מעולה השלג להרים
הגמרא במסכת תענית ד: אומרת: "אמר רבא מעלי תלגא לטורי כחמישה מטרי לארעא", כלומר שהשלג טוב להרים פי חמש מאשר מטר לקרקע מישורית. ומבאר רש"י שמכיון שהשלג נספג לאטו באדמת ההר הוא מועיל הרבה יותר מגשם אשר רובו נסחף כנגר עילי אל הים. לעומתו מי השלגים ברובם נספגים וממלאים את מאגרי מי התהום ואת המעיינות. ואפשר להוסיף שמשמעות "מעלי" אינו רק מועיל מבחינת שמירת המים אלא הוא מעולה מלשון "עילוי" הוא נותן מדריגה גבוהה, מעולה, להרים. ונתבונן בכך בהמשך.
משיב הרוח ומוריד הגשם
לשם הבנת מעלת השלג יש להבין קודם מהו גשם ומה פירושו המילולי?
מדוע דווקא שמם של טיפות המים נקראות גשם, דבר גשמי, וכי אין דברים בעוה"ז שיותר מתאימים לתואר זה?! ונראה שלהבנת העניין יש להקדים ולהזכיר שהרי נחלקו התנאים (ר' אליעזר ור' יהושע) במסכת תענית ט: במקורם של מי הגשמים, לדעת ר' יהושע: ממים העליונים, אותם הבדיל רבש"ע ביום השני לבריאה "ויהי מבדיל בין מים למים" העולם שותה. ולדעת ר"א מממי אוקיינוס המתאדים ומתעבים לעננים, כידוע מבחינה גאוגרפית העולם שותה. אולם לפי שניהם מדובר בהפיכה של דבר שעדיין אינו במצב צבירה של המים כפי שאנו מכירים אותם, למצב של מים. יש פה התחדשות מעין מעשה בראשית, כפי שחז"ל אמרו במסכת תענית ח: "גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ", ומשמעות העניין: כפי שבבריאת העולם ברא ד' עולם גשמי ע"מ להופיע בו את הרוחניות והקודש, כך בירידת הגשמים יש ירידת כוחות לעולם, התגשמות של המים, על מנת שיצמיחו ויוציאו לחם מן הארץ. כלשון הפסוק בישעיה פרק נה: "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל", כלומר הגשם יורד על מנת לשוב אח"כ בצורה מתוקנת בו ה"אוכל" דהיינו יהודי האוכל לחם, אם זה לחם עוני בליל פסח או לחם בסוכה או חלה בשבת או פת ביום יום שיהא בריא לעבודת ד', מעלה ומתקן אותו. וזוהו משמעות עמוקה הטמונה בשבח "משיב הרוח ומוריד הגשם" חוץ מהפשט שהרוח מביאה את העננים. השבת הרוחניות לשורשה היא המטרה של הורדת הגשם!
הלובן המיוחד של השלג
לאור זה יש להבין מהו השלג?
ראשית, שלג, בעודו שלג הוא אינו מים! הן מבחינה מציאותית והן מבחינה הלכתית. לדוגמא: לצורך נטילת ידיים צריך דווקא מים, א"א לשים שלג בנטלה וליטול ידיים. אלא יש או להפשירו קודם לכן ולהפכו למים (ובשבת אין לרסקו בידיים). או להטביל בו את הידיים (כשמחובר ע"ג הקרקע לכמות שיש בה 40 סאה) ואז מדין טבילה יצא יד"ח, וכיון שנטילת ידיים היא מדרבנן נפסק שמשום כך ניתן לסמוך על כך אך לא לטבילה דאורייתא, כגון: להטביל כלי מתכת שנקנה מגוי. (להרחבה בפן ההלכתי עיין במאמרי "הלכות שלג בשבת").
א"כ השלג עדיין אינו מים, ולאור ההסבר הנ"ל לגבי הגשם, בו תהליך הפיכתו ממים עליונים למים נסתר לגמרי מעיננו, ואנו מקבלים אותו כבר כמים, הרי שבירידת השלג יש תהליך נפלא, בו נחשפים לנגד עיננו משהו מהמים העליונים לפני הפיכתם למים. שהרי העננים בעודם עננים קופאים (שלא כמו ברד בו טיפות המים קופאות לקרח בדרך לקרקע) והמצב הזה "מוקפא" ונערם ע"ג הקרקע. ורק אח"כ לאחר זמן מפשיר והופך למים. במראות לובן של נגע הצרעת, במקום הראשון נמצא השלג, הוא הדבר הלבן ביותר בעולם! ובאמת הלובן הנפלא הזה משאיר כל אדם בהתפעלות ובהשתאות, ולאור הנ"ל זה מובן כי יש פה חשיפה של המים העליונים (לדעת ר' יהושע, ואף לר"א במידה מסויימת), על פי זה מובן מה ששמעתי שכתוב בזוהר שהשלג הוא כנגד "הלובן העליון". זהו לובן מיוחד במינו שמגיע אלינו היישר מלמעלה, מהמים העליונים. על פי זה מובן גם הביטוי המיוחד בפסוק "כשלג ילבינו" בלשון עתיד, שיש פה תהליך הגורם לשלג להלבין, בניגוד לצמר אשר נולד עם הכבש כבר כשהוא לבן, "כצמר יהיו".
וירד עליו שלג מן השמים
בסיפור הידוע מהגמרא במסכת יומא לה: על מסירות נפשו של הלל ללמוד תורה, שעלה לגג בית המדרש וירד עליו רום שלוש אמות שלג. מודגש בגמרא ש"ירד עליו שלג מן השמים" ולכאורה המילים "מן השמים" יתרות! וכי מהיכן יורד השלג אם לא מהשמים? אלא נראה שהגמ' מלמדת אותנו על מעלתו של השלג. הוא מן השמים. הוא מהמים העליונים, מדרגתו גבוהה. וגם בפסוק הנ"ל מישעיה על הגשם והשלג הרי שהשלג נסמך בפסוק לשמים יותר מהגשם. וזה מזכיר לנו את המושג "תורה מן השמים" מלמעלה. גם יום הגשמים נמשל בין השאר ליום שניתנה בו תורה (תענית ז.). וע"פ המהר"ל בתפארת ישראל פ"ב ניתן להבין את ההשוואה, שכפי שהתורה מוציאה את כוחותיו הנשמתיים של האדם מן הכח אל הפועל, ולכן נקרא האדם בשמו על שם האדמה, כך הגשם מוציא את הפוטניאל הגלום באדמה מן הכח את הפועל, ועל זה אנו מתפללים בברכת השנים "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". עוד נוסיף מתורתו של המהר"ל, המבאר מדוע נמשלה התורה למספר שלוש בגמרא במסכת שבת פח. "בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי וכו'.." כי היא היושר של העולם, נותנת את האיזון האמיתי בין כל הכוחות, ומספר שלוש מבטא זאת (בניגוד לשני קווים, המשולש מחובר באמצעיתו). כך השלג שהוא בגימטריה 333 שזהו מסמל ע"פ הנ"ל את שיא היושר.
הקשר הניגודי הכפול בין השלג לשני
בפסוק במשלי כתוב "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים" משמע שהשלג הוא דבר מיירא לעומת השני המהווה הגנה מפניו. מאידך, בפסוק בישעיה "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" השלג מבטא את הכפרה והטהרה ואילו השני את החטאים! מיישבים הפרשנים ששתי בחינות לשלג. הלובן שבו מסמל את הטהרה ולעומתו הצבע האדום מסמל חטאים. אולם הקור שבו מיירא ולעומתו השני האדום מסמל את החמימות הטובה המהווה הגנה מפניו. גם בפנימיות התורה מצינו סתירה בין 2 מקורות. שמעתי שבזוהר נמשל השלג למידת הדין ואילו ברמ"ק (לרבי משה קורדברו) כתוב שהוא נמשל למידת הרחמים, ושמעתי תירוץ (מהרב עוזי שרבף) שהלובן שבו הוא רחמים והקפאון שבו הוא מידת הדין. גם במציאות אנו רואים שישנם אנשים שאוהבים שלג וישנם שלא. אך יתכן ואין סתירה: את היופי שבו אוהבים אך לא את הקושי שבו.
הנותן שלג כצמר
דימוי נוסף לשלג הוא הצמר. הן מבחינת הלובן שבו "כצמר יהיו" והן מבחינת ירידתו הרכה "הנותן שלג כצמר". גם מבחינה הלכתית יש השוואה בין צמר לשלג, הרמ"א באו"ח סימן שב ס"א מביא שעל אף שאין לנער בגד מאבק שנספג בו מותר להוציא נוצות או צמר שנתפס בבגד ואין בזה משום כיבוס ומוסיף שם הבאה"ל שלפי זה מותר לנער בנחת שלג יבש מבגד בשבת. אך יש ללמוד דבר נוסף מאופן ירידתו הרכה של השלג. לעומת הגשם, המטר, היורד בחזקה "יערוף כמטר לקחי" השלג יורד בנחת. כמו כן השלג הנערם יוצר מנוחה, אי אפשר לסוע, שובתים, כמו שבת. אם נמשיל את הדברים לעבודת ד'. לעיתים בהשקפה ראשונה נראה שיש כוחות שצריך להלחם בהם, ואכן הם כוחות רעים שצריך להלחם בהם "יערוף כמטר לקחי". אך אם מתעלים למדריגה גבוהה, להתבוננות יותר מעמיקה, אפשר להעלות את המידות לשורשם ולהמתיקם. והמטר והשלג משל נפלא לכך. גשם זלעפות יכול פתאום לההפך, אם עולים מדריגה, (לאפס מעלות צלסיוס) לפתיתים רכים, הנוחתים ברכות. המביאים מנוחה לעולם. כמו השבת. בה האכילה היא עונג שבת והיא מעין עולם הבא, עבודת ד' בשבת היא לא בהתייגעות אלא בנעימות. כמו כן אפשר להוסיף שכשיורד שלג לקראת שבת הרי זה בבחינת לכבד את השבת בכסות נקייה, בפריסת מפה לבנה לכבוד שבת! (בגימטריה קטנה שלג=שבת!). ולפעמים בדרך כזו אפשר להתקדם פי כמה יותר בעבודת ד' "מעלי תלגא לטורי כחמישה מטרי לארעא". פי חמש.
שנזכה לגאולה שלימה כפי שבניהו בן יהוידע מגיבוריו המובחרים של דוד ולימים שר צבא ישראל זכה להכות את הארי ביום השלג, כן נזכה לשלג שיבוא רק לברכה!
הגמרא במסכת תענית ד: אומרת: "אמר רבא מעלי תלגא לטורי כחמישה מטרי לארעא", כלומר שהשלג טוב להרים פי חמש מאשר מטר לקרקע מישורית. ומבאר רש"י שמכיון שהשלג נספג לאטו באדמת ההר הוא מועיל הרבה יותר מגשם אשר רובו נסחף כנגר עילי אל הים. לעומתו מי השלגים ברובם נספגים וממלאים את מאגרי מי התהום ואת המעיינות. ואפשר להוסיף שמשמעות "מעלי" אינו רק מועיל מבחינת שמירת המים אלא הוא מעולה מלשון "עילוי" הוא נותן מדריגה גבוהה, מעולה, להרים. ונתבונן בכך בהמשך.
משיב הרוח ומוריד הגשם
לשם הבנת מעלת השלג יש להבין קודם מהו גשם ומה פירושו המילולי?
מדוע דווקא שמם של טיפות המים נקראות גשם, דבר גשמי, וכי אין דברים בעוה"ז שיותר מתאימים לתואר זה?! ונראה שלהבנת העניין יש להקדים ולהזכיר שהרי נחלקו התנאים (ר' אליעזר ור' יהושע) במסכת תענית ט: במקורם של מי הגשמים, לדעת ר' יהושע: ממים העליונים, אותם הבדיל רבש"ע ביום השני לבריאה "ויהי מבדיל בין מים למים" העולם שותה. ולדעת ר"א מממי אוקיינוס המתאדים ומתעבים לעננים, כידוע מבחינה גאוגרפית העולם שותה. אולם לפי שניהם מדובר בהפיכה של דבר שעדיין אינו במצב צבירה של המים כפי שאנו מכירים אותם, למצב של מים. יש פה התחדשות מעין מעשה בראשית, כפי שחז"ל אמרו במסכת תענית ח: "גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ", ומשמעות העניין: כפי שבבריאת העולם ברא ד' עולם גשמי ע"מ להופיע בו את הרוחניות והקודש, כך בירידת הגשמים יש ירידת כוחות לעולם, התגשמות של המים, על מנת שיצמיחו ויוציאו לחם מן הארץ. כלשון הפסוק בישעיה פרק נה: "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל", כלומר הגשם יורד על מנת לשוב אח"כ בצורה מתוקנת בו ה"אוכל" דהיינו יהודי האוכל לחם, אם זה לחם עוני בליל פסח או לחם בסוכה או חלה בשבת או פת ביום יום שיהא בריא לעבודת ד', מעלה ומתקן אותו. וזוהו משמעות עמוקה הטמונה בשבח "משיב הרוח ומוריד הגשם" חוץ מהפשט שהרוח מביאה את העננים. השבת הרוחניות לשורשה היא המטרה של הורדת הגשם!
הלובן המיוחד של השלג
לאור זה יש להבין מהו השלג?
ראשית, שלג, בעודו שלג הוא אינו מים! הן מבחינה מציאותית והן מבחינה הלכתית. לדוגמא: לצורך נטילת ידיים צריך דווקא מים, א"א לשים שלג בנטלה וליטול ידיים. אלא יש או להפשירו קודם לכן ולהפכו למים (ובשבת אין לרסקו בידיים). או להטביל בו את הידיים (כשמחובר ע"ג הקרקע לכמות שיש בה 40 סאה) ואז מדין טבילה יצא יד"ח, וכיון שנטילת ידיים היא מדרבנן נפסק שמשום כך ניתן לסמוך על כך אך לא לטבילה דאורייתא, כגון: להטביל כלי מתכת שנקנה מגוי. (להרחבה בפן ההלכתי עיין במאמרי "הלכות שלג בשבת").
א"כ השלג עדיין אינו מים, ולאור ההסבר הנ"ל לגבי הגשם, בו תהליך הפיכתו ממים עליונים למים נסתר לגמרי מעיננו, ואנו מקבלים אותו כבר כמים, הרי שבירידת השלג יש תהליך נפלא, בו נחשפים לנגד עיננו משהו מהמים העליונים לפני הפיכתם למים. שהרי העננים בעודם עננים קופאים (שלא כמו ברד בו טיפות המים קופאות לקרח בדרך לקרקע) והמצב הזה "מוקפא" ונערם ע"ג הקרקע. ורק אח"כ לאחר זמן מפשיר והופך למים. במראות לובן של נגע הצרעת, במקום הראשון נמצא השלג, הוא הדבר הלבן ביותר בעולם! ובאמת הלובן הנפלא הזה משאיר כל אדם בהתפעלות ובהשתאות, ולאור הנ"ל זה מובן כי יש פה חשיפה של המים העליונים (לדעת ר' יהושע, ואף לר"א במידה מסויימת), על פי זה מובן מה ששמעתי שכתוב בזוהר שהשלג הוא כנגד "הלובן העליון". זהו לובן מיוחד במינו שמגיע אלינו היישר מלמעלה, מהמים העליונים. על פי זה מובן גם הביטוי המיוחד בפסוק "כשלג ילבינו" בלשון עתיד, שיש פה תהליך הגורם לשלג להלבין, בניגוד לצמר אשר נולד עם הכבש כבר כשהוא לבן, "כצמר יהיו".
וירד עליו שלג מן השמים
בסיפור הידוע מהגמרא במסכת יומא לה: על מסירות נפשו של הלל ללמוד תורה, שעלה לגג בית המדרש וירד עליו רום שלוש אמות שלג. מודגש בגמרא ש"ירד עליו שלג מן השמים" ולכאורה המילים "מן השמים" יתרות! וכי מהיכן יורד השלג אם לא מהשמים? אלא נראה שהגמ' מלמדת אותנו על מעלתו של השלג. הוא מן השמים. הוא מהמים העליונים, מדרגתו גבוהה. וגם בפסוק הנ"ל מישעיה על הגשם והשלג הרי שהשלג נסמך בפסוק לשמים יותר מהגשם. וזה מזכיר לנו את המושג "תורה מן השמים" מלמעלה. גם יום הגשמים נמשל בין השאר ליום שניתנה בו תורה (תענית ז.). וע"פ המהר"ל בתפארת ישראל פ"ב ניתן להבין את ההשוואה, שכפי שהתורה מוציאה את כוחותיו הנשמתיים של האדם מן הכח אל הפועל, ולכן נקרא האדם בשמו על שם האדמה, כך הגשם מוציא את הפוטניאל הגלום באדמה מן הכח את הפועל, ועל זה אנו מתפללים בברכת השנים "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". עוד נוסיף מתורתו של המהר"ל, המבאר מדוע נמשלה התורה למספר שלוש בגמרא במסכת שבת פח. "בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי וכו'.." כי היא היושר של העולם, נותנת את האיזון האמיתי בין כל הכוחות, ומספר שלוש מבטא זאת (בניגוד לשני קווים, המשולש מחובר באמצעיתו). כך השלג שהוא בגימטריה 333 שזהו מסמל ע"פ הנ"ל את שיא היושר.
הקשר הניגודי הכפול בין השלג לשני
בפסוק במשלי כתוב "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים" משמע שהשלג הוא דבר מיירא לעומת השני המהווה הגנה מפניו. מאידך, בפסוק בישעיה "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" השלג מבטא את הכפרה והטהרה ואילו השני את החטאים! מיישבים הפרשנים ששתי בחינות לשלג. הלובן שבו מסמל את הטהרה ולעומתו הצבע האדום מסמל חטאים. אולם הקור שבו מיירא ולעומתו השני האדום מסמל את החמימות הטובה המהווה הגנה מפניו. גם בפנימיות התורה מצינו סתירה בין 2 מקורות. שמעתי שבזוהר נמשל השלג למידת הדין ואילו ברמ"ק (לרבי משה קורדברו) כתוב שהוא נמשל למידת הרחמים, ושמעתי תירוץ (מהרב עוזי שרבף) שהלובן שבו הוא רחמים והקפאון שבו הוא מידת הדין. גם במציאות אנו רואים שישנם אנשים שאוהבים שלג וישנם שלא. אך יתכן ואין סתירה: את היופי שבו אוהבים אך לא את הקושי שבו.
הנותן שלג כצמר
דימוי נוסף לשלג הוא הצמר. הן מבחינת הלובן שבו "כצמר יהיו" והן מבחינת ירידתו הרכה "הנותן שלג כצמר". גם מבחינה הלכתית יש השוואה בין צמר לשלג, הרמ"א באו"ח סימן שב ס"א מביא שעל אף שאין לנער בגד מאבק שנספג בו מותר להוציא נוצות או צמר שנתפס בבגד ואין בזה משום כיבוס ומוסיף שם הבאה"ל שלפי זה מותר לנער בנחת שלג יבש מבגד בשבת. אך יש ללמוד דבר נוסף מאופן ירידתו הרכה של השלג. לעומת הגשם, המטר, היורד בחזקה "יערוף כמטר לקחי" השלג יורד בנחת. כמו כן השלג הנערם יוצר מנוחה, אי אפשר לסוע, שובתים, כמו שבת. אם נמשיל את הדברים לעבודת ד'. לעיתים בהשקפה ראשונה נראה שיש כוחות שצריך להלחם בהם, ואכן הם כוחות רעים שצריך להלחם בהם "יערוף כמטר לקחי". אך אם מתעלים למדריגה גבוהה, להתבוננות יותר מעמיקה, אפשר להעלות את המידות לשורשם ולהמתיקם. והמטר והשלג משל נפלא לכך. גשם זלעפות יכול פתאום לההפך, אם עולים מדריגה, (לאפס מעלות צלסיוס) לפתיתים רכים, הנוחתים ברכות. המביאים מנוחה לעולם. כמו השבת. בה האכילה היא עונג שבת והיא מעין עולם הבא, עבודת ד' בשבת היא לא בהתייגעות אלא בנעימות. כמו כן אפשר להוסיף שכשיורד שלג לקראת שבת הרי זה בבחינת לכבד את השבת בכסות נקייה, בפריסת מפה לבנה לכבוד שבת! (בגימטריה קטנה שלג=שבת!). ולפעמים בדרך כזו אפשר להתקדם פי כמה יותר בעבודת ד' "מעלי תלגא לטורי כחמישה מטרי לארעא". פי חמש.
שנזכה לגאולה שלימה כפי שבניהו בן יהוידע מגיבוריו המובחרים של דוד ולימים שר צבא ישראל זכה להכות את הארי ביום השלג, כן נזכה לשלג שיבוא רק לברכה!