בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נסיונות, קשיים והתמודדויות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

undefined
4 דק' קריאה
פרשתנו המרובה בתוכחות וקללות מספקת הלכות ומנהגים שונים. מאזהרה לבעל הקורא שלא 'יכוון' את הקללות על ראש שונאו, דרך קריאה בקול נמוך ואפילו עד מחלוקות - מי יעלה לקריאת התוכחה.
ביחס לקללות עצמן, בעלות העצמה המאיימת - ישנן התייחסויות קוטביות. פרשנים וגם דרשנים רבים רואים בענייני התוכחה הללו את יסוד המידה של שכר ועונש על מעשינו הרעים, ומכאן יפליגו לאלף מוסר לעם. זאת מחד.

יש שדורכים בדרך הפוכה. כמנסים ל'ברוח' מהנוראות של התוכחה, הם נתלים במאמר הנחמה הידוע מה'זוהר חדש' (בפרשתנו) הממתיק את הקללה הקשה ביותר. על הפסוק הקשה מכל, "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" אומר הזוה"ק שבו גנוזה נחמה עצומה, הטמונה במלה 'יעלם'. מדקדק הזוהר ואומר, 'יעלה לא כתיב, אלא יעלם, יכבש לון, ויכסי לון' הקב"ה יכבוש ויעלים את העונשים שבפסוק וזוהי נחמה גדולה. ומוסיף הזוהר ואומר שנשבע ה' שלא יאבד את ישראל וזכרם יהיה קיים תמיד, שכתוב, 'כן יעמוד זרעכם ושמכם'.

ואכן, נחמה מתוקה יש בקריאת הדברים המרוממים הללו. אלא שלמרות זאת, במבט רחב, בוגר, יש בכך מימד מסויים של בריחה, בריחה מהברית, עקיפת אי הנוחות שבעמידה חזיתית, בוגרת - מול אמת התורה הנצחית, מול אימת הברית. שהרי, ברית הבחירה אינה מסתיימת רק בפרשות 'בחוקותי' ו'כי תבוא'. היא נמצאת גם בפרשת 'ניצבים', גם ב'וילך' ונאמרת יום יום בפרשת 'והיה אם שמוע'.

לכן, גם בעמדנו מול מאזני השכר והעונש, אל לנו לברוח מה', כי הוא אבינו. כפי שמלמדנו מלכנו דוד הבוטח הגדול בה' - 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני', לא רק המשענת. 'א-ל נושא היית להם ונוקם על עלילותם' - ובכך גדולתנו, שה' שם לבו אלינו, לכוון אותנו, להגיב על מעשנו, לגלות אכפתיות, לאהוב - ו"את אשר יאהב ה' - יוכיח"! מפני שאנו בניו, אנו חלק אלוק' ממעל. וככאלה, מפלטנו הבטוח ביותר הוא התשובה אל ה', אל מקור אור נשמותינו.

הגבורה והאומץ הרוחניים לעמוד מול התוכחה והעונש אינם קלים, אך הם נדרשים על מנת לפענח את המסר החבוי במכה. פעמים רבות כשנפלנו כעם, העדפנו לא להפנים את המסר. חשבנו שאם נתאמץ, נקשיח שרירים, נשבור את הקיר בראשנו - נצליח, ורק אל תשובה מעמיקה לא הישרנו מבט.
"רבי הונא בשם רבי אחא 'לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה' אמר דוד לפני הקב"ה אם חסד אתה עושה עמי - אשירה, ואם משפט אתה עושה עמי - אשירה. בין כך ובין כך 'לה' אזמרה'. ורבנן אמרין 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא' בין כך ובין כך - 'ובשם ה' אקרא'. (ירושלמי סוף מסכת ברכות)

עלינו לאמץ את 'תורת הקבלה' - לקבל מאת ה' את הקשר החי עמנו, שיש והוא מתוק ויש שהוא מריר - כבכל זוגיות, כמתואר בשיר השירים. לעומת קבלה כזו, בפרשת המרגלים, כשנענשנו קשות, לא הפנמנו את העונש על המאיסה בארץ חמדה והעפלנו ההרה בכח, והתוצאה - 'ויכום ויכתום עד החרמה'. כך בספר שופטים, בעת תבוסה מול פלישתים, לא התחזקנו בה' ובקרב אלא הלכנו למצוא סגולות, 'פטנטים' - במקום תיקון. הבאנו את ארון ה' משילה, והארון נשבה. הנביא ירמיה זועק נגד בעלי ה'סגולות': 'אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה, כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם'. הקודש, המקדש, אינם פוליסת ביטוח, תחליף לתיקון פנימי, לתשובה. כי כשאנו נופלים וה' מכה בשבטו, הוא מדבר אלינו. הוא מבקש שנעצור. הוא מצפה שנקשיב, שנפנים, לא שנסתער בעקשות אל ההר. הקשבה לקול ה' הדופק בנפש - 'קול דודי דופק, פתחי לי, אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי', מתחייבת בחודש זה של 'אני לדודי ודודי לי'.

ואחד הדברים הנחוצים ביותר לאדם המבקש הקשבה פנימית - זו השלוה, הנינוחות, השקט הנפשי. שלותו של האדם דהיום דרוסה תחת גלגלי מתח כלכלי, לחץ חברתי והעדר 'זמן איכות' אישי. ה'רודף' הגדול, הטלפון שאיתנו תמיד, בנופש, בחופש, (בבית המדרש...?) בחיק המשפחה, כשאנחנו 'לבד' בנסיעה, ועמו ביפר / פקס / אי מייל וכו' - מרחיקים את האפשרות להרפיה, לשלוה, להקשבה. רבינו הרמח"ל בספר 'מסילת ישרים' מזכיר את ההתבוננות וההתבודדות כ - 20 פעם, ודוד מלכנו אומר 'הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנכִי אֱלקִים' (תהילים מ"ו), הרפיה מהמתח, מהלחץ, מהמרדף - תאפשר האזנה נקייה יותר לדבר ה' המדבר מתוכנו.

נכון איננו נביאים ואף לא בעלי רוח הקודש. לצערנו. עדין. אך בכל תנועה נפשית ישנה אמירה שבכוחנו לפענח, להקשיב לה. פעמים רבות ההרגל, העקשות, המידות הרעות או העבירות מעכירות את צלילות 'המסר' מבפנים, אך יש לדעת שהנפש מדברת, הומיה, מצפה שנפסיק לדהור. רבים ושונים הם ניגוניה של הנפש היהודית פנימה, ואם נקשיב, נעלה משם עם אוצרות גדולים -'וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלקֶיךָ, וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקולו - בקול העולה מהפנים.

נכון שלא קלה היא דרך ההקשבה, ישנם סיבוכים של טעייה, חטטנות מנקרת, זיוף אישי, אך מתוך האמונה ביושרו של האדם כפי שנברא, יקרא אדם אל ה' - והוא יענה. יש לאמץ את 'תורת הקבלה' של הייסורים, את האמונה במסר שלהם, שאינה פוגמת בצורך לתקן את המעוות ולהתפלל על הסרתם מעלינו.

כך, גם אחר התוכחות, גם עם המכות, ומתוך אמונה גדולה ועמוקה אנו קוראים בהפטרה את סוד העלייה מ'שם' - 'תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה... וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il