שירת התורה

מצות כתיבת השירה
פרשת האזינו, ראויה הייתה להיקרא שירת התורה, היא השירה שנצטווינו לכותבה, ככתוב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (ל"א, י"ט), ופרש"י " האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו ". וחז"ל למדו מכאן מצות כתיבת ספר תורה. כפי שכתב הרמב"ם (פ"ז הלכות ס"ת ה"א) "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה". ומנין שצריך לכתוב את כל התורה ולא רק את"השירה הזאת" ? פירש הרמב"ם שם "כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות".

ולכאורה קשה, אם המצווה לכתוב את כל התורה, מדוע לא כתבה התורה בפירוש שיש לכתוב את כל דברי התורה, ולא באופן מטעה כאילו המצווה לכתוב רק את דברי השירה הזאת? נראה שהתורה באה להדגיש את החלוק בין תורה לשירה, התורה היא הוראה משמים, והשירה היא שירת האדם, תחילה ניתנת התורה במתנה משמים, עד שהיא נקלטת בלבו של הלומדה, ונעשית חלק מהויתו, עד שנקראת תורה דיליה שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה", ומובן הכתוב הוא, שבתחילה נקראת תורת ה', ואח"כ נקראת תורתו - שלו (קדושין לב:). נפשו מתפעמת מיופיה ומקדושתה של התורה, עד שמתעלה הוא למדרגה שיכול לשיר מתוך נפשו את שירת התורה.

לפי זה מובן המשך הפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", ועוד נאמר: "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם" שמדגיש את צד הלימוד של התורה להכניס באוזניהם שהדברים יהיו יוצאים מפיהם, ואז ממילא יהפכו לשירה. ובאמת כל התורה נקראת שירה (עיין בנצי"ב בהקדמתו לתורה), הרב קוק זצ"ל היה אומר: "כמו שיש חוקים בשירה , כך יש שירה בחוקים", אפשר לומר, ששירת החוקים תבוא ממי שהחוקים הפכו חלק מחייו, ואז כולו אומר שירה. אלא שצריך להפוך את החוקים הכתובים לשירה, ושירת האזינו היא דוגמא לכך, והשאיפה צריכה להיות שכל התורה תהפך להיות אצלו בחינת שירה, וזה מה שרמזה לנו התורה במצות כתיבת ס"ת, שיש לכתוב את השירה, ושאר התורה בגלל שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות, היינו שצריך לחבר בין פרשיות התורה ולא לנתק אותן משירת האזינו, ואז נהפכת כל התורה כולה להיות שירה.

ברכת התורה
חז"ל למדו את ברכת התורה מפרשת האזינו שנאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" (ברכות ). נשאלת השאלה מדוע דווקא כאן ראתה התורה ללמדנו את המצווה הזאת של ברכת התורה? ונראה לומר, שברכת התורה באה כדי שילמד לשמה, ומתוך אהבתה, כמו שאמרו בגמ' על הפסוק "על מה אבדה הארץ... ויאמר ה' על עזבם את תורתי ", (ירמיה ט' י"א - י"ב) ופרשו חז"ל "שלא ברכו בתורה תחילה" וכתב רש"י: שלא למדו תורה לשמה" נמצא, שע"י הברכה לומד לשמה ואם כן כאן שהתורה הפכה להיות שירה, על כרחך שזה בגלל שאמר את הברכה שלפניה. המהרש"א שם פירש "כי שם ה' אקרא" היינו התורה, שהיא שמותיו של הקב"ה. והנה שמותיו של הקב"ה הם נסתרות התורה, (עיין רמב"ן בהקדמתו לתורה, שלפני הבריאה כל התורה הייתה כתובה כשמותיו של הקב"ה, והייתה בלתי מובנת עד שנתנה). ומוטל עלינו ללמוד זאת ולגלות צפונותיה של התורה, וזהו פרוש סוף הפסוק "הבו גודל לאלוקנו", נמצא שהפסוק מרמז לנו על שני חלקי התורה תורה שבכתב - היא בחינת שמותיו של הקב"ה, ותושבע"פ - היא בחינת "הבו גודל לאלוקינו", והיא שירת התורה.

וכן אומר ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל רמוז הדבר בפסוק "יערוף כמטר לקחי"- היינו תורה שבכתב שיורדת מן השמים, וברורה כמטר. " תזל כל אמרתי" היינו תורה שבעל פה, שבאה מלמטה, כטל שנראה על הארץ, אבל ידוע שיסודו מן השמים.

והנה לפני השירה נאמר: "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם" (ל"א, ל"א), ואחרי השירה נאמר "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון ". שני שנויים יש כאן בסוף השירה: א. הצרוף של יהושע בן נון, ב. ועוד שנאמר: "את כל דברי השירה".
ונראה לומר שבתחילה הרי דברי השירה תורתו של משה, ואח"כ כשנשמעו באזני בני ישראל הפכו להיות דברי שירה בפיהם, וזה בצרופו של יהושע שקבל תורה ממשה, ואז ראוי לומר שדבר את כל דברי השירה שנקלטה בלבם.

שירת ישראל
לפי דברנו לעיל השירה הזאת היא תמצית התורה, והיינו מצפים שתכלול את כל מצוות התורה, והנה אין בשירה זו אף מצווה אחת, כל כולה ההיסטוריה של עם ישראל, כמו שאומר הרמב"ן:

וא"כ מדוע נחשבת השירה הזאת לשירת התורה? נראה לומר ע"פ מה שאמר ר' יעקב עמדין בהקדמה לסידורו, שמההיסטוריה של עם ישראל אפשר ללמוד אמונה בקב"ה. אין לנו דוגמא כזאת של עם שגלה מארצו ונשאר כעם, סנחריב בלבל את האומות ולא נשאר מהם זכר, מאז אין עוד עם עמוני ומואבי (כמבואר בגמ'), רק עם ישראל גלה מארצו פעמיים, וארכה לנו הגלות כאלפיים שנה, ועמנו לא אבד את זהותו למרות כל הצרות שהתרחשו עליו, שה בין שבעים זאבים. כל זה מסופר בשירה הזאת "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" - פרש"י אפזר אותם בכל פינה ופינה (מלשון פאה), ובדרך הטבע היו צריכים לשבות מן העולם, אולם בחסדו "ולמען שמו" יגאל אותם. כאשר עינינו ראינו ולא זר, איך אחרי דורות שעזבו את היהדות חזרו אליה.

וזה תשובה להסתר הפנים שיהיה בזמן הגלות " ואמר ביום ההוא הלא כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" - כביכול יאמר שעזב ה' אותם, "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (לא, כא). וכשישבו החכמים בכרם ביבנה ואמרו "עתידה תורה שתשכח מישראל" קרא כנגדם רשב"י ואמר פסוק זה " כי לא תשכח מפי זרעו".

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור
התורה מדגישה את חשיבות למוד השירה הזאת באומרה "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", ומשה מצווה אותם, "ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום" (ל"ב,מ"ו) , היינו לדברי השירה הזאת להתבונן בהם כמו שמתבוננים בדברי תורה "כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם", ובירושלמי (פאה דף ג.) אמרו: " אם הוא רק מכם הוא, למה שאין אתם יגעים בתורה, כי הוא חייכם, אימתי הוא חייכם? כשאתם יגעים בו". וכיון שהדברים נאמרו על השירה הזאת משמע שגם בה צריך להתיגע כדי להבינה וללמוד ממנה אמונה. כי ישראל ואורייתא חד הוא, וכמו שיש ללמוד מן התורה, כך יש ללמוד ממציאות קיומם של ישראל.

ולפי זה אפשר לומר ע"פ הספרי כאן "אין לך פרשה שאין בה תחית המתים, אלא שאין בנו כח לדרוש" היינו כי לא דבר רק הוא מכם"- החסרון בנו שאין אנו יודעים לדרוש. וכך נאמר בגמ' גם על כל אחד מישראל שיכול לחיות מתים, כדאיתא בגמ' (ע"ז י:) "א"ל אנטונינוס לרבי ידענא דזוטי דאית בנו מחיה מתים". ואפשר לומר מפני שכל אחד מישראל הוא כמו פרשה אחת מהתורה, ולכן יכול לחיות מתים. היינו לקבל חיות מהלמוד השייך בו "כי הוא חייכם", ואם אנו רואים כאלה מישראל שרחוקים מדרגה זו, והם כביכול כריקנים שבישראל, נדע שהחסרון הוא בנו "רק הוא מכם", שאינכם יגעים בתורה, שאם נתיגע בה נמצא שעתידים כל הריקנים שבישראל להתגלות כ מלאים מצוות כרמון , ועצי סרק עתידין ליתן פירים, ויתגלה סוד התורה שבתוך ישראל "כי לא תשכח מפי זרעו".