בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויגש
לחץ להקדשת שיעור זה

יהודה ויוסף מלכים מדיינים אלו עם אלו

undefined

הרב שמעון כהן

טבת תשע"ה
15 דק' קריאה
מתבררים בעולם שני כוחות
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" וכו' 1 .
פרשתנו פותחת במעמד המופלא בו עומד יהודה אל מול שליט מצרים, ראש המעצמה החזקה ביותר והגדולה ביותר, השליט שמשביר לכל העולם כולו. יהודה עומד לפניו ומבקש לדבר על לבו, לפנות אל צד הרגש שבו. פנייתו זו מעוררת תמיהה, הלוא דרכה של מלכות לשדר עוצמה, למלך אין מקובל לפנות בפניה רגשית, ודאי לא כשמדובר במלך שמטיל עליהם אשמת מרגלים "מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" 2 , האחים נמצאים כעת בנקודת מבחן, מוטחת בהם אשמת ריגול והיחס כלפיהם הוא עוין, אם כן מה ראה יהודה לעמוד ברגעים אלו ולפנות אל הרגש, לדבר על אבא שלו וסבא שלו, ולספר למושל מצרים סיפורים ארוכים על מה שהיה קודם?
על הפסוק "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" כותב רש"י: "יכנסו דברי באוזניך, ואל יחר אפך - מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות". יהודה נמצא בעמדה נחותה, גם כמותית וגם משפטית, הוא עומד עכשיו מול מושל המעצמה הגדולה בעולם, ואף על פי כן עמידתו איתנה.
המדרש 3 מתאר את המפגש המופלא הזה שבין יהודה ליוסף, וזו לשונו:
"'כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו' (תהלים מח, ה) - 'כי הנה המלכים', זה יהודה ויוסף, 'עברו יחדיו', זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה".
כשאנחנו קוראים את הפסוקים נראה לנו שיהודה בא בדברי תחנונים, אבל חז"ל מתארים כאן מפגש שבו "זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה". בחז"ל יש תיאורים מרתקים הממחישים את רמת ההתגוששות, ביהודה היתה עוצמה אדירה, עד כדי כך שבצווחתו נפלו כל שרי מצרים ונפלו שיניהם של שלוש מאות גיבורים 4 , כשהיתה חמתו של יהודה עולה , אומרים חז"ל 5 , היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו. יש כאן תיאורים מבהילים שמלמדים אותנו על עוצמת המפגש בין יוסף ליהודה. חז"ל אומרים שבאותו מעמד יכול היה יהודה לבעוט ביוסף ולהרוג אותו 6 , להרוג את מלך מצרים, כלומר מדובר במפגש שמתנקזת בו עוצמה אדירה. ממשיך המדרש ואומר:
"'המה ראו כן תמהו' (תהלים מח, ו), 'ויתמהו האנשים איש אל רעהו' (בראשית מג, לג), 'נבהלו נחפזו', 'ולא יכלו אחיו' וגו', 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך".
האחים עומדים מן הצד ומבינים שמדובר כאן במאבק שורשי שאיננו שייך אליהם כרגע, עכשיו מתבררים בעולם שני כוחות - כוחו של יהודה וכוחו של שליט מצרים, "אנו מה אכפת לנו", אנחנו לא שייכים למדרגה של המהלך העולמי הזה.

יהודה ויוסף – אחד באחד יגשו
יש כאן מפגש מיוחד שדורש התבוננות, "מלכים מדיינים אלו עם אלו", על אלו מלכויות מדובר? אלו כוחות מתבררים כאן במפגש הנוראי הזה. כדי להבין את הדבר עלינו ללמוד מדרש נוסף. בספר עמוס 7 נאמר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה". חז"ל מלמדים אותנו למי רומזים חלקי הפסוק השונים, וזו לשון המדרש 8 :
"'ויגש אליו יהודה', 'הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש' וגו' (עמוס ט, יג) - 'חורש' זה יהודה, 'בקוצר' זה יוסף, שנאמר: 'והנה אנחנו מאלמים אלומים' (בראשית לז, ז), 'ודורך ענבים' זה יהודה, 'כי דרכתי לי יהודה קשת' (זכריה ט, יג), 'במושך הזרע' זה יוסף, שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים, כדכתיב: 'בחבלי אדם אמשכם' (הושע יא, ד), 'ויטפו הרים עסיס' (יואל ד, יח) אלו השבטים, אמרו 'מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו'".
'חורש' זה יהודה, ו'קוצר' זה יוסף, ושניהם ניגשו, "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר", שניהם ניגשים זה מול זה. במדרש הקודם 9 ישנו ביטוי דומה "'אחד באחד יגשו' (איוב מא, ח) - זה יהודה ויוסף", כלומר יהודה ויוסף ניגשים אחד באחד, מצד אחד מדובר כאן על איזו נקודה של קונפליקט, של בירור בין שני הכוחות, ומצד שני מדובר כאן על נקודת הייחוד והחיבור. שני הכוחות שמתבררים כאן נראים מנוגדים, אבל בשורשם הם מחוברים.

נפרצה ברית השבטים
במדרש תנחומא 10 מלמדים חז"ל מה מקומו של יוסף, הנחת היסוד היא ששני הכוחות שמתבררים כאן שייכים למהלך הגדול ואין אחד מתבטל בפני רעהו:
"מה כתיב ביעקב? 'ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם'. אילו היה יודע שהמתים חיים היה ממאן להתנחם, והיה אומר: 'כי ארד אל בני אבל שאולה', אמר לו: רבינו, שוטה שבעולם, מפני שהיה יעקב אבינו יודע ברוח הקדש שהיה יוסף חי, לפיכך לא קיבל עליו תנחומין, שאין מקבלין תנחומין על החי".
כלומר יעקב יודע שלא תתכן אפשרות שאחד מבניו ימות בחייו, מיטתו צריכה להיות שלֵמה. ממשיך המדרש ואומר:
"דבר אחר: 'וימאן להתנחם' - אלא אמר יעקב אבינו הרי נפרצה ברית השבטים, כמה יגעתי להעמיד י"ב שבטים, ורואה אני מאחר שיוסף הלך הרי פסקה אותו הברית, כל מעשיו של הקדוש ברוך הוא כנגד י"ב שבטים - י"ב מזלות, י"ב חדשים, י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה, י"ב אבנים שהיה אהרן לובש, ועכשיו הלך לו יוסף, הרי נפרצה ברית השבטים".
יש כאן ביטוי מיוחד - "נפרצה ברית השבטים", כלומר היתה כאן איזו ברית, חיבור מיוחד במינו. חז"ל 11 אומרים שזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. ה'ברית' מבטאת חיבור בעל עוצמה רבה, חיבור שלא שייך בו ביטול, והנה אומר יעקב אבינו: "נפרצה ברית השבטים". מעשיו של הקב"ה הם כנגד שנים עשר השבטים - י"ב מזלות, י"ב חודשים, י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה, י"ב אבנים שהיה אהרן לובש – ועל כן יגע יעקב אבינו להעמיד שנים עשר שבטים, והנה עתה יוסף נלקח. יעקב אבינו עמל כל ימיו לפעול עם א-ל, המגמה של י"ב השבטים היא בעצם מגמה אלקית, זה תהליך אלקי, זה לא שייך ליעקב אבינו ברמה הפרטית. הקב"ה מוביל איזו מגמה, איזה סדר של י"ב דברים, ויעקב אבינו מבקש להיות שותף במגמה האלקית, והנה "נפרצה ברית השבטים", כל היגיעות שיגע, הכל היה לריק. ואמנם ניתן היה לשאול: מדוע לא הוליד יעקב בן נוסף כנגד זה שנלקח? על כך אומר המדרש שם:
"ולא היה יודע יעקב לישא אשה להוליד בן כדי שיהיו י"ב שבטים, אלא מפני שעמד בשבועה של לבן, שאמר: 'אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי' (בראשית לא, נ), אפילו אחר מיתתן. מה עשה לבן? הוציאו לחוץ, אמר לו: אין איש עמנו 'ראה אלקים עד' וגו' (שם), מפני אותה השבועה לא היה יכול לישא אשה".
אם כן יעקב אבינו יודע שי"ב השבטים שייכים למגמה של בנות לבן, משם הוא אמור להעמיד י"ב שבטים. יעקב אבינו ממאן להתנחם כי יש כאן חיסרון במגמה האלקית שצריכה להופיע בעולם.

נסיון גדול, אפשר גדול כהנסיון של עקידה
רבי יוסף דב בר הלוי סולוביצ'יק כהן כראש ישיבת וולוז'ין לצידו של רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), הוא נודע בחריפותו ונמנה בין גדולי הדור הקודם. בספרו "בית הלוי" על התורה 12 הוא עומד על דברי חז"ל הללו ומאיר אותם באור חדש, וזו לשונו:
"כל ריבוי הצער שנצטער יעקב אבינו על יוסף לכאורה אינו מובן כלל, ועיין במדרש (בראשית רבה פד, כא), דמטרונא אחת שאלה על זה דביהודה כתיב: 'ויתנחם', וזה אביהם של כולם כתיב בו 'וימאן להתנחם', רק עיקר צערו היה על שחסר לו מנין י"ב שבטים דמנין זה הוא עיקר היסוד מכלליות אומה הישראלית, וזו לשון המדרש פרשת ויצא (בראשית רבה סח, יא): נטל יעקב י"ב אבנים, אמר: גזר הקדוש ברוך הוא שהוא מעמיד י"ב שבטים, אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני, אם מתאחות שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד שנים עשר שבטים, וזהו היה כל תשוקתו ויגיעתו כל חייו לבנות בית ישראל, ועבור זה עבד בבית לבן עשרים שנה, וכל הצער שסבל מְעֵשו היה רק עבור שיזכה בברכות אברהם ובארץ ישראל ובקרבנות, והכל תלוי במנין הזה. ועכשיו כשראה שנטרף יוסף והיה סבור שנחסר לו המנין הרי נתקלקל כל מה שיגע כל חייו, ועל כן התאבל עליו כל הכ"ב שנים, ועל כן אמר: 'כי ארד אל בני אבל שאולה', כי בזה נתקלקל כל שעשה בחייו.
רק אכתי יקשה דמה כל הצער הזה דנהי דהאמהות כבר עמדו מלדת ולא היה ראויות לילד עוד בן מכל מקום היה לו לישא אשה אחרת ואפשר עוד יוליד בן אחר תחת יוסף ויתוקן הכל כבתחלה? רק דלא היה יכול לעשות כן מפני השבועה שהשביעו לבן אם תקח נשים על בנותי, וכל זמן שהיה אחת מהאמהות קיימת לא היה יכול לישא אשה אחרת.
שוב מצאתי בילקוט פרשה זו (קמג) וזו לשונו: אמר יעקב, הרי נפרצה ברית השבטים. כמה יגיעות יגעתי להעמיד י"ב שבטים - י"ב מזלות, י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה, י"ב חדשים, י"ב אבנים באפוד - הרי נפרצה ברית השבטים. ולא רצה יעקב לישא אשה ולהוליד בן מפני שבועתו של לבן אם תקח נשים כו'. הרי מבואר להדיא ככל דברינו.
ועל כל פנים הרי סבל צער הרבה שנים ולא רצה להתיר לו השבועה שהיה ירא שיהיה חילול השם ללבן. וכשנתבונן על זה הוא נסיון גדול אפשר גדול כהנסיון של עקידה, שהיה סבור שאבד כל הבטחותיו וכל יגיעותיו, נצטער בזה כ"ב שנים ולא רצה להתיר הנדר וסבל כל כך הרבה עבור זה, וזהו שהזכירו הסנהדרין אז זכותו של יעקב דלבש שק".
י"ב האבנים ניטלו על ידי יעקב כשעשה דרכו אל בית לבן וביקש מקום להניח את ראשו, הדבר אירע עוד לפני שנולדו השבטים. כבר אז ראשו היה נתון במספר הצאצאים שעתיד להעמיד מתוך תשוקה למלא אחר רצון בוראו ולהיות שותף במגמה האלקית, "אמר: גזר הקב"ה שהוא מעמיד י"ב שבטים, אברהם לא העמידם, יצחק לא העמידם, אני, אם מתאחות שנים עשר אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד שנים עשר שבטים". ה"בית הלוי" מנסח בלשון מופלאה מהי מגמת החיים שעומדת לנגד עיניו של יעקב אבינו כל ימי חייו - "וזהו כל תשוקתו ויגיעתו כל חייו לבנות בית ישראל", פלאי פלאות, כל מה שיעקב אבינו רוצה, זה לבנות את בית ישראל. יעקב אבינו עסוק כעת בבנין האומה, והכול תלוי במנין הזה, אם יהיו שנים עשר שבטים - תתקיים ברכת האבות, תהיה ברכת הארץ, תהיה עבודת הקרבנות, יהיה מקדש, יהיה הכול. ואם לא יהיו שנים עשר שבטים - לא יהיה כלום.
"ועכשיו שראה שנטרף יוסף היה סבור שנחסר לו המניין, הרי נתקלקל כל מה שיגע כל חייו", יעקב אבינו חש שכל יגיעותיו ירדו לטמיון בשל ערמתו של לבן, לבן ביקש לעקור את הכל, את כל ההיכי תימצי לבנין האומה הישראלית, אם יעקב אבינו לא יוליד בן נוסף, לא תהיה אומה, לכן אומר ה"בית הלוי": "וכשנתבונן על זה נסיון גדול, אפשר גדול כניסיון העקידה" - זה שיוסף איננו, זה כמו פרשת העקידה, כשם שאברהם אבינו ניצב בהר המוריה ומצווה לשחוט את יצחק בנו בעוד ישנן ברקע הבטחות אלקיות ("כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" 13 , "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" 14 ), כך גם כאן, יעקב אבינו נמצא בדיוק באותה צומת, יעקב אבינו יגע כל חייו לבנות את בית ישראל, ולפתע הכול נגמר, "היה סבור שאיבד כל הבטחותיו וכל יגיעותיו, נצטער בזה כ"ב שנים, ולא רצה להתיר את הנדר, וסבל כל כך הרבה עבור זה". אם כן השאלה כאן זועקת: הלוא הקב"ה הבטיח...?
נשוב כעת לדברי המדרש 15 : "'אחד באחד יגשו' (איוב מא, ח) - זה יהודה ויוסף". הבירור שאנחנו עסוקים בו כעת איננו בירור של פירוד והבדלה, אלא ניסיון למצוא את הנקודה המאחדת בין הכוחות המתנגדים, זהו אופי הבירור שמתנהל על ידי יוסף הצדיק.

שאלה: מה משמעות ההקבלה שעורך המדרש בין יהודה ויוסף לחרישה וקצירה?
תשובה: ההבחנה בין 'חורש' ל'קוצר' היא מאוד מהותית. החורש, דרכו ללכת בתוך התלם ולפעול על המציאות, החרישה היא הרבה יותר קשה מהקצירה, היא דורשת הרבה יותר כוח. הקצירה לעומת זאת דורשת הרבה פחות כוח. יהודה, תפקידו לערוך חריש עמוק בתוך המציאות, ויוסף נדרש לנקות את העולם מלמעלה. נאמר: "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" 16 , החריתה חודרת פנימה ונוגעת בנקודה הפנימית של התורה, לכן "'והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות' - אל תקרא 'חרות' אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" 17 , זאת אומרת שהחריתה-החרישה, היא בעצם פעולת עומק החודרת אל נקודת הקודש, בעוד יוסף מסלק את השכבה העליונה, הוא קוצר את התבואה.

לישנא דמשתמע לתרי אפי
אם כן, כאמור, יש כאן מפגש שמברר את הניגודיות שבין שני הכוחות, מצד אחד "דיבר אליו קשות" 18 , ומצד שני יש כאן מפגש מאחד, כפי שעולה מדבריו של רבי ישעיה הלוי הורוויץ, בעל השל"ה הקדוש 19 , דברים שראינו כבר יחד בעבר, לפחות בחלקם:
נחזור לענין השבטים, שהיו מתחלה חושדין את יוסף שהוא מבקש כתר מלוכה. ודבר זה רמוז בבראשית רבה פרשת ויגש (צג, סב), זה לשונו: 'כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו' (תהלים מח, ה). 'כי הנה המלכים' - זה יהודה ויוסף. 'עברו יחדו' - זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה. 'המה ראו כן תמהו', 'ויתמהו האנשים איש אל רעהו'. 'נבהלו נחפזו', 'ולא יכלו אחיו לענות' וגו'. 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים, אמרו 'מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו', יאי למלך מדיין עם מלך. עכ"ל.
מבואר במאמר הזה, שהויכוח שהיה בין יהודה ויוסף היתה מחמת המלוכה, שחשד את יוסף שהוא מבקש המלוכה, על כן נתמלא עליו עברה. ויוסף נתמלא עליו עברה מחמת כי לא כן היה עמדו, רק כוונתו להעמיד מלכות יהודה. ואף על גב דעדיין לא הכירו את יוסף, מכל מקום נצנצה בהם רוח הקודש. ואני אומר, שאפילו בגשמיות שלהם אפשר היו מסופקים בו אם הוא יוסף או לא, והיו יראים להוציא מפיהם, על כן דברו לישנא דמשתמע לתרי אפי.
יוסף פונה אל אחיו ואומר להם: אני רואה שיש לכם מחשבות שונות אודותי, כל אחד בונה מהלך על הלך מחשבותי ורצונותי, על כן דעו לכם שאין בי שום רצון או מחשבה למרוד חלילה במלכותו של יהודה, אף אני מודה בכך שיהודה הוא כוח המלכות בישראל'. השאלה היא אם גם לכוחו של יוסף, כבנה בכורה של רחל, יש תפקיד בתוך בנין המלכות.
יוסף רומז לאחים מי הוא העומד לפניהם, הוא מוביל אותם למסקנה זו בדרך של רמזים שונים, הוא אוסר את שמעון ולוי, הוא מסדר את האחים, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" 20 , "בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה" 21 , הוא מראה להם כמה הוא יודע אודותם, הכול כדי שיגיעו למסקנה המתבקשת "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" 22 . אומר השל"ה הקדוש: "ואף על גב דעדיין לא הכירו את יוסף, מכל מקום נצנצה בהם רוח הקודש. ואני אומר, שאפילו בגשמיות שלהם אפשר היו מסופקים בו אם הוא יוסף או לא". האחים נתונים בסערת רגשות גדולה, הלוא הסכימו לתת כל ממון שבעולם ובלבד שימצאו את יוסף. הם מדברים עם מושל מצרים ולאט לאט הם קולטים שאולי המושל העומד לפניהם, השליט של מצרים, זה שמהתל בהם, זה בעצם יוסף.
"והיו יראים להוציא מפיהם, על כן דיברו לישנא דמשתמע לתרי אפי", לכן האחים מדברים בלשון שמשתמעת לשני פנים, אִין ולאו ורפיא בידיה, הם לא יודעים איך להתייחס אליו. בעצם כולם כאן עושים הצגה, הוא יודע מי הם, וכנראה גם הם יודעים מי הוא, והמשמר המצרי עומד מן הצד ולא מבין מה קורה פה. השל"ה הקדוש מבאר שדווקא דרך הסימולציה שמתנהלת ביניהם מתבררים שני הכוחות המרכיבים את המלכות. מצד אחד יש כאן דיבור קשה ומצד שני יש כאן פניה שמבטאת פיוס "וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי" 23 , "וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" 24 , יש כאן תביעה נחרצת מהולה בדברי רחמים ופיוס מלאי רגש, "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" 25 , "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר" 26 . אלו שני מסלולים, מסלול אחד שמבטא עוצמה וקשיחות ומסלול שני שמבטא רצון להתרפק אחד בידיו של השני, להתחבק ולהתנשק מתוך הבנה שורשית שסוף סוף יש כאן מגמה אחת. ממשיך השל"ה הקדוש ואומר:
"והנה בענין 'ויגש אליו יהודה' כו' (בראשית מד, יח), היה מחמת בנימין, כי מעלת מלכות ישראל הוא ארץ ישראל שעיקרו בית המקדש. ובנימין זכה להיות בחלקו בית המקדש אף שניטל ממנו המלכות, אך זכה מתחילה להמלכות שישתחוו לו כל ברך, מחמת כי הירך שלו לא השתחוה לעשו שבו אל אחר... ונשאר בו עולמית בית עולמים יר"ך המזבח. וראש ההנהגה בבית המקדש הוא הכהן הגדול והוא משבט לוי, על כן יוסף לא שלח בלוי יד לאסור אותו רק בשמעון, אף על פי ששמעון ולוי היו אחים בעצה אחת עליו".
בנימין מבטא את העמידה הישראלית, יש בו אפילו צד של מלכות, הלוא מלכות ישראל התחילה אצל שאול שהיה משבט בנימין. עמידתו של בנימין התגלתה בשיאה אצל מרדכי היהודי שלא כרע ולא השתחווה להמן הרשע 27 . לאור זאת מובן מקומה של ירך המזבח דווקא בחלקו של בנימין. לצד בנימין ישנו שבט לוי המופקד על עבודת הקודש בבית המקדש. אם כן לפנינו חיבור של ארבעה כוחות: יהודה, יוסף, בנימין ולוי. אלה הם הכוחות המרכזיים של האומה הישראלית ובידם עתידות ליפול ארבע מלכויות - ממלכת בבל תיפול בידי יהודה, ממלכת מדי תיפול בידי בנימין, יון תיפול בידי שבט לוי והמלכות האחרונה, מלכות אדום, תיפול בידי שבט יוסף. ארבעה כוחות אלו שבאומה צריכים לגלות את העוצמות הפנימיות הישראליות בהיסטוריוסופיה של האומה הישראלית.
בתוך המגמה הזאת, אני חושב שאחת הנקודות היסודיות שאנחנו פוגשים בלימוד פרקנו הוא זיהוי נקודת הפיוס, "אחד באחד יגשו". בסיומה של פרשיית ההתוודעות אנו פוגשים את נקודת החיבור שבין יהודה ובנימין, "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר" 28 , ומאוחר יותר נגלה עד כמה נקודת החיבור הזו היא טבעית ושורשית "מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם והיכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי" 29 .

דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב
ההתגוששות הזו שמתנהלת בין שני הכוחות היא התגוששות שבאה מתוך לב טהור ולא חלילה מתוך שיקולים חיצוניים. בספר "בן פורת יוסף" 30 של רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, גדול תלמידי הבעש"ט, הדבר בא לידי ביטוי בצורה נפלאה, וכך נאמר שם:
"בפסוק 'והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם' (בראשית מה, יב). וזה אין לו שחר כלל. וגם הוה ליה למימר 'כי פי המדבר לכם', מאי 'אליכם'?
ונראה לי דכתב רבי משה אלשיך בפסוק (דברים ו, ו-ז) 'והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך', כי דברים הבאים מן הלב נכנס בלב זולתו וכו', יעויין שם.
ובזה יובן, כי יוסף רצה להצדיק את עצמו שאין לו שנאה בלב רק הוא מדבר מקירות לבו, וזה שאמר 'והנה עיניכם רואות' בעיני השגחה, 'ועיני אחי בנימין' השוה לי, 'כי פי המדבר אליכם', כי הדברים יוצאים מן הלב יכנסו ודאי אליכם בתוך לבבכם, ובזה תראו ותבינו אהבתי אתכם, שהדברים יוצאים מלבי אל לבכם, והבן".
הביטוי "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב" מופיע כבר אצל רבנו תם 31 , זהו ביטוי קדום שיסודו בדברי הגמרא במסכת ברכות "כל אדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעין" 32 . על כל פנים אומר רבי יעקב יוסף מפולנאה כי יוסף, כשהוא מדבר עם האחים, הוא מדבר מתוך קירות לבו ומכוון את דבריו "אליכם", אל תוך לבם פנימה.
מקור דבריו של רבי יעקב יוסף מפולנאה הוא ב"אלשיך" הקדוש 33 , וזו לשון רבי משה אלשיך:
"בשום לב אל מלת 'ושננתם לבניך', ולא אמר 'ולמדתם'. יהיה הענין, כי בא ללמד דעת את כל חכם לב מלמד תורה לעמו ישראל, או חכמה ומוסר, יהיה זה כלל גדול בידם, כי הכנס דברי פיהם בלב שומעיהם כחצי גבור שנונים לשמור ולעשות בכל לב ובכל נפש, או לבלתי הכנס רק להשמעות אזנים ואחרי כן יהיו הדברים ההם רפויים בידם והולכים אחרי גום. הנה בזה הדבר תלוי, הלא הוא, כי כל דבר ודבר כפי מוצאו אשר ממנו יצא, כן יהיה הלוכו ומנוחתו אשר שם ינוח. והוא, כי אם יהיו הדברים היוצאים מפי המלמד תורה, או מוכיח במישור, מקרב לבו, כן מהלב נסעו ועד לב שומעיהם ילכו, כחצי גבור שנונים, ושם ינוחו לשמור ולעשות בכל מאמצי כח. אך אם אשר יוציאם לא יהיה מקרב לבו, כי אם פה אל פה ידבר, גם בלכתם לאזני שומעיהם בחוץ יעמודו, ופרי בל יעשון".
כדי שדברים יפעלו, הם צריכים לבוא מהמקום הטהור ביותר בנפש, דברים היוצאים מלב טהור, סופם שיגיעו למקום טהור, וזה מה שאנחנו פוגשים אצל יוסף הצדיק, יוסף הצדיק מנסה לגעת בנקודה הפנימית שבתוך עומק ליבם של השבטים, "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" 34 , שליחות זו מתחילה במצוות אביו "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ" 35 , ממשיכה ב"אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" 36 וכעת היא מגיעה לנקודת הפנים העמוקה ביותר, יוסף מבין שהוא גמר את שליחותו, הוא רואה את עוצמת האהבה שבין יהודה ובנימין, ומכוח זה הוא מגיע למסקנה כי הגיעה העת להתוודע אל אחיו "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי... וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף" 37 . מעתה הוברר מקומו של כל כוח, הוברר שאין כאן כוחות מנוגדים וניתן להוביל מהלך משותף בו כל כוח באומה מסודר לפי צורתו ולפי עניינו, ומקבל את מקומו הראוי בתוך התהליך המיוחד הזה.

הקודש והלאום – והיו לאחדים בידיך
ב"מאמרי הראי"ה" ישנו מאמר בשם "המספד בירושלים", במאמר זה עורך מרן הרב קוק הספד לבנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים. מרן הרב מנתח שם ביסודיות את היחס בין יהודה ליוסף. יהודה מבטא את נקודת הקודש של האומה, "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו" 38 . יוסף לעומת זאת מבטא את הכוח הלאומי. נקודת החיבור שבין התורה-הקודש ובין הלאומיות, דורשת לימוד גדול, הקודש - זה דבר שמיוחד לאומה הישראלית, והלאומיות - שייכת לכל העולם, לכל אומה ישנו הצד הלאומי שלה. על כן ניתן היה לחשוב שלקודש אין כל חיבור עם הצד הלאומי-מעשי. כדי למנוע הבנה מוטעית זו אומר הנביא "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" 39 , עלינו לקחת את עץ יהודה ביד אחת ואת עץ אפרים ביד שניה ולחבר את שניהם יחדיו.
מְספרים ששאלו פעם את ד"ר יוסף בורג, ממנהיגי תנועת המזרחי והמפד"ל: אתה נמנה בין מייצגי הציבור הדתי לאומי, אם כן מה יותר חזק אצלכם, ה'דתי' או ה'לאומי'? ענה ד"ר בורג בשנינותו האופיינית: המקף! ד"ר בורג עמד בראשות תנועת המפד"ל במשך שנים רבות, היתה לו שנינות מיוחדת. אם כן ה'מקף' הוא הכוח החזק - החיבור בין האידיאה האלקית ובין האידיאה הלאומית, מדובר בשני כוחות שתמיד זורמים יחדיו, הקודש תובע את מקומו והצדדים הלאומיים תובעים את מקומם, אך בסופו של דבר נקודת הקודש ונקודת הלאום הן בעצם נקודה אחת, "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" - המלכות לא יכולה להיות מנותקת מהסנהדרין ומהנבואה, לכן הסדר הנורמלי הנוהג בבית המקדש הוא שבעזרה שוכנת לשכת הגזית, בה יושבים דייני הסנהדרין הגדולה, ויחד עם זאת אומרים חז"ל: "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד!" 40 , היחיד שמותר לו לשבת בעזרה, זה מלך ישראל.
במאמרו "המספד הגדול" עורך מרן הרב קוק סקירה היסטורית בה הוא מראה כיצד לאורך הדורות עוברת האומה הישראלית עליות וירידות, פעמים שנקודת הקודש מתעצמת ודוחקת את נקודת הלאומיות, ופעמים שהלאומיות דוחקת את נקודת הקודש. בתקופת ירבעם נאמר: "אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" 41 , בני שבט אפרים התחברו לתרבויות העמים, הם הלכו עם הלאומיות ונטשו את הקודש, אך ישנה גם מציאות הפוכה, מציאות בה האומה רואה לנגד עיניה רק את הקודש ונוטשת את הצד הלאומי, כשזו המציאות מתמעטים גבורתה וחוסנה של האומה, וממילא אין לה יכולת עמידה המאפשרת לבנות חיים של מלכות.
שני הכוחות האלה מטלטלים אותנו כעם וכציבור. הציבור הדתי לאומי נתון לאורך השנים בתוך מורכבות, מצד אחד אנחנו מחנכים לגדלות של תורה, להיות תלמידי חכמים, לומדי תורה, להיות שייכים אל הקודש, שהקודש יהיה מרכז החיים שלנו, ומצד שני אנחנו מחנכים את הנוער שלנו לשרת בצבא, לצאת לסיירות וכו'. החיבור הזה הוא מורכב, כיון שבאופן טבעי הרבה יותר פשוט להיות עסוקים - או בקודש או בחול, לחבר בין שני הכוחות הללו בנפש זה מאוד קשה, כדי להצליח במשימה קשה זו אנו זקוקים ללמוד את המלאכה מיהודה ויוסף שמצד אחד "נתמלאו עברה זה על זה" ומצד שני "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ".



^ 1.בראשית מד, יח.
^ 2.בראשית מב, ט.
^ 3.בראשית רבה צג, ב.
^ 4.ראה תורה שלמה בראשית מד, יח אות סט בשם מדרש אבכיר.
^ 5.מדרש תנחומא ויגש ג.
^ 6.ראה בראשית רבה צג, ט.
^ 7.עמוס ט, יג.
^ 8.בראשית רבה צג, ה.
^ 9.בראשית רבה צג, ב.
^ 10.מדרש תנחומא ישן וישב ח.
^ 11.שבת נה ע"א.
^ 12.בית הלוי בראשית לז, לד.
^ 13.בראשית כא, יב.
^ 14.בראשית טו, יג.
^ 15.בראשית רבה צג, ב.
^ 16.שמות לב, טז.
^ 17.אבות פ"ו, מ"ב.
^ 18.רש"י בראשית מד, יח.
^ 19.של"ה פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור אות לח.
^ 20.בראשית מג, לג.
^ 21.בראשית מד, יב.
^ 22.בראשית מב, כא.
^ 23.בראשית מג, כ.
^ 24.בראשית מד, יח.
^ 25.בראשית מד, ל.
^ 26.בראשית מד, לב.
^ 27.ראה ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) נוסח ב פרשה ג.
^ 28.בראשית מד, לב.
^ 29.מגילה כו ע"א.
^ 30.בן פורת יוסף לפרשת ויגש ד"ה בפסוק והנה.
^ 31.ספר הישר לרבנו תם שער יג.
^ 32.ברכות ו ע"ב.
^ 33.אלשיך דברים ו, ו ד"ה והיו הדברים.
^ 34.בראשית מה, יב.
^ 35.בראשית לז, יד.
^ 36.בראשית לז, טז.
^ 37.בראשית מה, א-ג.
^ 38.תהלים קיד, ב.
^ 39.יחזקאל לז, טז-יז.
^ 40.יומא כה ע"א.
^ 41.הושע ז, ח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il