ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משנה וגמרא בבא מציעא

כתובות דף יט ע"א; בבא מציעא דף ז ע"א

מודה בשטר שכתבו

הטעם שלרשב"ג אינו נאמן במיגו; האם יש ערך לשטר שאינו מקויים? חידוש הגרי"ז שכוחו של שטר חוב אינו נובע מחזקת "שטרך בידי מאי בעי?" אלא מהסכם של שני הצדדים.
מוקדש לרפואת
נתנאל חיים בן אילנה אסתר
לחץ להקדשת שיעור זה
בבבא מציעא ז ע"א נחלקו התנאים במקרה שיש שטר שאינו מקויים והלווה מודה שאינו מזוייף אך טוען שפרעו. רבי סובר שנאמן וממילא אף כשמודה בשטר שכתבו צריך המלווה לקיימו, ורשב"ג סובר שאינו נאמן ולא נזקק המלווה לקיימו. על פי זה נחלקו גם במקרה שהמלווה והלווה אדוקים בשטר שאינו מקויים, ומתווכחים ביניהם אם השטר נפרע או לא. רבי סובר שכל עוד לא קויים המלווה לא גובה כלום ורק אם יקויים יגבה חציו ורשב"ג סובר שאף ללא קיום גובה חצי. ויש לעמוד על טעמי המחלוקת. בפשטות יש ללווה מיגו שיכול לטעון מזוייף, וכך יש להבין את הדעה שהלווה צריך לקיימו וצריך להבין מדוע לחולקים אין מיגו.
רש"י בכתובות (יט ע"א ד"ה אין המלוה) מבאר שאינו נאמן לטעון פרוע משום שהשטר ביד המלווה, ונראה שכוונתו היא שכנגד המיגו יש חזקה "שטרך בידי מאי בעי". אולם התוס' שם (ד"ה מודה) דוחים שאין לומר שהטעם הוא משום חזקת "שטרך בידי" משום שהגמרא אומרת שגם אינו נאמן על ידי המיגו לטעון שהיה זה שטר אמנה, אף שכנגד טענת אמנה לא שייכת חזקת "שטרך בידי".
התוס' עצמם מתרצים שאינו נאמן במיגו דמזוייף שמא ירא לטעון מזוייף מחשש שיכחישוהו. והוסיפו שפירש הקונטרס במקום אחר שהטעם הוא שמהתורה שטר כשר אף ללא קיום וחכמים שתיקנו להצריך קיום הצריכו דווקא כנגד טענת מזוייף ולא כנגד שאר טענות כגון פרוע, וכן נראה לר"י. ונראה שהמקור לדברי התוס' בשם הקונטרס הוא מהרשב"ם בב"ב (קע ע"א ד"ה אין צריך) שפירש כך את הסוברים שאין צריך לקיימו.
האחרונים מקשים על פירוש הקונטרס ור"י, שאף אם זוהי רק תקנה מדרבנן סוף סוף התקנה גרמה שיהא לו מיגו ואם כן כעת יש ראיה לטובתו וצריך להיות נאמן (אפילו מהתורה).
בשיטה מקובצת בבבא מציעא מובא תירוץ זה בדברי הרא"ש , ושם מבאר שאין מיגו הואיל ומזוייף אינה טענה שכיחה. נראה שהטעם בכך הוא שאדם לא רוצה לטעון טענה שאינה שכיחה כי נראה כמשקר. אך קשה כי לדבריו עיקר התירוץ הוא שלא טוענים מיגו בטענה שאינה שכיחה ומדוע זה קשור לכך שמהתורה השטר כשר. ונראה לבאר דבריו שמכך שמהתורה השטר כשר ללא קיום מוכח שזו טענה שאינה שכיחה, אחרת ודאי היה פסול מהתורה. בדברי הקונטרס יש דוחק ליישב כך, משום שלפי זה העיקר חסר מן הספר.
אבן האזל (טו"נ יד, ח) מיישב שאין בדברי התוס' שני תירוצים אלא הם משלימים זה את זה, ולפיכך התוס' לא התנסחו וכתבו "ובקונטרס פירש" אלא "ופירש הקונטרס". התירוץ הראשון עונה על השאלה מדוע אינו נאמן מטעם ראיה של מיגו, ועל כך משיב שירא לטעון מזוייף, אך עדיין יש לשאול מדוע לא יהא נאמן מטעם הפה שאסר, שהרי בלעדיו השטר חספא בעלמא והוא שיווה לו את כל כוחו, ועל כך משיב בשם הקונטרס שכל עוד לא טוען מזוייף לא הוא זה שמשווה לו את הכח, כי רק כשטוען מזוייף תיקנו חכמים שצריך קיום, וטעם זה אכן לא עונה על השאלה מדוע אין ראיה של מיגו. וכן ביאר הקובץ שיעורים (ב"ב אות תכו), ודייק (אות קיב) כן גם מלשון הגמרא שכשנימקה את השיטה שהלווה נאמן לא כתבה שיש לו מיגו אלא נקטה "חספא בעלמא הוא! מאן קא משוי ליה להאי שטרא – לוה? הא קאמר דפריע!".
בית הלוי (ח"ג מב אות ג) שואל מדוע בסוגייתנו האריכה הגמרא בביאור הדעה שצריך לקיימו ונימקה "חספא בעלמא הוא! מאן קא משוי ליה להאי שטרא – לוה? הא קאמר דפריע!", ואילו בסוגיא בכתובות וכן בב"ב (קנד ע"א) לא האריכה כך. וענה על פי שאלה נוספת ששאלו בנו. בסי' פב (סע' א) נחלקו הפוסקים אם הטוען מזוייף ונתקיים השטר רשאי לשוב ולטעון שפרע או שהואיל וטען מזוייף נחשב כטוען לא לוויתי ולא פרעתי. שאל בנו, לפי הסוברים שאינו רשאי כיצד יש בסוגייתנו מיגו, הרי כאשר המלווה והלווה אדוקים בשטר אם טוען פרעתי גם אם יתקיים השטר יקבל חצי, ואם כן עדיף לו לטעון פרעתי כדי שאם יתקיים יקבל לפחות חצי מאשר לטעון מזוייף שאז אם יתקיים לא יקבל כלום.
והשיב בית הלוי שעל כרחך שהנאמנות בסוגייתנו אינה מטעם מיגו אלא מטעם הפה שאסר, ולכן כאן האריכה הגמרא לבאר שהשטר חספא בעלמא כל עוד אינו מקויים, ולכן נחשב הפה שאסר, אך בשאר המקומות בש"ס שלא מדובר בשניים אדוקים נאמן גם מטעם מיגו ולכן שם לא נכתב שהשטר חספא בעלמא והלווה הוא המשווה לו כח. לדבריו, בסוגייתנו לא נצרכים לתירוצו הראשון של התוס' בכתובות שאין מיגו כי ירא לטעון מזוייף, אלא רק להסבר הקונטרס המבאר מדוע אין כאן הפה שאסר.
במקום אחר ביאר הקובץ שיעורים (ח"ב סי' ג אותיות ב-ה) באופן אחר, ופירש את תירוץ הקונטרס שבא לענות מדוע לא יועיל המיגו מצד כח הטענה, ועל כך תירץ שחכמים נתנו לו נאמנות רק בטענת מזוייף וכל שלא טוען אותה לא נתנו לו נאמנות כלל, ולכן אין לו כח נאמנות. ונראה שגם לדבריו שם שני תירוצי התוס' באו להשלים זה את זה, הראשון מנמק מדוע לא יועיל המיגו מצד ראיה והשני מדוע לא יועיל מצד כח נאמנות. אולם דבריו טעונים ביאור, מדוע היכולת לטעון טענה אחרת נותנת לו כח נאמנות, והנה הגר"ש שקופ (ב"מ סי' ה) מבאר את המושג "מיגו מצד כח הטענה" שהואיל ויכול היה לזכות בחפץ בטענה אחרת נחשב כמוחזק בחפץ. ונראה לבארו שהמוחזקות תלויה בהסתכלות העולם, וכאשר יש לאדם את היכולת לזכות בחפץ על פי טענותיו בלבד נראה החפץ כברשותו, ולכן נקודת המוצא היא שהוא המוחזק ועל השני להביא ראיה אם רוצה להוציא ממנו. אך לפי זה לא יובן מדוע כאן לא יועיל מיגו זה, הרי אף שכאשר אינו טוען טענת מזוייף השטר נחשב ככשר לגמרי, מכל מקום היכולת לטעון מזוייף ולזכות בממון קיימת ומדוע לא ייחשב בעיני העולם כמוחזק, וצריך עיון.
התוס' רא"ש (כתובות יט ע"א) הביא גם הוא את תירוץ התוס' שלסוברים שאין צריך לקיימו הטעם שאין מיגו הוא שמא ירא לטעון מזוייף מחשש שיכחישוהו ולאחר מכן את תירוץ הקונטרס, אולם בדבריו מפורש שאלו שני תירוצים שונים, ואם כן לא נוכל לתרץ כאבן האזל או כקובץ שיעורים שאלו תירוצים המשלימים זה את זה, ודברי הקונטרס רק באו לענות מדוע אין כאן הפה שאסר או מיגו מצד כח הטענה, וחוזרת השאלה למקומה, מדוע לדברי הקונטרס אין מיגו.
כפי שנכתב למעלה, לפי המובא בשיטה מקובצת הרא"ש עצמו ביאר דבריו, ולפי זה לא קשה, אולם הברכת אברהם (כתובות בענין מודה בשטר שכתבו ענף א ס"ק ג-ד) יישב באופן אחר והשיב על כך על פי דברי הגרי"ז המפורסמים לגבי שטר. הרמב"ם (מלווה יא, א) כותב: "המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים. לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו". מדייק הגרי"ז (מובא בחידושי הגר"ח שבועות מא ע"א) שהטעם שהלווה אינו נאמן לטעון פרעתי כנגד שטר אינו משום חזקת "שטרך בידי מאי בעי", שהרי אם כן היה לרמב"ם לכתוב להפך, שהטוען פרעתי אינו נאמן ולפיכך המלווה בשטר צריך לפורעו בעדים. אלא שכאשר כותבים שטר יש הסכמה בין הצדדים שיוכל לפרוע רק בעדים ובלעדיהם לא יהא נאמן לטעון פרעתי, ולפיכך בגלל הסכמה זו אינו נאמן. על פי זה מיישב הברכת אברהם, שיסוד המחלוקת בגמרא הוא אם הכח שיש לשטר מכח ההסכמה הוא רק כנגד טענות פרעתי בעלמא ללא שום ראיה אך בצירוף ראיה הוא כן נאמן או שהכח הניתן לשטר הוא שלא יהא נאמן בטענת פירעון אלא בעדים, אך ללא עדים אפילו בראיות אינו נאמן. לפי זה דברי הקונטרס מובנים, כי אכן יש לו מיגו אלא שמיגו אינו מספיק. וביאור דבריו הוא שאם מהתורה שטר שאינו מקויים לא היה טוב, הרי שמונח בהסכם שגם מיגו מועיל כנגד השטר ולכן כל עוד לא קויים נאמן הלווה הואיל ויש לו מיגו, אולם אם זוהי תקנת חכמים ותיקנו רק במקרה שטוען מזוייף, הרי שההסכם הוא שמיגו לא יועיל.
עוד בנושא בבא מציעא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il