ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תיקון המידות ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויגש Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (49 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (49 ד')

ה' טבת התשע"ה

תיקון המידות

שיחת מוצאי שבת ויגש



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
נעה בת בת אל מזל

איך מתקנים את מידת הקנאה?
קראנו השבת את פרשת ויגש. בשבתות האחרונות עסקנו במחלוקת ובשנאה שבין יוסף והאחים, ואי אפשר לעבור על הפרשיות הללו ולא ללמוד מהן לקח. חז"ל אמרו שקנאה היא אחת המידות שמוציאות את האדם מהעולם (אבות ד, כא), הקנאה אוכלת את האדם מבפנים ואנחנו רואים למה הקנאה יכולה להביא אפילו בין אחים, רוצים להרוג את האח שלהם. איך עובדים על מידת הקנאה? אם אדם מקנא בשני בדבר מסוים, הוא צריך לשאול את עצמו למה אני מקנא. אדם יכול לקנא בעושר או כבוד, גבורה או יופי, דברים שיש לשני ואין לו. חכמים באו ואמרו לנו שהעושר הוא לא המטרה, הוא אמצעי. לשני יש תנאי חיים יותר טובים, הדשא שלו יותר ירוק - אז מה? הוא יותר מאושר? אתה רוצה שתהיה לך החיצוניות כמו שיש לשני, או שאתה שואף שיהיה לך יותר טוב על ידי החיצוניות הזאת? כשאדם מתבונן באופן אמיתי הוא מבין ששום דבר הוא לא תנאי להרגשה הטובה. יכול להיות אדם שיש לו שולחן מלא, אך הוא מלא בזבחי ריב, ואילו לאדם אחר יש פת חרבה וטוב לו. אדם צריך לשאוף שהוא ישמח בחלקו, לא להסתכל על החיצוניות שיש אצל האחר, אדם צריך להתבונן ותמיד לשאול את עצמו כשהוא מרגיש קנאה - 'למה אני מקנא? הרי אני מסתכל על החיצוניות ולא צריך לקנא בזה, הפנימיות היא בידי ולא תלויה בדברים החיצוניים'. ההרגשה הטובה לא תלויה בתנאים שיש. אפילו במצב מאוד חריג, מישהו שנמצא בעוני איום ונורא, גם אז לבו יכול להיות מלא שמחה. אדם יכול להיות שמח בחלקו וזה תלוי אך ורק בו, אין לו מה לקנא. הוא יעבוד על עצמו, ישמח במה שיש לו כי הוא מאמין באמונה שלמה שטוב שאין לו את מה שאין לו, ואם היה לו זה היה מזיק לו, כי הקב"ה נותן לכל אדם את כל צורכו באותה השעה. אדם יכול להתפלל שתהיה לו יותר הרווחה, אפשר גם להשתדל שיהיה יותר, אבל ברגע הנתון הזה מה שיש לו זה בדיוק מה שצריך להיות לו. אם הוא מתייסר, הייסורים הם טובים וגם בהם צריכים להיות שמחים.
אדם יכול לקנא בגבורה, השני יותר חזק ויותר מרשים. התפקיד של החוזק הוא שאדם יהיה עצמאי ולא תלוי באחרים, שהוא יוכל לעשות באמת את מה שליבו חפץ ואחרים לא יפגעו בו. חז"ל באים ואומרים שאם אדם רוצה להיות עצמאי הוא יכול להיות כזה, אף אחד לא מפריע לו, אתה לא צריך להיות חזק בצורה פיזית, "איזהו הגיבור הכובש את יצרו" (שם, א) זו הגבורה האמתית. אם אתה לא רוצה להיות משועבד קודם כל אל תהיה משועבד לכוחות הפנימיים שבתוכך. אם לא תהיה משועבד להם אתה תרגיש גבורה ועצמאות, תרגיש שאתה שולט בכוחות ועושה מה שאתה באמת רוצה לעשות. כל דבר שנמצא אצל השני ולא נמצא אצלך, השני יותר יפה, יותר גבוה, יותר מרשים, תבדוק האם הוא יותר מאושר בגלל זה - לא בטוח. האושר לא נובע מהתנאים החיצוניים, עיקר האושר נובע מהדברים הפנימיים. אפילו חכמה, "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ" (ירמיהו ט, כב), גם חכמה היא אמצעי, אדם יכול להיות מאוד חכם אבל לא משתמש בחכמה שלו בדרך הנכונה. עיקר החכמה היא לאהוב את החכמה, להיות קשור בשאיפות הטובות, וזה בידו של האדם.
נמצא שהאושר של האדם הוא בידו ולא בידי אחרים, הוא לא תלוי בתנאים החיצוניים אלא רק בו. צריך לעבוד על זה, אי אפשר ללמוד את הפרשיות הללו ולא לקבל מהן מוסר, חייבים להחליט 'אני צריך לעבוד'. קשה מאוד שמידת הקנאה לא תהיה קיימת באדם אם הוא לא עבד עליה, וכשיש קנאה צריך לצמצם ולבטל אותה עד כמה שאפשר. אך לא רק בבחינת סור מרע, אלא צריך עשה טוב לעבור לצד השני. לא לקנא פירושו של דבר שאם אדם רואה שהשני מצליח יותר ממנו הוא מסלק את הקנאה, אבל הוא עדיין לא שמח שהשני מצליח. ההפך ממידת הקנאה הוא שהאדם שמח בהצלחתם של אחרים, אוהב את הבריות ורוצה בטובתם. באמת לאהוב את הבריות, ואדם רוצה שיהיה טוב למי שהוא אוהב. אם אדם אוהב מאוד את בנו, רוצה שיהיו לו תנאים טובים אך אין לו אפשרות לעזור לו, כשאחרים באים ועוזרים הוא לא מקנא בהם, הוא שמח בכך שעזרו לבן שלו. אם אתה אוהב את החבר, באמת אוהב אותו, אתה שמח בהצלחתו. זאת עבודה קשה, ההפך לגמרי מהקנאה, לשמוח בטובתם של אחרים. זאת עבודה, אבל כשאדם מפתח את המידה הזאת הוא נעשה ממש מאושר, נהיה לו טוב. לא רק כשטוב לו הוא שמח אלא גם כשטוב לאחרים הוא שמח. השמחה שלו מתרבה. לב טוב, עין טובה, אדם כזה כמובן גם ישתדל שיהיה לאחרים טוב.
אלה המידות שאנחנו צריכים לעבוד עליהם ובמיוחד בכל פעם שאנחנו מגיעים לפרשיות הללו. אנחנו לא קוראים אותן רק בשביל לשמוע את הסיפור הזה, למרות שהוא באמת מרתק מאוד, אנו קוראים על מנת ללמוד לקח מהדברים.

עבודת ה' בכל מצב

דבר נוסף שהרהרתי בו, גם הוא קשור במהלך של מכירת יוסף. יוסף נמכר ואחר כך נהיה שליט על ארץ מצרים. יוסף היה מאמין גדול, בכל מה שקרה לו הוא אמר 'גם זו לטובה'. הייתה לו אמונה עצומה, אדם יכול בקלות להתייאש במצב כזה - אחים שלו רצו להרוג אותו, אחר כך הם מכרו אותו לעבד עולם והוא מגיע להיות עבד אצל פוטיפר. הוא היה יכול להיות מאוד מתוסכל, ובתחושה חזקה של בדידות, אין לו משפחה ואף אחד לא מתעניין בו. אין לו שום אפשרות לפתח חיים עצמאים ולעשות מה שהוא רוצה, הוא חייב לעשות את רצון האדון שלו, אין לו אישיות. במצב כזה אדם יכול להיות מיואש לחלוטין - ויוסף מאמין שהקב"ה מעמיד אותו במצב הזה, 'אם הקב"ה רוצה שאני אהיה עבד אז אני אהיה עבד טוב, אני אשתדל במצב הזה להיות הכי טוב שאפשר'. הוא נעשה עבד עד שהוא נהיה המנהל של הבית, סומכים עליו, אחר כך קורה לו אסון נוראי, הוא רוצה להימנע מעבירה, מסתכן, והתוצאה של המעשה שלו היא שהוא נזרק לבית האסורים, שם הוא יהיה אסיר עולם ולא יצא משם, המקום הכי גרוע שיכול להיות ואין יותר גרוע ממנו בעולם הזה. למה זה קורה לו? בגלל שהוא עשה את רצון ה'! קשה מאוד לקבל את הדבר הזה, על המעשה שלו מגיע לו עונש?! מה קורה פה? אבל יוסף מאמין, הוא מאמין שכל מה שה' עושה זה לטובה, 'כנראה אם עמדתי בניסיון אחד ה' עושה לי עוד ניסיון יותר קשה'. יכול להיות שהוא לא יצא מבית האסורים לעולם, אבל גם בבית הסוהר הוא מתנהג בצורה הכי מושלמת. הוא לא מיואש הוא שמח בחלקו שבבית הסוהר. יכול להיות יותר גרוע, נותנים לו קצת לאכול והוא שמח, היו יכולים לתת לו עוד פחות מזה. קר לו ונותנים לו בגדים - הוא שמח, הוא היה יכול להיות בלי בגדים בכלל. יש מצבים יותר גרועים - שמח במה שיש לו. יוסף עובר את הניסיון הזה ואז הוא מגיע לתפקיד שהיה מיועד לו, פרעה חולם חלום ויוסף פותר אותו.
אחרי שיוסף פתר את החלום, פרעה לא היה צריך למנות אותו למשנה. אם לעבד הזה יש כישרון לפתור חלומות הוא היה צריך לכל היותר להיות ראש החרטומים, לא משנה למלך! אלא שפרעה ביקש את קורות החיים של יוסף כדי לבדוק לאיזה תפקיד מתאים למנות אותו. ואמרו לו שיוסף היה סגן המנהל של בית האסורים, תוך זמן קצר הוא היה מוצלח מאוד מאוד. מה היה לפני בית האסורים, הוא עבד אצל פוטיפר, וגם שם הוא ניהל את כל הבית בצורה יוצאת מן הכלל, הוא התחיל כעבד וטיפס מהר עד שהוא נהיה העבד הראשי. פרעה שמע את הדברים ואמר אם כך יכול יוסף לנהל גם את כל הממלכה. לא ראיתי בדברי חז"ל שפרעה בירר את קורות החיים של יוסף, אבל יכול להיות שכן.
כלפי מה הדברים אמורים? אנשים חושבים 'אם הייתי במקום ההוא, שם הייתי יכול לעשות דברים טובים וגדולים, אם היה לי תפקיד מסוים הייתי יכול להוציא את הכוחות שלי מן הכוח אל הפועל, עכשיו אין לי לא מקום ולא תפקיד ואני לא יכול להתבטא'. כל אחד במקום שלו צריך לעשות את המירב. אחר כך הוא יעלה למקום גבוה יותר , אבל כבר במקום שלו וברמה שלו צריך למלא את התפקיד הרוחני והמעשי בצורה הכי טובה. שם למעלה רושמים את קורות החיים ומשם מנהלים וקובעים מי יעלה למדרגה הבאה, הכול רשום. לפעמים גם כשהאדם ממצה את המצב שלו בצורה הטובה ביותר נותנים לו ניסיון יותר קשה, לא בטוח שיתנו לו תפקיד נוסף ויכול להיות שיורידו אותו, אבל צריך לראות גם את זה כאתגר שריבונו של עולם מאתגר אותו, הקב"ה רוצה לראות האם הוא ממשיך להיות שמח בחלקו גם בתנאים קשים. יכולים להיות תנאים קשים חיצוניים ויכולים להיות תנאים קשים רוחניים, קשה לו ללמוד וקשה לו לעבוד את ה'. הוא נמצא בבית סוהר רוחני, מקום שאסירי המלך אסורים שם. כל אלה שלא מצליחים לעבוד את המלך כראוי נמצאים שם, וגם שם צריך להשתדל להיות הכי טוב שאפשר, גם במצב הנמוך הזה צריך לעבוד את ה'. בתוך המצבים שהוא נמצא, שם הוא נבחן. יכול להיות שאחרי המבחן הזה יהיה לו מבחן עוד יותר קשה, אבל זה סימן שהוא הצליח במבחן הראשון ולכן מעמידים אותו במבחן נוסף יותר קשה. אחר כך יכולים להיות מבחנים נוספים - והכול לטובה.

מבט ארוך טווח
אנחנו כמה ימים אחרי חג החנוכה. חכמים תיקנו בימי החנוכה שלושה מסלולים של קיום המצווה: נר איש וביתו, נר לכל אחד ואחד, ומוסיף והולך. בדרך כלל בתקנות חכמים הדבר הזה לא מקובל, רק בחנוכה יש סדר כזה שמי שרוצה לצאת ידי המצווה יכול להדליק כל יום נר אחד עבור כל המשפחה, יש אפשרות שכל אחד ידליק נר בפני עצמו, ויש אפשרות עוד יותר מהודרת של מוסיף והולך, לפי בית הלל. כנראה שחכמים ידעו שאחרי מלחמת החשמונאים היו גוונים שונים בציבור: היו כאלה במצב רוחני נמוך מאוד, היו קצת יותר טובים והיו גם הלוחמים האידאליסטים, החשמונאים שמסרו את הנפש כדי להחזיר את העטרה ליושנה, ונלחמו על קיום המצוות. לכן חכמים תיקנו כמה דרגות, למי שקשה שידליק נר אחד, מי שיכול יותר שידליק נר לכל אחד ואחד מבני הבית, והמהדרין ידליקו מוסיף והולך. זו שיטת חינוך, לא דורשים מאדם בבת אחת שידלג על הרבה מדרגות, לאט לאט שיתעלה ממדרגה למדרגה, שיתחיל עם נר אחד כל יום, זה לא מאמץ כל כך גדול... מה התוצאה - בשולחן ערוך נזכר רק המהדרין מן המהדרין, בכלל לא נזכרות המדרגות האחרות (אורח חיים תרעא, ב). כל ישראל מדליקים כמו המהדרין מן המהדרין, אין מישהו שמדליק רק נר אחד. אם במקרה אין לאדם אפשרות זה משהו אחר, אבל לכתחילה ככה זה הסדר. חכמים הבינו שכדי להגיע למהדרין מן המהדרין צריך לעבור תהליך, לא בבת אחת, זה עוד יגיע... לא לדרוש את המקסימום, "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו).
מעלין בקודש, וכדי לראות את ההתקדמות צריך להסתכל במבט רחב. אם אדם יסתכל על כל יום בחנוכה בפני עצמו, הוא לא ידע שמעלין בקודש. תוספות אומרים שלא יכול להיות גם מוסיף והולך וגם נר לכל אחד ואחד, כי ביום הרביעי רואים ארבעה נרות ולא יודעים - אולי זה בגלל שיש ארבעה אנשים בבית, אולי זה כנגד הימים. מתי יודעים שמוסיף והולך? כשמסתכלים על כל הימים של חנוכה, ביום הראשון אדם רואה עשר נרות בחלון, ביום השני עשרים וביום השלישי שלושים - אז הוא רואה שפה בבית נוהגים כמהדרין מן המהדרין. את ההתקדמות אפשר לראות רק כשמסתכלים בהסתכלות ארוכת טווח ולא על הכאן ועכשיו.
גם אם רוצים לראות מה המצב של עם ישראל, האם הוא עולה ומתקדם איך יש להגדיר את המצב - צריך להסתכל במבט ארוך, להתבונן על תקופה. אז רואים שהמצב הוא מוסיף והולך, רואים שמעלין בקודש וכל הזמן מתקדמים. אם מסתכלים על כאן ועכשיו רואים את הצרות והבעיות, המצב נראה לא טוב. כשמסתכלים מה היה אתמול ומה היה שלשום וכו או אז רואים שיש התקדמות. ככה צריכים להסתכל, מימי החנוכה אנחנו צריכים ללמוד שכשרוצים להבין מה המצב שלנו צריך להסתכל על כל התקופה במבט רחב וארוך.

ההנהגה הראויה כשיש מחלוקת
אני רוצה להתייחס לימי הבחירות שבאים עלינו לטובה, איך תלמידי חכמים צריכים לנהוג כשיש חילוקי דעות ביניהם. הגמרא במסכת סנהדרין (כד, א) אומרת שתלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים שמן זית כי הם נוחים זה לזה בהלכה כמו שמן זית, ולעומת זאת תלמידי חכמים שבחוץ לארץ נראים חובלים, כי הם חובלים זה את זה בהלכה. תלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים נועם, הם מנעימים זה לזה בהלכה. למה אלה נקראים 'חובלים' ואלה נקראים 'נועם'? ההסתכלות של תלמידי החכמים שבארץ ישראל היא רחבה, הם נמצאים במקום הקודש, יש סייעתא דשמיא של ארץ ישראל, זורמת רחבות של הסתכלות, רחבות לב, והם בטוחים בדרכם למרות שיש דעות אחרות. הם לא מתבלבלים, יש להם תחושה של יישוב הדעת וביטחון. גם אם אחרים חושבים אחרת זה לא מפריע להם, מיניה ומיניה יתקלס עילאה. כך תלמידי חכמים שבארץ ישראל, הם מנעימים זה לזה בהלכה, 'אתה אומר כך אז בוא ונקשיב לך, אולי אתה צודק, תקשיב גם אתה לי כי אולי אני צודק, בוא נברר ונגיע למסקנה הנכונה שנוכל להסכים עליה'. גם אם בסופו של דבר הם לא מגיעים למסקנה אחת וכל אחד נשאר בדעתו הם מכבדים אחד את השני.
כשתלמיד חכם לא רחב ולא מיושב בדעתו, כשהוא נמצא בוויכוח עם תלמיד חכם אחר יש מתח, אולי השני צודק. זה גורם שכל אחד חובל בשני, במקום להתבונן ולהקשיב בלי לפחד. זה תלמידי חכמים שבבל, "הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים - זה תלמודה של בבל" (תהילים קמג, ג. סנהדרין שם). תלמידי החכמים שבבל הם מצוינים, הם לובשים בגדים מיוחדים ומפוארים, מבליטים את העובדה שהם תלמידי חכמים. הגמרא בשבת (קמה, ב) שואלת למה הם מצוינים, ואחת התשובות של הגמרא היא לפי שאינן בני מקומם. בבל זה לא המקום של עם ישראל ולכן הם צריכים להבליט את עצמם, אם אתה בא למקום שלא מכירים אותך אתה צריך להציג את עצמך, שידעו מי אתה. כשאדם נמצא במקומו הוא לא צריך להראות באופן חיצוני מיהו, כולם יודעים שהוא תלמיד חכם. כשהפנימיות לא מוכרת צריך לעשות דברים חיצוניים כדי לבטא את המציאות הפנימית, לעומתם, תלמידי החכמים שבארץ ישראל צנועים.
הגמרא במסכת עירובין אומרת (יג, ב): "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל". אם אלו ואלו דברי אלוקים חיים, למה הלכה כבית הלל? ומשיבה הגמרא שהלכה כבית הלל כי הם נוחים, והם מזכירים את דברי בית שמאי לפני דבריהם. אני חושב שאם נתבונן בעומק העניין, זה לא רק מין פרס כזה לבית הלל בגלל שהם בעלי מידות, אלא המידות האלה גרמו שהלכה תהיה כמותם. בית הלל הקשיבו לדברי בית שמאי, הם השמיעו את דברי בית שמאי לפני דבריהם, כיבדו את בית שמאי ורק לאחר מכן אמרו מה נראה להם. זה היה משכנע, כשאדם אומר 'לעניות דעתי' זה נשמע אחרת.
פעם בחור אחד התייצב לצבא, עשו לו בדיקות עיניים והייתה להם שאלה מסוימת על צלקות שראו בעיניים. שלחו אותו לרופא מומחה, והוא אמר שיש לו דלקת חמורה ומסוכנת, הוא צריך טיפול דחוף מאוד חריף. החליטו לשלוח אותו למומחה נוסף יותר גדול, לד"ר טיכו בירושלים, שהיה אחד מהרופאים היותר מפורסמים. הבחור בא אליו, הוא הסתכל בעיניו ואמר שאין דלקת ואין בעיה, יש שם סימנים לאיזו מחלה שהייתה לו בילדות, אבל עכשיו העיניים בריאות. אמר לו הבחור שהרופא השני אמר שצריך טיפול מיוחד ואם לא יש פה סכנה לעיניים, וד"ר טיכו השיב לו שהוא חושב שהכול בסדר. הבחור הזה לא היה שקט וחזר לרופא הקודם, אמר לו שהוא היה אצל ד"ר טיכו והוא אמר שאין בעיה ואין צורך בטיפול - והרופא נזעק, 'מה פתאום, זה לא יכול להיות'... רופא פחות טוב צריך להוכיח שהוא צודק והוא מזדעק ומשתמש במלים חריפות - וכמובן שד"ר טיכו צדק. הוא אמר בענווה כזאת, 'תראה, ככה אני חושב', הוא לא רצה לומר שהוא יותר צודק מאחרים. בית הלל היו יותר ענווים והקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם, לכן הם גם היו יותר צודקים, הם הקשיבו ושמעו את הדעות האחרות, ובכל זאת חשבו אחרת. מי שלא מקשיב לדעות האחרות לא יכול להיות בטוח שבאמת הוא צודק.
גם היום, תלמידי חכמים שנוהגים כמו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, אלה שאוויר ארץ ישראל משפיע עליהם כי הם אוהבי הארץ, הם יודעים שיכולים להיות חילוקי דעות בהנהגת הציבור. יש מקום למחלוקות, כשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהן אינן שוות, יכולות להיות מחלוקות. כדי להגיע למיצוי האמת הכי טוב היה שתהיינה פגישות בין תלמידי החכמים, כל אחד יחווה את דעתו ויקשיבו אחד לשני. מפגשים שכאלה יכולים לקרב ולהראות שהפערים אינם עצומים. כשלא מדברים אחד עם השני נראה שרחוקים פי כמה זה מזה, כי לא יודעים במה חלוקים. כשמוגדר בדיוק במה חלוקים ובמה מסכימים האווירה היא אחרת לגמרי, הרבה יותר טובה.
אני אומר לכם, אתם גדלים להיות תלמידי חכמים גדולים בעזרת ה', ואתם חייבים להיות תלמידי חכמים של ארץ ישראל. להיזהר תמיד בכבודם של תלמידי חכמים אחרים, להקשיב לדעות אחרות, כל אחד צריך כמובן לברר את הדעה הנכונה ולעמוד על דעתו אם הוא חושב שהיא הנכונה, אבל לכבד גם את הדעה השנייה. מרן הרב זצ"ל הוא הדמות של תלמידי חכמים שבארץ ישראל. הוא היה ענק, וכגודל ענקיותו כך גודל היכולת שלו להכיל דעות אחרות למרות שהוא לא הסכים איתן. בכמה מובנים הוא היה ממש גדול הדור, ולמרות זאת הוא ידע שיש דעות אחרות. אפילו ביחס לאלה שמיררו את חיו הוא אמר 'מיניה ומיניה יתקלס עילאה'. הוא היה בטוח בעמדותיו ולכן הוא יכול היה להקשיב גם לדעות אחרות ולהבין אותן. חלק מאלה שהיו נגדו ויצאו כנגדו בצורה פוגעת ומעליבה עשו זאת מפני קטנותם, הם לא ירדו לסוף דעתו. הם לא הקשיבו, ואולי גם לא יכלו לרדת לסוף דעתו. אדם קטן ששומע דברים גדולים מבין אותם לפי קומתו לפי מה שהוא יכול לקלוט ולא לפי הגודל האמיתי של הדברים. זה אחד הדברים המסוכנים כשלומדים את דברי הרב, הדברים של הרב מאוד כלליים ומאוד מופשטים ואם אדם שלומד מוריד את הדברים למעשה לפי צמצום ההסתכלות שלו, הדברים לא מבוררים, יהיו לו קושיות עליהם, אולי הוא יממש את הדברים שונה לגמרי ממה שהרב התכוון. הרב דיבר במבט כולל וכללי ולא הקטין אותם. תלמידי חכמים צריכים לשאוף להיות רחבי דעת ולרדת לסוף דעתם של אחרים. אדם שיורד לסוף דעתם של אחרים ומבין אותם, הוא יכול להגיד שהוא לא מסכים אבל יש כאן סברא, יש כאן היגיון. הוא יכול לומר שהוא חושב שהכיוון הזה מוטעה, 'אבל אני רואה כאן כיוון'. כשלא מבינים את הדעה של האחרים אומרים 'איך יכול להיות שהם חושבים ככה, בטח הם מושפעים מהפוליטיקאים, בטח יש להם שיקולים לא עניינים', מתחילים להסביר אותם. במקום לרדת לסוף דעתם, ללמד זכות ולהבין שמסתמא כל תלמיד חכם מחפש את האמת ואת היושר, מחפש מה נכון לעשות, והוא לא מתבטל ומושפע מהאחרים.
זו דרך גדולה ולא פשוטה, לפני שגדלים קשה מאוד להסתכל במבט כזה, אבל אני מצביע למה צריכים לשאוף. צריך בשביל זה ללמוד הרבה תורה, להתמלא במידות טובות, להיות תלמידים של בית הרב, ורק אז יהיה אפשר להסתכל באמיתות ולהיות בטוחים שזאת הסתכלות נכונה, אמיתית ועניינית, ולא נובעת חס וחלילה משיקולים זרים לא עניינים.

בית המדרש קודם לכל
בפרשת השבוע נאמר: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" (בראשית מו, כח), וחז"ל לומדים שיעקב שלח את יהודה להקים בית מדרש (רש"י שם). כבר דיברנו על כך שלמדנו מהפרשה איך להקים את בית אל, הבית הראשון שנבנה בבית אל היה בית המדרש. זה בניין האבן הראשון ביהודה ושומרון, עוד לפני שהייתה תב"ע (תכנית בניין ערים), עוד לפני שידעו איפה צריך להיות הכביש ואיפה יהיו בתים. אמרנו שהשולחן ערוך פוסק שאת בית הכנסת בונים בראש הגבעה, זאת התב"ע. ביקשנו לברר היכן הנקודה הכי גבוהה בגבעה הזאת, ושם נבנה בית המדרש.
כשיעקב נפרד מיוסף הם עסקו בפרשת עגלה ערופה (בראשית רבה צד, ג). יש מי שמפרש שהם הגיעו לפרשת עגלה ערופה מפני שכשיעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו, הוא ליווה אותו. יוסף אמר 'אבא, די, תחזור, אתה לא צריך לטרוח וללוות אותי', ויעקב השיב לו שיש הלכה שצריך ללוות את האנשים היוצאים לדרך. זה מה שאומרים בית הדין אם מוצאים הרוג בדרך, לא שלחנו אותו בלי לוויה. יעקב הזכיר ליוסף את עניין עגלה ערופה כדי להסביר למה הוא מלווה אותו. כשיעקב ראה שיוסף חי הוא רצה לבדוק. הסוגיה האחרונה שעסקנו בה היא עגלה ערופה, האם הוא זוכר את מה שדיברנו, את החידוש שחידשנו שם? כשתלמידי חכמים נפגשים הם חוזרים על הנושא שהם דיברו עליו בפעם הקודמת. יוסף שולח לו עגלות, מרמז לו 'אני בעניינים, אני בסוגיה'. תלמידי חכמים שקועים בעולם התורה.
אנחנו נמצאים בימי החורף, באמצע הזמן, בשיא הלימודים. תקופת החורף היא התקופה הארוכה במהלך השנה. הלילות ארוכים ויש דבר מיוחד במינו של התעלות בתורה דווקא בלילה, כמו שאומר הרמב"ם, ובלילות שבת אפשר ללמוד באופן מיוחד. גם מוצאי שבת ארוך מאד, יש סגולה מיוחדת להצלחה בלימוד במוצאי שבת. אין הרבה לומדים במוצ"ש, הקדושה מחפשת במי להיאחז, ומי שלומד במוצאי שבת זוכה לקדושה רבה.
שיהיה לנו הזמן הזה המשך של עליה בקודש בעזרת ה', תהיו תלמידי חכמים של ארץ ישראל.




^ 1.. שנת תשע"ה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il