ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המגביה מציאה לחברו ורוכב ומנהיג ;">

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (50 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (50 ד')

כ"ב טבת התשע"ה

המגביה מציאה לחברו ורוכב ומנהיג


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

פתיחה
נעסוק היום בסוגית המגביה מציאה לחברו ובדין רכוב ומנהיג.

המשנה אומרת "שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי...". באיזו מציאות מדובר? האם שניהם הגביהו יחד? אם שניהם הגביהו יחד זה אומר שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, דין זה הינו חידוש שרוצה רמי בר חמא ללמוד ממשנתנו שכן אם לא אומרים זאת אף אחד לא יקנה שכן הטלית כמונחת ע"ג הקרקע ולא נחשב שהלה הגביה את כל הטלית וע"כ אין הטלית של אף אחד.
הגמרא מקשה הרי במשנתנו הנידונים מתווכחים וכל אחד טוען שהגביה את כולה, וחולקים מספק, וע"כ אי אפשר לומר שהגביהו ביחד שכן הם אינם מסכימים שהגביהו יחד. ממשיכה הגמרא ואומרת שאפשר ללמוד את הדין של רמי בר חמא מייתור המשנה "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" שהיא מיותרת שכן אם מצא את הטלית וודאי שכולה שלו אך אומרת הגמרא שאין זה מיותר כיון שצריך דין זה למקח וממכר.
ממשיכה הגמרא ואומרת שאפשר ללמוד זאת מהמשך המשנה לגבי שניים שהיו רוכבים על גבי בהמה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ודוחה הגמרא שאולי בא ללמדנו שרכוב קונה.
בסוף אומרת הגמרא שאם שניהם מודים חולקים, דין זה ודאי מיותר אלא בא ללמדנו שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו.

העולה מדברי הגמרא הוא שאם אדם לא הגביה את כל החפץ מהקרקע לא קנה את החפץ, ואם אחר מחזיק בחפץ הוא מפריע לקנינו של חברו. ורק אם התכוונו לזכות יחד זוכים.

מה הדין בשאר קניינים
הקצות דן בשאלה מה יהיה הדין בקניינים אחרים, כלומר בהגבהה למדנו שצריך להגביה את כל החפץ מעל גבי קרקע, אך שואל הקצות מה יהיה הדין במקרה ששנים רוכבים על גבי בהמה האם כל אחד מפריע לקניין של חברו או שמא יכולים לקנות כל אחד חצי הבהמה ללא הדין המיוחד של "המגביה מציאה לחברו".
אומר הקצות שניתן לדייק מדברי רש"י, ששניים שרוכבים על גבי בהמה זהה לדין שנים אוחזין בטלית. שכן הגמרא רצתה ללמוד את הדין של המגביה מציאה לחברו מהמשנה היתרה של "שנים שהיו רוכבים על גבי בהמה" ורש"י ביאר שכשם שבשניים רוכבים על גבי בהמה החלוקה היא מדין המגביה מציאה כך גם בשניים אוחזים בטלית שכן אם טעם החלוקה היה מספק כבר שמענו דין זה מהרישא, אם כן מכך שרש"י משווה בין שני המקרים מוכח שמדובר על קניין זהה.
העולה מהאמור הוא כי יש לנו שאלה וחקירה כללית, האם בשאר הקניינים צריך שיכוונו הקונים לקנות יחד או שבאופן פשוט קונים חצי מהחפץ.

נפק''מ לדינא, כאשר חרש ופקח רוכבים על גבי בהמה האם החרש שאינו יכול לקנות מפריע לקניינו של הפקח. או שהפקח קונה את הבהמה והחרש אינו קונה כלל.

דעת ה"שיטה מקובצת"

הקצות מביא שלפי ה'"שיטה מקובצת" רק בקניין הגבהה צריך את הדין המיוחד ששניהם יקנו יחד, אך בשאר קניינים כמו שני רוכבים כל אחד קונה חצי. ה"שיטה מקובצת" לא הבין את דברי הגמרא כרש"י, שביאר שכשהגמרא אמרה משנה יתרה הכוונה ממש כמו שניים רוכבים. אך ה"שיטה מקובצת" הבין שהגמרא לא רצתה לדמות את דיני הקניינים שכמו שבטלית צריך שהקניין יהיה על ידי שניהם ביחד כך גם בשניים רוכבים, אלא הגמרא רצתה לדמות את הדינים שכמו שבשנים רוכבים הקניין חל כך יעבוד בטלית. וכן לעניינו בשאלה ששאלנו על חרש ופיקח.

רכוב ומנהיג
ממשיך הקצות ומבאר את דברי ר' יהודה בגמרא שאמר ששמע משמואל שרכוב ומנהיג אחד קונה ואחד לא ואינו יודע מי קונה ומי לא קונה. הגמרא מנסה לברר באיזה מצב הסתפק ר' יהודה, לא ייתכן שהספק הוא במצב שכל אחד מנסה לקנות לבד שכן במקרה כזה אין כל ספק ובודאי שמנהיג קונה ובודאי שרכוב לא קונה. אלא מובן שהספק הוא כאשר שניהם מנסים לקנות יחד.
עוד יש לשאול על איזה רוכב מדברת הגמרא, האם על רוכב שאינו עושה דבר מעבר לרכיבה או על רוכב כזה שגם מנהיג.

על איזה רוכב מדובר- דעת התוספות
התוספות מסבירים שהרכוב שעליו מדברת הגמרא הוא רכוב כזה שהבהמה הולכת מחמתו, אם כן גם המנהיג וגם הרכוב עושים קניין משיכה. אלא שהרכוב פחות מנהיג את הבהמה אך מצד שני הוא גם קצת מנהיג אותה וגם תופס אותה בתפיסה חזקה יותר מאשר המנהיג, אם כן אולי המשיכה שלו עם התפיסה חזקה מהמנהיג שאינו אלא מושך.

הסבר זה אינו מסתדר עם מה שאמרנו שכן אם שניהם קונים מדין משיכה, לפי דברי הקצות שראינו כאשר שניים קונים יחד באותו הקניין אחד מנטרל את קניינו של השני .

דעת רש"י
על כן אומר הקצות, שלפי רש"י הספק של הגמרא אינו מי קונה את הבהמה אלא מי המוחזק בבהמה, כגון שנים באים לבי"ד אחד רכוב ואחד מנהיג ובי"ד צריך לדון מי נחשב המוחזק.

אך וודאי שאין זה שיטת התוספות שכן התוספות במפורש כותבים אחרת, ובוודאי שהם הבינו כי השאלה היא מי קונה את הבהמה, ובמילים אחרות השאלה של הגמרא על פי התוספות היא איזה קניין חזק יותר, הקניין של המנהיג, או הקניין של הרוכב.
את שיטת התוספות צריך להבין כשיטת ה"שיטה מקובצת" שכן על פי הסבר זה שייך השאלה איזה קניין גובר, אך על פי הקצות בשיטת רש"י הקניין האחד מבטל את חברו.
אם כן, לפי התוספות הספק של ר' יהודה הוא מי קונה כאשר אחד רכוב ואחד מנהיג, כלומר מי נחשב כעושה את הקניין. ואילו לפי רש"י חייבים להסביר שהשאלה היא מי המוחזק שכן אם השאלה היא מי קונה אי אפשר להבין זאת שכן אחד מפריע לקניין חברו.

ביאור בית הלוי בדעת רש"י
כאשר אנו מתבוננים בדברי רש"י רואים כי רש"י לא הבין כדברי הקצות, שרכוב הווי כקנין משיכה אך מסוג שונה ממשיכת המנהיג. שכן רש"י כותב " ואף על גב דלא משיכה היא, שאינה זזה ממקומה, שאין מנהיגה ברגליו" כלומר רש"י מבין שהרכוב יושב על הבהמה אך הבהמה אינה זזה כלל.
אם כן, לפי דברים אלו של רש"י ההתלבטות של הגמרא היא מי קונה כאשר הרכוב והמנהיג יחדיו, שכן מצד אחד הרכוב עושה מעשה קניין על ידי תפיסת הבהמה ואילו המנהיג עושה מעשה קניין על ידי המשיכה והשאלה של הגמרא איזה קניין גובר, כך מבאר בית הלוי 1 את סוגית הגמרא על פי רש"י.
כלומר, מבאר בית הלוי בדברי רש"י שיש כאן שני קניינם הפועלים במקביל, קניין אחד של הרוכב היושב על הבהמה ובכך קונה, וקניין שני של המנהיג המושך את הבהמה וכיוון שיש כאן שני קניינים שונים אינם מבטלים זה את זה, וכל היסוד של קנין המבטל את הקניין השני הוא רק כשר מדובר על שניים הפועלים את אותו סוג קניין.

אך קשה על הסבר זה, שכן הגמרא רוצה לפשוט את הספק של ר' יהודה מדיני כלאים, המשנה מדברת על אחד שהיה יושב בקרון המונהג בכלאי בהמה (שור וסוס וכדומה), המנהיג וודאי עובר באיסור כלאים אך מה דין היושב בקרון, ר' מאיר אומר שהיושב בקרון אינו עובר באיסור וחכמים אומרים שכן עובר, שמואל הופך את השיטות ואומר שחכמים פטרו את היושב בקרון ואילו ר' מאיר הוא שמחייב.
לפי הסברו בית הלוי שהיושב אינו מזיז כלל את הבהמה איזה איסור כלאיים יש כאן הרי אינו עושה דבר, אם כן מוכרח להיות שהמשנה מדברת על מצב שהיושב בקרון ג"כ מזיז את הקרון ואת הבהמות וממילא ההשוואה לרכוב ומנהיג צריכה להיות גם כן במקרה שהרוכב מזיז את הבהמה שלא כדברי בית הלוי שאמר שאינו מזיז כלל.

כדי לתרץ שאלה זו מבאר ה"בית הלוי" שר' יהודה הסתפק בדברי שמואל האם רכוב קנה או מנהיג, ובסופו של דבר פושט כי שמואל אמר שרכוב לבד (שאינו מנהיג ברגליו) אינו קניין טוב, וראייתו משך שאם מדובר על רוכב כקניין עצמי (כלומר קניין בכך שרוכב על גבי הבהמה) אם כן במקרה שהרוכב לבד אין סיבה שלא יקנה, וכן אם אומרים שקונה יחד עם המנהיג אם מדובר על קניינים מסוגים שונים (מנהיג – משיכה, רכוב- ישיבה) אין סיבה שיבטלו הקניינים זה את זה, כיוון ששני קניינים שונים לא מבטלים זה את זה, אלא נשאר לומר שמדובר על רוכב במקום מנהיג ושניהם מדין משיכה אז מסתפק ר' יהודה מי קונה, אך גם זה לא ייתכן כיוון שרואים מהמשנה בכלאים ששמואל סובר שאין בישיבה בקרון משום קניין. אם כן מוכרחים לשוב ולומר ששמואל סובר שכאשר הרוכב לבד (ללא הנהגה ברגליו, וללא מנהיג שמנסה לקנות עמו) אינו קונה.
אם כן יוצא שלפי ר' יהודה יש שני שלבים בגמרא, שלב ראשון שהגמרא מבינה כי הרוכב לבד (ללא הנהגה ברגליו) קונה, ושלב שני שבו אומרת הגמרא לפי שמואל שרוכב לבד אינו קונה אלא אם מנהיג ברגליו.

עולה מדברי בית הלוי שכל היסוד שקניינים יכולים לבטל זה את זה הוא רק במקרה שניסו שנים לקנות באותו קניין אך אם קנו בשני קניינים שונים כל אחד קנה חלק, עוד עולה מדברי בית הלוי כי למסקנת הגמרא הרוכב שאינו מנהיג לא קנה.

רכוב- יושב או מנהיג
נמשיך כעת את הדיון בגדרו של הרוכב ובצורת הקניין הזו, עד כה ראינו כי הרכוב גם עושה סוג של משיכה אלא שמשיכתו חלשה יותר מהמשיכה של מנהיג.
הגמרא ממשיכה לבאר לאורך הסוגיא שהרכוב שקונה הוא רכוב המנהיג ברגליו, אך סתם רכוב לפי שמואל אינו קונה.
הרא"ש אומר שכיוון שכל הקושיות על שמואל תרצו, מסקנת ההלכה האי שהגדר של רכוב שקונה הוא רק כאשר מנהיג ברגליו אך אם לא מנהיג ברגליו אינו קונה, כך פסק הרא"ש כשמואל.

דעת הרמב"ם
הרמב"ם חולק וז"ל 2 :" היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה, הרוכב קנה הבהמה והמוסרה שעל לחיי הבהמה בלבד וזה שאחז המוסרה קנה ממנה מה שאחז בידו ושאר המוסרה לא קנהו אחד מהן".
הרמב"ם מצייר ציור של אחד רוכב ואחד אוחז במוסירה, ואומר הרמב"ם שהרוכב הוא שקונה ולא מפרט איזה סוג רוכב למרות שהגמרא חלקה חילוק ברור שדווקא רוכב המנהיג ברגליו.
אומר המגיד משנה 3 :" ובגמרא אמר רב יהודה דרוכב לא קנה אא"כ מנהיג ברגליו ויש פוסקין כן ואין זה דעת הרב אלפסי ז"ל אלא רוכב בלא הנהגה קנה וזה דעת רבינו ז"ל "
כלומר הרמב"ם הבין את מסקנת הגמרא שונה מהבנת הרא"ש, שכן הגמרא הקשתה הרבה קושיות על שמואל וכל פעם תירץ שמואל שמדובר על מנהיג ברגליו, אך לא כתוב כך בראיות שהביאו נגד שמואל על כן הרמב"ם לא פסק כשמואל אלא כפשט הדברים שרכוב אף שלא גרם לתנועת הבהמה מהווה קניין.

הכסף משנה אומר שקשה להסביר כך את הרמב"ם שכן בהלכות מכירה הרמב"ם כתב אחרת וז"ל הכסף משנה 4 :" ונראה שהבינו כן בדברי רבינו מדנקט רוכב סתם משמע אפי' אינו מנהיג ובפ"ב מהל' מכירה כתב בהדיא כיצד קונים את הבהמה במשיכה אצ"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו ויש מקום לבעל דין לחלוק דוהלכה בו שכתב בפ"ב מהל' מכירה היינו ע"י שהנהיגה ברגליו ומ"ש פה היה אחד רוכב היינו במנהיג ברגליו וסמך על מ"ש בפ"ב מהל' מכירה".
כלומר, הבין ה"כסף משנה" שקניין משיכה הוא או כאשר מנהיג ברגליו או בהולכת מחמתו והרמב"ם לא פירש כאן את דבריו כיון שסמך על דבריו הלכות מכירה.

אך הרדב"ז מוכיח שלא מדובר שהבהמה הולכת מחמתו שכן אם הבהמה הולכת היה צריך הרוכב לקנות גם את המוסרה. שכן הגמרא מביאה מקרה שאדם אמר לחברו "משוך בהמה וקנה כלים שעליה קנה" ומסתפקת מה היה דעת המוכר להקנות ומספק נשאר ביד המוכר, אך במציאה צריך לקנות גם את המוסרה כיון שאין כאן מוכר שיישאר אצלו מספק, אם כן מדוע כתב הרמב"ם שקונה רק את החלק במוסרה הבטל לבהמה ולא כתב שקונה גם את החלק שהמנהיג אינו מחזיק, אלא רואים מהרמב"ם שלא קנה חלק זה במוסרה וזה סימן שהבהמה לא זזה.
א"כ מדייק הרדב"ז מהגמרא ומהרמב"ם שבהלכה זו דיבר הרמב"ם על בהמה עומדת שלא זזה.

אך צריך להבין את הדברים שכן ראינו שהגמרא משווה את הדין של רכוב ומנהיג לדין כלאיים וכבר כתבו התוספות שאין דין כלאיים אם הבהמה לא זזה, אם כן אם מבארים כדברי הרדב"ז שהבהמה לא זזה איך חייב בכלאיים?

הרמב"ם בהלכות כלאיים
נראה את דברי הרמב"ם בהלכות כלאיים 5 :" עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה, ואף על פי שלא הנהיג שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה, וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין ואפילו מאה שהנהיגו כלאים כאחד כולן לוקין".
משמע מדברי הרמב"ם כדברי ה"כסף משנה" שהישיבה עצמה היא שמביאה את הבהמה ללכת, (במציאות לא נראה שמצב זה כל כך שכיח) והרמב"ם פסק שלא כשמואל אלא אומר שגם היושב חייב משום כלאיים אף שלא הנהיג את הבהמה.

דעת הרמב"ם רכוב חייב משום משתמש
כדי להבין את דברי הרמב"ם שכתב שישיבתו גורמת להליכת הבהמה נראה את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בכלאיים. המשנה אומרת 6 :" המנהיג סופג את הארבעי' והיושב בקרון סופג את הארבעים רבי מאיר פוטר והשלישית שהיא קשורה לרצועות אסורה", ומבאר הרמב"ם 7 :" קרון, ממיני העגלות, והם שתי עגלות קשורות אחת בשניה ועגלה שלישית קשורה ברצועות שבהם. אמר שהיושב בקרון והמנהיג שתי הבהמות הכלאים המושכות את הקרון כל אחד מהם סופג את הארבעים, ואפילו לא סייע זה היושב בקרון בשום דבר, לפי שישיבתו שם היא הסיוע . ר' מאיר פוטר את היושב שם הואיל ולא סייע בשום פעולה המניעה את הקרון או את הבהמות. והשלישית שהיא קשורה לרצועות..."
ונראה לומר, שאין כוונת הרמב"ם שהוא הגורם שהבהמות ילכו אלא הוא חייב משום שהוא משתמש בכלאיים.
וכן משמע מהירושלמי שאומרת שחכמים אומרים שהבהמות סוחבות את המשקל של האדם.
וכן כוונת הרמב"ם שכתב (בהלכות כלאיים) ש"ישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה", זאת אומרת שהישיבה גורמת לא את ההליכה של הבהמה אלא היא משפיעה על הליכת הבהמה שבהליכת הבהמה צריכה הבהמה להתאמץ יותר כדי לסחוב את משקלו של האדם.

אם כן, נמצינו למדים שיש גדר חדש של איסור, שכן אנו חוקרים בדין כלאיים האם האיסור הוא להנהיג כלאיים או שהאיסור הוא להשתמש בכלאיים, למשל במקרה שאדם שכר מישהו שיקח אותו מעיר לעיר והעגלון מנהיג בכלאיים השאלה העולה היא האם היושב בקרון עושה איסור או לא, והאם לוקה על ישיבתו זו חכמים סוברים שלוקה על כך שיושב בקרון שמונהג בכלאיים (יש לדון האם לוקה בפועל מדין שכן אולי זה לאו שאין בו מעשה, אולי הישיבה נקראת מעשה. וצ"ע). וכשם שכך לעניין איסור כלאיים כך הדין לעניין קניינים כיון שהשתמש כדרך בעלים קונה על ידי שיושב על הבהמה אף שלא הלכה מחמתו.

מעניין לראות בדברי רש"י שאינו אומר ד"ה רוכב – אלא רכוב. כלומר, ה"רכוב" מבטא את עצם הישיבה היא הקניין וכפי שהתבאר על ידי השימוש שמשתמש בה כדרך בעלים.

מחלוקת תרומת הדשן והחוו"י
הרמ"א 8 מביא תרומות הדשן שאומר שאם למישהו יש משא על עגלה שמונהגת על ידי כלאיים, שלא ילך בעל המשא בקרבת מקום שכן אם העגלה תעצור עלול הוא לצעוק והבהמות יזוזו מחמתו ויעבור באיסור של הנהגת כלאיים.
בתשובות חוות יאיר 9 שואל על כך:" ואכתי איכא למידק על בעל תה"ד ותיפוק ליה דגורם משיכת הכלאים שהרי מיירי במשא ישראל והרי מטעם זה היושב בקרון סופג ארבעים וכ"פ הרמב"ם מילת' בטעמי' מפני שישיבתו גרמה לבהמה שתמשוך ואפילו אם נאמר שאני שם שהוא עצמו נמשך ע"י כלאים מ"מ י"ל נהי דשאר גורם ע"י משאו אינו לוקה מ"מ איסורא מיהא איכא ואפשר לומר דבתה"ד מיירי בשהעגלה אינה הולכת בשביל משאו של ישראל רק הולכת בלאו הכי והיהודי הניח משאו עליה וגם זה דוחק. רק לפעד"ן דאפילו למה דק"ל דיושב בקרון דלוקה והיינו ודאי בדאזלא בשבילו והכי אזלא שיטה דב"מ בפ"ק דומיא דרוכב ומנהיג שם מ"מ אסור אפילו לא אזלא בשבילו ודבר הזה בא לידי באשר חזרתי לבדי מבית חמי מק"ק בולדא לביתי בק"ק ווירמיישא בחורף שנת ת"ך בעגלה ההולכת ריקנית בלאו הכי משם לק"ק ורנקפורט ובהיותו נוסע דרך הר פאגלשבארג והיו ימי גשמים לא היה אפשר לו לעלות הרים עם שני סוסים השפלים ולקח מכפר גייזלינגי שור גדול לסיוע למשוך על שעה והיותי לבדי נער ורך ואין איש אתי ואף כי התחננתי מאד לפני העגלון לא שמע בקולי כי אמר שא"א לו לעלות ההרה בלתי סיוע השור וגם בכחי לא היה לילך ונשארתי יושב על אפי ועל חמתי כי היה כמעט סכנת נפש ולולי זה היה נ"ל איסור עכ"פ מפני מראית עין".
כלומר טוען החוות יאיר שאין זה משנה שאינו מנהיג את הכלאיים שכן העגלה נושאת משא שלו על ידי הכלאיים ומטעם זה סופג היושב בקרון את הארבעים וכן כתב הרמב"ם. כלומר לפי החוות יאיר יש איסור בעצם נשיאת המשא.
כאשר העגלה הולכת ממילא סובר שאין איסור דאורייתא אך אם הולכת בשבילו יש איסור דאורייתא כיון שמשתמש בכלאיים.

מדין זה אנו חוזרים לסוגייתנו, ולמדים אנו מדין כלאיים לעניין קנינים וכך יכולים אנו לפרש את שיטת רש"י כפשוטו שרכוב הכוונה יושב, והטעם שיש בכך קניין הוא מכיון שמשתמש בבהמה.

מקורות:
ב"מ ח'. ח': בסוגית המגביה מציאה ורכוב ומנהיג.
רמב"ם הלכות גזילה ואבידה פי"ז הלכה ז'.
רמב"ם הלכות כלאיים פ"ט הלכה ט'.
ירושלמי כלאים פ"ח הלכה ג.'
פה"מ לרמב"ם כלאים פ"ה מש' ג' טור יו"ד רצ"ז.
שו"ע יו"ד רצ"ז סימן י"ב.
גר"א שם ס"ק כ"ח.
חוות יאיר תשובה ק"נ.
תשובות רדב"ז אלף תקפ"ט
'קצות' רס"ט ס"ק ב', קצ"ז ס"ק ב'.
נתיבות קצ"ז ס"ק ב'.
בית הלוי ח"ג סימן מ"ג.





^ 1.שו"ת בית הלוי חלק ג' סימן מ"ג
^ 2.רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יז הלכה ז
^ 3.מגיד משנה הלכות גזלה ואבדה פרק יז
^ 4.כסף משנה הלכות גזלה ואבדה פרק יז
^ 5.רמב"ם הלכות כלאים פרק ט הלכה ט
^ 6.משנה מסכת כלאים פרק ח משנה ג
^ 7.רמב"ם על משנה מסכת כלאים פרק ח משנה ג
^ 8.שו"ע יורה דעה.
^ 9.בסימן ק"נ
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il