כאשר תרגמו את התורה ליוונית, אמרו חכמים במסכת סופרים פא' הל' ז', היה יום קשה לישראל, כיום שנעשה בו העגל, שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה. אלו דברי חכמים.
לכאורה מתעוררת השאלה מה רע יש בזה שהתורה תופץ בעולם, שהיא תתורגם לשפות זרות, הרי עם ישראל שואף להיות אור לגויים וחזון אחרית הימים שיעלו עמים רבים אל הר ד' ויאמרו "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". אלא יש לומר, מסירת התורה לזרים שאינם מכירים שהתורה היא דבר ד' אלוקי ישראל, אלוקי עולם, מביאה לכך שמבארים את התורה במבט חיצוני ומתיחסים לרבש"ע, נותן התורה, כאל אליל דמיוני - זהו חטא העגל.
התורה אינה ספרות, אינה הסטוריה. התורה היא דבר ד' ואם עוסקים בתורה אנשים שאינם רואים כך את התורה על זה נאמר "כי דבר ד' בזה ואת מצוותו הפר".
הרב בספר "אורות המלחמה" מקונן ואומר כנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה. "אוי נא לי כי עייפה נפשי רזי תורה לחיצונים נמסרו". התורה נשרפה וגויליה נשרפים ואותיות פורחות....
בגמ' גיטין ס: אמר ר' יוחנן: תורה שבעל פה רוב, ומיעוט בכתב. כלומר רוב התורה היא בע"פ. והנביא הושע מסביר שאם הייתה כל התורה בכתב היו לוקחים אותה זרים. ובלשון הפסוק "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו".
וכך מבאר תוס': "להכי קאמר רחמנא אכתוב לכם רובי תורתי והלא מה שכתבתי להם כמו זר נחשבו שהעתיקו זרים".
גם הסמ"ע בהקדמתו לחושן משפט אומר: מדוע תורה שבעל פה אין לכותבה לכתחילה, "כתבו הקדמונים הטעם כדי שלא ישנו המינים תורה שבעל פה למינות כמו שעשו לתורה שבכתב".
לדאבוננו, יש חוקרים ומפרשים מבני ישראל שרחקו מאמונה והם עוסקים בתנ"ך כספר שנכתב על ידי בשר ודם, שאין בו קדושה, שאינו דבר ד'. והם מרשים לעצמם לבקר ולשנות ולתקן ולדחות מה שלא נראה להם ועל זה התורה חוגרת שק ומתחננת, עיזבו תורתי, מי בקש מידכם רמוז חצרי.
במסכת סנהדרין צ"ט: אמרו חכמים תנו רבנן "והנפש אשר תעשה ביד רמה", זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי, מנשה מוגדר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שהוא חמור מאפיקורס כי הוא מוסיף חטא על פשע שהופך את דברי התורה לדופי.
על כן, אין מקום לעודד למוד תנ"ך ללא הכרה שהתורה היא דבר ד', שהתורה היא קדושה ואין לגשת אליה בידיים מסואבות ולטמא אותה בפרושים של דופי ח"ו.
אמרו חכמים: "שבשתא כיון דעל על", כלומר כאשר לומדים דברים בצורה משובשת קשה אחר כך להיגמל מהשיבוש. מוטב שלא ילמדו תנ"ך בצורה מעוותת ושלא יעסקו בתנ"ך מי שאינם מאמינים בד' נותן התורה.
אמנם אין בידינו היכולת למנוע מרחוקים לעסוק בתורה כרצונם. אך אין אנו צריכים לעודד את זה ובוודאי לא להיות שותפים להפצת תורה בתוך עטיפה של הסברים שהורגים את נשמתה של תורה.
אין זה רק לא רצוי, אלא לענ"ד יש בזה איסור חמור.
נראה לי שרבנים שתמכו ברעיון לחזק את למוד התנ"ך בקרב כל הגוונים בישראל כל אחד לפי דרכו, לא נחשפו לתוכן ולסגנון של אותם מפרשים הרחוקים מאמונה, וחלק מהם בזים לה.
עלינו אם כן ליזום את הפצת התורה לכל חלקי העם ע"י אנשי אמונה הניגשים אל התורה בחרדת קודש. זה מה שהציבור באמת מחפש - לימוד באמונה ובעומק. ולימוד כזה יאחד את העם סביב התנך. "ד' עוז לעמו יתן" ואין עוז אלא תורה, "ד' יברך את עמו בשלום".
לכאורה מתעוררת השאלה מה רע יש בזה שהתורה תופץ בעולם, שהיא תתורגם לשפות זרות, הרי עם ישראל שואף להיות אור לגויים וחזון אחרית הימים שיעלו עמים רבים אל הר ד' ויאמרו "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". אלא יש לומר, מסירת התורה לזרים שאינם מכירים שהתורה היא דבר ד' אלוקי ישראל, אלוקי עולם, מביאה לכך שמבארים את התורה במבט חיצוני ומתיחסים לרבש"ע, נותן התורה, כאל אליל דמיוני - זהו חטא העגל.
התורה אינה ספרות, אינה הסטוריה. התורה היא דבר ד' ואם עוסקים בתורה אנשים שאינם רואים כך את התורה על זה נאמר "כי דבר ד' בזה ואת מצוותו הפר".
הרב בספר "אורות המלחמה" מקונן ואומר כנסת ישראל תחיל תזעק בחבליה. "אוי נא לי כי עייפה נפשי רזי תורה לחיצונים נמסרו". התורה נשרפה וגויליה נשרפים ואותיות פורחות....
בגמ' גיטין ס: אמר ר' יוחנן: תורה שבעל פה רוב, ומיעוט בכתב. כלומר רוב התורה היא בע"פ. והנביא הושע מסביר שאם הייתה כל התורה בכתב היו לוקחים אותה זרים. ובלשון הפסוק "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו".
וכך מבאר תוס': "להכי קאמר רחמנא אכתוב לכם רובי תורתי והלא מה שכתבתי להם כמו זר נחשבו שהעתיקו זרים".
גם הסמ"ע בהקדמתו לחושן משפט אומר: מדוע תורה שבעל פה אין לכותבה לכתחילה, "כתבו הקדמונים הטעם כדי שלא ישנו המינים תורה שבעל פה למינות כמו שעשו לתורה שבכתב".
לדאבוננו, יש חוקרים ומפרשים מבני ישראל שרחקו מאמונה והם עוסקים בתנ"ך כספר שנכתב על ידי בשר ודם, שאין בו קדושה, שאינו דבר ד'. והם מרשים לעצמם לבקר ולשנות ולתקן ולדחות מה שלא נראה להם ועל זה התורה חוגרת שק ומתחננת, עיזבו תורתי, מי בקש מידכם רמוז חצרי.
במסכת סנהדרין צ"ט: אמרו חכמים תנו רבנן "והנפש אשר תעשה ביד רמה", זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי, מנשה מוגדר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שהוא חמור מאפיקורס כי הוא מוסיף חטא על פשע שהופך את דברי התורה לדופי.
על כן, אין מקום לעודד למוד תנ"ך ללא הכרה שהתורה היא דבר ד', שהתורה היא קדושה ואין לגשת אליה בידיים מסואבות ולטמא אותה בפרושים של דופי ח"ו.
אמרו חכמים: "שבשתא כיון דעל על", כלומר כאשר לומדים דברים בצורה משובשת קשה אחר כך להיגמל מהשיבוש. מוטב שלא ילמדו תנ"ך בצורה מעוותת ושלא יעסקו בתנ"ך מי שאינם מאמינים בד' נותן התורה.
אמנם אין בידינו היכולת למנוע מרחוקים לעסוק בתורה כרצונם. אך אין אנו צריכים לעודד את זה ובוודאי לא להיות שותפים להפצת תורה בתוך עטיפה של הסברים שהורגים את נשמתה של תורה.
אין זה רק לא רצוי, אלא לענ"ד יש בזה איסור חמור.
נראה לי שרבנים שתמכו ברעיון לחזק את למוד התנ"ך בקרב כל הגוונים בישראל כל אחד לפי דרכו, לא נחשפו לתוכן ולסגנון של אותם מפרשים הרחוקים מאמונה, וחלק מהם בזים לה.
עלינו אם כן ליזום את הפצת התורה לכל חלקי העם ע"י אנשי אמונה הניגשים אל התורה בחרדת קודש. זה מה שהציבור באמת מחפש - לימוד באמונה ובעומק. ולימוד כזה יאחד את העם סביב התנך. "ד' עוז לעמו יתן" ואין עוז אלא תורה, "ד' יברך את עמו בשלום".