ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ברית העתיד

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בא Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ה

ברית העתיד


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

רבי חיים ברלין, (בנו של הנצי"ב מוולוז'ין), היה בצעירותו רבה של מוסקבה, ובערוב ימיו זכה והיה מרבני ירושלים. בכניסת שבת היה רגיל לקרוא שיר השירים בהתרגשות רבה. למרבה הפלא, היה מתרגש ביותר ופורץ בבכי בכל עת שהיה מגיע לפסוק – 'הנך יפה רעייתי, הנך יפה עינייך יונים'.
איש לא הבין את סיבת ההתרגשות המיוחדת דווקא בפסוק זה. יום אחד, העז הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין לשאול את רבי חיים לפשר העניין, וכה סיפר לו:
בעת שכיהנתי כרבה של מוסקבה, שימשתי גם כמוהל ליהודי העיר. באותם ימים, הייתה מוסקבה מחוץ ל'תחום המושב', ורק יהודים עשירים מועטים הורשו להתגורר בה, ואף הם היו ברוב המקרים רחוקים משמירת תורה ומצוות.
פעם, בשעת לילה מאוחרת, שמעתי לפתע דפיקות על דלת ביתי. כשפתחתי את הדלת, חמק לתוך הבית, אלמוני עטוף כולו ומסיכה על פניו. האלמוני ביקש לשוחח עימי ביחידות בחדרי, ורק כשווידא שסודו נשמר, גילה לי את מטרת בואו.
נולד לו בן והוא מבקש שאבוא למול אותו. אולם, הברית חייבת להישמר בסוד גמור, מפני שהוא מתפרנס ממכירת... תשמישי עבודה זרה נוצריים. אם יתגלה שהוא יהודי, הוא מסתכן בנפשו. הסכמתי לבקשתו, ורק התניתי זאת בכך ששבוע לאחר הברית, יגיע האב שוב לביתי.
מלתי את הילד בסתר, ואכן שבוע לאחר הברית, זכיתי בשעת לילה מאוחרת לביקור חוזר של האלמוני במסווה. בביקור זה שאילתיו – הרי אתה מסתיר את יהדותך, ולכן בוודאי תחנך את בנך להתנהג כנוצרי. אם כן – למה לך למולו? מדוע אתה מסבך אותו?
ענה לי האיש – אמת, אני מתנהג כנוצרי, ואת בני אגדל כנוצרי. ובכל זאת, חשוב לי, שאם יום אחד בני ירצה לחיות כיהודי, תהיה לו את האפשרות לעשות זאת.
באותה שעה, התרגש רבי חיים, הבנתי את פירוש הפסוק – 'עינייך יונים'. הגמרא (בבא בתרא) מבארת שגוזל הנמצא במרחק מסוים מהקן, וודאי שייך לבעל הקן, כי הגוזל מדדה רק עד למקום שבו הוא עדיין רואה את הקן, ובכוחו לשוב אליו. כך עם ישראל, אפילו היהודי הרחוק ביותר, משאיר לעצמו את האפשרות לשוב חזרה.
סיפור זה מבטא את מעלת הניצוץ היהודי, אך גם גונז בחובו עומק במצוות המילה. במילה אנו כורתים ברית עם ה' במקום שבו נמצא שורש החיים. לא רק שורש חיינו, כי אם גם שורש חיי כל הדורות הבאים. מבחינה מסוימת, אנו נוגעים בכך בכוחות עמוקים יותר מכוחות חיינו, שהרי אנו נוגעים בכל חיי העתיד (עפ"י 'אורות הקודש' להראי"ה קוק זצ"ל). היהודי בסיפור בו פתחנו, לא זכה לחבר את חייו לה', אך השאיר את האפשרות לחבר את חיי העתיד שלו לה'.
עניין זה מופיע בזמן ברית המילה, היום השמיני לחיי התינוק. כידוע, המספר 8 מבטא את עולם העתיד. לאחר התחלת החיים, אנו מחברים את כל חיי העתיד. עניין זה הופיע גם בפרשתנו ובאירועים נוספים בחיי עם ישראל. ברית המילה שבה ונשזרת מעט לאחר התחלה מחודשת בחיי ישראל.
כך אברהם אבינו מצטווה על המילה, לאחר שכבר הגיע לארץ ישראל וחיי עם ישראל החלו. הציווי על המילה מגיע כהכנה לחיי העתיד – לידת יצחק, הילד היהודי הראשון. משה רבינו יוצא לגאול את ישראל ממצריים, ובמהלך המסע עליו למול את בנו. יהושע מכניס את ישראל לארץ, ומיד לאחר הכניסה, מל את העם ב'גבעת הערלות'.
ובפרשתנו יש תמיהה גדולה – ישראל מצטווים על קרבן פסח, ושלל פרטיו ההלכתיים. לאחר מכן – מספר הכתוב על מכת בכורות ויציאת ישראל ממצריים. והנה לפתע לאחר תיאור יציאת מצריים, אנו שבים ומצטווים על כך שאת קרבן הפסח יכולים לאכול רק ישראלים נימולים. וכי למה נשמטו פרטים אלו מהציווי על הקרבן?
באמת, האבן עזרא סובר שחיוב המילה קיים רק בפסח דורות ולא בפסח מצריים. אולם הראשונים האחרים חולקים עליו, וכידוע שבמצריים מלו בליל טו' ניסן, ונגאלו בזכות דם פסח ודם מילה, כנאמר – 'בדמייך חיי'. לכן מבאר הרמב"ן, שציווי זה התאחר מפני שנצטוו עליו ב- יד' ניסן ולא בראש חודש כשאר הציוויים. ועדיין קשה – למה לא נשנתה חובת המילה עם שאר החובות?
עונה אור החיים הקדוש על פי המדרש – "הוציא ה' רוח מגן עדן, ובישם פסחו של משה. ונתקבצו כל ישראל ואמרו לו: משה רבינו, בבקשה האכילנו מפסח שלך. אמר להם – אין אתם אוכלים (כי אינכם נימולים), מיד נתנו עצמם ומלו. ומבאר אור החיים הקדוש, שכיוון שמלו, התבשמו פסחיהם של כל ישראל, שהרי הפסח נאכל רק למנוייו.
למדנו מכאן, שרק לאחר ההתחלה, נצטווינו על המילה. עוד למדנו, שהמילה שייכת לריח גן עדן. והרי גן עדן מבטא את המקום בו היה האדם בתחילת העולם, ובעז"ה יזכה להיות בו בחיי העתיד.
למדנו מכאן את גודל עצמת חיינו, שזוכים אנו לכרות ברית עם ה' לנצח נצחים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il