ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לשונות הגאולה

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות וארא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ה

לשונות הגאולה

שלבים בחיבור אל שורש החיים



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

יהיו אנשים שיגאלו את עם ישראל והם יהיו בלי ספודיק
חומש שמות נקרא "ספר הגאולה" 1 . בשבת האחרונה שמעתי דבר מופלא ביותר בשם רבי יעקב אבוחצירא. הוא היה מגדולי הגדולים שבין חכמי מרוקו, יש לו ספרים חשובים מאוד, לא כולם מכירים אותם, הם לא נפוצים כל כך, אבל פעם אמר לי הרב גבריאל קרסקס שי' בשם הרב יוסף זיני שי' רעיון נפלא שמובא בספר "פתוחי חותם". אמנם זה שייך לפרשת שמות שקראנו בשבוע שעבר, אבל כפי שנראה זה נוגע מאוד גם לפרשת השבוע שלנו. משה רבנו פונה לקב"ה ואומר לו: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" 2 , והקב"ה נותן לו שלושה אותות:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ...
וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ...
וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" 3 .
למשה רבנו יש הרבה יסודות סבירים להניח שבני ישראל לא יאמינו לו ולא ישמעו בקולו, הנצי"ב בפירושו לתורה 4 עומד על כך ומבאר שמשה רבנו לא בא להלין על ישראל, אדרבה על עצמו הוא מלין, בני ישראל לא ישמעו בקולו משום שהוא נראה כמו מצרי, הלוא לא מכבר בא ממדין ושם כינוהו בנות יתרו "אִישׁ מִצְרִי" 5 . מה שהיה כל כך ניכר אצל עם ישראל שלא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושם 6 , אצל משה רבנו זה לא היה ניכר, הוא לא היה נראה ב'מיינסטרים', בזרם המרכזי הציבורי של האומה הישראלית, לכן אומר משה רבנו "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" 7 . הנה אהרן הכהן הולך עם ספודיק על הראש, הוא נראה טוב, לו יאמינו, אבל אני, איך יאמינו לי?
הנצי"ב מוולוז'ין היה ראש ישיבת וולוז'ין המפורסמת, למרות העומס הרב שהיה מוטל על שכמו מתוקף תפקידו השתמש בכל שעת כושר כדי להשפיע שפע אהבה לכל הקשור בבנין ציון, הוא היה מסור בכל לבו ונפשו לתנועת "חיבת ציון" ופרסם כמה וכמה מכתבים בהם הוא קורא לפעול למען בנין הארץ. באחד ממכתביו 8 מרחיב הנצי"ב את הרעיון הזה וכותב:
"הדבר ברור שלא אמר משה והן לא יאמינו כלל בגאולה, שהרי אותה הם מבקשים, אלא אמר משה שלא יאמינו למשה כי נראה אליו ה' . והיינו משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות וגם לא נודע בקדושה וחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה, ועוסק בחכמות חצוניות, ומלובש ומדבר כמצרי, שעל כן חשבוהו בנות יתרו כאיש מצרי. ולפי דעות בני האדם היה ראוי יותר שיתראה ה' לאהרן קדוש ה' שהיה נביא עוד במצרים, כמו שכתוב בספר שמואל: '...הנגלה נגליתי אל בית אביך [בהיותם במצרים לבית פרעה]' (שמואל א' ב, כז). וזאת היתה טענת משה רבנו שיאמרו ישראל 'לא נראה אליך ה''".
ממשיך הנצי"ב שם וכותב כי כך הדבר גם בגאולה האחרונה, יהיו אנשים שיגאלו את עם ישראל והם יהיו בלי ספודיק, וכולם יגידו שהלבושים שלהם לא מתאימים ולא יעלה על הדעת שכך יראה גואל ישראל.
"...וכן לעת כזאת אחרי אשר אנו רואים מתוך עלילותיו, שהעיר את לב הנדיב להפליא לעשות לטובת הישוב, והטה את לב השולטן ושריו להסכים לזה, אותותיו אלה הן הן דבריו כמו שכתוב: 'שמו בם דברי אתותיו...' (תהלים קה, כז), ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך להיות באופן אחר".
מלבד המראה המצרי של משה רבנו, גם מצבו הרוחני הירוד של העם מהווה סיבה לחששותיו של משה רבנו שמא לא יאמינו לו. כשמשה רבנו יוצא לראות בסבלות אחיו הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה קם להושיעו והורג את המצרי. למחרת, כשרואה משה שני אנשים עברים נצים, אומר לרשע: "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" 9 , ומשיב לו הרשע: "וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי". ומשה מגיב: "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר".
אומר רש"י:
" ויירא משה - כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל.
אכן נודע הדבר - כמשמעו. ומדרשו, נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך".
משה רבנו מזהה חולשה רוחנית גדולה, הוא מנתח את המציאות ועורך חשבון כללי, יחד עם זאת הוא מכיר בחסרונותיו, הוא מגמגם, הוא לא יודע לדבר, גם החזות שלו לא מתאימה לתפקיד, הוא לא נראה כמו היהודים הצדיקים שיש במצרים, יש את אהרן הכהן, אם כן, שואל משה רבנו את עצמו: איך בני ישראל יאמינו לי?

שאלה: מדוע באמת משה רבנו היה לבוש כך, מדוע לא שמר על לבושו?
תשובה: צריך לזכור שמשה רבנו גדל בבית פרעה, ה"אבן עזרא" כותב, שזה שמשה רבנו גדל בבית המלכות זה כדי שיקנה תכסיסי מלכות. אילו לא היה גדל שם, היה נשאר עבד. ההשגחה האלקית גלגלה שמשה רבנו ייפגש עם כל העוצמות הפנימיות של המלכות, כדי שבבוא העת יהיה מסוגל להנהיג. לפני שמתחילים לגאול את העם, צריך לגאול את המנהיג מעבדות, לכן משה רבנו לא יכול לגדול בביתם של עמרם ויוכבד, הוא צריך לגדול בבית המלכות ועל ידי כך למצות את כל הכוחות המנהיגותיים שלו, עליו להיות חשוף לטכסיסי המלוכה, לאווירת העוצמה ולרוחב הדעת המאפיינים את בית המלך.

השיבה למקום הטבעי

אם כן נשוב לדבריו הנפלאים של רבי יעקב אבוחצירא. הקב"ה מוסר למשה רבנו שלושה אותות שיש בהם עומק גדול. המטה רומז לעם ישראל. הקב"ה מצווה את משה רבנו לזרוק את המטה על הקרקע והמטה הופך לנחש. כשהמטה נמצא במקום הטבעי שלו, ביד משה, אז הוא מטה, אבל כשהוא יוצא מחוץ למקומו, הוא הופך להיות נחש, לאמור, כשדבר נמצא במקום הטבעי שלו, הוא ממלא את ייעודו, אבל כשהוא לא נמצא במקומו הטבעי, הוא לא ממלא את ייעודו. אם כן מה צריך לעשות? צריך לאחוז בקצהו, להחזיק בו, לגעת בו, וכבר הוא חוזר להיות נורמלי, לא צריך לאחוז אחיזה מלאה, מספיק לגעת, להזכיר לו את מקומו הטבעי, ופתאום נגלה שהכול בסדר, וזו לשון קדשו:
"כשאמר הקב"ה לילך בשליחותו לבני ישראל אמר לו משה 'והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי' וגו', בא הקב"ה להורות לו דישראל מאמינים בני מאמינים משום דהם זרע קדש ומה שנראים במצרים קשה עורף משום דגלו ממקומם מקום הקדש ומשועבדים בעבודה קשה ודעתם מטורפת עליהם ואינו דומה מי שמיושב במקומו לגולה למקום אחר, ובוודאי כשישובו למקומם יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה הדבר נשאר במקומו ליוצא חוץ למחיצתו. תחילה אמר לו 'מה זה בידך', אמר לו 'מטה', אמר לו 'השליכהו ארצה', וכיון שהשליכהו חזר לנחש, ומי גרם לו זה, שיצא חוץ למקומו. אחר כך אמר לו 'החזירהו', וכיון שהחזירו חזר לשורשו הראשון".
זה השלב הראשון. ממשיך רבי יעקב אבוחצירא ומסביר כי רעיון זה בא לידי ביטוי גם בשני האותות הנוספים: כשהיד נמצאת בתוך החיק, במקום חם, כשאדם משלב ידיו ומתחמם, אז הכול בסדר, אבל כשהוא מוציא את היד החוצה "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". איך מרפאים את זה? מחזירים את היד לחיק והיא חוזרת להיות נורמאלית.
כך הדבר גם באות השלישי, כשמוציאים את המים מהיאור, הם יוצאים ממקומם הטבעי, לכן הם הופכים לדם. אמנם הייעוד האמיתי של המים הוא שתיה והשקיה, מכל מקום המקום הטבעי שלהם הוא היאור.
"אחר כך אמר לו שיביא ידו בחיקו ושמירת היד היא כשתהיה בחיק, וכשהוציאה חוץ לחיק נצטרעה, ובחזרתה חזרה לשורשה. אחר כך אמר לו שיקח המים מן היאור וכשישליכם ליבשת יהיו דם. כל אלה להורות לו דהמקום גורם וכל הנשאר בשורשו נשאר בטעמו, והיוצא משורשו משתנה. ולכן הראה לו ואמר לו: אל תתמה על בני ישראל, שאף על פי שאתה רואה אותם עכשיו קשי עורף, גרם להם זה סיבת יציאתם ממקומם והם עכשיו בארץ לא להם מקום טומאה, ובחזרתם למקומם מקום הקודש, יחזרו לקדושתם, לפיכך עשה לו ג' סימנים הללו".

אגב, ישנו הסבר אחר של בעל ספר "פרדס יוסף" 10 , הסבר חינוכי. לדבריו, משמעות השאלה האלקית "מַה זֶּה בְיָדֶךָ" היא: באיזו שיטה חינוכית אתה נוקט? ומשה רבנו משיב: מקל! כשאני הייתי צעיר היה למורים סרגל של מתכת, מי שהיה מפריע היה הסרגל נוחת על קצות אצבעותיו. אם כן אומר הקב"ה למשה רבנו: השלך את המטה! זה לא רלוונטי.
משה רבנו משליך את המטה, והנה - געוואלד! "וַיְהִי לְנָחָשׁ", לרגע נראה שמי שלא תופסים אותו קצר הוא הופך ל'נחש', לכן אומר הקב"ה למשה רבנו: נכון, יש מקום לשימוש במקל, אבל אל תהפוך את זה לשיטה, אחוז בקצהו...

הופכים להיות פרטיים
מתוך הדברים הנפלאים הללו אנחנו יכולים לגשת לפרשת וארא.
"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" 11 .
הפסוקים הללו די מבלבלים, הפסוק הראשון מתחיל ב"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה" - שֵׁם אלקים, וממשיך "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" - שם הוי'ה, ובפסוק השני מופיע כינוי שלישי "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי". חז"ל אומרים במדרש 12 שמשמעות הכינוי "אל שדי" היא "אני שאמרתי לשמים וארץ די", שם 'אלקים' ושם 'שדי' הם שמות שמבטאים צמצום והגבלה.
הבורא יתברך חפץ להתגלות בעולם שאין לו גבולות, בעולם של אין סוף. אצלנו הכול נכנס בתוך תבניות ולפעמים התבניות קטנות ומצומצמות, אבל האמת היא שאנחנו זקוקים לתבניות הרבה יותר גדולות, הברכה האלקית היא אין סופית. עד עתה, עד הירידה למצרים, האנושות נחשפה להופעה של "אל שדי", הופעה שיש בה צמצום, מכאן ואילך ישנה הופעה חדשה, עד הירידה למצרים היינו מחוברים לקהילייה הבין לאומית, ומכאן ואילך אנחנו הופכים להיות פרטיים, אנחנו הופכים להיות 'עם ישראל'. נקודת המעבר הזו שייכת ליסוד האמונה שלנו, הלוא זהו הדיבר הראשון מבין עשרת הדברות "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" 13 , בכך מתחיל הכוזרי את השיח בין מלך כוזר לחבר: "אנחנו מאמינים באלקי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות" 14 וכו'. אם כן יציאת מצרים היא יסוד גדול באמונתנו וזה נוגע לנקודת המעבר שהביאה אותנו להיות פרטיים יותר. צריך להבין שבפרטיות הזו יש רוחב גדול, הבירור הפנימי שאנחנו מקיימים בעצמנו זהו הרוחב הגדול שלנו.

סדר לשונות הגאולה
"וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" 15 .
בפסוקים אלו אנו נפגשים עם לשונות של גאולה. לשונות אלו עושות סדר במהלך הגאולה שעתיד לעבור על ישראל, זהו מהלך שמחולק לשלבים ולכל שלב יש תפקיד. הזוהר הקדוש כאן שואל על סדרן של הלשונות, וזו לשונו:
"רבי יהודה אמר: האי קרא אפכא הוא, דכתיב 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים' בקדמיתא, ולבתר 'והצלתי אתכם מעבודתם', ולבתר 'וגאלתי אתכם', הוה ליה למימר מעיקרא 'וגאלתי אתכם' ולבתר 'והוצאתי אתכם'" 16 .
לכאורה הסדר כאן היה צריך להיות הפוך, קודם צריכה לבוא ההצלה מן העבודה ורק אחר כך היציאה ממצרים, זהו הסדר הכרונולוגי, הלוא אם כבר יצאו ממצרים ברור הוא שניצלו מן העבודה? משיב הזוהר:
"אלא עקרא דכלא בקדמיתא דבעא קודשא בריך הוא לבשרא לון בשבחא דכלא בקדמיתא".
אמנם יש כאן תהליך פנימי מחולק לשלבים, אבל כעת ישראל נתונים תחת עול השעבוד, לכן צריך להקדים ולומר להם, "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם", אתם תצאו מהגלות הנוראה הזאת. קודם כל יש לבשר להם את הבשורה הכללית, ורק אחר כך ניתן לדבר אתם על השלבים.
"אמר רבי יוסי: והא שבחא דכלא 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים', ואמר ליה לבתר?".
שואל רבי יוסי: הלוא השבח הגדול ביותר הוא "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", אם כן ראוי היה שתבוא לשון זו לפני "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם"?
"אמר ליה: בההוא זמנא לית להו שבחא אלא יציאה, דחשיבי דלא יפקון מעבדותהון לעלמין בגין דהוו חמאן תמן דכל אסירי דהוו בינייהו מקשרו לון בקשרא דחרשי ולא יכלין לנפקא מבינייהו לעלמין, ובגין כך מה דחביב עלייהו מכלא אתבשרו ביה".
באותה שעה לא עניין אותם שום דבר חוץ מלצאת. כשאדם נמצא בכלא, מה שמעניין אותו זה כמה זמן נשאר לו, לא שייך לדבר אתו על תוכניות עתידיות כל עוד הוא נתון תחת סורג ובריח. תירוץ נוסף מתרץ רבי יהודה:
"ואי תימא אף על גב דנפקו הא דילמא יזלון (חיליהון) בתרייהו לאבאשא לון, כתיב 'והצלתי אתכם מעבודתם', ואי תימא הא יפקון וישתזבון ולא יהא לון פריקא, תלמוד לומר 'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה', ואי תימא לא יקבלם הא כתיב ולקחתי, ואי תימא כשיקבלם לא יביאם לארץ, הא כתיב 'והבאתי אתכם' וגו'".
יתכן לומר שהסדר כאן הוא נכון, אלא שההצלה המוזכרת כאן אינה הצלה מהשעבוד, אלא הצלה מהמצרים שירדפו אחרי בני ישראל לאחר צאתם ממצרים. ואם תאמר שיכול להיות שיצאו וינצלו אבל לא תהיה להם גאולה, כבר נאמר "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה". ואם תאמר שעם כל זה אין מובטח להם שיקבלם ה' לו לעם, על כן נאמר "וְלָקַחְתִּי". ואם תאמר שעדיין אינם מובטחים שיכנסו לארץ ישראל, על כך נאמר "וְהֵבֵאתִי" וגו'.

שלבים בנתיבי הגאולה
לאחר שלמדנו קצת על סדר הלשונות נבקש לעמוד מעט על השלבים השונים:
הלשון הראשונה היא "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם". הביטוי 'סבלות מצרים' דורש הבנה, כדי לעמוד על משמעותו נתבונן בפסוק נוסף. כשמשה רבנו יוצא מבית המלכות ורואה מה קורה מחוץ לארמון, נאמר: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" 17 , וכך מבארים חז"ל: "ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן" 18 . כלומר משה רבנו יוצא ורואה מציאות שאיננה נורמאלית, הוא רואה גברים עובדים בעבודות של נשים, ונשים עובדות בעבודות של גברים וכדו'. וכאן עולה שאלה פשוטה: הלוא המצרים אינם טיפשים, אדרבה המקרא מעיד שהיו חכמים 19 , אם כן מה גרם להם לשנות תפקידים? אם ניקח אדם שמומחה לליטוש יהלומים ונגיד לו שיעבוד בפחמים, זו תהיה טיפשות גדולה, כך גם להיפך, אם ניקח אדם שעובד בפחמים ונגיד לו שיעבוד בליטוש יהלומים, גם זו תהיה טיפשות גדולה. דבר פשוט הוא שככל שאדם מיומן יותר במקצועו, כך תפוקת העבודה שלו, ההספק שלו, איכות העבודה שלו, הכול הרבה יותר רנטבילי, הרבה יותר ריווחי. אם כן מה מטרתו של פרעה בשינוי התפקידים?
מגמתו של פרעה היתה טשטוש הזהות, הוא רצה לטשטש לא רק את הזהות הישראלית, אלא אפילו את הזהות המינית, פרעה רצה להפוך את עם ישראל לעם שבעצם אין לו זהות. ההספק כלל לא היה חשוב בעיניו, מה שהיה חשוב בעיניו זה טשטוש הזהות, הוא הטיל על בני ישראל עבודות שלא מתאימות לנפש שלהם, ועל ידי כך חפץ לשבור את הנקודה היסודית ביותר שקיימת אצל האדם, את נקודת הביטחון שלו בזהותו. אם כן מבואר שיציאה מסבלות מצרים משמעותה חזרה לשפיות הנורמאלית.
הלשון השניה היא "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם". אחד הדברים הנוראיים ביותר שקוראים לאדם, זה שהוא עובד, ומתברר שכל מה שעבד, הכול היה לריק. בהלכות עבדים 20 ישנה הלכה המזהירה את האדון מלומר לעבד לעשות מלאכה שאינה נצרכת "כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא עבודת פרך, זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל". בצבא קוראים לזה 'עבודות רס"ר', מי שגמר את המשימה תופרים לו משימות חדשות שלא תמיד יש בהן תועלת, תצבע את הגדר, תסדר את האבנים. גמרת? עכשיו תצבע את פחי האשפה, העיקר שתעשה משהו. על זה נאמר "לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" 21 . כשאדם מרגיש שייכות לדבר, אז יש לו סיפוק. במצרים עבדו בני ישראל בעבודת פרך, שנים על גבי שנים הם בנו ערי מסכנות לפרעה, פיתום ורעמסס, ולא הרגישו שום שייכות לדבר. על זה אומר הכתוב "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם".
הלשון השלישית היא "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים". הגאולה הזו היא מהלך אלקי, כך רצונו של הקב"ה. לא מדובר במשהו נקודתי-זמני, יש כאן מהלך שעתיד להביא ל"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
מרן הרב קוק 22 מסביר שההבדל בין 'זרוע נטויה' ל'יד חזקה' הוא שהביטוי 'יד חזקה' מציין פעולה חד פעמית, כשאדם מצליח להרים משקולות בעלות משקל רב, הדבר מצביע על חוזק ידיו, אך ישנה גבורה גדולה יותר, 'זרוע נטויה', והיא כשמרים המשקולות מצליח להישאר כך כשהמשקולות מונפות באויר וזרועותיו נטויות. גאולה בזרוע נטויה, פירושו של דבר שהקב"ה משעבד את כל מערכות הטבע למציאות הזו של ישראל, ומתוך כך "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם". יש כאן לקיחה אלקית, לקיחה זו לשון של קידושין "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" 23 , יש כאן חיבור, זה כבר לא משהו חיצוני, זה משהו שורשי פנימי עמוק, הקב"ה לוקח אותנו כאומה. החיבור המיוחד הזה מתגלה בכל עוצמתו במעמד הר סיני, בברית האלקית שהקב"ה כורת עם בני ישראל במתן תורה, אם ישראל לא מקבלים את התורה אין קיומיות לכל המציאות 24 .

הלשון החמישית
כל זה שייך להופעה הזו של ארבע לשונות של גאולה, אבל יש גם לשון חמישית - "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". בשבוע שעבר שאלנו למה האומה המצרית לא נכללה בין ארבע מלכויות, והסברנו שמצרים היא השורש של כל המלכויות. על הכתוב "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי" 25 , אומר רש"י: "וגם את הגוי - 'וגם', לרבות ארבע מלכיות, שאף הם כלים על ששעבדו את ישראל". כלומר המלכות שממנה אנו מרבים את ארבע המלכויות האחרות, זו מלכות מצרים. כזה הוא גם מעמדה של הלשון החמישית. הטעם לכך שהיא לא נמנית עם ארבעת הלשונות הראשונות הוא מפני שהיא השורש לכל הארבעה, היא הנקודה הפנימית של כל הארבעה.
בשבוע שעבר הסברנו שמצרים היא כנגד קוצו של יו"ד 26 , קוצו של יו"ד זה הקצה המחודד של האות יו"ד, זו לא אות בפני עצמה. באותיות שם הוי'ה, היו"ד מרמזת על מידת החכמה, הה"א מרמזת על מידת הבינה, הוא"ו מרמזת על מידת התפארת, והה"א האחרונה מרמזת על מידת המלכות. מידה נוספת הרמוזה בשם הוי'ה היא מידת הכתר, והיא רמוזה בקוצו של יו"ד. ארבע המלכויות - בבל, מדי, יון ואדום - הן כנגד ארבע האותיות של שמו יתברך, ומצרים רמוזה בקוצו של יו"ד, גם ארבע לשונות הגאולה - והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי - הן כנגד ארבע האותיות של שמו יתברך, ו'והבאתי' רמוז בקוצו של יו"ד, שכן הוא השורש של כל ארבעת הלשונות.

נחלת הארץ קודמת כי היא התכלית
היעב"ץ, רבי יעקב בן צבי עמדין, בביאורו לסידור 27 אומר דבר נפלא. הברכה השניה בברכת המזון, ברכת הארץ, פותחת ב"נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו, ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו ה' אלקינו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו" וכו', אומר היעב"ץ, הסדר כאן טעון בירור, הלוא הגיוני יותר היה לפתוח בהודאה על שהוציאנו ממצרים, ולסיים בהודאה על הארץ הטובה והרחבה שהונחלה לנו, הרי כך הוא הסדר הכרונולוגי של הדברים?
"לכאורה אין הסדר מכוון, שהרי כיבוש הארץ מאוחר אפילו לנתינת התורה, והיה לו להזכירו בסוף".
מבאר היעב"ץ שמתקני הברכה סידרו לפי הסדר הראוי, תחילה הם סימנו את התכלית של כל ההיסטוריוסופיה הישראלית - ארץ ישראל.
"אבל נחלת הארץ קדמה בבחינת התכלית, כאמור 'אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ' (שמות ג, יז), והענין מבואר בהקדמתנו כי נחלת הארץ היא תנאי בקבלת אלקותו יתברך כמו שנתבאר שם באורך, לפי שנקרא 'אלקי הארץ' (מלכים ב' יז, כז), ולזה כל עיקר יציאת מצרים היתה למען יירשו הארץ ויקבלוהו לאלקים בשלם שבפנים. ואם לא כן לא הוצרך להוציאם, והיה מניחם במצרים (ומשמיד המצרים מפניהם) ויקבלו שם אלקותו. או היה מיישבם במדבר. היפלא מה' דבר להושיב בו רעבים ויכוננו עיר מושב. וכמו שלעתיד 'יששום מדבר וציה' (ישעיה לה, א), 'כי נבקעו במדבר מים' (שם ו), 'נהרות בישימון' (שם מג, כ). לכן זה ברור מאוד".
חז"ל אומרים: "כל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ... - לא יצא ידי חובתו" 28 , בברכת הארץ צריך שיהיו כלולים ברית ותורה, מכל מקום חותמים את הברכה ב"על הארץ ועל המזון", ארץ ישראל היא היסוד היותר שורשי של האומה, לכן "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם" בא רק אחרי "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", כך הוא הסדר הנכון, בדומה לאדם שמקדש אישה, תחילה הוא לוקח אותה, "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" 29 , ורק אחר כך הוא מכניסה לביתו. החיים המשותפים, חיי הנישואין, הם הרבה יותר דרמטיים, הרבה יותר משמעותיים מתקופת האירוסין. בארץ ישראל אנחנו חיים יחד עם ריבונו של עולם.
ההבנה היסודית הזו מחזירה אותנו לדבריו הנפלאים של רבי יעקב אבוחצירא, שבשלושת האותות ביקש ריבונו של עולם ללמד את משה רבנו שכשעם ישראל נמצא במצרים הוא מנותק משורש חייו, הוא מנותק ממקומו הטבעי ועל כן הוא נופל במ"ט שערי טומאה, אבל אם ישיבו אותו למקומו הטבעי הוא ישוב לאלקיו.

הערוב הגיע עם האדמה שאליה הוא רגיל
במכת ערוב יש דבר נפלא שמחבר אותנו שוב לאותו יסוד. נאמר בה:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ" 30 .
הכתוב מתאר היכן פגע הערוב, מובנת הדגשת הכתוב כי הערוב פגע בבתי המצרים ומילא אותם, אך לשם מה באה התוספת "וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ". שאלה זו שואל המהרי"ל דיסקין בשם אביו בספרו על התורה 31 , וזו לשונו:
"אמר אדוני מורי ורבי זצ"ל כי הדברים האלה צריכים ביאור, כיון דאמר 'ומלאו בתי מצרים את הערוב' מה צריך לומר עוד 'וגם האדמה אשר הם עליה'? ופירוש על פי מאי דאיתא בבכורות (ח ע"ב-ט ע"א): חזינהו דהוי מיעני, ורצה הקיסר לומר הני לאו נינהו, שקיל מעפרייהו ושדא עלייהו, אקשו לאפי מלכא".
הגמרא במסכת בכורות מספרת על ויכוח ארוך שמתנהל בין רבי יהושע בן חנינא לקיסר. במסגרת ויכוח זה נשלח רבי יהושע להוכיח את חכמת חכמי ישראל על פני שישים חכמי אתונא. ביקש רבי יהושע מהקיסר, עשה לי ספינה שיש בה שישים חדרים ובכל חדר שישים כסאות ואסע להתווכח עם חכמי אתונא. בדרכי עורמה נכנס רבי יהושע למקום מושבם המבוצר ונהל אתם דו שיח. זקני אתונא הקשו על רבי יהושע קושיות שונות ומשונות ועל כולן השיב להם בחכמה יתרה. הסיכום ביניהם היה שאם רבי יהושע ינצחם בויכוח יבואו כל שישים החכמים ויאכלו עמו בספינה. כיון שניצחם הביאם לספינתו, בא כל אחד ואחד מזקני אתונא בפני עצמו ונתן לכל אחד חדר משלו. כשראה כל אחד את שישים הכיסאות שבחדרו, חשב לעצמו שגם חבריו עתידים לבא לחדרו. בינתיים אמר רבי יהושע לרב החובל להתיר את העוגן ולהתחיל בהפלגה.
כשהגיעו חכמי אתונא למקום הקיסר לקח רבי יהושע עפר מאדמת ארצם שהביא עמו בספינה והעמידם לפני הקיסר. ראה הקיסר את החכמים ונראו בעיניו מעונים ושפלים, מפני שגלו ממקומם. אמר הקיסר לרבי יהושע: אלו אינם חכמי אתונא, מראיהם השפל אינו מתאים למראה חכמי אתונא. לקח רבי יהושע מעפר ארצם וזרק עליהם, כיון שהריחו את ריח עפר ארצם סברו שהם קרובים למקומם, העיזו פנים ודיברו קשות לפני המלך. הגמרא שם ממשיכה ומספרת מה עלה בגורלם של אותם חכמים, על כל פנים אומר המהרי"ל דיסקין, שימו לב מה קורה כאן, כשחכמי אתונא גולים ממקומם הם נראים מעונים, אבל כשהם מריחים קצת מאדמת מקומם הם חוזרים לטבעיות שלהם.
"וכהאי גוונא איתא בעירובין (סא ע"א): כלבא בלא מתא שב שנין לא נבח".
גם במסכת עירובין אנו נפגשים עם תופעה דומה: כלב שלא נמצא בעירו, אין לו ביטחון, הוא שותק, הוא עלול לסחוב את הפגיעה הזו במשך שבע שנים, שבע שנים הוא לא נובח.
"וראיה ברורה מן הכל הוא מאמר הגמרא בסוטה (מו ע"ב) 'ותצאנה שתים דובים מן היער' וגו', רב ושמואל: חד אמר נס, וחד אמר נס בתוך נס וכו', ומאן דאמר נס בתוך נס, לא יער הוי ולא דובים הוו. וליהוי דובים ולא ליהוי יער? דבעיתי. ועיין פירוש רש"י ובעיתי הדובים להתגרות בהם, וכשהם קרובים ליער יוצאים בהבטחה".
הגמרא בסוטה מבארת את המעשה בו גירה אלישע דובים בתינוקות 32 . רב ושמואל שם נחלקים בביאור הנס בו יצאו הדובים מן היער, אחד מהם סובר שהתרחש שם נס אחד, היה שם יער ובדרך נס יצאו ממנו דובים, והשני סובר שהתרחשו שם שני ניסים, לא היה יער ולא היו דובים ושניהם באו בדרך נס. שואלת הגמרא: הלוא לצורך הנס די בהבאת הדובים? משיבה הגמרא: היער אמנם נצרך לצורך הנס, כי טבע הדובים הוא שהם מפחדים להתגרות בבני אדם אם אין להם מקום קרוב לנוס אליו.
"ואם כן גם כאן, שרצה הקב"ה שישחיתו ויזיקו הרבה, על כן הביא ה' יתברך אתם האדמה אשר הם חונים שם ביערות ובחורשין, ונדמה להם להחיות שהם ביער, כדי שיהיו פרוצים ומזיקין ביותר, זהו פירוש 'וגם האדמה אשר הם עליה', רוצה לומר האדמה שהחיות הם עליה. וק"ל".
זה פלאי פלאים, אומר המהרי"ל דיסקין בשם אביו, העיקרון הזה נוגע גם למכת ערוב, כשהתורה אומרת לנו "וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ", הכוונה היא שריבונו של עולם, כשהביא אריה או תנין על המצרים במכת ערוב, הוא הביאם עם האדמה שאליה הם רגילים, שאִתה הם מרגישים בבית, כשהאריה יריח את הריח המוכר לו אז הוא גם יתנהג כמו אריה.
יש כאן יסוד חשוב, זה גם יסוד בחינוך, כשילד נמצא בסביבה הטבעית שלו, הוא מלא בכוחות, אבל כשלוקחים אותו לסביבה שהיא לא טבעית לו פתאום הוא מתכנס. אדם מסוגל לפרוץ עם הכוחות שלו רק כשהוא נמצא במקום הטבעי שלו.

הכישרון הישראלי מתגלה רק במקומנו הטבעי
זו המשמעות של "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ", זהו המקום הטבעי של האומה הישראלית, הכישרון הישראלי לא יכול להתגלות בשום מקום בעולם ללא ארץ ישראל. בלי ארץ ישראל אין נבואה, רק אדם שנמצא בארץ ישראל יכול לקבל נבואה 33 . חז"ל שואלים על כך: הרי הנביא יחזקאל ניבא גם בגולה על נהר כבר? אומרים חז"ל: רק בגלל שנבואתו היתה עבור ארץ ישראל היתה לו היכולת לקבלה בגולה. כלומר רק אם אדם מתנבא עבור ארץ ישראל אז הנבואה יכולה להיות בגולה, אבל בלי ארץ ישראל אין מציאות של נבואה.
חז"ל אומרים: "כיון שגלו ישראל ממקומן - אין לך ביטול תורה גדול מזה" 34 , כשאדם לא נמצא בארץ ישראל אז תורתו לא תורה, רק כשאדם נמצא במקומו הוא מסוגל לגלות את טבעו.
הגמרא במסכת שבת 35 מביאה דו שיח שהתקיים בין תלמידי רבי יוחנן. במסגרת הדו שיח עלתה להם קושיה: מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינים בבגדיהם? הם דנים בשאלה, ואז בא רבי יוחנן ואומר: מפני שאינם בני מקומם. כשאדם נמצא במקומו, זו תורה אחרת לגמרי, לכן כשאדם עולה מבבל לארץ ישראל הכישרון התורני שלו הופך להיות פי כמה וכמה יותר גדול.
ארץ ישראל היא ארץ החיים שלנו, היא טבעית לנו, רק בארץ הזו אנחנו מסוגלים לגלות את כל הכישרונות הישראליים, במצרים ניסו לדכא את הטבעיות הישראלית על ידי החלפת העבודות וטשטוש הזהות, אבל כאן בארץ ישראל אנחנו חוזרים לנורמאליות הטבעית שלנו. אדם נורמאלי זה אדם שגר במקומו - בארצו ובנחלתו, הוא מרגיש בבית ומתוך כך הוא מגלה את כוחות חייו בצורה הראויה. ב"ה אנו יושבים בארץ ישראל, אנחנו רואים איך כוחות החיים של האומה הולכים ומתפתחים, ועם זאת אנו מצפים ומייחלים לעוד ועוד, אנחנו רוצים לראות נבואה בארץ ישראל, אנחנו רוצים לראות מלכות, סנהדרין, חיי תורה מלאים - חיים נורמאליים, חיים שלמים. את כל זה אנחנו יכולים לבנות רק בארץ ישראל, אין אפשרות אחרת. זהו היסוד לכל עבודת ה' שלנו. לכן ארבע לשונות הגאולה, בסופו של דבר מגיעות לארץ ישראל, ארץ ישראל היא התכלית והיסוד של הכול.
בדור המיוחד שלנו ניתן לראות בצורה מובהקת כיצד מרכז התורה נמצא בארץ ישראל, בדורות קודמים היו בחוץ לארץ תלמידי חכמים עצומים, רבי משה פיינשטיין היה פוסק עצום, הרב סולובייצ'יק היה בעל גאונות למדנית שאי אפשר לתאר, האדמו"ר מחב"ד היה בעל מנהיגות רוחנית כלל עולמית שאין לה אח ורע. בחוץ לארץ היו כמה וכמה גדולי ישראל, אבל זה נגמר, היום כל עולם התורה על חלקיו ומקצועותיו, הכול בארץ ישראל. פעם היו שולחים לרבי משה פיינשטיין ולרבנים נוספים שאלות מארץ ישראל, היום כולם שולחים לארץ ישראל, כאן הפוסקים נמצאים, כאן התורה נמצאת, התורה בכל הרבדים שלה - בגדלות, במנהיגות, בצדקות ובפסיקת הלכה - הכול נמצא היום בארץ ישראל, וב"ה מתחיל להתקיים בנו הפסוק, "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" 36 . גם הגויים מתחילים ללמוד את זה, "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב" 37 , ולוואי ונהיה ראויים לשלמות ההופעה הראויה במהרה בימינו.



^ 1.ראה רמב"ן בסוף הספר.
^ 2.שמות ד, א.
^ 3.שמות ד, ב-ט.
^ 4.שמות ד, א.
^ 5.שמות ב, יט.
^ 6.ראה ויקרא רבה לב, ה.
^ 7.שמות ד, יג.
^ 8.שיבת ציון ח"א עמ' 60 - אחרית כבראשית, הוצאת מכון הר-ברכה תשע"ב.
^ 9.שמות ב, יג.
^ 10.מובא בספר "מעינה של תורה" לספר שמות עמ' כא.
^ 11.שמות ו, ב-ג.
^ 12.בראשית רבה ה, ח.
^ 13.שמות כ, ב.
^ 14.כוזרי מאמר א, יא.
^ 15.שמות ו, ד-ח.
^ 16.זוהר לפרשת וארא כד ע"ב-כה ע"א.
^ 17.שמות ב, יא.
^ 18.שמות רבה א, כז.
^ 19.ראה מלכים א' ה, י.
^ 20.רמב"ם הלכות עבדים פ"א, ה"ו.
^ 21.סידור, קדושא דסדרא.
^ 22.עולת ראיה ח"ב עמ' רפ.
^ 23.דברים כב, יג.
^ 24.שבת פח ע"א.
^ 25.בראשית טו, יג-יד.
^ 26.על פי לשם שבו ואחלמה ספר הדעה ח"ב דרושי עולם התוהו, דרוש חמישי, ענף ב, סימן ה.
^ 27.סידור היעב"ץ ח"א עמ' תפו, הוצאת אשכול תשנ"ג.
^ 28.ברכות מט ע"א.
^ 29.דברים כב, יג.
^ 30.שמות ח, טז-יז.
^ 31.מהרי"ל דיסקין על התורה ד"ה כי אם.
^ 32.מלכים ב' ב, כג-כה.
^ 33.מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא, מסכתא דפסחא פרשה א. ראה כוזרי ב, יד.
^ 34.חגיגה ה ע"ב.
^ 35.שבת קמה ע"ב.
^ 36.ישעיה ב, ג.
^ 37.ישעיה שם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il