ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר נושאים שונים

תפילין

תשובות למבחני סתם אב בבינה תשע"א

לחץ להקדשת שיעור זה
1. כ' כפופה שעשה לה זוית למעלה או למטה, מה דינה, והאם אפשר לתקנה בתו"מ, ומה הדין ב-כ' פשוטה שעשה לה זוית למעלה

משנה ברורה סימן לו: צורת אות כ"ף: כ
אות כ"ף כפופה יכתבנה עגולה מאחריה שלא תדמה לבי"ת. ותהיה עגולה מאחוריה מב' הצדדים ...ואם עשה לה זוית מאחוריה למעלה או למטה- פסולה, ויש מקילין ביש לה זוית מלמעלה כיון שהיא עגולה למטה ( ), וכיון שהוא מלתא דאורייתא צריך להחמיר כדעה הראשונה דפסולה, ולא יועיל לה תיקון ע"י גרירה דהוי ח"ת אלא יוסיף עליה דיו לעשותה עגול אם לא כתב עדיין יותר כדי דלא ליהוי שלא כסדרן. ואפשר דבזה שיש לה זוית מלמעלה ועגולה מלמטה, אם התינוק קוראה כהלכתה צורתה עליה מיקרי ויכול לתקנה בתיקון הנ"ל אף שכתב יותר ואין בזה משום שלא כסדרן וכנ"ל בל"ב סכ"ה.
למסקנה, בדין אות כ' כפופה שעשו לה זוית:
א. עשה לה זוית- פסולה. אולם יש מקילים כשהיא בזוית למעלה, אך עגולה למטה, ויש להקל ולתקנה אף בתו"מ כשהתינוק קורא אותה לאות כ', וזאת ע"י הוספת דיו.
ב. לא ניתן לתקנה בתו"מ ע"י גרידה, כאשר עשו לה זוית, משום פסול חק תוכות, אך אם עדיין לא כתב הלאה, יכול להוסיף עליה דיו.
משנה ברורה סימן לו: צורת אות כ"ף פשוטה: ...גם צריך הסופר ליזהר שלא יעשה לכ"ף פשוטה זוית למעלה ( ), אלא תהיה עגולה כמו רי"ש, שאם כופפין אותה תיעשה כ"ף כפופה, ואם עשה לה זוית למעלה כמו ד'- פסולה ודינה שצריך לגרור כולה ולכותבה מחדש או שיוסיף עליה דיו לעשותה עגולה. ועצה זו דהוספת דיו מהני אפילו בתו"מ דלא מיקרי שלא כסדרן דקודם התיקון נמי צורת כ"ף פשוטה עליה וכמבואר לעיל לעיל בסימן ל"ב סכ"ה. אך אם נמצא כן בס"ת בעת הקריאה אין להוציא אחרת כי יש מכשירין בזה [עיין בפמ"ג בסי' קמ"ג ובדה"ח בהלכות קה"ת דהיכא דאיכא מחלוקת בין הפוסקים אין להוציא אחרת].
למסקנה בדין אות כ' פשוטה, שעשה לה זוית:
א. כמות שהיא- פסולה, אך בנמצא כן בס"ת בשעת הקריאה, יש לסמוך ולא להוציא אחרת
ב. דרך התיקון:
ב.1. בס"ת- גרידה כולה, או הוספת דיו
ב.2. בתו"מ- הוספת דיו

ביאור הלכה סימן לו ד"ה הניח:
...דכתב הפמ"ג באות כ"ף פשוטה שעשהו למעלה מרובע דאפילו להפוס' הפוסלים דס"ל דאין לחלק בין הפשוטה להכפופה אפילו בדיעבד מודו דמהני הוספת דיו לעשותו עגולה אפי' בתו"מ ואין בזה משום שלא כסדרן דצורתה עליה מיקרי דהכל מורגלין בכפי"ן כאלו ...להפוסקים דס"ל דאפילו בכ"ף פשוטה שעשאו מרובע יש לפסול אפילו בדיעבד, דאין לחלק בהתמונה בין כפופה לפשוטה, כיון דשניהן שם כ"ף עליהן, היה נראה לן לכאורה דע"י הריבוע אבדה צורתה, דתו אין שם כ"ף עליה, ואפ"ה כתב הפמ"ג דמהני תיקון דמיקרי עדיין צורתה עליה כיון דהכל מורגלין בכפי"ן כאלו...
בספר מקדש מעט כתב על אות ה-כ':
כשעשה לה תג בימין גגה, כב-ד', אף שלמטה עגולה, וכל שכן איפכא, שעשה לה למטה עקב כ-ב', אף שלמעלה עגולה, לא מהני גם תינוק וגרירת התג הוי חק תוכות, ובתו"מ אין תקנה, עיין כלל ט"ו אות כ"ו.
שו"ת שבט הלוי חלק ו סימן קפד אות ב:
בענין כ"ף פשוטה שעשה למעלה זוית בצד ימין דפליגי בזה גדולי הדורות וב"י מביא מקילים ומחמירים, ובמ"ב סי' ל"ו באות כ"ף כ' דעכ"פ ע"י תקון כשר גם בתו"מ, ולא נקרא שלא כסדרן, ואמנם אם הוא בגדר כשר דיעבד או לכתחילה, לכאורה רק דיעבד דהא איכא מחמירים המג"א ולבוש, ועיין בשו"ע דרב סי' ל"ו החמיר גם דיעבד ולא מהני תקון, אלא דבתשובת נכדו הגאון צמח צדק או"ח סי' י"ח מהסס בזה ונוטה להקל, עכ"פ י"ל דנקרא דבר שהורה בו חכם
שו"ת צמח צדק (לובאוויטש) אורח חיים סימן יח אות ח: הביא שע"פ הבית מאיר יש לסמוך להקל ולגרד את הזוית של ה-ך' פשוטה ולעשותה אותה עגולה, כיון שיש מכשירים אותה כך לכתחילה, ממילא אין בזה איסור חק תוכות:
אך תיקון זה שכ' הפמ"ג להוסיף דיו ולעשותה עגולה אפשר לא יהיה האות מהודר כל כך כשאר האותיות . ועוד דהנה דברי הפמ"ג אלו מקורם מהט"ז סי' ל"ב ס"ק ט"ז שכתב יש תקנה להוסיף עליו דיו. אך הבית מאיר סי' קכ"ה ססעי' ח' הקשה על זה דא"כ אמאי לא תירץ רבא שהגיה באופן זה כו' אלא משמע דזה ג"כ שוה למחיקת תג דד' כו'. וכיון שיש גמגום בזה ג"כ ע"כ צריך לחקור אם מהני התיקון דגרירה לגרור הזויות המרובע של הך' פשוטה בענין שעי"ז ישאר עגול שם. והן אמת כי הבש"א שם בא"ב הראשון באות כף כתב בפשיטות דה"ל חק תוכות כמו בדלית שעשאו ריש ע"י מחיקת התג. אך הפמ"א ח"א סי' ס"ו כ' להוכיח מסוגית הגמרא ס"פ הבונה דגם בד' שעשאו ריש ע"י מחיקת התג לא חשוב כלל ח"ת וכמ"ש בחידושי הרשב"א שם ודחה דברי הר"ן שם ובאמת דברי הר"ן הם ג"כ דברי סה"ת סי' קט"ו וסמ"ג והמרדכי ועי' ב"ש סי' קכ"ה סק"ג. אכן גם הבית מאיר סי' קכ"ה ססעי' ח' האריך בזה ג"כ והביא ראיות הנ"ל דאין בזה משום ח"ת מדאורייתא רק מדרבנן. לכן אף שבדלית וריש ודאי אין לנו לזוז מדברי הש"ע וכל הפוסקים ולתפוס דה"ל חק תוכות גמור. אבל בנדון זה דכף פשוטה שעשאה מרובעת כיון שיש הרבה מכשירים לגמרי בלי שום תיקון כלל ושכן נהגו בכמה מקומות. א"כ אף אנו דיש לנו לנהוג לפסול בזה כדעת האחרונים שאנו נמשכים אחריהם המ"א והא"ר ע"פ תשו' מהרי"ל כדלעיל. מ"מ יש לנו ג"כ לסמוך בזה על המכשירים לענין דמהני תיקון דמחיקת הריבוע כיון שהרשב"א מכשיר בזה אפי' בד' וריש והסכים עמו הפנים מאירות. וכן לדברי הבית מאיר שס"ל בד' שעשאו ריש ג"כ דלא הוה ח"ת מדאורייתא כ"א מדרבנן היינו משום דנשתנית צורת האות לאות אחרת ממש. משא"כ בכף פשוטה כיון שאף אם היא מרובעת צורת ך' גמורה עליה. א"כ לשטתו ג"כ י"ל שאף להפוסלים אין בזה כלל משום ח"ת אף מדרבנן . שהרי גם בד' שעשאו ריש כ' דצ"ע מנלן להמציא חומרא מדרבנן בלי ראיה כו' והעלה דהטעם לסה"ת בהשתנות צורת האות בפיסול משמע לו מהירושלמי כו' דנראה כחק תוכות מדרבנן. וזה שייך לומר בדלית וריש שנשתנה האות לאות אחרת משא"כ הכא. ותדע שאף לענין שלא כסדרן דהוי פיסול דאורייתא יש לחלק בין ד' שעשאו ריש אחר שכבר כתב הפרשיות דפסול משום שלא כסדרן. ובין ך' פשוטה המרובעת דאף להפוסלים אין בזה משום שלא כסדרן כדלעיל. וכמו כן יש לחלק ביניהם כן לענין חק תוכות שמדרבנן. וא"כ להבית מאיר ג"כ י"ל דמהני תיקון דמחיקה אף להפוסלים כף פשוטה המרובעת . ולזאת נהי שבדלית וריש אין לנו להניח דברי הש"ע והמ"א והב"ש דס"ל דה"ל ח"ת מדאורייתא. ולסמוך על הבית מאיר והפמ"א. אבל בכף פשוטה שיש לנו דעות המכשירים לגמרי. יש לנו לסמוך עליהם בצירוף דעת הבית מאיר והפמ"א ולומר דמהני תיקון דמחיקה:

2. אותיות של שם דבוקות, האם אפשר להפרידם, פרט

בית יוסף אורח חיים לב, כו:
כתב המרדכי בסוף פרק הקומץ (יד:) שכתב רבינו שמשון: ודלא כפירוש ר"י שמתיר להפריד אותיות של שם, ורבינו כתב בהלכות ס"ת סימן רע"ו דיכול להפריד, ואין צריך אח"כ להעביר עליו קולמוס לקדשו, והם דברי הרא"ש בתשובה (כלל ג סי' יא), וכדאי הם ר"י והרא"ש לסמוך עליהם .

שו"ת הרא"ש כלל ג סימן יא:
דבקות פוסל בספר תורה, דבעינן שתהא כל אות מוקפת גויל, ובענין אחר, אינה קרויה אות; ואם גירד הדבקות בסכין- הוכשרה. וגם בשם, אם גרד הדבקות- כשר; ואין צריך להעביר עליו קולמוס ולקדשו, כי נכתב כהלכתו בקדושת השם, אלא שהאותיות לא היו כהלכתן, וכשתקן האותיות הרי השם בקדושתו.
טור יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רעו: יש בו דבק באותיות השם- יש לו לגוררו, וא"צ אח"כ להעביר עליו קולמוס לקדשו, כי כבר נכתב כהלכתו בקדושת השם, אלא שהאותיות לא היו כהלכתן, וכשתיקן האותיות, הרי השם כהלכתו.
פרישה יורה דעה סימן רעו אות (ט: באותיות השם יש לו לגררו וכו'. אף על גב דכתיב: "ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה' אלהיך", האי תיקון הוא, ושרי.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לב סעיף כו: אם אותיות של שם דבוקות- יכול להפרידם.
משנה ברורה (קכו) דבוקות - בין למעלה ובין למטה, וה"מ שנדבקו בעת הכתיבה, אבל אם נדבקו לאחר גמר הכתיבה- אסור להפרידם, ועיין בבה"ל.
(קכז) להפרידם - ואין בו משום איסור מחיקה, כיון שמתקן בזה, וכ"ש אם היו דבוקות לאותיות אחרות, דמותר להפריד האותיות האחרות מהם בכל גווני, ובלבד שיזהר שלא יגע הסכין באותה נקודה אחרונה המדובקת עם השם, [בה"ט בשם שכנה"ג ומ"ש בשעת הדחק זה אינו להמעיין שם].
ביאור הלכה סימן לב סעיף כו: אם אותיות של שם וכו' - עיין במ"ב שכתב וה"מ שנדבקו וכו', נוב"י בחיו"ד בסימן קס"ט וכמ"ש שם הטעם דשמא הלכה כתירוץ ב' של הב"י דלא בעי מוקף גויל רק בעת הכתיבה 1 , ונ"ל פשוט דאם מסתפק אימת נעשה הדיבוק, יכול להפרידו מטעם ס"ס:
א. דשמא נעשה בעת הכתיבה 2 ,
ב. ואת"ל דנעשה אח"כ, שמא הלכה כתירוץ א' של הב"י לעיל בסט"ז דבנגיעה אין חילוק 3 ,
ואפילו להמחמירין בס"ס באיסור מחיקה, יש להקל בזה, לפי מה שכתב שם הנוב"י, דבמוחק מקצת אות, ועדיין נשאר צורתו עליו- אין חייב בזה משום מוחק, ורק מדרבנן ע"ש. אח"כ מצאתי כן בעזה"י בספר ישועות יעקב עי"ש.
למסקנה:
א. נדבק בשעת הכתיבה- מותר להפריד, כיון שזה לצורך תיקון, אין זה בכלל "לא תעשון כן"
ב. נדבק לאחר הכתיבה-
ב.1. משנ"ב ע"פ הנודע ביהודה- אסור להפריד 4
ב.2. אחרונים אחרים (מהפסקי תשובות): מותר, אך יגרד רק מה שחייבים לפי הצורך
ג. מסופק מתי נעשה הדיבוק- מותר להפריד, מכוח ספק ספיקא (1. שמא נדבק כבר בעת הכתיבה 2. שמא פסול מוקף גויל פוסל אף לאחר סיום הכתיבה (ועל כן האותיות פסולות כמות שהן, ואין זה מחיקה, אלא זה מוגדר כתיקון))

פסקי תשובות:
שו"ע: אם אותיות של שם דבוקות- יכול להפרידם, ובמ"ב ס"ק קכ"ו: הני מילי כשנדבקו בעת הכתיבה, אבל נדבקו לאחר גמר הכתיבה- אסור להפרידם, ומקורו בנודע ביהודה יו"ד סי' קס"ט, דשמא הלכה דלא בעי מוקף גויל רק בעת הכתיבה, וא"כ אין גרידה זו נחשבת לתיקון, והוא הדין בשאר אופנים דאיכא פלוגתא בין הפוסקים אם האותיות כשרות אם לאו- אין למחוק, אמנם רבים מהפוסקים 5 הסכימו למעשה דבהני פלוגתות שנהגינן למעשה לפסוק כהמחמירים, שפיר דמי לגרור ולמחוק, אך יזהר מאד לא למחוק יותר ממה שצריך.
ויש מהאחרונים 6 שהקילו גם בשאר מיני דיבוקים וגיפלאס"ן אשר אף שמדינא כשרות הם, אך להידור ויופי השם רשאי לגרור ולמחוק, ולקיים "זה אלי ואנוהו". אמנם בזה נהגינן למעשה להחמיר, ואדרבה זה הידורו של השם ליזהר בקדושת אותיות השם הקדוש, ובזה מקיימים "ואנוהו". ואם יתירת הדיו והדיבוק וכדו' נעשה מדיו הניתז או נשפך, שלא בכוונה לשם קדושת השם, קיל טפי.
והנה באופן שנפסל השם או אחד מאותיותיו עקב שנשתנה צורתו לגמרי, רשאי לכתחילה לגוררו כפי מה שצריך כדי לתקנו, ואין בזה משום איסור מחיקת השם, כיון שבלא"ה פסול הוא, ואין נפק"מ אם נפסל בשעת כתיבה או נטשטש ונפסל לאחר הכתיבה,
וכשיש פלוגתא אם כשר או פסול, אם כי אסור לגרור ולמחוק, אבל נהגינן להקל בזה בקדירה או בקליפה בשלימותו כל השם הקדוש, הגם שבשם הכשר לדברי הכל אלא שאין מקומו כאן, פסקינן שאין לקדור ואסור לקלוף, שאני הכא דמצרפינן הא דאיכא ספק, אם השם כשר.
וכל שנכתב שם קודש אפילו נכתב בטעות כי אין שם מקומו, או בכפילות- אסור למחקו, ואפילו נקודה אחת ממנו, ואיסורו מן התורה, וכן האותיות הנטפלות אל ה' לאחריו שכבר קידשם השם, אבל הנטפל לפניו- מותר למחוק.
3. אותיות של שם שיצאו מחוץ לשיטה, מה הדין לכתחילה ובדיעבד

טור יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רעו: צריך שיהיו כל אותיות השם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף.
בית יוסף אורח חיים סימן לב לד – לה : ...נתבאר בטור הנזכר סימן רע"ו שאותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לב סעיף לה: אותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף.
מגן אברהם ס"ק מז:
ולא יצא מהם כלל - כתב הב"ש מדנקט כפל לשון 7 , משמע אפילו בדיעבד פסול, אפי' בשאר שמות שאין נמחקין, ואפילו הנטפל לשם מאחריו פסול אם יצא חוץ לשיטה, כנ"ל להלכה ולא למעשה, וכ"מ בפסקי מהרא"י סי' צ"ג, דכתב מדנקט: "צריך", משמע אפי' בדיעבד וכו' ע"ש,
ומ"מ צ"ע:
א. דאשכחן טובא ד"צריך" משמע לכתחלה, כמ"ש הב"ח ועסי' רי"ט ופ"ק דגיטין,
ב. ועוד דהש"ך בי"ד סי' רע"ו ס"ז כתב דקצת פוסקים מכשירין כשתלה מקצת השם, א"כ משמע לכאורה כ"ש כשיצא חוץ לשיטה, דהא איסור תליה נזכר בגמרא ואיסור זה לא נזכר בגמרא בהדיא רק הוא מדברי ר"ת, ומנ"ל לפסול בדיעבד עמ"ש סי"ח בשם ר"מ גלאנטי, ובמ"ב סי' נ"ז כתב אם כתב אלקנו בלא יו"ד מותר לתלות היו"ד מאחר שאינה מהשם עצמו עכ"ל א"כ כ"ש אם יצא הנטפל לשם חוץ לשטה דכשר וכ"מ במהרי"ק שורש ק"ל.
והגאון מופת דורנו כמוהר"ר יצחק אב"ד דק"ק פוזנא הורה למחוק כל השורות העליונות ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם, מאחר דאפשר לתקוני לא מקרי דיעבד, וכ"מ ממ"ש סי' ל"ט ס"ב בשם ר"מ לובלין, אבל אם יש שם בשיטות העליונות שאסור למחקו- כשר בדיעבד.
משנה ברורה : (קנב) אותיות השם - אפילו שאר שמות שאינם נמחקין: (קנג) צריך וכו' - המ"א בשם הגאון מהר"ר יצחק מפוזנא [וכן הע"ת והא"ר וכמה מהאחרונים] אסיק דדוקא לכתחלה, אבל בדיעבד- אין להחמיר, ומ"מ אם אירע כן בס"ת, הורה למחוק כל השורות העליונות, אם אין בהם שום שם משמות שאינם נמחקין, ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם, דמאחר דאפשר לתקוני- לא מיקרי דיעבד, אבל אם היה שם למעלה איזה שם, או בתפילין ומזוזות דא"א למחוק משום שלא כסדרן- כשר כך בלי תיקון, ויש מחמירין אפילו בדיעבד, והסכים עמהם הגרע"א והדה"ח .

אך אם בשורות העליונות אות האחרון ב' ד' ר' וכדומה שיכול למושכן ( ), כולהו מודו דבין בס"ת ובין בתו"מ ימשוך אותן כדי שיהיו שוות עם האות מהשם שיצא חוץ לשיטה, ואין בזה משום שלא כסדרן.

וכן אם לא כתב עוד רק שורה אחת, ובשורה שניה משך השם חוץ לשיטה, יעשה שרטוטים אחרים וימשכם שיהיו ארוכים עד סוף השם, ובשביל שורה הראשונה- אין קפידא.

ודע עוד דבאותיות הנטפלות להשם, הסכמת אחרונים דאין להחמיר בדיעבד ביוצא חוץ לשיטה .

(קנד) מהם כלל - אפילו אות אחת, ואפשר דאף רובו ככולו, אבל מקצת האות- לית לן בה, ואם יצא השם כולו חוץ לגליון העמוד- כשר בדיעבד ,

ואינו דומה ליוצא אות אחד חוץ לשיטה, דמה שיוצא לחוץ, הוא חשוב כתליה, וקי"ל ביו"ד רע"ו דמקצת השם אין תולין, משא"כ בזה 8 , כן כתב הבני יונה, והגרע"א בחידושיו בסי' זה מחמיר גם בזה עי"ש, אבל בביאור הגר"א מוכח בהדיא כהבני יונה להקל.
למסקנה:
א. לכתחילה: יש לדאוג שכל ה"שם" יהיה בתוך השורה, ולא תצא אפילו מקצת אות מחוץ לשורה
ב. בדיעבד:
01. אם יש "שם" שחלק מן האותיות אצלו יצאו מחוץ לשורה:
01.1. מג"א בשם הרב יצחק מופזנא- מכשיר בדיעבד, ולכן בתו"מ שאין תקנה, כשר כמות שהוא בלא תיקון
01.2. הגרע"א ודה"ח- פסול, אף בדיעבד (זה תלייה)
02. אותיות הנטפלות לשם- האחרונים הכשירו בדיעבד, כשיצאו מחוץ לשורה
ג. דרך התיקון בס"ת: מוחק כל השורות מעל השם, וכותב כך שהן תהיינה שוות בסופן ל"שם" שיצא מן השורה בתחילה. כמו כן, אם כתב את ה"שם", בשורה השנייה, מעתה ימשיך השורות הבאות כשורה השנייה, ואין קפידא במה שהשורה הראשונה שונה מהשאר, שבשורה אחת אין קפידא.
ד. רוב אות שיצא מחוץ לשורה- פסול
ה. כשיצא ה"שם" כולו מחוץ לגיליון:
01. בני יונה וגר"א: כשר בדיעבד (אין זה בכלל תלייה)
02. גרע"א: פסול

4. שכח ולא קידש את השם, או ספק אם קידש, מה הדין והאם החיוב לקדש הוא מן התורה

שו"ע לב סעיף יט: בתחלת הכתיבה יאמר בפיו: "אני כותב לשם קדושת תפילין". מלבד זה, בכל פעם שכותב אזכרה, צריך לומר שכותב: "לשם קדושת השם". הגה: וי"א דסגי כשמחשב שכותב האזכרות לשמן, הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו, סגי בהכי (הרא"ש ה"ת וס"ת וטור יורה דעה וא"ח). ויש להקל בדיעבד.
משנה ברורה : ...(צז) בכל פעם - ... אם גם בתחלה לא הזכיר בפירוש, רק במחשבה בעלמא, או שעתה לא קידש את האזכרות אפי' במחשבה- אפילו בדיעבד לא יצא . (צט) בדיעבד - אבל לכתחלה צריך לומר בפירוש בכל פעם שכותב האזכרה: "לשם קדושת השם", אפילו אם אמר בתחלת הכתיבה: "וכל האזכרות שבו", וכן פסקו האחרונים.
ביאור הלכה : * בתחלת וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דנכון שיאמר: "וכל אזכרות שבו", כן כתב הט"ז ביו"ד רע"ד ס"א, הביאו הפמ"ג בפה, וכתב דלכתחלה גם הט"ז מודה דצריך בכל פעם לקדש אזכרה, אף דקידש בתחלת הכתיבה, ולא מועיל זה אלא לענין דיעבד. ולפלא שלא הביא דהל"ח בהלכות ס"ת פליג וסובר דאפילו דיעבד לא מהני, ועיין בברכי יוסף ביו"ד רע"ד שמחמיר בזה. ועכ"פ נ"ל דאם יש לו ספק באיזה שם אי קידש או לא, ויודע שבתחלת הכתיבה אמר: "וכל אזכרות שבו..."- דיש להקל , עיין בפמ"ג שמסתפק על הקידוש אי היא דאורייתא או דרבנן, ואפילו לדעת הדבר שמואל הובא שם בברכי יוסף, דס"ל דמה שצריך לקדש האזכרות לשמן- הוא דאורייתא, עכ"פ יש לצרף דעת הט"ז לזה, ולהקל בזה, כן נלענ"ד.
פמ"ג אשל אברהם שו"ע או"ח לב, יט:
ודע דלכאורה כתיבה לשמה מדרבנן הוא , דהא לא למדו רק מגיטין מ"ה ב' רבן [שמעון בן] גמליאל עיבוד לשמה בעי, כתיבה לשמה לא בעי?! בתמיה. ועיבוד כתבנו לעיל [אות יג] מדרבנן הוה, ועיין ר"מ פרק א' מתפילין [הלכה יא] בכסף משנה, בעיבוד, יע"ש. (באר הגולה אות ת מגיטין נ"ד, שם באזכרות, ותפילין מדף מ"ה שם). אבל בלבוש [סעיף יט] משמע דיליף לה מציצית וסוכה דבעי לשמה, (איני יודע סוכה לשמה מהו, וסוכת גנב"ך כשירה). ולהלכה לכתחלה בעי שיוציא בשפתיו, ואם לאו- פסול, ובשם- דיעבד סגי במחשבה, הואיל ובתחלה אמר בפירוש שכותב "לתפילין", אף על גב דלא הזכיר האזכרות תחלה, די בכך לדיעבד . וחושב אזכרות- סגי, הא לא חישב כלל- פסול ...
למסקנה:
א. לכתחילה בכל פעם שבא לכתוב השם, יאמר: "הריני כותב לשם קדושת השם".
ב. אם בתחילת הכתיבה אמר שהוא כותב: "לשם קדושת תפילין", ובעת כתיבת השם הוא חשב על כך שהוא כותב לשם קדושת השם- כשר
ג. אם בתחילה רק חשב (ולא הוציא בפיו) שכותב לשם קדושת תפילין, וגם אח"כ רק חשב שהוא כותב לשם קדושת השם (ולא הוציא בפיו)- פסול
ד. בתחילה חשב לשם קדושת תפילין, ועתה כשבא לכתוב את ה"שם" לא חשב שכותב "לשם קדושת השם"- פסול
ה. בתחילה אמר שהוא כותב לשם קדושת תפילין וכל אזכרות שבו לשם קדושת השם והסתמך על כך בכתיבת השם-
01. רמ"א וט"ז: כשר
02. ל"ח וברכי יוסף: פסול
ו. אם הוא מסופק אם כתב את ה"שם" "לשם קדושת השם":
01. כשמתחילה אמר שהוא כותב לשם קדושת תפילין, וכל האזכרות שבו לשם קדושת השם- ביאור הלכה: כשר בדיעבד
02. בסתמא כשלא כתב לשם קדושת השם: פסול
ז. פמ"ג: ספק אם קידוש השם הינו חיוב מדאורייתא או מדרבנן
ח. דבר שמואל: קידוש השם הינו מדאורייתא (ובכל זאת הביאור הלכה הקל בספק, כשאמר מתחילה שכותב לשם קדושת אזכרות לשמה, כי סמך על הט"ז להקל)
5. ממתי אפשר להניח תפילין, ובאיזה אופנים אפשר להניח בלילה

טור אורח חיים סימן ל: זמן הנחתן בבוקר משיראה חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו
בית יוסף אורח חיים סימן ל, א:
זמן הנחתן בבוקר משיראה את חבירו וכו'. בפרק קמא דברכות (ט:) אחרים אומרים: משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו. אמר אביי לתפלה כאחרים. ופירש רש"י לתפלה להניח תפילין והרי"ף (ד:) והרא"ש (סי' י) גורסין בהדיא לתפילין כאחרים. וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה אמר אביי) והטעם שתלו אותו בשיראה את חבירו משום דבתפילין כתוב ראייה דכתיב (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך 9 וכתבו התוס' (ד"ה ואחרים) דאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) אהא דאמרינן משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו. במה אנן קיימין? אי ברגיל- אפילו ברחוק טפי חכים ביה, ואי בשאינו רגיל- אפילו בקרוב לגביה לא חכים ביה, תפתר ברגיל ואינו רגיל, וכתבוהו הרא"ש (שם) וה"ר יונה (שם) ולפיכך כתב רבינו: "הרגיל עמו קצת".
...ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים שאין להניחם בתחלה בלילה, הכי נקטינן
שו"ע ל, א: זמן הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו.
משנה ברורה: (א) הנחתן - ר"ל תחלת זמן הנחתן משיראה ומצותן כל היום, וכדלקמן בסימן ל"ז עי"ש, והטעם דעד זמן הזה חיישינן שמא יישן בהם, ובכלל לילה הוא לענין תפילין . (ב) עמו קצת - דאלו הרבה, יכירנו אפילו מרחוק, ואינו רגיל כלל, לא יכיר אפילו בקרוב מאוד.
פסקי תשובות סימן ל':
ושיעור זמן זה הוא כחמישים דקות לפני הנץ החמה, ויש מקילים כשעה לפני הנץ החמה, ואם דחוק בזמן ובהכרח להתחיל תפלת שחרית עוד קודם לכן, לא יניח טלית ותפילין עד שיגיע זמן זה, ויש להשתדל שיהיה בין ישתבח ליוצר, ואז יניחם בברכה.


אופנים שאפשר להניח תפילין בלילה:
שו"ע או"ח סימן ל:
א. מותר להישאר עם התפילין בלילה, כדי לשמור עליהן:
סעיף ב: אסור להניח תפילין בלילה, שמא ישכחם ויישן בהם אם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו, אפילו הם עליו כל הלילה, מותר ואין מורין כן. אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן, ונמצאו עליו כדי לשמרן, מותר. ומורין כן.
ב. מותר להניח תפילין בלילה, בכדי שהן יהיו עליו כבר בשחרית (ואז ימשמש בהן), אא"כ הוא נוסע בעגלה, ואם הוא מניחן עליו כדי לשמור עליהן, יש להתיר אף בנוסע בעגלה:
סעיף ג: היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה, מניחם, וכשיגיע זמנן ימשמש בהם ויברך, דליכא למיחש שמא יישן בהם, כיון שהשכים ויצא לדרך.
משנה ברורה:
(י) לצאת לדרך - וקשה לו להניחן אח"כ מפני הקור וכל כה"ג [ח"א]: (יא) בהשכמה - אפילו [ט] קודם עמוד השחר: (יב) מניחם - קודם יציאתו. ויכול [י] לכוין שלובשם לשם מצוה , כיון דקי"ל: לילה- זמן תפילין הוא, ואפילו [יא] היה לו מקום לשמרן, ג"כ מותר ללובשן, כיון דליכא למיחש לשמא יישן בהם, וכדלקמיה. (יג) וכשיגיע זמנן - דאף דהתירו חז"ל להקדים ההנחה בלילה במקום דליכא למיחש לשינה, אפ"ה לענין ברכה לא רצו לתקן לומר "וציונו", קודם הזמן. ומ"מ [יב] אם קידם ובירך בלילה כשהניחם, א"צ לברך שנית בבקר. (יד) ויצא לדרך - ודוקא [יג] הולך ברגליו [יד] או רוכב, אבל יושב בעגלה- אסור להניח, שמא יישן בהם, ועיין בבה"ל.
ביאור הלכה :
הנחת תפילין בעגלה:
א. עט"ז, פמ"ג- מותר
ב. ארה"ח- אסור
ג. ביאור הלכה- אם הוא מדובר שעושה כן לצורך שמירה- מותר
* כיון שהשכים ויצא לדרך - עיין במ"ב ועיין בעט"ז ובפמ"ג במ"ז סק"ג שמצדדים לומר, דאף בעגלה נראה להתיר, ובארה"ח מסכים להמחמירין, ונ"ל דאם הוא מתיירא שמא יאבדם ועושה כדי לשמרם בודאי אין להחמיר אף בישב בעגלה אחרי דבלא"ה דעת הע"ת והגר"א להקל במניחן בשביל השמירה.
ג. מותר להישאר עם התפילין עד שיוכל להורידן בנחת, כשלפתע הגיע הלילה או השבת:
סעיף ד: היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה, או שהיה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום- יניח ידו עליהם עד שיגיע לבית. ואם יש בית קרוב לחומה שמשתמרים שם- חולצם ומניחם שם.
משנה ברורה ס"ק טו: ...וכ"ז מדינא ובשם האר"י ז"ל כתוב שהיה נזהר לחולצן אחר שקיעת החמה
6. מי שלא הניח תפילין, והתפלל ערבית מבעוד יום, האם יכול להניח

בית יוסף אורח חיים סימן ל, ה:
כתוב בכתבי מה"ר ישראל ( תרומת הדשן ח"ב סימן קכ"א) שמי שלא הניח תפילין עד אחר תפלת ערבית שאסור לו להניחם אז, הואיל ועשה אותו לילה בתפילתו, דתרי קולי לא עבדינן.
תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן קכא: מי שהזיד או שגג ולא בירך טלית או תפילין ביום, עד אחר תפילת ערבית, אם יניחם בלא ברכה או בברכה, או לגמרי לא?
היכא דעדיין הוא יום, נראה דאינו מברך כלל, לא אציצית ולא אתפילין, אף על פי שעדיין יום. וציצית דליכא קפידא אם מתעטף בלא ברכה, מתעטף אפילו הוא לילה גמורה, אבל תפילין שאסרו חכמים להניחם בלילה, אסור ג"כ להניחם אחר תפילת ערבית, הואיל ועשה לאותה שעה לילה בתפילתו, תרי קולי לא עבדינן. והכי פסק מהר"ם לענין אבילות ב"מ, שאין מונין לאחר תפילת ערבית למקצת היום, הואיל וכבר התפללו תפילה של לילה ע"ש.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן ל סעיף ה: ויש מי שאומר שאם התפלל תפלת ערבית מבע"י עד שלא הניח תפילין, אין לו להניחם אח"כ.
משנה ברורה:
(יז) מבעוד יום - ואפילו עוד היום גדול קודם שקיעה, לפי שכבר עשאו לזמן הזה לילה, וזמן שכיבה בק"ש ותפלה של ערבית, ואם יניח בו תפילין, יחזור ויעשהו יום, והרי הן שתי קולות שסותרות זו את זו, אך האחרונים הסכימו להלכה דמחוייב להניחן ובלי ברכה, כל זמן שהוא קודם צאת הכוכבים , ואם הוא לא התפלל עדיין, אף על פי שהצבור התפללו- אין בכך כלום, ויניחם בברכה אם הוא עדיין יום, כיון שהוא אינו עושה שתי קולות הסותרות זו את זו, ודוקא אם לא הניחן באותו יום כלל, אבל אם כבר הניח תפילין, רק שרוצה להניח גם עתה, אין ראוי להניחם אם הצבור כבר התפללו ערבית.
פסקי תשובות:
וכבר האריכו באחרונים לדון הרבה בזה 10 , דדברי השו"ע נראים כסותרים מדבריו בשו"ע (יו"ד סי' רס"ב סעי' ז' 11 ) לענין ברית מילה ביום השמיני, שאין הדבר תלוי בתפלה אם התפללו ערבית מבעוד יום, ובט"ז (או"ח סי' ת"ר סק"ב 12 ) לענין תקיעת שופר שאף אם כבר התפלל ערבית מבעוד יום ולא תקע, יתקע לאחר ערבית כל זמן שהוא עדיין לפני צאת הכוכבים, והכא נמי תפילין, בכל יום מצוה עשה מן התורה היא. ואכן כאמור במשנ"ב (סקי"ז) כן הסכימו האחרונים (וכן פסק במקור חיים לחוות יאיר, הכא אך מאד יש ליזהר בכך, דהא המג"א ועוד רבים מגדולי האחרונים, הכריעו בפשיטות כדברי המחבר הכא) גם לנידון דידן, שבלא הניח תפילין כל היום, יניחם כל זמן שלא הגיע זמן צאה"כ, אפילו התפלל ערבית, אבל לא יברך, ואם הציבור התפללו והוא לא התפלל- יניח בברכה.
למסקנה:
1. מי שלא הניח תפילין והתפלל ערבית מבעו"י:
א. שו"ע ע"פ תה"ד: לא יניח את התפילין (תרי קולי לא עבדינן)
ב. משנה ברורה ע"פ האחרונים (א"ר ופמ"ג): חייב להניח, אך בלא ברכה
2. אם הוא עדיין לא התפלל, ורק הציבור כבר התפלל מבעו"י- יניח בברכה
7. כתוב מספר אופנים שפטורים מלהניח תפילין, ומדוע

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לח:
מי הם החייבין בתפילין והפטורים, ובו י"ג סעיפים.
חולה מעיים פטור מלהניח תפילין, כי הן צריכות גוף נקי וכמו כן שאר חולה שמצטער בחליו:
סעיף א: חולה מעיים פטור מתפילין. הגה: אפילו אין לו צער, אבל שאר חולה, אם מצטער בחליו ואין דעתו מיושב עליו, פטור. וא"ל חייב. (מרדכי א"ח ומיימוני פ"ד). משנה ברורה: (ב) פטור - משום דתפילין בעי גוף נקי
מי שאינו לובש חולצה- לא יניח תפילין, כי זה ביזיון:
משנה ברורה ס"ק ה': ...מי שלבו ערום, דהיינו שהולך במכנסים לבד, ולמעלה הוא ערום (ואין בכלל זה מה שבית הצואר פתוח) לא יניח תפילין, דאף דלברך רשאי, כיון שערותו מכוסה כדמוכח בסימן ע"ד, אפ"ה אין נכון שיהא מגולה לבו ויניח תפילין.
מי שחייב להפיח- פטור כל התפילה, כי הוא אנוס, אך יניח בין ברכת אהבה לק"ש בברכה:
סעיף ב: מי שברי לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה, מוטב שיעבור זמן התפלה, ממה שיתפלל בלא גוף נקי. (ועיין לקמן סימן פ') ואם יראה לו שיוכל להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת ק"ש, יניח תפילין בין אהבה לק"ש, ויברך.
נשים ועבדים פטורים מהנחה, כי זו מצות עשה שהזמן גרמא, וכמו כן הן צריכות גוף נקי, ונשים לא זהירות בדבר:
סעיף ג: נשים ועבדים פטורים מתפילין, מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא. הגה: ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן, מוחין בידם (כל בו).
משנה ברורה: מוחים בידן - מפני שצריכין גוף נקי, ונשים אין זריזות להזהר
פסקי תשובות:
ואם כי מצאנו בעירובין (צ"ו.) במיכל בת שאול שהניחה תפילין ולא מיחו בה חכמים, משום שנזהרה בגוף נקי, ויש הכותבים לדון בזמננו שמניחים רק בשעת ק"ש ותפילה, דאפשר הרמ"א מיירי במניחם כל היום, מכל מקום למעשה חלילה מלהתיר להם ואפילו לרגע אחד, כי כן דרך המתחדשים המסלפים התורה להניח תפילין לנשים, ויש להתרחק מהכיעור וכל הדומה לו ותרגום יונתן תירגם הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" (דברים כ"ב ה') "לא יהיה גוליין דציצית ותפילין, דאינון תיקוני גבר, על איתתא", וכן על פי קבלת האר"י ז"ל הדברים חמורים.
ע"פ הרמ"א: מי שאינו יכול להפסיק להרהר בנשים- פטור:
סעיף ד: המניח תפילין צריך ליזהר מהרהור תאות אשה. הגה: ואם א"א לו בלא הרהורים מוטב שלא להניחם (כל בו וא"ח). משנה ברורה: (יד) ליזהר - דבעינן גוף נקי גם ממחשבה רעה
אבל על מתו ביום הראשון למיתה- פטור מלהניח תפילין:
סעיף ה: אבל ביום ראשון- אסור להניח תפילין, מכאן ואילך- חייב, אפי' באו פנים חדשות.
משנה ברורה : (יז) אסור - דתפילין נקראין "פאר" בפסוק, ואבל מעולל באפר, ואין נאה לתת פאר תחת אפר.

כל בני החופה פטורים מתפילין, כי מצויה שם קלות ראש:
סעיף ז: חתן ושושביניו (פי' ריעיו השמחים עמו) וכל בני חופה, פטורים משום דשכיח שכרות וקלות ראש.
משנה ברורה : (כב) וכל בני חופה וכו' - ודוקא במקום החופה דשם שכיח שכרות וקלות ראש. (כג) פטורים - בתשובת רמ"א סימן קל"ב 13 , כתב דהאידנא שאף החתן חייב בק"ש ותפלה, [כמו שכתב בסימן ע'], ממילא חייבין החתן וכל בני החופה גם בתפילין עי"ש, ועיין במ"א שמפקפק בדינו, ומצדד לפסוק כהשו"ע דפטורין מתפילין בעת המשתה, וגם לענין תפלה, המיקל כדעת רש"י לפטור בעת המשתה- לא הפסיד, אם החתן מיסב אצלם, דאז הוי מצוה לדעת רש"י, אבל מדברי הגר"א בביאורו משמע שאין להקל לענין תפלה, וכמו שכתב בב"י בסימן רל"ב, ועיין בעולת תמיד ובברכי יוסף , שכתבו דנתפשט המנהג כהרמ"א, שהחתן וכל סייעתו קורין ומניחין תפילין, ומתפללין מיום הראשון עד יום השביעי.
כל העוסקים במלאכת שמיים- פטורים מהנחת תפילין:
סעיף ח: כותבי תפילין ומזוזות, הם ותגריהם ותגרי תגריהם, וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה . הגה: ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה- אז פטורין מק"ש, ותפלה, ותפילין. דכל העוסק במצוה- פטור ממצוה אחרת, אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן (הגהת אשרי בשם א"ז ור"ן פ' הישן).
פסקי תשובות:
ואפילו עוסק במצוה דרבנן או בשליחות מצוה, כפדיון שבויים והכנסת כלה ושאר צרכי ציבור- פטור מן המצוה, אם אינו יכול לקיים שניהם בלא טורח, והעוסק במצוה שפטור ממצוות אחרות, אם בכל זאת קיים ועשה המצוה האחרת- יצא ידי חובתו, אבל יש לדון אם רשאי לברך עליה, ויש הכותבים שאם בירך ואפילו הוציא אחרים- שפיר יצאו ידי חובתם, אף שהוא עצמו פטור עליה כעת, משום עוסק במצוה, מ"מ הרי הוא בגדר ערבות.
מצטער- פטור, כיון שמסיח דעתו:
סעיף ט: מצטער, ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה- פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהם.
פסקי תשובות :
והדברים כוללים בין צער מחמת חולי הגוף ובין צער מחמת יסורי נפש, וטירדות גדולות הגורמות לבלבול המחשבה, דזיל בתר טעמא, שמתוך הצער מסיח דעתו מהם. ויש מי שכתב 14 שמימינו לא שמענו שיפטור אדם עצמו מתפילין מחמת זה, ועכ"פ צריך להשתדלם ליישב דעתו וללבשם, עכ"פ לאמירת ק"ש בלבד, וכבר כתב המשנ"ב (סק"ה) שאם רוצה להחמיר על עצמו וללבשם- רשאי.

הקורא בתורה שבכתב- פטור:
סעיף י: הקורא בתורה- פטור מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה.
משנה ברורה (ס"ק לב) בתורה - אפשר דדוקא בתורה שבכתב, אבל לא בעוסק בגמרא, דתורה י"ל שהיא עצמה אות, שנזכר בה יציאת מצרים.
מנודה ומצורע- אסורים בהנחת תפילין לדעת השו"ע:
האם מנודה ומצורע חייב בהנחת תפילין?
א. שו"ע: אסור
ב. אחרונים וש"ך: מותר
ג. פמ"ג: מניח בלא ברכה
ד. הגר"א: מניח עם ברכה
סעיף יג: מנודה ומצורע- אסורים להניח תפילין.
משנה ברורה : (ס"ק לח) מנודה ומצורע וכו' - עיין בל"ח ובש"ך ביו"ד סי' של"ד ס"ב 15 ובשארי אחרונים דפוסקים להיפך וכתב הפמ"ג דיניחו בלי ברכה אבל מביאור הגר"א משמע לכאורה דצריכין לברך ג"כ.
פסקי תשובות:
...שוטה שאינו יודע ליזהר בכך- אין לו להניח תפילין, וכן חולה המונח כאבן דומם ללא הרגש והכרה- אין להניח עליו תפילין, וחרש המדבר ואינו שומע או אילם השומע ואינו מדבר- חייב בתפילין, אבל שאינו שומע ואינו מדבר- פטור, מן התפילין, אך אין מוחין בידו מלהניחם, אם רוצה ויודע ליזהר להיות בגוף נקי, ובפרט אלו שבימינו המלמדים אותם קרוא וכתוב ולדבר בשפת עילגים ויש להם הבנה, אפשר שמצד הדין חייבים.
8. גר שחזר לסורו, האם כשר לכתיבת תפילין

גר שחזר לסורו מחמת יראה-
א.1. ב"י: כשר (נלמד מדין ספר תורה)
א.2.
א.2.1. מגן אברהם (וכן הסכים הגר"א): פסול, אף אם הוא מקיים את כל המצוות בצנעא, ורק אינו מניח תפילין בפרהסיא, שאינו בכלל "קשירה"
א.2.2. גר שחזר לסורו מרצונו, והרי הוא מומר לכל התורה- פסול לכתיבת תפילין
א.2.3. גר שאינו מקיים מצוות מחמת פחד, ועל כן הוא לא מקיים אפילו בצנעא- כשר

משנ"ב:
בית יוסף אורח חיים סימן לט, ג:
כתב רבינו בהלכות ס"ת (יו"ד סי' רפא) גר שחזר לסורו מחמת יראה- כשר לכתוב ס"ת. והוא פשוט בפרק השולח (שם), ונראה דהוא הדין דכשר לכתוב תפילין ומזוזות.
שו"ע לט, ג: גר שחזר לדתו מחמת יראה- כשר לכתוב תפילין.
משנה ברורה: (יא) יראה - שלא יהרגוהו, ואף דבאמת הי"ל למסור נפשו על אמונת ה', מ"מ לא יצא מכלל ישראל עי"ז, כיון דהיה באונס, ועי' במ"א שהעלה דאין להקל בזה, אפי' אם בצינעא הוא שומר את התורה, רק שבהנחת תפילין הוא מתעצל, דהלא עכ"פ אינו בקשירה, וכ"ש אם הוא מומר לכל התורה כולה, אם לא שמחמת פחד שלא יהרגוהו הוא ירא לקיים את התורה אפילו בצינעא. ועיין בביאור הגר"א שמסכים ג"כ להמ"א...
בני יונה (רפא, ב):
"גר שחזר לסורו מחמת יראה, פן יהרגוהו- כשר לכתוב ס"ת, אע"פ שהיה הדין שיהרג ואל יעבור לעבודה זרה, מ"מ כיון שחזר רק מחמת יראה, לא דמי אפילו למומר לתאבון, ומסתמא מחשבתו לשמיים, ומיקרי ישנו בקשירה (דלא כמג"א סי' ל"ט)".
מקדש מעט שם:
י"א: והוא הדין ישראל שהמיר לעבודה זרה, מחמת יראה
י"ב: עיין תשובת ריב"ש סי' ד', שזה דווקא אי בצנעא במקום שאין רואין שומר את המצות כראוי, ואם כן בצנעא הוא מניח תפילין והוי בקשירה, והמג"א מיירי להדיא שגם בצנעא אינו מניח תפילין ולכן פוסל, וליכא פלוגתא לדינא.
9. אפיקורוס שכתב תפילין, מה דין התפילין, ומהי ההגדרה של אפיקורוס
דין התפילין:
א. מי שאדוק בעבודת כוכבים: יישרפו, ויש אומרים ייגנזו
ב. מי שאינו מאמין בדברי חז"ל: ייגנזו הפרשיות
ג. מי שאינו בדברי חז"ל, וראו שהוא כתב כהוגן: לכאורה יש להתיר, כדין שחיטה שהתירו כשעומדים על גבן, אך למעשה הכריע הביאור הלכה שטוב למחוק ולכתוב מחדש, ואם אי אפשר- יש לעיין למעשה
לקמן בדברי הביאור הלכה ניתן לראות שיש שתי הגדרות מקובלות של אפיקורוס: א. אדוק בעבודת כוכבים ב. מי שאינו מאמין בדברי חז"ל
הגדרת אפיקורוס 16 :
א. המבזה את התורה ולומדיה;
ב. ויש אומרים, אף המבזה חברו בפני תלמיד חכם;
ג. ויש אומרים, אף המתבטא בלשון גנאי כלפי תלמיד חכם, או קורא לרבו בשמו;
ד. ויש אומרים, אף המומר לעבירה אחת,
ה. והמבזה את המועדות, והמחלל את הקדשים, והמחטיא את הרבים אפילו בעבירות קלות, והפורש מדרכי ציבור, והעושה עבירות להכעיס בפרהסיא, והמטיל אימה יתרה על הצבור לשם שררה, והכופר בביאת המשיח, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה;
ו. ויש אומרים שאין נקראים אפיקורסים אלא שלשה: (1) האומר שאין נבואה כלל, (2) והמכחיש נבואתו של משה רבינו, (3) והאומר שאין הקדוש ברוך הוא יודע מעשי בני האדם.
האפיקורוס פסול לעדות, אסור להחזיר לו אבדתו, שחיטתו נבלה ואין לו חלק לעולם הבא. אפיקורוס שמת - אין קרוביו מתאבלים עליו.
אפיקורסים הם מאלה שמורידים אותם ולא מעלים;
החזון איש כתב: "שבזמן הזה שאין רואים נסים גלויים, ואין במעשי עונשים כאלה משום גדר הפרצה, אין דין זה נוהג, ואדרבא עלינו להחזירם בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה, כמה שידינו מגעת" (חזון איש יו"ד סימן י"ג אות ט"ז).
שו"ע לט, ד: תפילין שכתבם אפיקורוס (פי' מאינ"י):
א. ישרפו.
ב. וי"א: יגנזו.
משנה ברורה : (יב) אפיקורס - ועיין בבה"ל: (יג) ישרפו - עם אזכרותיהן, וכדלקמן בסימן של"ד סכ"א 17 עי"ש דסתמו כשכותב, לשם עבו"ג הוא כותב: (יד) וי"א יגנזו - דאין דרך אפיקורס להניח תפילין, ובודאי כתבו למכור לישראל, ואפשר שלא כתבו לשם עבו"ג. ודעת המחבר לפסוק כדעה א', לכן כתבו בסתמא, וכן דעת הט"ז והפרישה והגר"א בביאורו.
ביאור הלכה סימן לט סעיף ד: אפיקורוס שלא מאמין בדברי חז"ל, יש לגנוז את פרשיותיו שמא הוא לא כתב אותן כהלכה, אך אם אחרים ראו שהוא כתב הכל כהלכה, יש לעיין בדין הפרשיות.
* שכתבם אפיקורס - הוא האדוק לעבודת כוכבים כן איתא בב"י בשם רש"י ובכ"מ ברמב"ם הלכות תפילין פ"א הי"ג 18 לאפוקי ממה שהוגה באיזה דפוס ברש"י גיטין מ"ה ע"ב, אפיקורס- יהודי שאינו מאמין לדברי רז"ל, שזה אינו מפירש"י כידוע, הגם שלענינים אחרים ג"ז הוא בכלל אפיקורס, אבל לא לענין זה דישרף, ולענין דינא סופר כזה, נ"ל פשוט דצריך לגנוז פרשיותיו (1) דשמא לא עיבד הקלף לשמה, (2) ושמא לא כתב הפרשיות והאזכרות לשמה (3) ושמא לא היה זהיר בדין חק תוכות כיון דאינו מאמין בדחז"ל וגם חשוד הוא להכשיל לאחרים
מיהו אי איתרמי שעמדו אחרים ע"ג וראו שנעשה הכל כהלכה, כגון שהוא לא כתב אלא איזו אותיות בהפרשיות אלו בפניהם או בהיריעות של הס"ת, אפ"ה יש לעיין אם איש כזה הוא בכלל בר קשירה.
ולכאורה יש להביא ראיה להתיר, דהלא לענין זביחה ג"כ מידריש מי שהוא בכלל בר זביחה- אכול מזבחו, ולא ממי שאינו בר זביחה, וכדאיתא בחולין ג' ע"ב תוד"ה קסבר, ואפ"ה פסק ביו"ד סימן ב' ס"ט דצדוקי וביתוסי אם נבדק סכינם ואחרים עומדים על גבם- שחיטתם כשרה, אלמא דכיון דאחזיק במצוה זו אף דלא 'כתיבה' קרינן בהו, שהם בני זביחה, ומאמינים במצות זביחה, וכדפירש הפמ"ג שם עי"ש
א"כ ה"נ בעניננו לכאורה אם אחרים עומדים ע"ג ורואין שלא היה בו חסרון דחק תוכות שמצוי מאד במלאכת הכתיבה, וגם שנכתב לשמה- אין לפוסלו, דהוי עדיין בכלל בר קשירה
אבל יש לדחות, דהלא ידוע דאם שביק התירא ואכיל איסורא, אף בדבר אחד תו הוי בכלל אפיקורס, ואנשים כאלו בזמנינו ידוע שאינם חוששין כלל למצות, ומצוי אצלם חילול שבת בפרהסיא ג"כ, וא"כ דינם כמו שמסיק הש"ך שם לענין קראים, ע"כ יותר טוב שימחקם ויכתוב אחרים תחתיהם, אך אם אינו יכול למחקם מחמת כסדרן, או באותיות השם, צ"ע למעשה .



^ 1.ועל כן, אם נאמר שהפסול של היקף גויל הוא רק בעת הכתיבה, ולאחר מכן זה כבר אינו פוסל, ממילא אם אותיות השם נדבקו, יהיה אסור לנו למחוק אותן, שכן הן כשרות כמות שהן, ומי שיגרר בהן יעבור על איסור "ואבדתם"
^ 2.ואז מפורש ברא"ש ובטור שמותר להפריד
^ 3.שנגיעה בין אותיות פוסלת, אף לאחר סיום כתיבת האות
^ 4.דשמא הלכה דלא בעי מוקף גויל רק בעת הכתיבה, וא"כ אין גרידה זו נחשבת לתיקון
^ 5.שו"ת רעק"א תנינא סי' י"ד שו"ת מהרש"ם שיק סי' רע"א שו"ת בית שלמה ח"א סי' קס"ט שו"ת מהר"מ ח"ז סי' כ"ח שו"ת אבני נזר סי' ח' ובשו"ת אמרי יושר ח"א סי' קי"ג דכבר חלקו על הנוב"י כל הבאים אחריו ובשו"ת שבה"ל ח"ו סי' קנ"ב שכן המנהג למעשה
שו"ת שבט הלוי חלק ו סימן קנב: ...הנה כב' נמשך בזה אחרי המ"ב שנמשך אחרי תשובת נו"ב מהדו"ת יו"ד סי' קס"ט דבנגיעה שאינה פוסלת כמו שנגע לאחר כתיבה דדילמא הלכה כתי' א' של ב"י בסי' ל"ב דלא פסל מוקף גויל גם דנגיעה רק בעת כתיבה, וא"כ איכא ספק מחיקת שם השם דדילמא כשר באופן כזה, ומזה דן מעל' הה"ד בשם שמאחורי המזוזה כיון דאין שם פסול, הנה כבר נוהגים אנו בכ"מ שלא לפסוק בזה כהנו"ב והמ"ב אלא כהגאון בית שלמה יו"ד ח"ב סי' קל"ט דמותר להפריד גם כשנעשה הדבוק אח"כ כיון דסו"ס אנו פוסלים מספק א"כ אין כאן מחיקה דרך השחתה, ועוד דאפי' במחיקת מקצת השם ממש נסתפקו הקדמונים אם הוא מה"ת, ואף על גב דבזה אנו מחמירים היינו במחיקה אשר היא בשטח האותיות ממש, אבל במחיקה של דבוק הרי לי"א אין בכלל איסור מחיקה דאין זה מן השם, ואפילו להמחמירים אינו אלא מדרבנן, וכיון שהוא לתקן ספק, או לתקן השם עצמו אף על גב שכשר בלא"ה כמבואר בתשובת מהר"ם פאדוואה סי' פ' דאע"ג דהשם כשר בלא"ה מכ"מ כיון שהשם יהי' יותר מיושר ומתוקן אין כאן מחיקה, ואף על גב דלענין ההי"ן שבשם לא רצה מהרמ"פ לסמוך ע"ז נגד רבותיו, אבל בהא דידן שפיר חזי לאיצטרופי - מטעמים שכתבתי, עכ"פ איני רואה מקום להחמיר בכאלה.
^ 6.שו"ת באר עשק סי' ז' וכן ע"ע שו"ת מהרש"ם ח"ז סי' קט"ו שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ג סי' ק"ת ובשו"ת מהרש"ג ח"א יו"ד סי' מ"ז מתיר למחוק תגין של שם הארוכים יותר מדאי ומכערים הכתיבה ובלבד שלא ימחוק יותר מדאי
^ 7.א. כולם בתוך הדף
ב. לא יצא מהם כלל חוץ לדף
^ 8.כלומר, שכשיוצא השם כולו מחוץ לשורה, אין זה חשוב כתלייה, ואינו בכלל האיסור
^ 9.תרגום יונתן דברים פרשת כי תבוא פרק כח פסוק י: (י) וְיֶחֱמוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא אֲרוּם שְׁמָא דַה' חָקִיק בִּזְמַן דִתְּפִילִין עֲלָךְ וִידַחֲלוּן מִנָךְ:כתר יונתן: (י) ויראו כל גויי הארץ כי שמו של ה' חקוק בזמן שׁתפִילין עליך וייראו מִמך:
^ 10.והנראה מכוון מכמה מדברי הפוסקים דשאני מצות תפילין שפטרוהו בחשש של היסח הדעת או קושי בשמירה על גוף נקי וכגון בחולי וכיוצב"ז וכדלקמן סימן ל"ז ולכן גם לאחר תפילת ערבית כיון שעשאו ללילה וזמן שכיבה כלשון שו"ע הרב המובא במשנ"ב וביה"ל וחיישי חז"ל בזמן לילה לשמא ישן ויפיח ולא פלוג בתקנתן, משא"כ במצות מילה ותקיעת שופר ונטילת לולב ודומיהן דאין כלל פטור מהמצוה אלא בחשש סכנה דפיקוח נפש, וכל זמן שיום הוא, אדעתא דהכי לא קיבל עליו להיות בלילה, וכדברי הט"ז בסימן ת"ר.
^ 11.שו"ע יו"ד רסב, ז: אין דבר זה תלוי בתפלה, אם התפללו מבעוד יום, לא להקל ולא להחמיר.
^ 12.ט"ז אורח חיים סימן תר ס"ק ב: שאלה: קהל א' היה להם בער"ה שופר, ובאו שודדים וגזלו אותם, ונטלו גם השופר, ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם, ונתעכב השליח מחמת אונס, ולא בא עד סוף יום ב', והיה ר"ה ביום ה"ו (חמישי-שישי) ובשעה שבא השופר כבר התפללו של שבת, אבל עדיין היה יום גדול, מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת
...בקיבל עליו ואוסר על עצמו האיסורים של שבת, ודאי יש סברא לומ' דאדעתא דהכי לא קיבל עליו, דזה ודאי שכל אדם ניחא לקיים מצות הקדוש ברוך הוא, ואלו היה יודע שיכול אח"כ לקיים מצוה של חובת היום, לא היה מקבל עליו קדושת שבת, וזה הוה כמו קבלה בטעות לענין יום המעונן, דלא הוה קבל', כמ"ש בסי' רס"ג, דמה לי טעות דמעונן, או טעות דקיום המצו', בשניהם אלו ידע האמת לא היה מקבל עליו, א"כ כיון שמותר בין השמשות בשבות, לא גזרו בזה הזמן, פשיטא דלא גזרו קודם בין השמשות, כל שהוא לדבר מצוה, ונראה עוד, דאפי' היה יודע שיביא שופר אח"כ, ואפ"ה קיבל עליו שבת, דל"מ ליה לאפקועי החוב של שופר, דקבלה שלו (לא) עדיף משבועה וקי"ל אין שבוע' חלה לעבור על המצוה ...דודאי לא מבטלי' מצוה בזמנ' בשביל סתרי אהדדי, דזה לא אמרי' אלא באינו תלוי המצו' באותו הזמן.
^ 13.שו"ת הרמ"א סימן קלב: לא ידעתי שאלתך בזה, שהרי כתב הטור סי' ק"ו וז"ל: כל הפטורים מק"ש פטורים מן התפלה, וכל החייב- ממילא חייב בתפלה. וא"כ חתן שחייב בזמן הזה בק"ש מטעם שכלנו אינן מתכוונים בזמן הזה, ה"ה שחייב בתפלה מהאי טעמא. וכ"ש בני החופה ושאר שושביניו גם בתפילין חייבים, שאע"ג דתנינן שפטורים מן התפילין ושם אין לחלק בין ימיהם לזמן הזה דלאו בכוונה תליא מילתא, מ"מ נראה מאחר שקורין ק"ש ומתפללין חייבים ג"כ בתפילין, דהא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו והא דקאמר בגמרא (ברכות יד,ב) דפטורים מתפילין היינו בימיהם שהיו מניחים התפילין כל היום בלא ק"ש, אבל בזמן ק"ש מאחר דחייב בק"ש חייב בתפילין שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו, וזה מבואר
^ 14.ערוך השולחן אורח חיים סימן לח סעיף יד: המצטער, אפילו מצטער מפני הצינה, וכן כל מי שאין דעתו מיושבת עליו, מפני כאב הגוף והשינים וכל כיוצא בזה שהצער בא מאליו ואין בידו להסיח דעתו מצד זה, כמו צער בעסק או צער אבלות שבידו להתאמץ ולהסיח דעתו מזה כמ"ש בסעי' ח', אבל צערים כאלו א"א להסיחן מדעתו- פטור מן התפילין, דזה הוי כהיסח הדעת וכמ"ש בסי' כ"ח, ולכן אם אפשר לו ליישב דעתו ולהניחן מחויב לעשות כן, ומימינו לא שמענו לפטור עצמו מן התפילין מפני זה, ועוד דעיקר דין זה אינו מובן, דמקורו מהרמב"ם, ואיהו ס"ל דהיסח הדעת כפשוטו, ולכן בעת הצער הרי מסיח דעתו, אבל הטור וש"ע דס"ל דהיסח הדעת הוי רק קלות ראש, והרי במצטער ליכא קלות ראש, אלא שבסי' כ"ח סעי' ד' נדחקנו ליישב הדברים, דע"י זה יוכל לבא לקלות ראש ע"ש, אבל מ"מ אין זה ברור כל כך לשיטתם, ולכן אין להקל לגמרי בזה, וצ"ע.

בתור הערה, יש להזכיר שקדושי עליון בשואה הנאצית הניחו תפילין בחירוף נפש, ואף שכנראה אף ערוך השולחן היה פוטר בזה, אך רואים מכאן עניין חשוב, והוא הנקודה השורשית בעם ישראל, שתמיד מסרו את הנפש על קיום מצוות התפילין, אף אם לא היה להם יישוב הדעת כלל, ואף גרוע מכך שכמעט הגיעו לשגעון מחמת עול הצרות, ובכל זאת הניחו תפילין. יהי זכר קדושי הרוגי המלכות, ברוך.
^ 15.ש"ך יורה דעה סימן שלד ס"ק יב: ואסור בתכבוסת כו' - אבל א"צ קריעה ועטיפת ראש וכפיית המטה כאבל ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתפילין ושאלת שלום כן הסכמת רוב הפוסקים
^ 16.ע"פ המילון בפרוייקט השו"ת גירסה 22+
^ 17.שו"ע או"ח שלד, כא: האפיקורסים, דהיינו האדוקים בעבודת כוכבים, וכן מומרים לעבודת כוכבים שכתבו להם כתבי הקודש, אין מצילים אותם; ואף בחול שורפן עם האזכרות שבהן.
^ 18.רמב"ם הלכות תפילין א, יג: ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס ישרפו... כסף משנה: ...ופירש"י אפיקורוס אדוק בעבודת כוכבים כגון כהניהם ישרף דודאי לשם עכו"ם כתבו...
עוד בנושא נושאים שונים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il