ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"ועשית ככל אשר יורוך"- למה? ;">

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות "אמת ואמונה" Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (57 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (57 ד')

כ"ג שבט התשע"ה

"ועשית ככל אשר יורוך"- למה?

'אמת ואמונה' בית מדרש לאמונה לע"נ שמשון יונגסטר



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

כאשר אנחנו מדברים על הנושא של סמכות חכמים, הכתובת הראשונה שאנחנו אמורים ללכת אליה היא התורה. עלינו למצוא היכן התורה מתייחסת לסמכותם של חכמים. ונדגיש: של חכמים, ולא של נביאים; שהרי אנחנו כבר מכירים מהתורה את סמכותו של משה רבינו. התורה מספרת לנו שבכל מקרה בו עם ישראל, כציבור וכיחידים, שאל את עצמו מה לעשות- הלך למשה רבינו.
אלא שיש לזכור שפעמים רבות משה רבינו תיפקד ונתן מענה לעם על תקן נביא ולא על תקן חכם, ככתוב : "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם " 1 . במקרים אלו, כסיפור בנות צלפחד והטמאים בפסח ראשון, משה רבינו אינו יודע את התשובה באמצעות עיון בתורה ופלפול בחכמה, והפיתרון מגיע על פי הוראה ישירה מהקב"ה.
לעומת זאת, מעיון בפרשת יתרו 2 , בה אנו קוראים על יתרו שרואה את משה יושב ועוסק בשפיטת עם ישראל ובהוראה של דבר האלוקים לעם, נראה שמשה רבינו עונה לעם על תקן חכם. בפסוקים נאמר : "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹקִים: כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו:". נראה שמשה רבינו משתמש בידע שניתן לו מהקב"ה לשפוט את העם. כך עולה גם מפירושו של החזקוני שם: "את חקי האלקים ואת תורתיו - שנתן לנו כבר כדכתיב: "שם שֹם לו חק ומשפט", כלומר, משה מתבסס על הציווי האלוקי שקדם לפרשת יתרו (לשיטה שפרשה זו נאמרה לפני מתן תורה) וממנו מוציא דבר הלכה.

בתגובה עונה לו יתרו: "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה"- יש בעיה פרקטית וטכנית במנגנון, "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". ולכן מציע לו יתרו: "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹקִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹקִים: וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן". אחרי שתעשה זאת ותלמד אותם את רצון ה', "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת... וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם...".
כלומר, יתרו מחלק את ההוראה לשני חלקים, וכפי שמסביר הרשב"ם שם: "היה אתה לעם מול האלקים - לאותם דינים שצריך לדרוש אלקים, אתה תשמע מה יאמר לך הקב"ה והזהרת אותם. וזהו הדבר הקשה יביאו אליך. אבל שאר דינים הנודעים בקל לחכמי ישראל שתשים עליהם- ישפטו הם והקל מעליך" .

מהפסוקים עולה בבירור ששרי האלפים והמאות לא הלכו לקב"ה על כל שאלה קטנה שנזקקו בה לסיוע. משה רבינו מעמיד רבנים, חכמים, שופטים ומורי הוראה שתפקידם האישי הוא לשפוט ולשמש כפוסקים עבור העם (יש להדגיש שבתורה משמעות המילה 'משפט' אינה רק בהיבט הפלילי כפי הידוע לנו ממערכת המשפט של ימינו, אלא היא ביטוי לכל פסיקת הלכה בכל נושא שהוא).
ממילא יוצא, שגם אם נאמר שמשה רבינו פנה לקב"ה בכל שאלה, וזה כמעט בלתי אפשרי לומר זאת שכן משה רבינו עבד שעות רבות מאוד ביממה (עד שיתרו מזהיר אותו "נבול תיבול...") ולא מתואר שהוא הלך ושאל את הקב"ה בכל עניין, וגם אם נאמר שברוח קודשו ידע משה רבינו מהו רצון השם בכל דין ובתפקידו שימש כנביא יותר מאשר כחכם - הרי ששרי האלפים והמאות לא עבדו באופן הזה. הם פסקו לעם על פי התורה שמשה רבינו לימד אותם.
הסדר בפרשת יתרו הוא "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת". משה רבינו צריך להכניס אותם לבית ספר לרבנים, הם יקבלו סמיכה לתפקידם, ורק בדינים שיתקשו בהם יפנו למשה, שבמידת הצורך יביא את הדברים לפני הקב"ה. זה בדיוק מה שקרה מאוחר יותר, כאשר שרי האלפים לא יודעים להשיב לטמאים בפסח הראשון ולבנות צלפחד- הם הולכים למשה ומשה פונה לקב"ה. המודל הזה הוא מודל שנוגע לשפיץ של הפירמידה, לשאלות הקשות ביותר, אך 99% מהשאלות נענות על ידי הפוסקים והשופטים המשתמשים בידיעותיהם ובחכמתם.
אם כן, עוד לפני שנגיע לציווי התורה לציית לשופטים, אנחנו רואים שכך התורה מספרת לנו שצריך לנהוג. הרי לכאורה יש פיתרון פשוט וטוב בהרבה ממינוי השופטים: ניתן ללמד את העם תורה כך שיפסקו איש איש לעצמו. אלא שאת הרעיון הזה אפילו יתרו לא מציע. העמדה הבסיסית של משה רבינו היא לא להוריד סמכות למטה, אלא שיתרו משכנע אותו שיש צורך חיוני בכך. משה רבינו מוכן ליצור פיזור סמכויות, הוא מוכן לקבל את הרעיון שלא הולכים בכל שאלה לגדול דור אחד, אך הרעיון שכל אחד הוא הפוסק לעצמו הוא רעיון ששלילתו ברורה מכאן. נראה שהמחשבה הראשונית של משה רבינו, דומה לתזה שהעולם החרדי מנסה לחנך אליה בחמישים השנים האחרונות, במיוחד מאז השואה - שיש גדול דור אחד, מה שהיה קיים במובן מסוים בזמן הבית, כשנשיא הסנהדרין שימש כסמכות העליונה, אולם באלפיים השנים האחרונות לא היה מושג כזה, תמיד היו הרבה גדולים . בציבור שלנו התפיסה הייתה שונה, יש הרבה רבנים. את הרעיון הזה משה רבינו מוכן לקבל מיתרו, שיש הרבה רבנים שמורים את דבר האלוקים לעם ומה לעשות בכל מצב ומצב.
נכון, המודל האידאלי שמוצג אצל משה הוא פירמידה שבראשה עומד גדול הדור, אחד ויחיד, אך מודל זה היה ייחודי לתקפותו של משה רבינו, ששונה מהותית מכל חכם אחר. אבי הנביאים, איש האלוקים, נזר הבריאה. לעומת זאת, לאורך כל הדורות, על אף שבראש הסנהדרין עמד נשיא ולצידו אב בית הדין, הדבר לא מנע משאר חכמי הסנהדרין לחלוק עליהם. בסופו של דבר ההכרעה הייתה על פי רוב הדעות שנימנו וגמרו, ובהצבעה זו לנשיא ולאב בית הדין היה רק קול אחד, שווה לכולם.
מלבד הסיפור המופיע בפרשת יתרו, התורה גם מצווה ומדריכה אותנו בנושא זה בפרשת שופטים. לאחר הציווי בפתיחת הפרשה על מינוי השופטים והשוטרים נאמר : "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: " 3 .
ציוותה אותנו התורה בפרשייה זו בשתי מצוות: מצות עשה: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך" 4 , ומצות לא תעשה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" 5 .
יש לשים לב ולהתבונן בפסוקים. ראשית, הפנייה לבית הדין אינה דווקא בתביעות ממוניות ומשפטיות, אלא גם בבירור איסורי התורה ("בין דם לדם... ובין נגע לנגע"). בנוסף, הצורך ללכת ולשאול הוא רק כאשר הדבר הוא נפלא מבינתי, כאשר אינני מבין אותו בעצמי. לפי זה, לכאורה בימינו ניתן לטעון: לא נפלא מבִינתֵינו דבר! כתוצאה מהאינטרנט, מפרוייקט השו"ת ומשאר מאגרי המידע התורניים, הכל נגיש לכל אחד, ולכן אין צורך חיוני בפנייה לפוסקי ההלכה. נחזור לשאלה זו בהמשך.
עוד יש לציין כי התורה דורשת מאדם שנתקל בשאלה שאינו יודע לה תשובה ללכת ל"אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ ". מהי המעלה והחשיבות של 'מקום' זה דווקא?
כדי להבין זאת נציג את שלושת הגישות המרכזיות בנושא הציות לחכמים:
גישה אחת טוענת שאין כלל סמכות לחכמים.
לעומתה, הגישה השנייה טוענת שיש חובת ציות לגדול הדור.
ישנה גם כן גישת ביניים, שנאמנת לפשטי המקראות ומבינה שמצוות התורה לשמוע לדברי חכמים, היא רק כאשר בית הדין ממוקם "במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו". כמעט כל הראשונים הבינו שהלכה שלא תאמר ותיפסק משם, איננה כלולה בצווי התורה.
כך כותב הרמב"ם 6 : "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן". דברים דומים כותב גם הרמב"ן 7 .
מדוע יש משמעות למיקום הפיזי? מסביר ה'מנחת חינוך' 8 שחשיבותו של המיקום נובעת מסמיכותו לשכינה 9 . הואיל ומבוקשינו הוא לדעת מהו רצון ה', בישיבת בית הדין הגדול בלשכת הגזית מיוצג באופן ברור רצונו של הקב"ה.
וכאן יישאל השואל - האם רצונו של הקב"ה לא יכול להתגלות ולהופיע גם מחוץ לבית הדין בלשכת הגזית? האם הוא כה מצומצם, הלא מלא כל הארץ כבודו?!
אלא, שאם כן, נשאל גם כן- מהי קדושתו של הר הבית? עלינו להבין שהיהדות מבוססת על רעיון הצמצום האלוקי. אנחנו מצמצמים את קדושת הזמן - השבת והמועדים לעומת ימי החול הרגילים, את קדושת האומות- עם ישראל לעומת שאר העמים, ואת קדושת המקום - ארץ ישראל לעומת שאר הארצות. על אף שברור שבאמת לית אתר פנוי מיניה (-אין מקום פנוי מהקב"ה), וכל הנמצאים בעולם - ברואיו הם, ההלכה באה ומצמצמת את הקדושה האלוקית לתוך מסגרות. אחד הצמצומים הוא הצמצום הלוקאלי, צמצום השטח, ובו חידשה התורה שהשראת השכינה יכולה להיות במקום מסוים ולא במקום אחר, ולכן הקרבת הקרבנות מותרת דווקא בו ולא בכל מקום אחר.
היחיד מבין הראשונים שחולק על ההבנה שצווי התורה מתייחס דווקא לבית הדין הגדול בלשכת הגזית הוא בעל ספר החינוך.
ספר החינוך מחדש שכל בית דין שעם ישראל כולו נושא את עיניו אליו, גם אם מיקומו אינו בבית המקדש (ייתכן ודווקא בארץ ישראל) - מחייב אותנו בהוראותיו כחלק מהציות למצוות התורה בפרשת שופטים. למשל, המצווה מהתורה ליטול לולב בסוכות, מלבד במקדש, היא רק ביום הראשון של סוכות, ככתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון...". לאחר חורבן בית המקדש השני, תיקן רבן יוחנן בן זכאי שנטילת לולב תהיה בכל מקום שבעה ימים זכר למקדש. מאחר ובית דינו של רבן יוחנן בן זכאי (שהיה אחר החורבן, כאמור) תיפקד כסמכות העליונה של כל ישראל, הציות להוראותיו, לשיטת ספר החינוך כלול במצות 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך'. יתרה מכך, ייתכן ואף המקור לדבריו של ספר החינוך הוא תקנות רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו. אכן, לפי שיטת שאר הראשונים תעלה השאלה מה מחייב כל אחד ואחד מאיתנו ליטול לולב שבעה ימים בכל שנה ושנה?
יש להדגיש, שמבחינת מעמדו כמקור סמכות לפסיקת ההלכה, משקלו של ספר החינוך קטן ממשקלם של שאר הראשונים החולקים עליו. אך, גם אם נאמץ את שיטת ספר החינוך, דבריו נאמרו דווקא כאשר התנאי של בית דין גדול אחד, שכל עיני ישראל נשואות אליו מתקיים, אולם באלפיים השנים האחרונות, מחורבן בית המקדש השני (או לפחות מחתימת התלמוד הבבלי) - אין גוף כזה, ואין ספר כזה, שכל עם ישראל נושא את עיניו אליו. חלמו שהרבנות הראשית תמלא ייעוד זה כשהקימו אותה, אך זה לא קרה. חלק גדול מהעולם הדתי לא מקבל אותה בתור מקור וסמכות לפסיקה וזוהי עובדה. ממילא יוצא שכיום אין בית דין שכל עם ישראל מחוייב לפסיקותיו, לפי כל שיטות הראשונים.
נחזור לשאלה המתבקשת על שיטת רוב הראשונים- מה מחייבנו לציית לתקנותיהם של בתי הדינים הגדולים שהיו לאחר החורבן כבית דינו של רבן יוחנן בן זכאי? את התשובה המרתקת והמשמעותית מאוד עבורנו כותב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם וניתן מעט את הרקע לדבריו.
ודאי שאם חכמים יצוו על אדם לקפוץ מהגג - אין לו שום חובה לציית, ואפילו אם חכמים יבקשו לצבוע את הפרוכת של ארון הקודש בצבע שונה - זה לא קשור כלל לסמכותם. הציות לדברי חכמים מתבטא במה שקשור לדברי תורה, לרצון ה' (כמובן שהדעות חלוקות אלו תחומים כלולים בהגדרה זו).
חובת הציות לחכמים ודאי מחויבת כאשר הם מלמדים אותנו כיצד לפרש את התורה, התחום הנקרא "מדרש ההלכה". בשונה מהקראים, אנחנו מקיימים את צוויי התורה על פי התורה שבעל פה שקיבלנו מחכמים. זה קונצנזוס דתי מקיר לקיר, אין ויכוח על כך שהתורה היא התורה שבכתב על פי פרשנות חז"ל בתורה שבעל פה.
בהקשר הזה, אספר סיפור מימי נעורי: גרתי בעיר רמת גן הסמוכה, ופעולת ערב שבת של בנ"ע הייתה מתקיימת בבית הכנסת שבו הורי התפללו. רק שתבינו, שכשנכנסתי לשבט נבטים בבני עקיבא, המדריכים לקחו אותנו מטעם הסניף לבריכה מעורבת! זה היה דבר פשוט ומובן, והיו רק כמה מפגרים פנאטים שלא הלכו לבריכה מעורבת. משהו קרה לציונות הדתית מאז. זה מאוד עיצבן אותי, המזרוחניקיות הזאת, אז כתבתי מאמר מתלהם של שני עמודים עם הרבה מקורות ושותי"ם מרבני דורנו שאסור ללכת לבריכה מעורבת. צילמתי בכמאה עותקים, והלכתי לבית הכנסת לפעולה שבסופה שמתי את הדפים על הבמה. בזמנו לא היו עלוני שבת (תאמינו או לא...) ,ולכן ברגע שמשהו הונח על הבמה - הוא נחטף כמו לחמניות. בבוקר, כשכולם באו לבית הכנסת, הדפים נחטפו ומיד עלתה השאלה: מי הסליק לנו בלילה את הדבר הזה? אני ישבתי בשקט ולא הוצאתי מילה מהפה כי היה ברור לי שזה ייגמר לא טוב אם אסגיר את עצמי. לידי ישב יהודי בשם משה ולשמאלו ישב מי שאז היה בחור צעיר, הרב גדי בן זמרה, היום ראש האולפנה במעלה לבונה. משה לקח את הדף, קרא אותו ואמר בקול: מה הוא כתב הטיפש הזה, שזה איסור תורה ללכת לבריכה מעורבת?!
אז גדי בן זמרה ענה לו: בהחלט.
בתגובה לקח משה חומש ואמר: איפה כתוב פה שאסור ללכת לבריכה מעורבת?
משה היה גר רחוק מבית הכנסת, אז גדי שאל אותו: משה, איך הגעת לפה?
השיב לו משה: ברגל, כמובן.
שאל אותו גדי: למה לא באת באוטו, משה, אתה פראייר?
ענה לו: לא, זה אסור בשבת.
אמר לו גדי: איפה זה כתוב שאסור לנסוע באוטו בשבת, איפה זה כתוב בכל דפי החומש?!
ברור שפרשנות חז"ל לפסוקים היא פרשנות מחייבת עבורנו. על כך אין כלל דיון.
אולם, ביחס לתקנותיהם של חכמים נחלקו הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם טוען שכשחכמים באו וגזרו גזירה (כמוקצה, לולב וכד'), התורה היא זאת שחייבה אותנו לשמוע לדבריהם כחלק מציוויה: "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ...". על כך תמהַ הרמב"ן: אם כן, כיצד ייתכן שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא, הרי כל מצוה דרבנן היא בעצם מצוה דאורייתא? כיצד ייתכן לפי הרמב"ם שמי שלא תקע בשופר ביום הראשון של ראש השנה ביטל מצוות עשה דאורייתא ואילו מי שלא תקע בשופר ביום השני, שחובת התקיעה בו היא רק מדרבנן, לא ביטל עשה דאורייתא?! באופן פרדוכסלי יוצא שהיום השני של ראש השנה חמור מהיום הראשון: ביום הראשון מי שלא תקע ביטל רק את מצוות העשה לתקוע בשופר, ואילו ביום השני מי שלא תקע ביטל מצוות עשה ולא תעשה של שמיעה לחכמים. בנוסף, כיצד יסביר הרמב"ם שורה ארוכה של דינים בהם מצוות דרבנן קלות יותר ממצוות דאורייתא כדוגמת הדין שעל מצוות דרבנן יש להוציא פחות ממון מאשר על מצוות דאורייתא?
כתוצאה מכך הרמב"ן מבין שחיוב השמיעה לתקנות וגזירות חכמים אינו כלול במצוות התורה "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ..", אלא רק הציות להם בדרשות התורה.
אם כן, האם לפי הרמב"ן אין שום גורם שמחייבנו לשמוע לתקנות חכמים? ודאי שלא. הרמב"ן עסק יומם ולילה בביאור דברי חכמים.
הראשונים מביאים שורה של תשובות לשאלה זו שכולן בנויות על עיקרון אחד: הרמב"ן סובר שיש חובה מהתורה לשמוע לתקנות חכמים אלא שהיא נובעת מפסוק אחר, כגון 'אחרי רבים להטות'.
כותב על זה הרב אלחנן וסרמן 10 : לא ייתכן שכוונת הרמב"ן היא כפי שהסבירו אותו הראשונים, שכן לא הרווחנו בהסברם שום דבר. המקור לציות לחכמים הוא עדיין מהתורה, על אף שהוחלף בפסוק אחר, וממילא חוזרת הקושיה: כיצד ייתכנו הבדלים בתחומים רבים בין מצוות התורה לתקנות חכמים 11 .
לכן, אומר הרב אלחנן וסרמן חידוש עצום, וכדי להסבירו ניתן דוגמא. נניח שחס וחלילה היינו רואים אדם מתעלף באמצע הרחוב, והיה עומד לידינו רופא טראומה. אני ניגש לדוקטור ואומר לו: דוקטור, תן לי לטפל בו, אני חבר שלו. התגובה המיידית של הדוקטור היא: אדוני היקר, אתה תהרוג אותו. אתה לא מבין ברפואה. אני אענה לו: מה פתאום, אני מעוניין לטפל בו ועל פי החוק אני לא חייב לזוז ולפנות לך את המקום אם האירוע התרחש ברחוב ולא בבית החולים...
אלא, שצריך גם מעט שכל בחיים. חובה להבין שיש אנשים חכמים בעלי ידע בתחומים מסוימים, וכל אדם מסוגל להפנים שעליו לפנות את המקום לאנשים המבינים בתחום ולא לנסות לטפל בעצמו במה שאינו יודע.
העיקרון הזה נכון לא רק ברפואה אלא גם באינסטלציה. יש לי שכן שהחליט שהוא בונה בעצמו את ביתו. אין טעות אפשרית שהוא לא עשה בבניה כי הוא לא הבין בתחום. הוא חשב שהוא מבין יותר מקבלנים כיצד בונים בית. יש כאן טעות שורשית. המחשבה שאני יכול לעשות כל דבר בכל תחום היא שטות גמורה.
אכן, בכל התחומים כולנו מסוגלים להגיע להבנה הזאת, שאיננו יודעים ומבינים הכל, עד שאנחנו מגיעים לתורה, בה כולנו מבינים הרבה יותר מהרבנים. רבנים לא מבינים בכלום ובטח לא בהלכה, אז מה פתאום שאשאל רבנים בנושאים הלכתיים, אומר לעצמו ה'דתילוני' הפוסט-מודרני. כשהמפלגה תרצה לדון בנושאים כלכליים, היא תזמין כלכלן; כשיעלה נושא בעל משמעות רפואית, כמובן נזמן את בכירי הרופאים; וכשיתגלגל לפתחנו דיון בעל השלכות ביטחוניות, לא נזוז ללא ייעוץ של אנשי צבא וכד'.
אבל, כשמגיעים לנושאים הללו, בעלי המשמעות התורנית הישירה, מה פתאום שאנשי תורה יגידו משהו, מה הם מבינים?! הרי התורה מונחת בקרן זווית וכל אחד יכול לבוא וליטלה.
מסביר הרב אלחנן וסרמן: כוונת הרמב"ן היא, שהתורה לא ציוותה בשום מקום לשמוע לחכמים כי זה נובע משכל פשוט. אין צורך בציווי, כי זהו הדבר ההגיוני ביותר לשמוע לדבריהם של החכמים. למי אשמע אם לא להם? אם הם הבינו שצריך ליטול לולב שבעה ימים, כנראה הם יודעים יותר ממני. זוהי לא רק המלצה לשמוע בקולם, זאת התאבדות שלא לעשות כך. זה דומה לאדם שהולך לרופא ומחליט שלא להקשיב להוראותיו אלא לנהוג על פי רצון ליבו.
גם אם לא נפסוק כמו הרמב"ן, יש כאן אמירה מאוד משמעותית. מה שמעניין אותנו אינו הדיון הדקדקני על סמכות חכמים, אלא התפיסה העקרונית שאומרת: לא הסמכויות הן הקובעות והמחייבות אותי אלא השכל.
כמובן שכל זה נאמר דווקא כאשר החכמים מסכימים פה אחד. אין מחלוקת בין החכמים שאסור לטלטל מוצקה וכן אין מחלוקת שצריך ליטול לולב שבעה ימים. לא הייתה מחלוקת כזו גם בזמנם.
אולם בימינו, כשאני בא לדון בשאלה הלכתית, כדוגמת השאלה האם מותר לעלות להר הבית, לא נוכל לומר את אותו הדבר. אילו כל חכמי ישראל היו אוסרים לעלות להר הבית, אכן כך היינו צריכים לנהוג, אך בנושא הזה אין הסכמה של כל הרבנים. יש האוסרים, יש המתירים, יש המעודדים ועולים בעצמם, וכד'.
אולי נאמר שהרוב קובע? זה נכון דווקא כאשר חכמי ישראל יושבים בסנהדרין ומצביעים, אך כאשר חכמי ישראל מפוזרים כבימינו, הרוב כלל לא קובע. ודאי שאם יש רב אחד החולק על כל שאר הרבנים, יש ללכת אחר הרוב, אבל בסוגיות בהן עולם התורה נחלק בתוכו, אם נחזור להיגיון של הרמב"ן, השכל הפשוט אומר שיכולת הבחירה בידי לציית לדעה הראשונה או לדעה השנייה.
נסכם את הדברים: ביחס לחובת הציות לבית הדין הגדול בלשכת הגזית בבירור וביאור מצוות התורה- אין ויכוח שהיא מן מהתורה. ביחס לחובת הציות לבית הדין הגדול בלשכת הגזית בגזירותיהם ותקנותיהם- לפי הרמב"ם היא מהתורה ואילו לפי רמב"ן היא נובעת מהשכל והסברא.
ביחס לבתי הדינים שלאחר חורבן בית המקדש שעיני כל ישראל היו נשואות אליהם - לפי ספר החינוך חובת הציות לתקנותיהם היא מהתורה ואילו לפי שאר הראשונים על אף שחובת הציות לא נובעת מהתורה, כנראה שהיא נובעת מהשכל והסברא בדומה לדברי הרמב"ן, כלומר גם אם התקנה ליטול לולב בכל שבעת ימי סוכות אינה נכללת בלאו של "לא תסור" ובעשה של "ועשית", עדיין השכל אומר שכך צריך לנהוג ולעשות.
ממילא, כאשר אנחנו באים לברר הלכה מסוימת, הדבר הראשון שעלינו לעשות לפי כולם הוא לשאול את החכמים. אם החכמים יחלקו ביניהם- זכותו של אדם לאמץ את אחת הדעות. אם כל החכמים מחזיקים בדעה אחת- ודאי שחובה עלינו לשמוע לדבריהם. יש לציין שאם הרבנים מתבטאים בנושא מסוים, כנראה הם מבינים שיש לתורה מה לומר בנושא זה.
ביחס לשימוש באינטרנט ובפרוייקט השו"ת שהוזכר קודם, שלכאורה מעמיד בשאלה את הצורך לפנות לרבנים בשאלות הלכתיות, שלוש תשובות בדבר:
א. לא הכל מצוי בחומר המצוי לפנינו, וכל יום צצות אלפי שאלות חדשות על מצבים שעד עתה לא נידונו בפוסקים, והן בהחלט נחשבות לדבר שניפלא ממנו.
ב. לא כל אחד יכול להבין את האמור והכתוב בספרות ההלכה וגם אם יהיה נגיש אליה ויגיע למקורות העוסקים בשאלתו, לעתים ישגה בהבנת הנאמר.
ג. במקרים רבים, ישנן מחלוקות בהכרעת ההלכה, וכאן תפקידו של פוסק ההלכה הוא להכווין את השואל כיצד להכריע בין השיטות, על פי כללי ההכרעה המקובלים (כגון ספק דאורייתא לחומרה ודרבנן לקולא). כללים אלו, רבים ומורכבים הם, ולא ניתן ליישמם ללא ליווי והדרכה של מומחה לעניין.

מכאן אנחנו חוזרים לתחילת הדברים. ודאי שדרכה של תורה, והדרך שהלכה בה הציונות הדתית היא שיש סמכות לחכמים. ההבדל בינינו לבין אחינו החרדים הוא - שהם הגדירו מי הם החכמים הגדולים בדור וחייבו לציית דווקא להם. לעומת זאת, הציונות הדתית תפסה תמיד שחובת הציות היא לכל חכמי ישראל, ובהדגשה - דווקא לחכמי ישראל ולא לתפיסות שכל עולם הרבנות מתנגד אליהן, ואין להן כל מקום ושחר. יהי רצון שנזכה כולנו להידבק בתלמידי חכמים "והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם" 12 .




^ 1.במדבר, ח', ט'.
^ 2.שמות, פרק י"ח.
^ 3.דברים, י"ז, ח'-י"א.
^ 4.ספר החינוך, מצווה תצ"ה. ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קע"ד.
^ 5.ספר החינוך, מצווה תצ"ו. ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה שי"ב.
^ 6.משנה תורה, הלכות ממרים, פרק א'.
^ 7.עיין בפירוש הרמב"ן על התורה, דברים, י"ז, י"א.
^ 8.מנחת חינוך, מצווה תצ"ו, ג'.
^ 9.ובלשונו: "...ושאני בית-דין הגדול אשר כבוד הש"י חופף עליהם כל היום ועליהם הבטיחה התורה..."
^ 10.תלמיד החפץ חיים, ראש ישיבה בברנוביץ' שבליטא שנרצח בשואה.
^ 11.קובץ שיעורים, קונטרס דברי סופרים, סימן א'.
^ 12.מסכת אבות, פרק א', משנה ד'.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב