ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- סוכות
- ארבעת המינים והלכותיהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
דבר אחר, פְּרִי עֵץ הָדָר, אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו טעם, כך ישראל יש בהם בני אדם שהם בעלי תורה ובעלי מעשים טובים. כַּפֹּת תְּמָרִים, אלו ישראל, מה תמרה יש בה טעם ואין בה ריח, כך, ישראל יש בהן בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בידיהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וְעַרְבֵי נָחַל, אלו ישראל. מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח, כך ישראל יש בהן בני אדם שאינן בעלי תורה ולא מעשים טובים. אמר הקדוש ברוך הוא לאבדן אי אפשר אלא יעשו אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
ומדוע דווקא בחג הסוכות יש צורך לאגוד את כל הסוגים השונים הקיימים בעם ישראל ולא עושים זאת בשאר הרגלים או החגים. אלא חג הסוכות שבו נוטלים את ארבעת המינים שהינם בקשה ותפילה על המים, דבר שכלל האנושות זקוק לו, וכדי שאומות העולם יזכו בגשמים עליהם למלא את יעודם שהוא לעזור לישראל במילוי תפקידם. וככל שישראל שלמים יותר אומות העולם עוזרים להם יותר ובכך זכותם של האומות מתגברת. אגידת ארבעת המינים שהם כנגד ארבעת המינים שנחלקו בהם בני ישראל, רמז יש בה שאף הסוגים השונים שבישראל מתאגדים ובכך הם ממלאים את תפקידם ויעודם בעולם באופן שלם יותר, נמצאו אומות העולם מסייעים לישראל טובים יותר וממילא מתמלא יעודם יותר. אגידת ארבעת המינים אינה משפרת רק את הערבה שקולטת את ריחו הטוב של האתרוג, אלא גם האתרוג והתמר זקוקים לערבה כדי להשלימם. כך הוא הדבר בישראל, הערבה, שהם הפשוטים שבעם, נצרכים לחכמים ולעושי המצות לדבק בהם. וגם המעולים שבעם צריכים לשלמותם את הפשוטים שבהם כי כל המרכיבים יחד מהווים חטיבה אחת שהוא עם ישראל. כעין החלבונה שריחה רע וכשהיא מצטרפת לסממני הקטורת היא ממריצה ומחזקת את ריחם הטוב, כידוע.
והנה זקיפת הערבה מסביב למזבח או הקפה ברגל עם הערבה מסביב למזבח, פעם אחת ביום, בששת הימים הראשונים של החג, וביום השביעי שבע פעמים, באה לעורר את הצד של הערבה, שאין בו טעם ואין בו ריח, הקיים בכל אחד מישראל, להתעלות ולהסמיכו למזבח, מרכז עבודת ה' ופסגתה. אך מצווה זו שהיא הלכה למשה מסיני, קיימת במקדש, שם המקום, בו, גם פשוטי העם יכולים לשאוב רוח של קדושה וגדולה ואף לזכות לרוח הקודש. ובעיקר בחג הסוכות זמן שמחתנו שבו התקיימה שמחה מיוחדת במקדש (בעיקר מסביב לשאיבת המים, כמבואר במסכת סוכה). ולפיכך מועד זה הינו הזדמנות המאפשרת לערבה שבישראל להתעלות ולהתקרב למינים האחרים שהם מעולים יותר. לאחר החורבן כאשר המקדש שמם והיכולת לעבוד את ה' בצורה עילאית אינה ניתנת. תיקנו נביאים אחרונים של עם ישראל, לחבוט הערבה ביום שביעי של סוכות. מפני שבעוד שבמקדש אין צורך לחבוט ערבה, אלא בזקיפתה על גבי המזבח, או שמקיפים בה את המזבח, כי ההמצאות במקום עבודת ה' - בית הבחירה - היא עצמה עוזרת להתעלות. אך בריחוק מקום מהשארת השכינה יש צורך בטלטול חזק יותר כדי לרומם את הערבה. על כן הנהיגו בשלהי פסיקת הנבואה מישראל את חביטת הערבה. הבאה לעורר את הערבה מתרדמתה להתעלות.
כאשר ישראל חוגגים את שבעת הימים הראשונים עם ארבעת המינים המחוברים והמשפיעים אחד על השני, ולאחר שהערבה זקפה את קומתה מעל גבי המזבח, או השירה את עליה בחבטה, ראויים ומוכשרים הם בני יעקב, להיכנס לשמחת עצרת, היום השמיני. וכך אמרו בפסיקתא (פסקא ל):
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, יודע אני בניי שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנות של אומות העולם, ועכשיו אני ואתם נשמח יחד. ואיני מטריח עליכם הרבה, אלא פר אחד ואיל אחד. וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקדוש ברוך הוא ואומרים (תהלים קיח, כד) זֶה הַיּוֹם עֶשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. אמר ר' אבין, אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום אם בהקדוש ברוך הוא. בא שלמה ופירש, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ (שיר השירים א, ד) בך בתורתך, בך בישועתך. אמר ר' יצחק, בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך.
כלומר, השמחה של שבעת ימי החג היא במצות פרטיות, והיא המחלקת את עם ישראל למעמדות. כי מבחינה מעשית ישנן דרגות שונות בקיום התורה בפועל. דבר זה עצמו הינו כנגד אומות העולם כי בזה גם עם ישראל הוא חלק מאומות העולם שיש ביניהם דרגות שונות, כמו שאמרו במסכת אבות (ג), חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעה להם לישראל שניתן להם כלי חמדה. ישנה דרגה של אדם, וישנה דרגה גבוהה יותר, שניתן להם כלי חמדה, שהיא התורה. וכאשר משווים בין ישראל והאומות יש גם השוואה בין ישראל בינם לבין עצמם. לא כן כאשר הקדוש ברוך הוא אומר נשמח אני ואתה שאז השמחה היא בכ"ב אותיות שבתורה. לא במצות הפרטיות שבתורה אלא בתורה בכללותה מצד היותה תורת ה' שניתנה לעם ה'. ולפיכך באותו יום אומר הקדוש ברוך הוא איני מטריח עליכם הרבה כי לא המצות המעשיות הן הגורמות לשמחה. ולפיכך אין זו שמחת היום שמשמעה מצות היום השמיני. אלא שמחת הקדוש ברוך הוא ישראל ואורייתא חד.
התעלות עליונה זו באה לאחר חביטת הערבה ואגידתה עם שאר המינים המעלים את היחידים שבישראל להיות חטיבה אחת. ומכאן נובע המנהג שמסיימים התורה בשמיני עצרת ומצרפים את שמחת החג עם שמחת התורה.
יש עוד להוסיף, אמרו במסכת סוכה (לד, א):
"תנו רבנן, עַרְבֵי נָחַל, הגדלות על הנחל פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים. אמר ר' זירא, מאי קראה, )יחזקאל, יז, ה( קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שְׁמוֹ, וגו'. אמר ר' אבהו, אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כקח על מים רבים, ומאי ניהו ערבה. והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים. פרש"י, קח על מים רבים צפצפה שמו, כדמפרש ליה ר' אבהו אותו שנשרש ואחוז על מים רבים, נעשה צפצפה, אלמא גריעותא היא דבתוכחה נאמר ביחזקאל.
תנו רבנן, איזהו ערבה ואיזהו צפצפה, ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל. פרש"י, קנה שלה, עץ שלה. ופיה חלק, חודן של עלין חלק ואינו עשוי פגימות פגימות".
תנו רבנן, איזהו ערבה ואיזהו צפצפה, ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל. פרש"י, קנה שלה, עץ שלה. ופיה חלק, חודן של עלין חלק ואינו עשוי פגימות פגימות".
שהנה הנביא מדמה את ישראל במצבם הרצוי כערבה הנשרשת במים רבים ולמעשה הם נעשו כצפצפה בין ההרים שאינה גדילה על מים. ויש להבין מה נפקא מינה אם גדילה על מים או בין ההרים הואיל וסוף סוף היא גדילה. ולנו נדמה שגדלה בין ההרים ומסתפקת במעט מים עדיפה על הגדלה דווקא על המים. ומדוע, לערבה יש סימנים, שעצה אדום, העלים חלקים ומשוכים בעוד הצפצפה עצה לבן והעלה עגול ומלא פגימות כמגל. וכי מקרה הוא. אלא, ערבה, כפי שאמרנו, מורה על הפשטות של ישראל, ולפיכך היא גדילה על מים רבים שהם משל לתורה. לפי שכל זמן שאדם יודע שהוא חסר, הוא שואף להשלים עצמו. שכך היא ערבה, גדלה ויונקת מהמים ולפיכך עלה שלה אדום המורה על חיות, כאדם שפניו אדומות המשקפות חיות בריאה.
לעומת הצפצפה שגדילה בהרים שאינה שואפת לשאוב מים ומסתפקת במעט מים השקועים בקרקע ההר. כך החושב את עצמו למושלם שוב אין לו מה להוסיף חכמה ודעת, ולפיכך עצה לבן המורה חוסר חיות כמת. עלה הערבה משוך וחלק כי יש לו ראש ויש לו סוף, לעומת העלה העגול של הצפצפה ומלא פגימות, עגול אין לו ראש ואין לו סוף בכל מקום הוא שווה, לכך הוא פגום. כי תמיד צריך לדעת שיש יותר מושלם ויש פחות, ועבודתו של האדם להתקדם עוד. כאשר ישראל נוקטים בגישה זו הם באמת שלמים כעלה הערבה שהוא חלק. אך כאשר נדמה להם שהם מושלמים ואין להם לשאוף הלאה, כעין העיגול שאין בו חשוב יותר וחשוב פחות, הם נסוגים. זוהי תוכחתו של הנביא. נמצא שיש פן נוסף לערבה בחג הסוכות המורה על הצורך לינוק עוד תורה ועל ידי כך להגדיל את חיותנו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
