנה תורה שורש תורה שבע"פ. משה מפי עצמו אמרן. "חצבה עמודיה שבעה" ספר דברים במידת מלכות פה.
הלכה היא שאין מפסיקין בקללות. ובגמ' (מגילה ל"א:) נתנו לכך שני טעמים:
א.
"אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי: דאמר קרא משלי ג' מוסר ה' בני אל תמאס".
ב.
"ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אלא היכי עביד? תנא: כשהוא מתחיל - מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים - מסיים בפסוק שלאחריהן". ובתוס' שם הוסיפו באור: "וא"ר יהושע דסכנין אני אמרתי עמו אנכי בצרה ואם כן אין דין שיברכוני בני על הצרות שלהם אלא יקרא אחד הכל ויתחיל בדבר אחר ויסיים בדבר אחר ואז יוכל לברך תחילה וסוף".
והנה הגמ' שם מחלקת ואומרת:
"אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כוהנים, אבל קללות שבמשנה תורה - פוסק. מאי טעמא? הללו - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן. לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה דרב הונא בארורי, אמר לו: אכנפשך, לא שנו אלא קללות שבתורת כוהנים, אבל שבמשנה תורה - פוסק".
ולכאורה אינו מובן מה ההבדל בין שהתוכחות נאמרות מפי הגבורה לתוכחות שנאמרו מפי משה? נראה לומר, שתוכחות שהן מפי משה, הן תוכחות שאנו אומרים לעצמנו, וזהו גם המכוון בכך שנאמרו בלשון יחיד, שהן תוכחות אישיות, ולכן לא שייך לומר על זה "מוסר ה' בני אל תמאס". ואם האדם מרגיש קושי לאומרם, כאותו האיש שהיה "מגמגם", עליו להפסיק ולהכין עצמו בפנימיות לבו לקבל את הדברים, ורק אח"כ לאומרם. וכן לא שייך לומר "שאין אומרים ברכה על הפורענות", כיון שאין זו פורענות שנאמרת מפי הגבורה, אלא למוד עצמי של מציאות החטא.
בתוכחה שבת"כ קשה , שם מוזכר שם אלוקים מידת הדין. במשנה תורה קל יותר שם הוי"ה במידת הרחמים. בזהר הק' כתוב שכתוב בהן נחמות לישראל! נראה שזה מפני שאלו תוכחות שאנו אומרים זאת לעצמנו, וכאומרים מוסר למטה זה המתקת הדינים, כאמרם "כשיש די למטה אין דין למעלה".
משה אומר לישראל (דברים פרק כ"ט) "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה". המפרשים התקשו בלשון "ולא נתן ה' לכם", שממנו משמע שהדבר תלוי בקב"ה, שכביכול נטל מאתנו את הבחירה החופשית (עיין ספורנו ומלבי"ם). נראה לומר, כי אדרבה הפסוק בא להדגיש שרק את הלב לדעת הוא לא נתן לנו אלא השאיר זאת לבחירה חופשית שלנו. וכך עולה מהפסוקים הסמוכים, "המסות הגדלת אשר ראו עיניך האתת והמפתים הגדלים ההם". "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך. לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלוקיכם". היינו, שראיתם ניסים גדולים שעשיתי לכם, ורק בעניין הבחירה השארתי אותה לכם. וכיון שהתוכחות הללו הן תוכחות של מטה יש בהן יותר הפנמה וכאילו כאן הוכיחו שרכשו לב לדעת מוסר.
משך חכמה פירש שכל זמן שמשה קיים הייתה הנהגה ניסית, (כפי שמצוין בפסוקים הסמוכים), ולכן לא היה להם את ההזדמנות לבחור לראות את יד ה' שבטבע, ולכן "עד היום הזה", שמשה חי לא היה להם לב לדעת.
"ד"א ולא נתן לכם לב לדעת א"ר שמואל בר נחמני בשביל עצמו א"ל משה את הדבר הזה כיצד שני דברים גזר הקב"ה אחד על ישראל ואחד על משה אחד על ישראל בשעה שעשו אותו מעשה מנין שנאמר (דברים ט) הרף ממני ואשמידם ואחד על משה בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל אמר לו הקב"ה לא תעבור את הירדן הזה ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן אמר לפניו רבש"ע סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה מניין שנא' (במדבר יד) סלחתי כדברך כיון שבא ליכנס לא"י התחיל אומר (דברים ג) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אמר לו הקב"ה משה כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך אני אמרתי ואשמידם ואת אמרת סלח נא ונתקיים שלך ואף עכשיו מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך א"ל הקב"ה משה אין אתה יודע מה לעשות אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין א"ל אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא, אריב"ל כיון ששמע משה רבינו כך אמר לפניו רבש"ע ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם, א"ר שמואל בר יצחק כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ כנס אותן והתחיל מוכיחן, א"ל אחד פדה ס' רבוא בעגל וס' רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד הרי ולא נתן ה' לכם לב לדעת אמר להם אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר שנא' (שם דברים כט) ואולך אתכם מ' שנה במדבר וגו'".
לכאורה אינו מובן מדוע בשתי הבקשות של משה נחשב "לאחוז את החבל בשני ראשין", וכי הקב"ה אינו יכול לקיים שניהם?
נראה שמשה למד זכות על ישראל באומרו שהם חטאו בגלל שחסרו אותו "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", ובלעדיו אינם יכולים לקיים את התורה. והדבר רמוז במדרש, שאמר משה : לי ציוות את התורה ולא להם "אנכי ה' אלוקיך" בלשון יחיד. ואם כן אין זו התכלית המבוקשת, וכדי שילמדו לקיים את התורה בלא משה עליו להסתלק מן העולם. ומשה מסר נפשו עליהם והסקים לגזרת שמים למות. אולם אם ישראל היו מבקשים את הישארותו של משה היו יוזמים זאת בעצמם, ואז היה להם חבור שלם ואמיתי עם משה, האיחוד גמור של תורה שבכתב לתורה שבעל פה, והיה בא התיקון השלם, ומשה היה יכול להיכנס לארץ.
^ 1 לפי סדר הקריאה שלנו שגומרים את התורה בשנה, הפרשיות הללו נקראות כך, לפי סדר קריאתן. אולם לפי המנהג שהיה בארץ ישראל לגמור את התורה פעם בשלוש שנים, צריך לומר שגם אז שמרו על המנהג לקרוא את התוכחות הללו לפני עצרת ולפני ר"ה, מפני שזו תקנה קדומה של עזרא.
^ 2 ר"ה נקבע ביום בריאת האדם, שבו נתנה בו נשמה, והוא "ביום השישי" המרמז לשישי בסיון זמן מתן תורתנו. ולא ביום בריאת העולם שהיה בכ"ה באלול.
^ 3 "שכן תראה בתוכחות, שאמר ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם, ואמר להפרכם את בריתי, והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות". ובבית ראשון חטאו בע"ז, מה שאין כן בבית שני שכבר לא הייתה ע"ז.
"והוא שאמר (פסוק לא) והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא". ובבית ראשון ירדה האש מן השמים, וזה הראה על קבול הקרבנות ברצון.
"והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב, וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (לב כד). ואמר בגלות (פסוקים לד לה):
אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה, שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דהי"ב לו כא) למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה. כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב".
"והסתכל עוד בעניין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מב), לא שימחול עונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והלוים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס".
"וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עונם ועון אבותם (פסוק מ), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט ה ח) חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו' למלכינו לשרינו ולאבותינו, וכתיב (שם שם טז) כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה, וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה - יא), ועזרא אמר (שם ט לד) מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך, הרי כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו".
"אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר, (דברים כח טו) והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו. אמר, כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט ב) שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהייתה ביניהם".
" ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא הייתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא ב)".
"ואמר בקללות (דברים כח מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו), גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט), מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כעניין שנאמר (מ"ב יח כו) דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו".
" וכן והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד), הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר (שם פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות, ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (פסוק לב), בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מא), איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם".
"וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא (שם פסוק מח), היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים".
"ועוד ראיה שאמר (שם כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך", אבל אמר "מלכך אשר תקים", רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא א). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש עניין גלותנו זה".
"והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם. אמר (דברים ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והבטיח (שם פסוק ה) והטיבך והרבך מאבותיך, שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז) ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו".
"והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב"ה כרת אותה, כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשה והיה כי תבא מפי משה, רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר (חגי א ח) וארצה בו ואכבדה, ותוספת הה"א רמז לשניה שבשם הגדול. וכבר דרשו בו (יומא כא ב) מדרש אחר גם כן, רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו'".
וכן כתב הרמב"ן בדברים כ"ח מ"ב. וכן בשירת האזינו ל"ג מ' כתב
"וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו".
^ 2 ר"ה נקבע ביום בריאת האדם, שבו נתנה בו נשמה, והוא "ביום השישי" המרמז לשישי בסיון זמן מתן תורתנו. ולא ביום בריאת העולם שהיה בכ"ה באלול.
^ 3 "שכן תראה בתוכחות, שאמר ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם, ואמר להפרכם את בריתי, והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות". ובבית ראשון חטאו בע"ז, מה שאין כן בבית שני שכבר לא הייתה ע"ז.
"והוא שאמר (פסוק לא) והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא". ובבית ראשון ירדה האש מן השמים, וזה הראה על קבול הקרבנות ברצון.
"והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב, וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (לב כד). ואמר בגלות (פסוקים לד לה):
אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה, שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דהי"ב לו כא) למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה. כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב".
"והסתכל עוד בעניין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מב), לא שימחול עונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והלוים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס".
"וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתודו עונם ועון אבותם (פסוק מ), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט ה ח) חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו' למלכינו לשרינו ולאבותינו, וכתיב (שם שם טז) כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה, וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה - יא), ועזרא אמר (שם ט לד) מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך, הרי כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו".
"אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר, (דברים כח טו) והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו. אמר, כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט ב) שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהייתה ביניהם".
" ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא הייתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא ב)".
"ואמר בקללות (דברים כח מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו), גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט), מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כעניין שנאמר (מ"ב יח כו) דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו".
" וכן והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד), הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר (שם פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות, ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (פסוק לב), בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מא), איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם".
"וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא (שם פסוק מח), היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים".
"ועוד ראיה שאמר (שם כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך", אבל אמר "מלכך אשר תקים", רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא א). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש עניין גלותנו זה".
"והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם. אמר (דברים ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והבטיח (שם פסוק ה) והטיבך והרבך מאבותיך, שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז) ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו".
"והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב"ה כרת אותה, כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשה והיה כי תבא מפי משה, רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר (חגי א ח) וארצה בו ואכבדה, ותוספת הה"א רמז לשניה שבשם הגדול. וכבר דרשו בו (יומא כא ב) מדרש אחר גם כן, רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו'".
וכן כתב הרמב"ן בדברים כ"ח מ"ב. וכן בשירת האזינו ל"ג מ' כתב
"וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו".
בריאת העולם בפרשת לך לך
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מה הייעוד של תורת הבנים?
לקום מהתחתית של התחתית
סוד ההתחדשות של יצחק
תורה מן השמים
איך מוסרים את הנפש בימינו?
למה משווים את העצים לצדיקים?
מה המשמעות הנחת תפילין?
לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ - מעלת פירות ארץ ישראל
פרשת יתרו תשע"ח
הרב שמואל אליהו | ט"ו שבט תשע"ח

הלכות ברכות ומנהגי ט"ו בשבט
מתוך "קול צופייך" גיליון 391
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

3 דברים קצרים לט"ו בשבט
תשע"ו, גליון 109
רבנים שונים | טו בשבט תשע"ו
