ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר נושאים שונים

תשובון למבחן

מבחני סתם אב בבינה תפילין תמוז תשע"א

לחץ להקדשת שיעור זה
1. ס"ת, מזוזה, תפילין, האם צריכים שירטוט

טור יו"ד רע"א: ס"ת צריכה שרטוט
ספר תורה: הסוברים שחייב שרטוט הסוברים שאינו חייב בשרטוט
האם צריך שרטוט מן הדין רש"י, הרא"ש ע"פ הירושלמי, סמ"ג בדעת ר"י ובירושלמי, הר"ן, הרמב"ם ר"ת (למעשה טוב לשרטט, מדין "זה אלי ואנוהו")
מגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה-
מהו "אמיתה של תורה" ספר תורה מזוזה

בית יוסף שם אות ה:
ס"ת צריכה שרטוט. בפ"ב דמגילה (טז:) אמר רבי אסי: מגילה צריכה שרטוט, כאמיתה של תורה. ופירש רש"י: כס"ת עצמו,
והתוספות כתבו בפרק הקומץ (מנחות לב: ד"ה הא) שר"ת דקדק מסוגיית ההלכה דס"ת אין צריך שרטוט, ואמיתה של תורה אינו ר"ל ס"ת כדפירש רש"י, אלא היינו מזוזה, ומהא דתניא במסכת סופרים: כל יריעה שאינה מסורגלת- פסולה, ועוד אמרינן התם (פ"א ה"א): מסרגלין בקנה, אין ראיה, דדילמא בשרטוט העליון איירי, דאסור לכתוב ג' תיבות בלא שרטוט, ומכל מקום אומר ר"ת, דטוב לשרטט הס"ת, ליישר הכתיבה, משום: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו ב).
והרא"ש כתב בהלכות ס"ת (סי' ז) דבירושלמי (שם) משמע כפירוש רש"י וכתב עוד ונ"ל דספר תורה בעי שרטוט דילפינן כתיבה כתיבה ממזוזה, וגם סמ"ג (עשין כה קז:) כתב שר"י מפרש כפירוש רש"י וכן מוכח בירושלמי וכן דעת הר"ן בפרק ב' דמגילה (ה: ד"ה והלכתא) וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת (ה"ד) דס"ת שכתבו בלא שרטוט- פסול.
שו"ע רעא, ה: ספר תורה צריך שרטוט. ואם כתבו בלא שרטוט- פסול. ולא ישרטט בעופרת וכיוצא בו, שצובע.
רבי עקיבא איגר שם: סעיף ה' ס"ת צריך שרטוט. בב"י הביא דברי המרדכי בהלק"ט שכתב בשם א"ז דבשרטוט עצמו מסופק רבינו שמחה אם צריך שיהיה ניכר וקיים לעולם כמו בברזל או דסגי בשרטוט כדי שיהא נראה להסופר שיכתוב בשוה כמו בבדיל אף על פי שאח"ז נמחק השרטוט וקצת נראה לשון שרטוט גומא וחריץ עכ"ל וע' בסוטה (דף י"ז) דנסתפקו בתוספות במגלת סוטה דבעיא שרטוט אם מהני במה דמשרטט אחר כתיבה בין שיטה לשיטה.
רדב"ז: מועיל לשרטט ע"י עצם כפילת היריעה, כאשר היא חזקה ועומדת עד סוף הכתיבה:
פתחי תשובה: (יג) צריך שרטוט - עיין בתשו' רדב"ז (החדשות סי' קנ"ו) שכתב על מה שנהגו הסופרים לכפול הנייר שכותבין עליו הגט במקום שרטוט, דאם הנייר קשה שיהיו הכפלים עומדים וניכרים עד סוף כתיבת הגט, סגי בהכי, דמה לי ששרטט בקנה או בכל דבר העומד וניכר, דהטעם הוא כדי שיהיה כתיבה ישרה, והא איכא. ומשמע שם דה"ה בס"ת מהני כה"ג ע"ש.
(יד) בלא שרטוט - כתב בספר בני יונה דאם כתב איזה טעות וגרר שם איזה תיבות ונמחק השרטוט ולא שרטט מחדש וכתב עליו יש להכשיר, דיש להיישיר הכתב ע"י גרר מקום הטעות, כאילו היה משורטט.

"ועתה כתבו" הרב יששכר חזן (רעא, ה):
ספר תורה צריך שרטוט, והוא הלכה למשה מסיני , והגדר בזה שתהיה כתיבה יפה ומיושרת. גם במזוזה- צריך שרטוט, ורק בתפילין- אין צריך, לפי שהן מחופין ואין צריך לקרותן, משא"כ במזוזה שאינה מחופה כ"כ, דבנקל יכול להסירה ממקומה ולקרותה אם ירצה, לכן צריכה שרטוט שתהיה לפניו כתיבה נאה. ועוד דמזוזה נבדקת פעמיים בשבע שנים, משא"כ בתפילין שא"צ בדיקה (מעיקר הדין) שמניחן תדיר.
שו"ע רפח, ח: הלכות מזוזה: צריכה שרטוט . ואם כתב בלא שרטוט, פסולה.
שו"ע לב, ו: הלכות תפילין: אין צריך לשרטט כי אם שטה עליונה, ואם אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט, ישרטט כל השורות. ולא ישרטט בעופרת, מפני שהמקום השרטוט נשאר צבוע. הגה: וי"א שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים, אעפ"י שיודע לכתוב בלא שרטוט, וכן נוהגין (ברוך שאמר ומרדכי וספר תרומה וסמ"ג).
משנה ברורה: (כ) שיטה עליונה - משום דתפילין אין עליה הלמ"מ לשרטט כמו מזוזה, (וכל החיוב לשרטט בתפלין הוא) רק משום דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלי שרטוט, ע"כ כשמשרטט שיטה עליונה- די, כי סתם בני אדם יודעים לאמן ידם לכתוב כל השיטות ישרות אחר שכתבו שיטה עליונה, וקאמר אין צריך, משום דאם ירצה לשרטט כל השיטין כדי לכתוב יותר ביושר ליפות השיטות- הרשות בידו. ואם לא שירטט אפילו שיטה עליונה, עיין בביאור הלכה.
(כא) ישרטט - פי' לכתחלה משום "זה אלי ואנוהו", אבל בדיעבד אפילו אם לא שירטט, וכתב השיטות עקומות- אין לפסול התפילין.
שו"ע רפד, א: כל כתבי הקודש- אין כותבין בלא שרטוט, אפילו כתובים על הנייר.
2. כיצד הוא השרטוט והאם צריך לשרטט לשמה
שיטות השרטוט בתפילין:
השו"ע:

הרמ"א:


לדעת ר"ש- אין לשרטט את כל השורות:

שיטת הב"ש:

שו"ע תפילין לב, ו: אין צריך לשרטט כי אם שטה עליונה, ואם אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט, ישרטט כל השורות. ולא ישרטט בעופרת, מפני שהמקום השרטוט נשאר צבוע. הגה: וי"א שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים, אעפ"י שיודע לכתוב בלא שרטוט, וכן נוהגין (ברוך שאמר ומרדכי וספר תרומה וסמ"ג).
משנה ברורה (ס"ק כא) ישרטט - פי' לכתחלה, משום "זה אלי ואנוהו", אבל בדיעבד אפילו אם לא שירטט, וכתב השיטות עקומות- אין לפסול התפילין. (כב) בעופרת - וכן בדיו ובסיקרא, וכל כיוצא בזה, ואפילו בין השיטין- אסור לשרטט בו, וכל זה לכתחלה, אבל בדיעבד- אין להחמיר, כן כתב הל"ח והא"ר ובתשובת דבר שמואל סימן שס"ב מפקפק בזה מאוד אם משורטט בשום צבע שחור מחמת נגיעת אות באות ע"י השירטוט השחור, אם לא דכתב מתחת השירטוט עי"ש.
טור סי' רעא הלכות ספר תורה: תיקון הקלף ושירטוטו- אין צריך שיהא לשמה
בית יוסף שם: ומ"ש אבל תיקון הקלף ושרטוטו- אין צריך שיהא לשמה. כן כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה (סי' ג) בשם ר"ת ור"ח אהא דאיפליגו אביי ורבא, דאביי אמר: הזמנה מילתא היא, ורבא אמר: לאו מילתא היא, דהזמנה היינו לחתוך הקלף ולתקנו שיהיה ראוי לכתיבה, והלכתא כרבא דאמר לאו מילתא היא, כלומר לא הוי דבר חשוב, הילכך בעי עיבוד לשמה, והוא מדברי התוספות בפרק השולח (גיטין מה: ד"ה עד).
שרטט בדבר הצובע, האם כשר בדיעבד:
א. מעדני יום טוב: כשר בדיעבד
ב. רעק"א: פסול
ג. פת"ש: צ"ע על דבריו של המעדני יום טוב
פתחי תשובה: (טו) שצובע - עיין בספר בני יונה הביא בשם מעדני יום טוב דבדיעבד אם שרטט בדבר הצובע- אינה פוסלת. אכן בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' נ' (אביאנו לקמן סי' רפ"ד סק"ג) לא משמע כן, ע"ש היטב, ובאמת דברי המעדני יום טוב שם צ"ע ע"ש בהל' ס"ת ודו"ק.
"פתחי מזוזות" (לרב יששכר חזן) בדין שרטוט מזוזה:
ותניא במסכת סופרים פ"א ה"א מסרגלין בקנה ואפילו עשוי ממתכת ואפילו סכין ובלבד שלא יהיה חד שיוכל לחתוך הקלף אף אם אינו חותך בפועל, ואין משרטטין בעופרת וכיוצ"ב מפני שצובע, ואין הכתב שעליו ניכר יפה, ובדיעבד כששרטט בעופרת: יש מכשירים ויש מחמירים אף בדיעבד, דהואיל וכותב האותיות על השרטוט נמצא שיש נגיעה ביניהם ע"י צבע השרטוט, ואין כאן מוקף גויל, ויש שחששו בזה לכתב ע"ג כתב ואפילו כשאין השרטוט בצבע שחור, ועוד דשרטוט הוא מלשון חריץ וגומא לשון פריטה, וע"י עופרת אין חריץ כשלא דוחק, לכן יש ליזהר בזה מאד להוציא עצמו ממחלוקת, וישרטט רק במרצע כמו שנהגו, ומטעם זה צריך לשרטט מבפנים דווקא, ולא מהצד החיצון של הקלף, דא"כ אינו עושה גומא וחריץ במקום הכתב. השרטוט צריך להיות בין השורות, ונוהגים לשרטט גם מן הצדדים, כדי שיוכל לכוין השיטות כראוי, ואם לא שרטט מן הצדדים- יש להכשיר בדיעבד.
י"א (רעק"א) דהשרטוט צריך להיות קיים לעולם ואם נמחק צריך לתקנו לאחר הכתיבה, ויש אומרים (מקדש מעט) דהוא רק למצוה, ומעולם לא שמענו לבדוק בס"ת אם קיים שרטוטו.
ועיין עוד לעיל בתשובות אחרות בדין שרטוט
3. האם מועיל שרטוט לאחר שכתב

רבי עקיבא איגר יו"ד רעא, ה: ס"ת צריך שרטוט. בב"י הביא דברי המרדכי בהלק"ט שכתב בשם א"ז דבשרטוט עצמו מסופק רבינו שמחה אם צריך שיהיה ניכר וקיים לעולם כמו בברזל או דסגי בשרטוט כדי שיהא נראה להסופר שיכתוב בשוה כמו בבדיל אף על פי שאח"ז נמחק השרטוט וקצת נראה לשון שרטוט גומא וחריץ עכ"ל וע' בסוטה (דף י"ז) דנסתפקו בתוספות במגלת סוטה דבעיא שרטוט אם מהני במה דמשרטט אחר כתיבה בין שיטה לשיטה .
שו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן קפ:
בענין שרטוט אחר הכתיבה בדבר הצריך שרטוט
הגאון רע"א בתשובה סי' נ' כתב לפסול אף אם משרטט אח"כ, מהך דמנחות (ל"ב) דפרכינן מהא דתניא תפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, טעמא דאין מורידים, הא משום שרטוט- לא, ואם אפשר לשרטט אח"כ לק"מ.
ותמה על דהתו"ס סוטה י"ז ב', דנסתפקו בשרטוט אחר כתיבה, ובאו"ד הביאו סוגיא דמנחות הנ"ל, ולא פשטו ספיקם ממנה. ולע"ד יש לדייק מלשון התוס' שם, שכבר עלה על דעתם זו הפשיטות ודחו אותה. שהרי כתבו שם מיד אחר הספק דשרטוט אחר הכתיבה, דנראה דהא דתפלין א"צ שרטוט היינו שכך באה הלכה למשה מסיני שלא ישרטטו אותם, ואלה הדברים אין להם המשך למעלה, ונראה דס"ל ז"ל דאפי' נאמר שמועיל שרטוט אחר הכתיבה, מ"מ ה"מ היכא דבשעת הכתיבה ג"כ הי' ראוי לשרטוט, וי"ל דא"ז מעכב מה של"ה משורטט בשעת הכתיבה, אבל י"ל דזה הוי מילתא דפשיטא דבעי' לכתחלה שרטוט בשעת הכתיבה, אלא שאם הי' ראוי לשרטוט בשעת הכתיבה אינה מעכבת בו, ככל דבר הראוי לבילה, ע"כ כתבו שאין לפשוט מתפלין, משום די"ל דיש איסור לשרטט התפלין, וא"כ אינם ראויים לשרטוט בשעת כתיבה, אבל בעלמא כשטעה ולא שרטט י"ל דמהני שרטוט אח"כ. ולפ"ז הספק עודנו במקומו.
...וזו"ז י"ל, דיש שני טעמים בחיוב שרטוט:
א. הא' כדי שילך הכתב מיושר ונאה
ב. והשני שצריך לכתוב כדרך הספרים, ודרך הספרים שיהיו משורטטים.
והנה לטעם דדרך ספרים שיהיו משורטטים, י"ל שמועיל ג"כ אח"כ, דמ"מ הוא נראה כדרך הספרים, ולטעם מפני הכתיבה- אינו מועיל שרטוט דאח"כ. וי"ל דטעם יפוי הכתב ל"ש כ"כ במגי"ס (מגילת ספר), כמו שהביאו התוס' בסוגיין בשם ירושלמי שהרי למחיקה קיימא, ונשאר רק טעם שיהי' נראה כדרך הספרים, וע"ז י"ל דמועיל ג"כ אח"כ, ולפ"ז אין לפשוט ממזוזה למגילת סוטה. ומ"מ יש להסתפק במזוזה ג"כ, דשמא עיקר הטעם הוא משום שיהי' נראה כספר, וע"ז מועיל התיקון דאח"כ, דגם אח"כ מוסיף הידור ויפוי הספר ע"י השרטוט. (זיימל, תרנ"ד).
ילקוט יוסף שובע שמחות א מקום וסדר קביעת המזוזה וברכתה:
צו. מזוזה צריכה שרטוט, ומזוזה שנכתבה בלי שרטוט פסולה. ואין מועיל לשרטטה אחר כך. וכן כשיש ספק אם שרטטום, ובמשך הזמן נמחק השרטוט, או שמא לא שרטטום כלל, יש להחמיר מספק, שהשרטוט במזוזה הלכה למשה מסיני. ומכל מקום אם תיבה אחת או שתים מן המזוזה נכתבו בלא שרטוט, ישרטטם אחר כך, ויכשירה, והוא הדין בספר תורה.

ספר "ועתה כתבו":
 אם נמחק השרטוט בעוד שהכתיבה עליו, ראוי לתקנו ולחזור ולשרטט שם.
[בהערה: לחוש לכתחילה לדעת רעק"א בשו"ת סי' נ שהצריך שרטוט קיים לעולם אבל הרבה פוסקים כתבו שזה רק למצוה ומעולם לא שמענו לבדוק בס"ת אם קיים שרטוטו ]
 אמנם אם כתב איזה טעות וגרד שם (באופן המותר) ונמחק גם השרטוט, לא יכתוב מחדש, עד שישרטט שוב אותו מקום.
[בהערה: בני יונה שם סעיף ה: "ואם כתב איזה טעות, וגרר שם איזה תיבות ונמחק השרטוט- ישרטט מחדש שם"]
 ואם כתב בלי שרטוט- יש פוסלין.
[בהערה: שו"ת תשב"ץ (חלק א סימן ב: "ואיני יודע טעם לדבר, שטעם השרטוט אינו אלא כדי שתהא כתיבה יפה ומיושרת, ע"כ צריכה שרטוט קודם כתיבה, אבל לכתוב בלי שרטוט ואח"כ ינקוד, דאיסורא מאי דעבד עבד, והוי מעוות לא יוכל לתקון") שו"ת מהר"מ שי"ק סי' רנט, מלאכת שלמה כלל ה סק"ג, דהואיל וכשבא לכתוב עתה אין שרטוט, חמיר טפי מנמחק לאחר שנכתב].
4. אות שנפסקה, האם מועיל תיקון פרט

שו"ע או"ח לב, טז: נפסק אחת מהאותיות, הגה: הפשוטות, כגון וי"ו זיי"ן או שנפסק רגל (הנו"ן) וכיוצא בה, (מרדכי ה"ק דף צ"ב) אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו- כשר. ואם לאו, פסול. ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים. הגה: מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתקונו, פסול אף על פי שהתינוק קורא אותו כהלכתו (מרדכי ומהרי"ק שורש ס"ט וריב"ש). הא דמכשרינן כשנפסק אות, דווקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסק, אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו, או אם רגל הכ"ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו- פסול.
משנה ברורה: (מה) נפסק - י"ל בשני אופנים:
1. או מחמת נקב- וזה אין כשר כ"א בניקב אח"כ, כמו שיתבאר בסמוך בפנים
2. או ע"י שנחסר הדיו באותו מקום- ובאופן זה היה קאי הדין דשו"ע, אפילו אם בתחלת הכתיבה נעשה כך.
(מו) הפשוטות - ולפיכך אין מועיל בה אם נשתייר כמלא יו"ד, דאדרבה נראית כיו"ד ופסול, הלכך בעינן תינוק בזה: (מז) או שנפסק רגל הנו"ן - כצ"ל. ופי' נו"ן פשוטה, וכיוצא בה, כגון כ"ף פשוטה שרגלה קצרה, ודומה קצת לדל"ת או לרי"ש [מפמ"ג ודה"ח].
(מח) אם תינוק - עיין בט"ז שכתב דהך נפסק, מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי, ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק, אז תלוי בקריאת התינוק, אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא,
אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק, דהיינו שנעשה ההפסק ברחבו של רגל האות, ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל, בזה לא מועיל תינוק, דהתינוק יצרף מה שלמטה ממנו לחלק העליון, ובאמת אין לו צירוף, וזה דומה לנפסק רגל הא', אלא צריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק,

ואין זה דומה למש"כ השו"ע כאן, דאין צריך לכסות שאר האותיות, דבזה ודאי מודה דצריך לכסות, וכן הסכמת האחרונים [דלא כמש"כ בספר ישועות יעקב להקל כשיטת המאירי . ובביאור הגר"א בסימן ל"ו משמע ג"כ כהט"ז דלא מצרפינן להאות מה שלמטה].
(מט) לא חכם - היינו חכם כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק, ויהיה מתפרש שפיר, אבל אין נקרא חכם אם הוא חכם בהכרת האותיות היטיב, ואין מבין מה שכתוב לפניו, דזהו ודאי ג"כ כשר: (נ) ולא טיפש - טיפש היינו שאינו יודע לקרות האותיות, וכל שיודע לקרות האותיות, אף על גב דאינו בקי כ"כ בצורת האותיות, כל שאומר דאין בו צורת אות- פסול הוא ...(נב) האות - כגון אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת אל עצמן ( ) וכן נקודת הפ"א שאין נוגעת לגגה ( ), וכן לכל אותיות שאינן פשוטות שיש הפסק באמצען ( ), שהוא פסול בין אם נעשה זה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה, שלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא, ומחמת זה דומה האות במקצת לאות אחר, כגון וי"ו קטיעה, שאנו מסופקין אם הגיע לאורך וי"ו או כשיעור יו"ד, ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא, דאורך וי"ו יש לה, מדלא קראה יו"ד, וה"ה לאות נו"ן פשוטה ( ) וכ"ף פשוטה ( ), שיש ספק אם יש להם שיעור ארכן או כ' כפופה שדומה במקצת לבי"ת ( ) וכה"ג, שיש להסתפק אם תמונתה דומה לאות אחרת, אבל היכא שאנו רואין שאין האות נשאר בצורתה, מה מועיל בראיית התינוק, ועינינו רואין שאין האות בצורתה. ולכן אין להכשיר האל"ף שרגל שמאלו אין נוגע לקו האמצעי ( ), בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף, דמפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא עיין הפוכה.
וה"ה בפשוטות אם אנו רואים ודאי שאין בו צורת אות, לא מהני מה דתינוק קורא אותו כך, רק בספק לנו אם יש בו שיעור כראוי מהני, וכ"ז בלא תיקון, ולענין תיקון עיין בבה"ל: (נג) כשנפסק אות - וה"ה מה דמכשיר לעיל בסט"ו את ניקב רגל הה"א, אבל בניקב חללו דמכשיר שם המחבר, הוא אפילו ניקב קודם הכתיבה, ולא נקט שם אם לאחר שנכתב וכו', אלא משום סיפא דניקב רגל: (נד) ואח"כ נפסק - והטעם דלא בעינן מוקף גויל רק בעת הכתיבה, ולפ"ז אפילו אם מגיע הנקב מאות לאות שסמוך לו, ג"כ כשר, אכן הדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ו מחמיר בזה ועיין בביה"ל.

ביאור הלכה סימן לב סעיף טז:
* נפסק - וה"ה אם מתחילה כתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוה שלא כסדרן- מראה לתינוק. ט"ז וא"ר וחידושי רע"א: * אם תינוק - עיין בפמ"ג וא"ר דאם יש כמלא או"ק דידהו, כגון וי"ו או נו"ן פשוטה קטנה, וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן- כשר, ואין צריך להראות להתינוק: * יודע לקרותו - אז אפילו הוא נקב גדול או הפסק גדול שפרידתו ניכר להדיא- כשר, וא"צ שום תיקון, דלא יהא עדיף מאלו כתב לכתחילה אות קצר כזה, דכשר.

* ואם לאו - אפילו נעשה ההפסק לאח"כ, כגון שקפץ הדיו מהקלף, ונשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו, ואפילו אם היה ההפסק קטן כ"כ שלא היה פרידתו ניכר להדיא, והראה להתינוק גם החלק שלמטה מההפסק וקראו לאות אפ"ה פסול, דאין מצרפין לו מה שלמטה כמש"כ הט"ז. וכ"ז לענין שישאר כך בלא תיקון אבל לענין תיקון אם התינוק יודע לקרות האות ע"י צירוף מה שלמטה מהני אפי' בתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן דוקא דלא נתבטל ממנו לגמרי שם אות כיון שהתינוק יודע לקרות ע"י צירוף ואפילו נעשה זה ההפסק בעת הכתיבה. וכתב הפמ"ג דכל זה בשלא ניכר להדיא פרידתן, אבל אם ניכר להדיא פרידתן, אין מועיל לו שום תיקון אפילו נעשה לאחר הכתיבה. ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מש"כ אודות זה:
פסקי תשובות (לב, טז):
א. הפסק דק מן הדק שאינו נראה רק נגד השמש או בזכוכית מגדלת כשר לדברי הכל וגם אין צריך לתקנו מעיקר הדין אך ראוי לתקנו
ב. הפסק דק אשר אינו נראה להדיא בראיה רגילה אלא לאחר התבוננות. אם לא נעשה כשתי אותיות, כגון הפסק באמצע בי"ת גימ"ל דל"ת ה"א וכו', ואפילו אם חלק אחד נעשה כדמות אות אחרת, אבל החלק השני אין לה משמעות של אות אחרת, וכגון הפסק בחיבור יוד"י האלף לגגו או הפסק בחיבור יו"ד דעין לעי"ן או הפסק באחד מב' היודי"ן הימנים של השי"ן לגוף השי"ן או בשניהם וכדומה, כיון שאין ההפסק ניכר להדיא- מועיל תיקון.
ואם נעשה כדמות שני אותיות, וכגון בנפסק יו"ד השמאלי מהשי"ן שנעשה כעי"ן יו"ד ( ) או צדי"ק שנעשית יו"ד ונו"ן ( ) או מ"ם פתוחה שנעשית כ"ף וא"ו ( ) או למ"ד שנפסק צוארה ונעשית כ"ף וא"ו ( ) וכדומה:
01. לשיטת הפמ"ג (א"א סקס"ט) ודעימיה יש לפסול ואין מועיל תיקון משום שלא כסדרן
02. ולשיטת הגרע"א (בהגהותיו הכא) ודעימיה יועיל תיקון.
ג. הפסק הנראה לעין להדיא אך עדיין תינוק מכירה וקוראה כהוגן:
01. לפמ"ג ודעימיה: בכל ענין פסול ואין מועיל תיקון, משום שלא כסדרן
02. ולהגרע"א ודעימיה: באם לא נעשה כשתי אותיות מועיל תיקון, ובאם נעשה בשתי אותיות אין מועיל תיקון.
ד. בהפסק גדול מאד עד אשר ניכר ונראה לעין כל מרחוק. הרי זה בגדר אבד צורתו לגמרי, ולדברי הכל אין מועיל בו תיקון, ואפילו תינוק יקראנה כהוגן.
ולסיום הענין נכון לציין חידושו של הקסת הסופר (סימן ט' סעי' ד') שלענין מ"ם סתומה וסמ"ך שנפרדו קצת, אף שהתינוק קראו כראוי, אין להתיר לתקן שלא כסדרן, דמ"ם סתומה וסמ"ך שפתוחים אפילו במעט אין שם סתימה עליהם ופסולים ( ), אמנם רבים מהאחרונים השיגו על חידוש זה, והסכימו שאין חילוק בין אותיות אלו לשאר אותיות, ובכל הנ"ל אין חילוק בין אם נעשה הדבר בשעת כתיבה או לאחר מכן.
5. אות ך' פשוטה שעשה את גגה רחב, כיצד יתקנה

משנה ברורה סימן לו: ...בכ"ף פשוטה אם האריך גגה עד שנראה כרי"ש- פסול, ואם ספק- מראין לתינוק דלא חכים ולא טיפש. ומאד צריך הסופר ליזהר עכ"פ לכתחלה שיהיה הירך כפלים מן גג, כדי שאם כופפין אותה תוכל להיות כ"ף כפופה, שאין חילוק בין פשוטה לכפופה, רק שזה פשוטה וזה כפופה, כי יש מחמירין ופוסלין בזה אפילו דיעבד, [הט"ז ביו"ד סימן רע"ג עי"ש שקרא לאותם הסופרים בורים, ושהס"ת פסול בזה], וכן כל הפשוטות צריכות להיות לכתחלה כפלים מן הגג מטעם זה. ובדיעבד אם נמצא בס"ת שהמשיך הגג של ך' עד שנראה כרי"ש אם באפשרו להאריך הרגל למטה- יאריך, ואם לאו- ימחוק הכל ויכתבנו מחדש, ויש מקילין דדי בגרירת הרגל או הגג, אבל לגרור קצת מן הגג עד שיעמידנו על תמונת כ"ף- לא מהני, דהו"ל חק תוכות.
ט"ז יורה דעה סימן רעג ס"ק ד': ואני ראיתי עוד מעשה סופרים בורים הרבה שכשאירע להם אות כ"ף פשוטה בסוף השיטה ויש עוד מקום פנוי קצת שא"א לכתוב תיבה אחרת, הם מושכים הכ"ף פשוטה כזה, וזהו פיסול גמור שהוא דלי"ת ולא ך'!
וכן ראיתי שמזהיר על זה בתשובת מהרי"ל (סי' צ"ח) וקורא אותם: "בורים פוסלים ספרי תורה בשביל זה", אלא הכ"ף פשוטה צריכה להיות רגל שלה פי שנים מן הגג, וכן הוא בהגה' מיימון פרק א' דהל' תפילין בשם רא"ם דכ"ף כפופה ופשוטה- שיעור אחד להם, דהיינו אם תפשוט הכפופה תהיה פשוטה, הרי מוכח דהפשוטה צריכה כפל ברגל מן הגג דומיא דכפופה שיש לה ג' חלקים, וטעות זה הוא מצוי בהרבה ספרי תורה, על כן ראוי לכל מורה שיזהיר הסופרים על זה, ולתקן מה שעשו כבר, וס"ת כזאת פסולה לקרות בה כלל, וכשמתקן כ"ף פשוטה הזאת צריך למחוק אותה כולה ואח"כ לכתוב מחדש כראוי דאם לא ימחוק רק קצת מגגה יהיה כחק תוכות, וכמו שכתבנו באורח חיים סי' ל"ב סעיף י"ז באות שנכתב כולו בפעם אחת עיין שם.
6. מ' פתוחה שנסתמה, כיצד יתקן, פרט
שו"ע לב, יח: מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה- אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, משום דהוי כחק תוכות. ומה תקנתה? שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה, ואח"כ יכתוב מה שגרר.

משנה ברורה סימן לב:
(ע) שנדבק - ואם פוסל בזה נגיעה דקה כחוט השערה, עיין מה שכתבנו לקמן לענין ה"א ועיין בבה"ל: (עא) ונסתמה - והוי כמ"ם סתום, שמקומו רק בסוף תיבה ולא באמצעותה, וכן כל אותיות מנצפ"ך הכפולין בא"ב, כותב את הראשונות בתחלת התיבה ובאמצעיתה, והאחרונות בסוף, ואם שינה- פסול: (עב) ולפותחה - וה"ה שאר אותיות שנתקלקל תמונתם בעת הכתיבה או אח"כ, וע"י הגרירה יעמדו על תמונתם כגון ד' שהמשיך רגלו ודומה לך' פשוטה וכל כה"ג, אין מועיל להן גרירה, כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות הנשאר אלא ימחוק רגלו וכנ"ל בס"ק ס"ח ואח"כ יתקננו. (עג) כחק תוכות - דבגוף האות אין עושה שום מעשה אלא גורר הסתימה... (עד) ומה תקנתה - כל שכתוב בסעיף זה שיש תקנה היינו קודם שכתב אות שאחריו, דאל"ה פסול בתו"מ דבעינן בהן כסדרן דווקא, לבד מהיכא שנבאר בהדיא דלא מעכב בזה כסדרן: (עה) כצורת נ"כ - כי כתיבת המ' פתוחה הוא בב' כתיבות דהיינו בתחלה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין בצדה כמו וי"ו:

וא"כ כל שנעשה הפסול בו, דהיינו הו'- צריך לגוררו כולו, אבל הנו"ן שנכתב בהכשר- אין צריך לגוררו, וה"ה בכל אות שנכתב ב-ב' כתיבות כגון ג' וכיו"ב, ונעשה פסול בכתיבה א', אין צריך לגרור רק אותה, לאפוקי ברי"ש שעשאה כמין ד', דבפעם א' נכתב הכל בפסול- צריך הכל לגרור.
משנה ברורה סימן לו: צורת אות מ"ם פתוחה: ...ואם לא הדביק החרטום למעלה לגגו, ונראה ככ"ף וא"ו- פסול, ואין מועיל לו תיקון בתו"מ אם כתב אחריו דהוי שלא כסדרן וכדלעיל בסימן ל"ב סכ"ה עי"ש במ"ב. וה"ה אם הדביק החרטום למטה במקום פתיחתו להמ"ם דפסול, ומבואר דינו לעיל בסימן ל"ב סי"ח לענין תיקון אם לא כתב עדיין אחריו בתו"מ.
7. מי שכותב בימינו, ושאר מלאכות בשמאל, או להיפך, כיצד יניח
(אג"מ: ע"פ היד שעושה בה רוב מלאכתו, כגר"א וכב"ח וכיש אומרים הראשון בשו"ע (לא מסתבר כלל להחמיר שיניח על שתי הידיים)
יביע אומר: ע"פ היד שכותב בה, כיש אומרים השני בשו"ע שהלכה כי"א בתרא וכן פסק רמ"א (ואח"כ לחומרא יניח על היד השנייה))
טור או"ח סי' כז: אם הוא כותב בימינו, אף על פי ששאר מלאכתו בשמאלו, דינו כשאר כל אדם
בית יוסף או"ח כז, ו:
...ואדם הכותב בשמאל ושאר רוב מעשיו עושה בימין או כותב בימין ושאר רוב מעשיו עושה בשמאל כתב בעל התרומה (סי' ריג סדר הנחת תפילין) זה הכלל יניח תפילין ביד תשת כח כרב אשי (מנחות לז.) דדריש ידכה יד כהה ולא אזלינן בתר כתיבה עכ"ל
וכן נראה שהוא מסקנת המרדכי (הל' תפילין יג ע"ג)
שו"ע כז, ו: ואטר יד ימינו, אם עושה כל מלאכתו בשמאלו, מניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם. ואם שולט בשתי ידיו, מניח בשמאל כל אדם. ואם כותב בימינו, ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו, או כותב בשמאל ושאר כל מעשיו עושה בימין:
א. י"א שיניח תפילין ביד שתש כח, דבעינן יד כהה,
ב. וי"א שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לענין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה. (הגה: והכי נהוג).
נמצא ע"פ הרמ"א שיש להניח על יד שמאל במקרה שכזה
פסקי תשובות שם:
וכן מסקנת המחבר וכפי הכלל הידוע דכשמביא ב' יש אומרים, דעתו להלכה כהיש אומרים השני.
ושיטת הגר"א (סקי"ז) כהיש אומרים הראשון ("סברא ראשונה עיקר"), שאזלינן אחר יד כהה, ואפילו בה הוא כותב
ועל פי הב"ח (ד"ה ואיטר יד) ההכרעה כעין פשרה, שיש תמיד להעדיף יד שמאל דעלמא, ולכן בין בכותב בשמאל ושאר מלאכתו בימין ובין להפך- מניח בשמאל דעלמא, ולמעשה מחלוקת זו בלתי מוכרעת היא, ועל פי המלצתו של המשנ"ב בביה"ל (ד"ה והכי נהוג) יש לחתור לנהוג אליבא דכולי עלמא, והיינו כשיש עוד צירופים וסיבות לומר שההנחה תהיה על יד שמאל דכל אדם, יש לעשות כן.
אג"מ: הרבה נהגו כגר"א וכב"ח שהולכים לפי היד שעושה בה רוב מלאכתו (ולא לפי הכתיבה):
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן יא:
והגר"א סובר לגמרי כשיטה ראשונה בש"ע דיניח תפילין ביד שתש כח, דבעינן יד כהה, וליכא שום מעלה
בכתיבה, ואזלינן בתר רוב מלאכות, שלכן אף אם נימא דהגירסא ברמ"א הוא: "והכי נהוג", אף שהוא נגד לשונו בד"מ, אין מנהג זה שוב עכשיו, שהרבה עשו כהב"ח והרבה יש שנוהגין כהגר"א, ולהצריך לאיטר כזה להניח שני זוגות תפילין בזא"ז ולא יברך כלל על תפילין, או להצריכו בשביל הברכה שיניח השני של יד בזה אחר זה בברכה קודם שיניח השל ראש, וכשיהיה עליו של יד השני יניח גם של הראש ויחלוץ של יד השני ויניח של יד הראשון וימצא שגם בברכה קיים וגם שיהיה גם על של יד שיצא בו בודאי יחד עם השל ראש, לא מסתבר כלל שהוא טירחא גדולה מאד ולא מצינו בספרי רבותינו עצה כזה
יביע אומר: יש לפסוק כשו"ע ביש אומרים בתרא, שיש ללכת אחר היד שכותב בה:
שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן ב:
ובאמת שראוי ונכון מאד לעשות כן כשכותב בשמאלו וכל יתר מעשיו כולם עושה בימין, שרבו הפוסקים שיניח תפלין ביד שתש כחה, אלא שאנו קבלנו הוראת מרן, שסובר שהיד שכותב בה נחשבת לימין, ומניח ביד שכנגדה, וכ"פ הרבה אחרונים, לפיכך נכון שאחר שיניח התפלין בימין, כדעת מרן וסיעתו, ויברך עליהם, (ולא שייך בזה ספק ברכות להקל נגד דעת מרן, מאחר שעיקר המחלוקת במצוה ולא בברכה...). ולאחר התפלה יניח התפלין בשמאל בלי ברכה, ויקרא בהם ק"ש, כדי לצאת י"ח רוה"פ (רוב הפוסקים) שחולקים על סברת מרן ז"ל. אבל כשרוב מעשיו בשמאל, וכותב בימין- די לו בהנחת תפלין ככל אדם בשמאל, ורק ממדת חסידות יחזור להניח תפלין לאחר התפלה בימין. והנראה לע"ד כתבתי. והיעב"א.
8. מי שנולד כימני, והרגיל את עצמו בשמאל, כיצד יניח

הלכות קטנות למרדכי (מנחות) הלכות תפילין רמז תתקסט:
ומיהו אם הרגיל עצמו לעשות שום דבר ביד- לא הוי הרגלתו כלום למיקרי איטר, אלא א"כ נולד כן, מדלא מוקי מתני' דפרק הבונה כשהרגיל עצמו לכתוב בשמאל, ויש לדחות דהיינו הך דמשני בשולט בב' ידיו, ומיהו נראה לר"ץ דבעיקר כח תליא מילתא, ואם הרגיל, אף בכתיבה מסופק ר"י, דאיכא לפרש רבי נתן כדפרישית, ונראה לי דכאיטר חשבי' ליה, ומה שפי' לעיל הדין לדמותו דשולט בב' ידיו אין נראה לר"י, אלא ודאי נראה לי, היכא שאין שוין בשתיהן, לכח איטר גמור חשבינן ליה.
הרב רון ניהוז ביאר בספרו "ביאורי השבת":
ביאור שיטת המרדכי:
ובספר דבר הלכה (סי' ג' ס"ק א') הביא מש"כ הגאון מרדכי בנעט בפירוש המרדכי, דכוונת המרדכי מהא דאמרו בגמ' (שבת ק"ג) דתנן: הכותב בידו בימינו בין בשמאלו- חייב, ופריך בגמ' בשמאל לא לחייב ומשני באיטר יד שנינו, והדר פריך: אימין לא לחייב? ומשני בשולט בשני ידיו.
היינו דהוכיח המרדכי מהא שתירצו דקאי בשולט בשני ידיו ולא מוקי במרגיל עצמו לכתוב מוכח שע"י הרגל- לא נעשה כאיטר.
והקשה המהר"ט בנעט מאי ראיה היא, דדלמא הרגיל לא מהני, ולכן לא מתוקמא בהרגיל, דהדר תקשי אימין לא לחייב, ותירץ שאע"ג דלעניין תפילין מסתפק אי הוי כאיטר, מ"מ לגבי שבת אע"פ שכותב בשמאל, מ"מ לא פקע ממנו חיוב ביד ימין כיוון שכוחו בימין. ודוחה המרדכי, דזה נכלל במה שתירצו דאיירי בשולט בשני ידיו.
עוד כתב המרדכי, ומיהו לר"ץ הכל תלוי היכן נמצא עיקר כוחו, ולכך גם אם הרגיל עצמו לכתוב בשמאל, מ"מ כיוון שעיקר כוחו בימין, חייב רק אימין. אמנם מביא המרדכי שיטת הר"י, שהמרגיל עצמו לכתוב בשמאל- חייב בשמאל.
נמצא לפי דברינו שדברי המרדכי סובבים על המרגיל עצמו לכתוב בשמאל, אולם שאר מעשיו עושה בימין, שלעניין שבת- דינו כשולט בשתי ידיו, ואלו לעניין הלכות תפילין פליגי בזה הפוסקים:
א. שדעת הר"ץ דאזלינן בתר העולם, ואילו
ב. דעת הר"י דאזלינן בתר האדם בעצמו וחשיב כאיטר.
ולפ"ז מש"כ המרדכי הרגיל עצמו לעשות "שום דבר", כונתו לכתיבה בלבד, משום דראיתו מסוגיא דשבת והתם קאי לעניין כתיבה.
העולה לפי דברינו בביאור שיטת המרדכי חידוש גדול לדינא, דחלוק הלכות תפלין מהלכות שבת, דלעניין:
א. תפילין, כיוון שעיקר כתיבתו בשמאל, ממילא יש דיעה במרדכי דמניח בימין, משא"כ
ב. בשבת שכיוון שצורת כתיבה הרגילה של העולם היא בימין, אע"פ שהוא דרכו בשמאל, מ"מ לא פקע ממנו שם כתיבה בימין, כל שבכוח, הוא יכול לכתוב בימין, אע"פ שבפועל הוא כותב רק בשמאל.
שו"ע הרב או"ח כז, י: במה דברים אמורים כשנולד אטר יד:
א. אבל אם אח"כ הרגיל את עצמו לכתוב בשמאלו ושאר כל מעשיו עושה בימין- אין דינו כאטר, אלא מניח על שמאל כל אדם, שהרי היא יד כהה שלו
ב. אבל אם הרגיל את עצמו לעשות כל מעשיו בשמאל- יניח על ימין כל אדם, שהרי היא יד כהה שלו.
מגן אברהם סימן כז ס"ק ט: ואיטר יד - כתב ב"י בשם המרדכי דאם הרגיל עצמו לעשות איטר, הוי דינו כאיטר שנולד כך עכ"ל, ומיהו במרדכי שם יש חולקים ע"ש.
ע"פ המשנה ברורה, מועיל מה שאדם מרגיל עצמו לכתוב ביד השנייה, ואם עתה היד החזקה שלו היא שמאל, יניח ביד ימין:
משנה ברורה: (כב) יד ימינו - ואפילו נעשה איטר ע"י שהרגיל עצמו אח"כ ולא נולד כך- יניח בימין, וכ"ש אם מן השמים הרגילוהו, דהיינו שנולד לו חולי בימינו וניטל הכח ממנו, או שנקטע לו כף ידו הימנית, וצריך לעשות כל מלאכתו בשמאל, בודאי דינו כאיטר גמור, ויניח על היד הרצוצה, ואם חזר לבריאותו ונעשה שולט בשתי ידיו בשוה, הרי הוא ככל אדם.
9. איטר שהניח ביד שמאל שלו, האם יצא בדיעבד

משנה ברורה סימן כ"ז: (כד) מניח בשמאל - ואם הניחו בימינו שהוא שמאל כל אדם, אף בדיעבד- לא יצא [חוט השני סימן כ"ח], ועיין בביאור הלכה.
הרב יאיר בכרך בשו"ת חוט השני סימן כ"ח:
"וכשם שבתפילין אם החליף האיטר והניח תפילין בימינו, שהוא שמאל כל אדם, לא יצא, דהא לא אשתמיט שום פוסק לאשמועינן דבדיעבד יצא, ועוד דהתורה קפדה על יד כהה"
שערי תשובה שם [יא] כל אדם - עבה"ט ועיין מ"ש לעיל ס"ק א' ומדברי הבעה"ט שהביא הב"י נראה דס"ל דיצא, ובשלמי ציבור כתב וז"ל: ומצאתי בספר זר זהב למהר"י צמח האריך, והירבה בראיות שאיטר יד ימינו- אינו רשאי לשנות משאר כל אדם, שלא לשנות הסדר העליון ע"ש.
בית יוסף אורח חיים סימן תרנא:
כתב העיטור (הל' תפילין חלק החמישי נט ע"ד) אהא (מנחות לז.) דתנו רבנן איטר מניח תפילין בימינו שהיא שמאלו מסתברא תפילין דאורייתא דוקא בימין אבל לולב דרבנן הוא ומשום חשיבותא איטר הוא ככל אדם ומניח לולב בימינו שהיא ככל אדם ואי עביד איפכא לית לן בה דלא גרע מתפילין עכ"ל
ביאור הלכה (כז, ו) ד"ה מניח בשמאלו - עי' במ"ב בשם חוט השני ועיין בשע"ת שכתב דמדברי בעל העיטור שהובא בב"י בסי' תרנ"א נראה דס"ל דיצא, ודבריו אין מחוורין, דכונת הבעל העיטור מש"כ שם ד"לא גרע מתפילין", ר"ל אחרי דבתפילין דינא הכי דמניחן בשמאלו שהוא ימין כל אדם, עכ"פ לענין לולב בדיעבד יצא בזה, אבל בתפילין גופא בודאי אם היפך והניח בימינו שהוא שמאל כל אדם- אפילו בדיעבד לא יצא, דבאיטר שמאל דידיה הוי כימין כל אדם, אח"כ מצאתי בחוט השני שמבאר כן דברי בעהע"ט בראיות כמו שכתבנו.

ע"פ בעל העיטור, אם שמאלי הניח תפילין ביד ימין, האם יצא בדיעבד:
א. ע"פ הבנת הבית יוסף: יצא
ב. ע"פ הביאור הלכה וחוט השני: לא יצא
פסקי תשובות:
ובדיעבד אם איטר הניח ביד שמאל דכל אדם, שהוא ימינו, באנו למחלוקת הפוסקים אם יצא ידי חובתו, ולכן חייב להניח שוב כהוגן ביד שמאלו, שהוא ימין כל אדם, אך לא יברך בעצמו, אלא ישמע הברכה מאחר, או יעשה הפסק של היסח הדעת בין הנחה להנחה (ואז שוב יתחייב בברכה כדין).
ושיטת המקובלים המובאת (בשע"ת סק"ז ) ידועה, שאף איטר יד לא ישנה משאר כל אדם להניח ביד שמאל דכל אדם שהוא כנגד הלב, ושלא לשנות מסדר עליון וכו',
ומיהו למעשה, אף כי כבר נמצאת דיעה כזו בראשונים מכל מקום אף בקרב המקובלים אין המנהג כן, אלא כסתימת השו"ע והפוסקים עפ"י הגמרא מנחות ל"ז והראשונים, שמניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם, וגם מה שהמליצו כמה מגדולי הדורות שלאחר התפילה יניח שוב תפילין בשמאל דכל אדם, לצאת דעת המקובלים, בזמננו עקב חולשת הדור וחסרון בישוב הדעת, לא ראינו נוהגין כן אלא יחידים מתי מספר, אמנם מצרפינן דעת המקובלים כשיש עוד צדדים וספיקות, לומר שמא אין דינו כאיטר יד, וגם בצירוף שרובא דעלמא אינם איטרי יד .
עוד בנושא נושאים שונים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il