בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת פורים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל חי בן מזל טוב

שמחת פורים

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אדר תשע"ה
5 דק' קריאה
שמחת פורים – מצווה, אמונה ואהבת ה'
אמרו חכמים (תענית כט, א): "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". בחודש אב הוסיפו ואמרו איך ממעטים – ממעטים במשא ומתן ובבניין של שמחה, אין נושאים אישה וכו'. אך כיצד מרבין בשמחה? את זה חכמים לא אמרו, הם לא נתנו הדרכה מעשית איך להרבות בשמחה.
כשמגיעים שלושת השבועות, ימי "בין המצרים", כל רב מקבל הרבה שאלות: האם מותר להשמיע לילדי הגן שירים שמחים, האם מותר לטייל, מה מותר לקנות ומה אסור. אך כשמגיע ראש חודש אדר אין שאלות איך מרבים בשמחה, ואילו דברים אסור לעשות בתקופה זו מפני שהם גורמים צער.
עלינו לדלות מדברי חכמים איך מקיימים את ההוראה "משנכנס אדר מרבין בשמחה".

שמחה של מצווה
אומרת הגמ' (שבת ל, ב): "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה... ומאי דבריו סותרין זה את זה? כתוב 'ושבחתי את השמחה' וכתוב 'ולשמחה מה זו עושה'". פעם קהלת משבח את השמחה, ופעם מבטל אותה ואומר שאין לה מקום בכלל. הסתירה הזו היא מהותית, היא עומדת ביסוד ההסתכלות על החיים: האם להביט בעין יפה ולראות את העולם במבט חיובי, לראות את האור, להיות שמח – או להביט על העולם במבט ביקורתי, להניח שהאדם נברא בעולם מלא קשיים ובעיות, ועליו ללחום כל חייו עם הקשיים ולהימצא במתח מתמיד שלא ליפול ולא להיכשל.
שאלה זו היא יסודית מאוד, ובעניין זה אנו מוצאים סתירה בדברי קהלת, ולכן בקשו לגנוז אותו. ולבסוף מתרצת הגמרא: אין סתירה, קהלת משבח את השמחה של מצווה, ושמחה שאינה של מצווה מבטל קהלת ואומר "ולשמחה מה זו עושה". ממשיכה הגמ' ואומרת: "ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים – אלא מתוך דבר שמחה של מצווה, שנאמר: 'ועתה קחו לי מנגן'". ומפרש רש"י: "קחו לי מנגן – מצווה היא, להשרות עליו שכינה". כלומר אדם משמח עצמו כדי להשרות עליו שכינה, וזו שמחה של מצווה – שמחה לשם המצווה.
לאמר, שמחה שאינה של מצווה, שמחה שבאה מהנאות חולפות, מבילויים מרגשים, אין לה קיום. היא מתפוגגת מהר וגורמת לאכזבות ולתסכולים, אין בה הצלחה אמיתית והתקדמות משמחת באמת. ועל שמחה כזו אמר קהלת: "ולשמחה מה זו עושה". שמחה של מצווה, שמחה במעשים טובים, זו שמחה עמוקה, היא לא חולפת, היא מרוממת ועושה את האדם יותר טוב, יותר שלם, זו שמחה אמתית ועליה אמר קהלת "ומשבח אני את השמחה".
הרב בעין אי"ה (שבת פ"ב, צח) מוסיף וכותב גישות שונות איך להתייחס לטבע האדם, לנטיות הטבעיות שלו שבדרך כלל נוטות לצד החומרי, לחיפוש אושר שטחי והנאות חולפות. יש אוסרים מלחמה על הנטיות הטבעיות, רוצים לדכא אותן ולבטל אותן ולא לתת להן מקום. ויש גם גישה הפוכה: מאחר שאלו הנטיות הטבעיות ואי אפשר לשנות אותן, צריך לחיות איתן ולתת להן את מבוקשן. שתי הדרכים הללו שגויות. אין לדכא את הנטיות ואין להיכנע להם, אלא צריך לרומם אותן ולכוון אותן לתכלית עמוקה ואמיתית. האדם הבריא בנפשו הוא שמח בטבעו, אך כל עוד הוא לא מכוון את השמחה, היא נותרת רדודה ושטחית. ניתן לרומם את הנטייה הזו ולכוון אותה ולהיות בשמחה עמוקה, שמחה אמיתית, שמחה במעשים שמרוממים את האדם ונותנים עומק לחייו, עושים אותו אחר, שלם. והשמחה בזה היא משובחת, שמחה של מצווה.

שמחה של אמונה
המהר"ל (גבורות השם ז) קושר את השמחה בגודל האמונה. המאמין בה' באמונה גדולה – שמח. אמרו חכמים (שבת קיט, ב): "העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן עדן, שכתוב: 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים', אל תקרא 'אמונים' אלא 'שאומרים אמן'". אמירת אמן מבטאת אמונה, ומי שאומר אמן בכל הכוונה הוא מאמין מאוד, וראוי הוא להיכנס למעלת גן עדן, ושם שוכנים השמחה והביטחון, והוא רחוק מכל התפעלות ועצב. האמונה נותנת חוזק ויציבות, המאמין נשען ובוטח בה' והוא נטע נאמן.
ואומר המהר"ל: "הנה אדון הנביאים השלם... בא אליו מכשול זה, שנאמר: 'יען לא האמנתם בי'" – זה נאמר למשה במי מריבה, לאחר שאמר: "שמעו נא המורים" דרך כעס, והכה על הסלע דרך כעס. אם היה מתגבר באמונה, הייתה מתחדשת לו שמחה, והוא לא היה פועל בדרך כעס. והמהר"ל חוזר כמה פעמים: "אם היה חזק באמונתו בהקב"ה – היה עושה בשמחה ולא מתפעל לכעוס", כי האמונה מביאה לידי שירה ושמחה. אלו דברי המהר"ל. אמונה עמוקה וחזקה מכניסה את האדם לעולם פנימי, לביטחון ושמחה, הוא נמצא בבחינה של גן עדן, שום דבר לא מוציא אותו מהכלים והוא לא בא לידי כעס.
אם כן למדנו שמרבים בשמחה על ידי שמחה של מצווה, ושורש הכול – העמקת האמונה.

שמחה של אהבת ה'
במסילת ישרים במידת החסידות אומר הרמח"ל שהחסידות היא עבודת ה' בשלמות המעשים ובשלמות הכוונה, ביראה ובאהבה. לאהבת ה' שלושה ענפים: דבקות, שמחה וקנאות. לאמר, אהבת ה' היא השורש למידת השמחה. האהבה והיראה הן גילויי האמונה, המאמין בה' בכל לבו ירא ממנו ואוהב אותו. וכיצד יגביר אדם את אהבתו לה'? על ידי התבוננות בכך שמקור האהבה לה' הוא אהבת ה' אותנו, אהבה רבה ואהבת עולם אהבתנו. התבוננות בגדולה הא-להית, שה' א-להים בורא שמים וארץ בחר בנו מכל העמים, קירב אותנו אליו ומשרה שכינתו עלינו בכל פעם שאנו עושים את רצונו – התבוננות זו ממלאה את הלב באהבה גדולה לה'. והאהבה מביאה לידי שמחה גדולה בקיום המצוות, והשמחה בקיום המצווה גורמת להשראת שכינה, והשראת השכינה מחזקת את השמחה.
ההכרה שהקב"ה אוהב את ישראל וכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה, שהקב"ה ממציא לאדם את כל מחסורו ואת כל צרכיו, ומה שהקב"ה מונע ממנו גם זה לטובה – הכרה זו מסלקת כל צער וגורמת לשמחה, כי כאשר יש לאדם כל מה שהוא צריך הוא שמח וטוב לו. והוא עובד את ה' בשמחה.
מתוך אמונה גדולה ואהבת ה' בכל לב, בא אדם לקיים את המצוות בשמחה ובטוב לבב מרוב כול, כפי שמצווה התורה. כלומר, הוא מקיים את המצוות בשמחה כל כך גדולה, גדולה יותר מכל שמחה שאדם יכול לשמוח כשיש לו רוב כול. יותר מזה יש לשמוח בקיום המצוות. כי הזכות לעבוד את ה', להיות קרוב למלך מלכי המלכים, להיות מאיר באור השכינה, גדולה לאין ערוך מכל טוב אחר שיש בעולם.
כעת אנו מבינים לאיזה שמחה התכוונו חכמים כשאמרו "משנכנס אדר מרבים בשמחה": לשמחה של אמונה ואהבת ה', כי בחודש הזה נעשו ניסים לישראל. אדר הוא חודש של מפגש עם יד ה' הטובה עלינו, ומתוך המפגש האמונה מתגברת ואהבת ה' מתעצמת, והשמחה במצוות גדלה ועולה מעלה מעלה.

בזמן הזה
הזיכרון של הימים ההם, ימי מרדכי אסתר, מעורר אותנו להתבונן בניסים של ימינו. כאז כן עתה, הניסים נסתרים, ניסים שבתוך הטבע. כל מה שקרה בפורים היה לכאורה צירוף של מקרים טבעיים, לא היה נס גלוי, אך הצירוף הרצוף של המאורעות הראה לכול שהקב"ה גלגל את כל המאורעות, והצרה נהפכה לישועה. וכן בימינו, מאז הקמת המדינה אנו נפגשים עם ניסים טבעיים. הבולט ביותר היה מלחמת ששת הימים, שאחריה גם האפיקורסים המושבעים הודו שיד ה' מעורבת בניצחון הגדול. צירוף המקרים הרבים ביחד הראה שיש יד מכוונת. וכן בגוש קטיף, כל כך הרבה פצמרי"ם ללא נפגעים בנפש. וכן העלייה מרוסיה ופתיחת החומות של כל הגוש הרוסי.
ר' ברוך ממז'יבוז', נכד הבעש"ט, היה דורש כך את המשנה (מגילה ב, א): "הקורא את המגילה למפרע לא יצא" – אם אדם קורא את המגילה כסיפור שהיה פעם, לא יצא, כי בכל דור יש המן ומרדכי, וצריך לקרוא את המגילה גם במבט של הימים האלה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il